והיא שעמדה: על סדר נשים והעצמה נשית

מאת: דלית גבירצמן

יש משהו קסום ומיוחד בחדר מלא בנשים. יש משהו עוצמתי במעגל של נשים. בין אם הן מבשלות ביחד, קוראות טקסט ביחד, מציירות, רוקדות, עושות יוגה, מטיילות בטבע, חוגגות יום הולדת או כל דבר אחר. תמיד נוצר איזה קשר בלתי אמצעי, איזה מרחב מוגן שבו אנחנו יכולות לשתף, לצחוק, להתרגש, להביע, לחוות ולהתמלא ביחד. בכל מעגל נשי שלקחתי בו חלק, יצאתי מחוזקת, ותמיד – קיבלתי יותר משנתתי.

אחווה נשית מאפשרת לנו לתקשר, להזדהות, להתחבר, לתמוך, להתחזק וליצור קשרים. לכן, כשטובה בירנבאום, הטובה והמיטיבה, פנתה אלי והזמינה אותי להצטרף השנה לסדר נשים של ה-ICC – מיד נעניתי בחיוב. עכשיו, רק בכדי לשים דברים על דיוקם, אפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל בואו נאמר, שאם הייתי צריכה להגדיר את עצמי בחמש מילים, ואני ממש לא אוהבת להגדיר דברים בחמש מילים, ובטח שלא את עצמי, אבל נגיד שהייתי צריכה, אז אני לא בטוחה שהמילה ״פמיניסטית״ היתה בהכרח מופיעה שם. יחד עם זאת, יש בדת החכמה, העמוקה והעתיקה שלנו צדדים אפלים, שמשום מה ובניגוד לכל הגיון ומחשבה לינארית, רק הולכים ומתעצמים בשנים האחרונות. וכשאני שומעת את הביטוי ״הדרת נשים״ שאין בו הדר כלל ועיקר, קופצת ועולה מתוכי הפמיניסטית שאפילו לא ידעתי שקיימת בי. ולכן, בחג הזה שכולו שיר הלל לחירות, חשבתי שלו אך טבעי לתת לקולן של נשים, סוף סוף להישמע סביב שולחן הסדר.

אז לבשתי חולצה לבנה, הכנתי דבר מאכל מסורתי והגעתי נרגשת לקראת סדר הנשים הראשון בחיי. סביב שולחן ערוך לתפארת התקבצו נשים יפות, חזקות, חכמות בגילאים שונים ומרקעים שונים. טובה הציגה בפנינו את מנחת הסדר השנה, הרבה דבורה עברון, שמנהלת-שותפה של '"ניגון נשים'" במדרשת אורנים, פסיכודרמטיסטית ומנחת קבוצות בנושא 'יהדות ופמיניזם', עמיתה בתכנית הלכה לנשים 'בבית מורשה' בירושלים, בוגרת תכנית למורות הלכה בבית מורשה וחברה בארגון "בית הלל", הם רק חלק  ממגוון התארים שצברה. דבורה היא אישה חרדית, שבחרה באומץ רב להוביל שינוי ולפעול למען הנהגה נשית בקרב המחנה האורתודוקסי. בשקט, בענווה ובחוכמה טוותה טובה, בניצוחה של דבורה, חוויה שכולה העצמה נשית. על השולחן הונחה הגדה מעוצבת ויפה בשם ״והיא שעמדה״, ולראשונה אני נתקלת בנוכחות נשית בסיפור ההגדה. לא עוד נשים שרק טורחות, עמלות, מנקות, מבשלות ופועלות מאחורי הקלעים, אלא שהפעם נשים מתבטאות, פעילות, דורשות, שואלות ואף לוקחות חלק בטקס.

ההגדה משלבת בסיפור יציאת מצרים את קולן של מיילדות, של אמהות, נשים עובדות, שהן גם רעיות העומלות קשה על הכנת שולחן הסדר. לצד כל טקסט מסורתי קדום מופיעים שירים, קטעים מקוריים ופרשנויות מאת נשים. אנחנו קוראות את הטקסטים בסבב, מקשיבות לסיפורים ולמדרשים, נושאות ברכה ומרימות ארבע כוסות; לאימי, לבתי, לחברתי ולתלמידותי. אנחנו מתרגשות, דומעות, מתחברות ומתקשרות באמצעות מילים וללא מילים, כמו שרק נשים יודעות.

ואני, נוצרת בליבי עוד מעגל נשי אחד מיוחד. יוצאת מהמפגש עם תובנות חדשות והרבה חומר למחשבה. ומתוך כל השירים היפים והרעיונות שהועלו באותו הערב , אני לוקחת איתי טקסט אחד מאת חגית אקרמן, שנגע לליבי במיוחד. הוא מתאר ברגישות ובדיוק את המקום בו אני נמצאת בחג החירות הזה:

יוצאת ממצרים/ חגית אקרמן

לא ביד חזקה

ולא בזרוע נטויה

ולא במורא גדול

ולא ובאותות

ולא ובמופתים

אלא בהיסוס,

בצעדים קטנים,

בהולת חושך

ברוך

ובדבקות

ובכוונה

ובדיוק

ובאהבה

נושאת סימנים קטנים

כמו קמטי הזמן שעובר,

וחילופי עונות,

גופי המשתנה,

פניני געגועי.

יוצאת ממצרים.

חג חירות שמח!

שלכם,

דלית