מאסטר מיינד: שיחה אישית עם עורכת מאסטר שף
עבור הברנז'ה הקולינרית בישראל דורית גבירצמן מוכרת כעורכת האגדית של מאסטר שף, אבל עבור דלית גבירצמן היא הגיסה האהובה שאחרי 30 שנה של חברות קרובה ושיחות נפש היא לקחה אותה הפעם לשיחה על מאחורי הקלעים של הריאליטי המצליח, על התוכנית החדשה שהיא מביימת, על המסעדות המועדפות עליה ועל המקום בו תאכל את סעודתה האחרונה
מאת: דלית גבירצמן, צילומים: רועי ברקוביץ
אנחנו נפגשות ב״שוק צפון״, התוספת של מיכל אנסקי לשוק האיכרים של נמל תל אביב. בשוק דרים בכפיפה אחת דוכנים מגוונים של אוכל מקומי מוכן ואנין עם חומרי גלם טריים ומשובחים. דורית היא, ללא ספק, מלכת השוק. היא מתקבלת שם בכבוד מלכים, אנשים ניגשים אליה ומנשקים את ידה והמלצרים פונים אליה בשמה הפרטי.
במשך שנים שאנו מנהלות שיחות נפש עמוקות, אך זאת לי הפעם הראשונה שאני יושבת מולה ושואלת אותה את כל השאלות שתמיד רציתי לשאול ולא העזתי.
מבחינה אנתרופולוגית, האם את יכולה להסביר לי את השינוי שחל במעמדם של טבחים ואיך הפכנו לחברה שבה שפים הם לפתע סלבריטאים? את יכולה להוביל אותי דרך המסע הזה אל ״שף נולד״? זאת שאלה ממש טובה. בארץ, כשכולם חשים שמחר הכול עלול להיגמר, מהפכות קורות מאוד מהר. בהתחלה, לא היה בכלל אוכל, ואז היה אוכל של גלויות שבעטו בו, כי כל אחד ניסה להסתיר את ארץ המוצא שלו, את התרבות ואת האוכל על מנת להתערות בחברה הישראלית. בשלהי שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, קם כאן דור שניסה למצוא את המטבח הישראלי החדש. חלקם נסעו ללמוד בעולם וחלקם פתחו מקומות חדשים שניסו לעשות אוכל כמו בחו״ל. נפתחו מקומות חלוציים כמו מסעדת ״התרוד הורוד״ של צחי בוקששתר או ״קרן״ של חיים כהן, וכך נוצר דור חדש של טבחים. הסו-שפים של חיים כהן כמו עזרא קדם וירון קסטנבוים הם כבר אנשים שנסעו לארצות הברית ולמדו את מקצוע הטבחות במקומות נחשבים. הם כבר מביאים טכניקות בישול עכשוויות ומשלבים אותן עם חומרי גלם מקומיים. לאט גם הטמיעו בתוכו אוכל מהבית. בתוך מטבח עילי, האוכל הביתי קיבל משמעות חדשה.
זה, בקליפת אגוז, קיצור תולדות המטבח הישראלי עד היום. עם התפתחות הטלויזיה התחיל עניין תוכניות האוכל וערוץ האוכל אבל הוא לא עורר עניין כל כך גדול עד הרגע שבו מישהו העיז להביא אותם לפריים טיים ולעשות ״כוכב נולד״ של אוכל. הקונספט של ״מאסטר שף״ התחיל באנגליה עם תוכנית אירוח קטנה בבי בי סי סביב בשלנים ביתיים, שהתגלגלה לתחרות של בשלנים חובבנים. יום אחד באוסטרליה חיפשו פיתרון לתוכנית יומית שתחליף את ״האח הגדול״ בערוץ 10 והחליטו לנסות לחקות את התוכנית מאנגליה. באוסטרליה, שהיא גם ארץ של מהגרים, התוכנית מאוד הצליחה. כיום התכנית משודרת בלמעלה מ-50 מדינות, מול מיליארדי צופים.
כשרק התחלנו לשדר כאן, אנשים שאלו באמת מה זה מעניין, כי מוסיקה אפשר לשמוע וריקוד אפשר לראות, ואיך זה מסתדר בכלל עם תוכנית כשרונות, כי בעצם זאת יותר תוכנית כשרונות מתוכנית ריאליטי. אני חושבת שהסיבה היא שהאוכל הוא תרוץ לספר סיפור טוב על בני אדם. וזה סוד קיסמה של ״מאסטר שף״ בעיני, וזהו בעצם סוד קיסמה של כל תוכנית מעניינת בערוץ המסחרי. האוכל פשוט חידד את העניין הזה, כי באוכל יש תרבות, יש משפחה ומגולמים באוכל המון רעיונות שסובבים סביב החיים שלנו. זה מתיישב טוב עם חיזוק רגש הלאומיות. מי אני מוגדר גם דרך האוכל שאני אוכל. התוכנית נותנת המון כבוד לאוכל ואנחנו מוצאים את האנשים המעניינים שיודעים גם להכין אוכל נפלא. הבאנו את השפים הכי טובים בארץ שבאמת איכפת להם האם האוכל טעים, וכך אנחנו גורמים לאנשים להאמין למה שקורה על המסך, כי מה שקורה – זה אמיתי. אנחנו לא כופים את הסיטואציה או מנסים לחבל בה. אנחנו מקפידים לא לשקר וכך קורים דברים מאוד עוצמתיים על המסך.
אני מתמודדת עם זה על ידי העובדה שאני מביאה שפים ברי סמכא, שדעתם מקובלת על רוב הצופים שלנו. מדובר בנציגים מאוד בכירים של הדור הכי משמעותי של הקולינריה הישראלית. זאת אינסטנציה (ערכאה) מאוד בכירה של שיפוט, שמביאה קונבנציה ומגוון של דעות. היופי הוא שהמתחרים הם לא אנשי מקצוע, אלא בשלנים חובבים שרוצים לקבל הכרה בכישורים וביכולות שלהם. בדלתות המסתובבות של החיים הם חשים שהם לא הגשימו את חלומם בתחום הקולינרי. במובן הזה, אנחנו מחפשים בשלב הליהוק אנשים שמעבר לעובדה שהם בשלני-על ודמויות טלביזיוניות מגוונות ואנשים אינטליגנטיים שיודעים לדבר את עצמם, הם גם נמצאים בצמתים מעניינים מבחינה נפשית. מעניין להיכנס למקום הזה שבו הם אומרים לעצמם שעכשיו הם הולכים לפתור את העניין הזה של עצמם עם האוכל. המשימות, הלחץ וההתרגשות מהרעיון הזה שטועמים אותך אנשים מאוד מקצועיים ובכירים מהתחום, מביא את המעמד הזה למקום קדוש, למקום מרגש, פריך ורגיש. גם אנשים שלא מתעניינים באוכל מקבלים הצצה מעניינת לעולם פנימי של בני אדם. זה גם סלל דרך להמון אנשים בגלל שמדובר בבשלנים חובבים. זה גרם להרבה אנשים אחרים לפתוח את הטלוויזיה ולקחת רעיונות, כי הכול נגיש ולא מדברים אליהם מעל לראש.
כצופה טלויזיוני אתה גם מתחבר לאתוס של סיפור סינדרלה, של להביא מישהו ולהגשים לו חלום וללוות אותו בתהליך הזה. אין דבר מקסים וקתרטי מזה. דרך המקום הזה אוכל קיבל לגיטימציה גדולה אצל המון אנשים. פתאום בשיח המקומי, זה מאוד פופולרי לבשל, זה כיף גדול גם לגברים וגם לנשים. תוכניות אוכל בכלל הפכו למשהו לגיטימי, ואף אחד לא זוכר שלפני 6 שנים אנשים הרימו גבה ואמרו שאין לזה סיכוי. אני זוכרת איך שבחצי הגמר של ״מאסטר שף״ פתאום קולגות שלי התחילו להגיד אה, אוקי, אולי בכל זאת יש פה משהו. בד בד, מקצוע הטבחות הפך להיות מקצוע לגיטימי, ואנשים רוצים דרך הטלוויזיה להפוך למפורסמים. שפים, שהתחילו את דרכם בגלל שהם מאוד אוהבים אוכל, פתאום גילו את הפרסום המהיר והם שכחו את כל תהליך החניכות שיש לעבור במטבח כדי למצוא את הקול שלך מבחינה קולינרית.
התוכנית ״קרב השפים הגדול״ נולדה מתוך זה שאנחנו חווים מאחורי הקלעים את הדינמיקה בין יונתן רושפלד ואייל שני. הם מצחיקים אחד את השני, מתפעלים זה את זה וכל הזמן מבלבלים אחד לשני את המוח. אז אמרנו למה שלא נעשה מזה תוכנית? במאסטר שף יש לזה מקום מאוד מוגבל, כי הסיפור הוא הסיפור של המתמודדים. אז חשבנו איך אנחנו יכולים להביא את השופטים לפרונט. הרעיון נולד ב״קשת״ והם ביקשו שנפתח את זה ב״גיל הפקות״. אז ישבנו על המדוכה ובנינו את הרעיון, שבו לוקחים שני שפים גדולים למקום שבו איש אינו מכיר אותם והם צריכים להתחרות בקרב גלדיאטורים מי יותר טוב. מעצם זה שהם סופר אינטליגנטים ומוכשרים זה מעלה את הקרב לרמה מאוד גבוהה. זהו בעצם עולם של דוקו-ריאליטי כי כפינו את התחרות בעולם של ריאליטי. איש לא ידע מה יצא מזה. ידעתי מנסיון קודם, שזה עלול להיות אינטנסיבי וקשה. עד מהירה, השילוב של הצילומים האינטנסיביים, הימים שחלפו והניתוק ממקורות החוזק הבסיסיים שלהם כמו העבודה והבית שלהם, יחד עם המיעוט בשינה, הוציא מהם אמת שלא תיאמן. לצד זה שהם באמת מכירים אותי היטב ויש בינינו קשרי חברות אמיצים והם הרגישו מאוד נוח לידי. כך יצאו מהם דברים די מדהימים וכמעט אינטימיים באופן שאני הייתי צריכה לשמור עליהם מפני עצמם כדי שזה לא יהיה יותר מידי. בחדר העריכה הייתי צריכה לדאוג שלא נסבול מיתר אינטימיות, כמעט. הם היו מאוד מצחיקים עם הרבה הומור עצמי ואחד על השני. לא היה לי כל כך ברור לאן המסע הזה יקח אותנו ומה יצא ממנו. ותוך כדי צילומים הייתי צריכה גם להבין מה יהיה הפורמט. והיה שם רגע אחד שהם התחרו במשימה מסוימת, שבו אני זוכרת שאמרתי לעצמי ״הבנתי״. הבנתי מה התוכנית ושאני צריכה ללכת עם התחרות ועם האמת שלה. כולל זה שהם שונאים אחד את השני, אוהבים אחד את השני וצוחקים אחד על השני, לצד הטור-דה-פורס של קולינריה שהם מביאים כערך מוסף.
הריאליטי הוא מעצם ההגדרה שאומרת שאנחנו עושים תחרות. אנחנו מכניסים אתכם לתוך מסגרת שלא היתה קיימת אם לא היינו יוצרים אותה. עריכה, מעצם היותה עריכה, יש בה מניפולציה. זה שיעור ראשון בקולנוע, אבל יש כל מיני דרכים לערוך. יש להעצים את המציאות ויש להמציא אותה. אני באה מעדות המאסטר שף, שבהן אני מאוד משתדלת ללכת עם האמת שקורית שם ולחדד אותה, אבל לא לפברק אותה. בתוך זה יש כל כך הרבה אמת שניכרת שם וקשה שלא להאמין למה שקורה. רואים את התחרות, את העצבים ואת המבוכה. והדבר היחיד שנכנס לתוך מסגרת זה להזכיר להם שהם בתחרות וזה הטריגר לריאליטי. השופטים פתאום הופכים לנשפטים.
אני חושבת שהמנוע האמיתי הוא המנוע שאומר שאני לא מספיק טובה ולא מספיק מצליחה. אלו המקומות של מה אני לא, ולא מה אני כן. זה מנוע לא בריא אך הוא עובד לי טוב כבר מגיל 3. המנוע היותר בריא שאני מנסה לבנות הוא להסתכל על שרשרת של דברים שעשיתי בחיי שהובילו אותי עד לכאן. עשיתי הרבה דברים בחיים, אך החלטתי לרדת מהבמה ולא להיות בחזית. החלטתי שלא תהיה לי קריירה במחול, במוסיקה או במשחק. עדיין עניינו אותי אנשים, וחוסר השקט שבי הוביל אותי לעשות משהו מעבר ללשבת בקליניקה ולטפל בהם. הדרך שלי לטפל באנשים היא להביא אותם למסע הזה ולגעת בהם ולהגשים להם חלומות. ההבנה המרכזית שלי היתה שלעשות טלוויזיה לשם טלוויזיה בלבד זה לא מעניין אותי. כל תחום תוכן שמעניין או מסקרן אותי תרבותית, יחד עם היכולת שלי להתבונן באנשים – זה מבחינתי השילוב המנצח. זה מביא אותי לידי ביטוי והטלוויזיה משרתת את כל המקומות האלה שבי. אני שמחה שיש לי את הזכות להתרגש ולהנות ממה שאני עושה.
אני לא יכולה שלא לשאול אותך מהן בעיניך חמשת המסעדות הכי טובות בעיר?
עכשיו את מסבכת אותי עם כל הקולגות… אז בקטגורית המסעדות ש״הוכיחו כבר את עצמן״ הייתי בוחרת ביפו-תל אביב של חיים כהן, הסלון של אייל שני, הבסטה, וטאיזו. ויש מקומות כמו הביסטרו של יהלומה בנמל, צפון אברקסס, כמובן, בית תאילנדי, פרונטו, ההמבורגר של הויטרינה וקפטן קארי של יונתן רושפלד. יש גם שפים צעירים שעושים כל מיני נסיונות מעניינים בעיר.
תמיד אני מציינת בגאווה את העובדה שאת מצליחה לשמור על צניעות ואורח חיים נורמלי אפילו בתחום הנוצץ של הטלוויזיה. איך את מצליחה לעשות את זה?יש הרבה סיפורים שנשארו איתי ויש אנשים שאני בקשר איתם עד היום. כמובן, הסיפור של אבי מהעונה השנייה של ״מאסטר שף״. ועם כל הכבוד לי ולאנשים שכמותי, זאת בעיקר היכולת של האנשים להביא את עצמם ואת האוכל שלהם לידי ביטוי. אני מנסה למצוא אנשים מענינים ובלתי שגרתיים, לערער על ההגמוניות הטריוויאליות. היתה פעם איזו אקדמאית שטענה שאנחנו מאוד סטיגמטיים, שאנחנו מביאים את הערביה, האתיופית, הפיסח והאילם. אני התקוממתי כי אנחנו תמיד מתחילים עם הסטראוטיפים באודישנים כי ככה אנשים מקטלגים וזוכרים בכלל בחיים. היופי של ״מאסטר שף״ הוא שברגע שנכנסים לאולפן ומתחילים לבשל כל הסטיגמות מתנפצות. פתאום הדתייה עובדת עם הערביה, על אף שמעולם עד אז לא הכירה ערביה מוסלמית. הנה הזדמנות לחבר בין אנשים דרך אוכל. במובן הזה אני מרגישה שאני עושה שירות חיובי. יחד עם זה, אני לעתים מתייסרת שאני מביאה לפריים טיים את ״ישראל היפה״ של פעם, שבה כל ישראל ערבים זה לזה. אנשים אמנם נהנים להתרפק על זה בנוסטלגיה, כשבפועל כולנו יודעים מה קורה פה במדינה ואני מרגישה שאני עוזרת לטשטש את זה.
התוכנית היא אורגניזם חי ונושם והמחשבה היא כל הזמן לאן אפשר לקחת את זה, להכיר את המכניקה של זה, את הד.נ.א. לבדוק לאן אפשר לקחת את האנשים. בשבילי האתגר הוא איך אפשר להצעיד את זה קדימה. החוכמה היא לבוא עם תחושה טרייה ולשמור את עצמי דרוכה ומתעניינת בתוך סיפור המסגרת.
