יומן מסע: הפנינים של ישראל, קיץ 2016

מאת: דלית גבירצמן

שניים עומדים על הבמה ואוחזים בגיטרה. האחד לבוש בחולצה שחורה עם נצנצים, מכנסיים אדומים וג׳קט שחור זקוף צווארון, ואילו השני בחולצה לבנה, ג׳קט שחור ועטוף בציצית. בשל החום והלחות מסיר האחד את הג׳קט, ומבלי להתבלבל מסיר אותו אף השני. האחד נאה יותר במציאות, ואולי השנים פשוט הטיבו עימו. שיער ראשו וזקנו של השני הכסיף אך האור שבעיניו יוקד מתמיד. בכל פעם שהם חולפים זה על פני חברו, הם מתחבקים. הם נעים לסירוגין בין הקלידים לגיטרות, ושניהם מבצעים בכבוד, במקוריות ובהערכה הדדית את שיריו של האחר. אחד מצא את האלוהים שלו ואילו השני מודה שהוא עדיין מחפש.

לשבת בשוני תחת כיפת השמיים, בתאטרון מהתקופה הרומית מהמאה השלישית לספירה ולשמוע קונצרט של אביב גפן ואביתר בנאי – זה הכי ישראלי שיש. כשאביתר סופק כפיו לשמיים ושר על סוף העולם, העור שלי סומר, וכשאביב שר שיש לו עוד סיכוי להינצל, אני מאמינה לו. ואתם כבר יכולים לנחש מה קורה כששניהם שרים את ״לבכות לך״. הקהל המעורב, מסורתיים וחילוניים כאחד, עוטף את שני האמנים המוכשרים באהבה גדולה ושר באדיקות רבה את כל השירים. זהו מפגן גדול של אהבה, אי של שפיות ואולי אפילו סוג של תקווה, בתוך כל מהומת הצעקות, הוויכוחים והשיחות על הקצנה, פחד ויאוש.

״סוף העולם, סוף העולם

זה התחיל כשהפסקנו לחלום

כשהפסקנו כבר לקוות״…

ישראל, קיץ 2016. כל ביקור תופס אותי בנקודה אחרת בחיי. הנופים המוכרים והריטואלים הקבועים כמו משקפים לי בכל פעם את הזמן שחלף. אני בודקת מה איתי ומה השתנה בי ואיפה השתנתה המדינה. הביקור הזה הוא עבורי מצעד מתמשך של אהבה. שנת היובל הקרבה ובאה מביאה איתה מפגשים מרגשים עם חברות ילדות וכן, כמו כולם, פגישת מחזור כיתתית. בנמל תל אביב הישן מתקיים מפגש מיוחד לכבוד האורחים מחו״ל. מבעד לשנים ניבטות הפנים של הנערים והנערות שהיינו. השיחות קולחות ונדמה שהשנים הטיבו עם האנשים וחיזקו את הקשרים. תחושת המוכרות, החיבור המיידי, ובעיקר – החמימות, מצליחים להפתיע אפילו ספקנית וציניקנית שכמותי. רחלי דומעת, אוסנת מעלה זכרונות נשכחים וכולם מתחבקים. מעדכנים ומתעדכנים, מנסים לגשר על פער של שלושה עשורים. על אף שעד היום לא ברור לי איך נקלעתי לכיתת המחשבים ההיא, אני מרגישה איתם – אולי לראשונה בחיי – בנוח. אולי משום שאף אחד לא מצפה ממני לפתור איזו משוואה מרובת נעלמים במתמטיקה, בעיה מסובכת בפיזיקה או לתכנת משהו בזריזות. להפתעתי, וחרף נטיותי האנטי-נוסטלגיות, אני מוצאת את עצמי מסוקרנת, נרגשת לפגוש את הקבוצה האיכותית ומצרה על כך שלא מתאפשר לי לבלות איתם יותר זמן.

״והיה אם מישהו בא

אל תסתובב

כי זה תמיד יכול להיות

זה שידליק לך את הלב״…

יש משהו מטלטל וסוחף בביקורים בארץ. אני שונה כאן. הרבה יותר חשופה, מהירה, ממוקדת מטרה, חסרת מנוח, ישנה מעט, רוצה לטרוף את העיר ולנוע. כל הזמן לנוע. העיר מסחררת את חושי על שפע הפיתויים, ההופעות, המסעדות ובתי הקפה שלה. מרגישה שעם כל דבר שאני בוחרת ומחליטה לעשות, מתפספסים לי עוד המון דברים אחרים. יש עוד כל כך הרבה שהייתי רוצה לעשות. תחושת ההחמצה לא מניחה לי. ושוב, עולות השאלות של מה היה קורה אילו. הילדה החכמה שלי שואלת איך יכולתי לעזוב את כל זה. את המוכר כל כך והידוע. תופסת אותי לא מוכנה, כמו שרק ילדים יודעים. אני נפגשת עם חברה חכמה לקפה מצוין והיא אומרת לי משפט שמהדהד בי ונחרת בליבי ״הדם שלי הוא כחול ולבן״. אני משפשפת מולה את כוס הקפה ושוב יוצא מתוכו הג׳יני הציוני, משלב את ידיו, מחייך לעברי ושואל: ״נו?״

עוד שבוע חלף, אני מנסה לשחזר מה הספקתי ומה הייתי רוצה לחלוק. ומאחר ואתם פה תמיד בשבילי, אז הנה כמה פנינים שאספתי בשבילכם בדרך:

ההצגה המצוינת ״המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת״ בהפקה מקומית ונפלאה של תיאטרון בית ליסין. שלא במפתיע, אני פוגשת פנים מוכרות מן העמק. קשה שלא להתפעל מהעיבוד הקסום לספר עטור הפרסים של מארק הדון. נדב נייטס, בתפקיד הראשי, מרגש, מדויק ומשכנע. העולם שנוצר על הבמה כובש ומעורר מחשבה. מומלץ ביותר!

הסרט הדוקומנטרי ״המתנחלים״

הסרט הדוקומנטרי ״המתנחלים״ לא משאיר אף אחד מאיתנו אדיש. בשנים האחרונות אנו מנצלים את הביקורים בארץ גם קצת למטרות חינוכיות. הילדה הנחשפת בקולג׳ לביקורת נוקבת כנגד מדיניות ישראל זוכה להסברים נרחבים, תוך נסיעה לצד החומה, כי אין כמו מראה עיניים. לפיכך, הסרט ״המתנחלים״׳ נכנס מיד לערכת החינוך השנתית, מה גם, שסרטי הקיץ האוויליים לא מעוררים אפילו התלבטות. סרטו של הבמאי שמעון דותן סוקר את ההסטוריה של ההתנחלויות מנבואתו של הרב קוק ועד ימינו. עשוי היטב, מטלטל ומעורר מחשבה!

״המתנחלים״, קולנוע לב ברחבי הארץ

מסעדת גריג 

מסעדתו החדשה של השף עידו פיינר, יוצא ״מול ים״ האגדתית, מספקת חוויה מעודנת ומוקפדת לכל החושים. בחלל הנעים והמעוצב של המסעדה החדשה שנפתחה לפני מספר חודשים, אנו נהנים ממנות איכותיות וטעימות להפליא לצד יינות משובחים. אני חוגגת על מנת הירקות המומלצת, הנותנת דרור ליצירתיות של השף, שכן הוא מכין אותה באופן שונה מידי יום, בהתאם לירקות הטריים בעונה. חוויה גסטרונומית מענגת!

גריג, אחד העם 15 תל-אביב

יקב שאטו גולן

אתם יודעים איך זה, כשיש קשרים, מי צריך פרוטקציה? במהלך סוף שבוע משפחתי מפנק ב״אחוזת תמרין״ שבראש פינה, אנחנו זוכים לסיור פרטי ביקב שאטו גולן. בעל היקב עצמו, יצחק ריבק, חקלאי במושב אליעד ומומחה בגידול יין, עונה בסבלנות על כל שאלותינו. כולנו מתפעלים מהטעמים הנפלאים של היינות ורוכשים כמה בקבוקים לקחת איתנו הביתה. אצלינו זכו להצלחה מיוחדת יינות ה״גשם הלבן״ ויין הרוזה ״גשם ורוד״. לחיים!

שאטו גולן, מושב אליעד רמת הגולן

המעדנייה אגתה

חנות דליקטסים דקדנטית ברמת החייל. אם כבר הגעתם לשוק צפון, אל תוותרו על ביקור במעדנייה המרשימה, שהיא היכל קודש לכל פודי וחובב מזון מושבע. במקום נמכרים מגוון מעדנים מכל רחבי העולם הכוללים: גבינות, נקניקים, שמנים, חומצים, זיתים, דגים, ריבות וחרדלים, עוגיות, ממרחים וחומרי גלם משובחים. בחלל הנוצץ ישנם גם מקומות ישיבה למי שרוצה להתענג במקום על מגשי גבינות ונקניקים לצד ברוסקטות מושקעות וכוס יין מעולה. חובה לחובבי אוכל טוב!

אגתה, ראול ולנברג 24 רמת החייל, תל אביב.

מסעדת דלידה

נדמה לי שאת העניין שאין על תל אביב סגרנו כבר בכתבה שעברה. אלא שהפעם, אני רוצה לדבר איתכם על מה שקורה בדרום העיר. כשהיינו ילדים ונסענו לבקר את סבא וסבתא בשכונת פלורנטין, הייתה זו שכונה פשוטה של בעלי מלאכה. בקומת הקרקע היתה רפדייה וריחות הדבק העזים העפילו על ריח התבשילים שעלה מן המטבח של סבתא חנה. מזה שנים, שהאזור עובר טרנספורמציה, וכיום, הרחובות הקטנים בדרום העיר מלאים במסעדות קטנות ונהדרות, בתי קפה שוקקים וחנויות נפלאות. בכל סמטה הנושקת לשוק לווינסקי, תמצאו אוצרות. משהו מסעיר ומפתיע עובר על השכונה הדרומית. ובלב האזור, ברחוב זבולון אנו נשאבים למסעדת ״דלידה״ הקרויה ע״ש זמרת השאנסון המצרית. במקום המקסים של השף דן זוארץ, באווירה מיוחדת מוגשות מנות אוכל מקסימות לא פחות. המלצרית החיננית פונה אלינו בשמותינו הפרטיים, מפנקת אותנו במשקאות אלכוהוליים ומגישה לנו מנות מפתיעות וטעימות. מול המסעדה נפתח הבר של דלידה, המגיש מנות בר קטנות וכייפיות. נועז, מגניב ושווה ביותר!

דלידה, זבולון 7 תל אביב.

מסעדת M25

בביקור במסעדת M25 שבשוק בכרמל, שהיא מסעדת בשרים השוכנת לצד המיט מרקט של ירון קסטנבוים, אני טועמת את הקינוח שמפיל אותי לקרשים – הקראק פאי. זהו פאי שמורכב מתחתית פריכה וחמאתית של שיבולת שועל ומלית מתוקה של קרמל רך. הפאי שנראה תמים למראה – פשוט ממכר. הוא מוגש לצד קרם פרש חמצמץ או קצפת לא ממותקת המאזנת ומשתלבת נפלא עם מתיקותו של הפאי.

M25, סמטת הכרמל 30 תל אביב.

מסעדת אוזריה

ולסיום, עוד פנינה אחת לאוסף. והפעם, אני לוקחת חברת לב טובה לארוחת צהריים מפנקת במסעדת ״אוזריה״. אוזריה היוונית היא בר קטן המגיש לצד האוזו מנות קטנות ומפתיעות. אנו מתלהבות מאוד ממנת הלחם ומטבל עלי הגפן המשובח, פסטה פרסקה אל אוליו, סלט יווני ונתחי שייטל בפלפל פדרון ובצלים שרופים על אחו בלאנקו. איך אומרים אצלנו? זה לא קל. אבל בשביל זה יש חברים. יאסו!

אוזריה, מטלון 44 תל אביב.

שבת שלום!

שלכם בהנאה,

דלית