שיחה עם הישראלי הנודד

מאת: דלית גבירצמן

כשאלעד שפוני אומר לי שהוא לא נוהג להתראיין, הוא באמת מתכוון לזה. אם תחפשו, כמוני, חומר עליו ועל המופע שלו ״הישראלי הנודד – יומן מסע ומוסיקה״ שרץ בתאטרון הקאמרי ועלה כבר למעלה מ-600 פעמים בכל רחבי הארץ – לא תגלו הרבה. אין לו יחצ״ן או חברת הפקות ואפילו לא מימון חיצוני. הוא לא מחפש פרסום ולרוב נמנע מחשיפה תקשורתית, ולכן כשהוא עונה לאימייל שלי בחום ומוכן להתמסר לראיון איתי, אני מוחמאת ומסוקרנת כאחד.

הביוגרפיה של שפוני יכולה להתאים ללא מעט בני נוער שגדלים כאן. הוא נולד בישראל, בגיל שלוש עבר עם משפחתו ללוס אנג'לס ובגיל 17, בזמן שחבריו היו עסוקים ברישום לקולג׳ ובתכנון העתיד שלהם, הוא החליט לעלות לארץ לבדו ולהתגייס לצבא.

את השירות הצבאי שלו, אותו הוא מתאר כחוויה מדהימה, הוא העביר בסיירת גולני. לדעתו, נער בגיל 17 או 18, לא באמת יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים ומהניסיון שלו, הצבא נותן הכוונה וכלים טובים להתמודדות עמם. בכלל, הוא מאמין שחשוב בגיל הזה לטייל, לחוות ולחיות את החיים.

– קראת למופע ״הישראלי הנודד – יומן מסע ומוסיקה״ והרושם שלי הוא ש״הישראלי הנודד״ הוא בעצם הסיפור של כולנו, כפי שהוא גם המסע האישי שלך. מה הביא אותך לכתיבת יומן המסע הזה? ומתי החלטת שזה הזמן לשתף אותו עם הקהל הרחב?

תמיד אהבתי לכתוב והחלום שלי היה להיות כתב בנשיונל ג׳אוגרפיק. החיבור לטיולים ולמסעות התחיל כבר בגיל שלוש, כשהורי שמו אותי על מטוס ללוס אנג׳לס. כל קיץ הייתי נוסע לסבא וסבתא בבאר שבע וכך התחילו הנדודים שלי. למעשה, עד היום אני כל הזמן מחפש לנוע. אחרי הצבא יצאתי לטייל באפריקה, אחר כך נסעתי לטיול בדרום אמריקה ובאנטרקטיקה. חיפשתי הרפתקאות, אבל בעיקר חיפשתי להתחבר לאנשים. בדרום אמריקה מאוד הפריע לי שלא ידעתי לדבר את השפה, ולכן עברתי להתגורר במשך שלושה חודשים בכפר קטן בו למדתי ספרדית. אחר כך המשכתי לטייל במשך שנה, וכשחזרתי ללוס אנג׳לס פתאום משהו קרה. העיר הזאת, שגרתי בה כל החיים, קיבלה פתאום מימד נוסף. ראיתי אותה באור אחר, כי התחלתי לדבר עם האנשים בספרדית ויכולתי לתקשר איתם בדרך אחרת לגמרי. כשחזרתי לארץ, לקחתי איתי את התובנה הזאת. יום אחד, אחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן, החלטתי לתת מימד נוסף לחיים שלי בארץ. נסעתי לירדן וגרתי שם שלושה חודשים ולמדתי ערבית. חזרתי דובר ערבית והחיים שלי פה הפכו ליותר מלאים משום שאני יודע את השפה. אני יכול לתקשר ולראות את הדברים קצת אחרת. לא במובן הפוליטי, אלא במובן האישי. כשאתה מטייל כל כך הרבה זמן, הנופים הופכים להיות משניים והסיפורים האנושיים הם אלו שמרתקים אותי. הייתי כמה שנים מדריך נוער בקיבוץ, והייתי מספר בפעולות על המסעות שלי ועל האנשים שפגשתי בדרך. אחר כך מצאתי את עצמי עם ילדה בת שלוש ועבודה בהייטק, אבל הרגשתי ריקנות מאוד גדולה. אז החלטתי לעשות משהו בשביל הנשמה והתחלתי לכתוב את סיפורי המסע. בהמשך צירפתי אלי איש קיבוץ שבין הסיפורים שילב גם מוסיקה, וכך נולד המופע.

– במה עוסק המופע ומהו בעיניך הערך המוסף שלו שהופך אותו לרלוונטי כבר למעלה מעשר שנים?

המופע מבוסס על סיפורי הנדודים שלי בשילוב עם מוסיקה מקורית עליה אחראים שגיא אילנד וערן אדרי. בעיני, הערך המוסף הוא שאני יכול לראות בקהל אנשים שמקשיבים לסיפורים שלי ובעצם מתחברים לסיפורים שלהם עצמם. זה הדבר שהכי מרגש אותי. הרבה פעמים בסוף ההופעה אנשים ניגשים אלי ומספרים לי על מקומות שטיילו בהם. יש לי סיפור שאני מספר על אבא שלי שנסע איתי לטיול בדרום אמריקה, ויום אחד בסוף ההופעה, ניגש אלי בחור ואמר לי שבעקבות ההופעה של הישראלי הנודד שראה כמה חודשים קודם לכן, הוא החליט לנסוע לבקר את הבת שלו שטיילה בדרום אמריקה באותו הזמן ולבלות איתה חודש ימים. זאת מבחינתי ההגשמה האמיתית. הצלחתי לתת למישהו השראה ולגרום לו לעשות משהו, שאולי לא היה עושה מעצמו. הוא הבין שזה הזמן לעשות את זה.

–מהו המסר המרכזי של המופע שחשוב לך להעביר לצופים?

כאמור, עד גיל 17 גדלתי בלוס אנג׳לס, ואני תוצר של הקהילה הישראלית והמסר שעובר בהופעה הוא מאוד ישראלי, אם כי לא פוליטי, אותו הייתי רוצה לשתף עם הקהל. זהו מסר של אופטימיות שאנחנו מנסים לקדם. ההופעה רלבנטית ליהודים ולישראלים באשר הם, ולכל מי שמתעניין בישראל. אנחנו יכולים להגיע איתה לכל קהילה ולהופיע מול כל הקהלים. לכולם יש את המכנה המשותף הזה של נדידה, בין אם זה לטיול של ״הכול כלול״ ברודוס, טיול לשמונה חודשים בדרום אמריקה או 17 שנים במאונטיין וויו. אני מופיע בפני קהלים מעורבים, יהודים וערבים או דתיים לאומיים, וכולם מאוד נהנים. חשוב לי שהצופים יתחברו לעצמם, למה שהם מרגישים כישראלים ולמה שהם אוהבים בישראליות.

– אצלנו כאן בעמק, מתקיים דיון מתמשך האם בניסיון להתקרב לקהל היהודי-אמריקאי חשוב לשמר את העברית כגורם מגשר או שמא אנחנו צריכים להנגיש את התרבות הישראלית באמצעות השפה האנגלית. ח״כ לשעבר רות קלדרון שביקרה כאן דיברה על חשיבות קיום הדיאלוג דווקא בשפה העברית. מה דעתך?   

כמישהו שנסע לעמאן ללמוד ערבית, אני מבין היטב עד כמה השפה היא הבסיס לדיאלוג. ברגע שאתה מדבר בשפה של מי שמולך, בשפת האם שלו, אז כבר יש לך גשר אל הלב שלו. אתה חייב לדעת את השפה של האנשים איתם אתה חולק את אותה פיסת אדמה. השפה היא דבר בסיסי בכבוד שאתה נותן לבן אדם שמולך. אם המנהיגים בישראל היו מבינים את זה, אפשר היה להשיג כל כך הרבה. כשאני פונה לערבי בערבית ונותן לו כבוד, הוא בא לקראתי. במובן הזה, זאת אחת הסיבות שהחלטתי לקחת את ההופעה ולתרגם אותה לאנגלית. הופענו באנגלית במשך כל הקיץ בתאטרון יפו, והתוצאות היו נפלאות. זה נוגע באנשים, לא בגלל שזאת הופעה שמתיימרת לספר על ישראלים אלא משום שהיא גורמת להם להרגיש כמו ישראלים.

– לישראלי הנודד יצא שם די רע. אנחנו נתפסים בעולם כגונבי הברזים. האם נתקלת בזה? ואיך מתקנים את הרושם השלילי?

האמת, שלא נתקלתי בזה באופן אישי בטיולים שלי. יש לי מכונית ישנה, ועליה יש מדבקה של הישראלי הנודד. לפני כמה שנים מישהו קילף לי את האות ד׳ האחרונה מהמילה נודד והשאיר אותי עם הישראלי הנוד. זה קצת היה לא נעים וזה היה מאוד סמלי. השארתי את זה ועכשיו כשאנשים רואים את זה ומגיבים, זה טוב לשיווק של המופע. באופן אישי, פגשתי בדרך את הישראלים היפים. בטיולים שלי התחברתי לאנשים שמאוד אהבתי. יש לפעמים בעיות, אבל לצד זה יש לישראלים גם שם טוב.

– בתור מי שחיה את הדואליות הזאת של ״שתי המולדות״ ואת הגעגוע ל״מקום אליו רציתי לחזור״, ולאור הנדודים הרבים שלך, אני תוהה איפה אתה מרגיש הכי בבית?

שיר הנושא של ההופעה באמת מדבר על המקום אליו רציתי לחזור. יש בארץ משהו שכיף לחזור אליו, גם אם אתה לא חי בישראל. אתה מרגיש פה משהו מיוחד. לצאת ולנדוד בעולם זה משהו שמייחד אותנו, אבל גם החזרה לכאן, ובמופע יש שילוב חזק של השניים.

בזמן שהותו בירדן נוצר בין אלעד לקמיל, בעל האכסניה בה הוא שהה במשך שלושה חודשים, קשר חם של חברות. בעקבות המופע הישראלי הנודד החליט אלעד לחזור ולבקר שוב את קמיל. הסרט "כולנא מעכ" מתעד את המסע שלו לירדן.

– צפיתי בסרט ״כולנא מעכ״ המספר על המסע שלך לירדן, ואחר כך חשבתי שבעידן הזה של הקצנה, יאוש וחוסר תקווה בהידברות עם הצד השני, נדמה שקשה להגיע לקהל הישראלי עם מסר של תקווה לשלום. איך אתה מצליח במופע לקפוץ מעבר למשוכות של ציניות, חשדנות הדדית, חוסר רלוונטיות או אפילו ביקורת משתלחת?

אני לא משחק במגרש של התקשורת ואני לוקח את זה למקום הכי אנושי. שם קשה יותר להפעיל את הציניות הזאת. אני לא מדבר על משהו אלא חווה אותו מחדש עם הקהל. אני לא מטיף או מסקר. אני מספר סיפור וגורם לאנשים להתחבר אל עצמם דרך הסיפור האנושי שלי. הסיפור שלי הוא על חיבור בין ישראלי לערבי ובכל אחד מאיתנו יש את האנושיות שלו, ולכן אין פה מקום לציניות.

– מכל המקומות שטיילת בהם, איזה מקום נחרט בזיכרונך באופן העמוק ביותר? לאן אתה מתגעגע?  מהו בשבילך הבית? האם לא שקלת אי פעם לחיות במקום אחר? אתה נשמע לי די נטוע בתור הישראלי הנודד…

האמת היא שיש כל כך הרבה מקומות בעולם, וזה ישמע אולי קצת דביק להגיד, אבל אני נמצא במקום שאני הכי רוצה להיות בו. זה המקום הכי מדהים בעולם עם האנרגיה הכי מטורפת בעולם. בזכות ההופעה נדדנו בכל הארץ ופגשנו אנשים מדהימים. בגיל שבע עשרה החלטתי שלא לתכנן את העתיד שלי. הנדידה שלי היא בין חלומות. אני לא מקובע על קריירה, רק על הרצון להגשים את עצמי.

– אמרת שהדבר המשמעותי ביותר שכתבת מימיך היה מכתב ההתפטרות מחברת ההייטק שעבדת בה בזמנו. ספר לי על השינוי והיציאה לדרך חדשה.

לגמרי. זאת ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי והמכתב עדיין ממוסגר אצלי. זה לא משהו נגד ההייטק אלא נגד לעשות משהו שאתה לא מרוצה ממנו. הרבה אנשים רוצים לעשות דברים אחרים ולא מעזים. אני חושב שבן אדם צריך להיות שמח ושלם עם מה שהוא עושה.

יש באלעד אמת פנימית, אופטימיות וכריזמה שחודרת ונכנסת לך ישר ללב. יש בו את השילוב של הכי ישראלי, שורשיות ואהבת הארץ יחד עם תובנות של איש העולם הגדול. יש בו תמימות ושמחת חיים של ילד עם חוכמת חיים של נווד מנוסה. מתקיים בו המיזוג הנדיר של אמן חולם ויוצר עם איש שיווק מפוכח וחדור מוטיבציה להעביר את המסר שלו של הגשמה עצמית וחיבור אנושי לסיפור שקיים בכל אחד ואחת מאיתנו. יש באלעד קסם כובש ואהבת אדם שחוצה גבולות ואני, באופן אישי, כבר לא יכולה לחכות לפגוש אותו פנים מול פנים ולשמוע את סיפורי הרפתקאותיו על הבמה.

*״הישראלי הנודד – יומן מסע ומוסיקה״ מגיע ל-OFJCC למופע בעברית ובאנגלית ביום שני, 12 בספטמבר. לפרטים נוספים לחצו כאן

שבת שלום,

דלית