לקראת תשעה באב: מחשבות על גלות מרצון וציפיה לגאולה
ביום ראשון יחול תשעה באב, היום הקודר ביותר בתרבות היהודית בו אנו מתאבלים על חורבן שני בתי מקדשינו. טובה בירנבאום סבורה כי אותם הניקיונות של תשעה באב כהכנה לגאולה יכולים לבוא לידי ביטוי בהתבוננות פנימה ובחינה כנה ואמיתית של המושגים גלות, גאולה, שיבת ציון ונחמה, ואולי כך, בשיבת ציון ננוחם (כל אחד ושיבת הציון שלו)
מאת: טובה בירנבאום
פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל הרעים בקולו באחת משיחותיו כי "תשעה באב הוא יום ההיזכרות בתוכנה העיקרי של ההיסטוריה של העם היהודי- הגלות". ואכן, מבט על ההיסטוריה שלנו יגלה כי מבחינה כמותית היינו זמן רב יותר בגלות מאשר במצב של ריבונות, ואף מבחינה איכותית, היצירה הרוחנית-תרבותית המשמעותית ביותר שלנו נוצרה בגלות שעה שנאלצנו להמציא עצמינו מחדש לאור הנסיבות המשתנות.
השיח הציוני שאנו מורגלים בו נוהג אמנם לדגול בשלילת הגלות וכמיהה לקיבוץ גלויות טוטאלי, אבל גם חסידי העלייה הלהוטים ביותר יודו כי אין זו שאיפה ריאלית, ואף יותר מכך, העם היהודי יוצא נשכר מעובדת היותו מפוזר על פני ריכוזים רבים. גידי גרינשטיין, למשל, ב"סוד הקיום היהודי" עומד על כך כי המבנה הרשתי של העם היהודי, והעובדה כי הוא אינו מרוכז בקהילה אחת, משמרים את ההישרדות היהודית לאורך הדורות ומבטיחים את החוסן הלאומי שלנו. קשה לדמיין את הישרדותה של מדינת ישראל, למשל, ללא הקהילה היהודית אמריקאית והבין-לאומית, והשיח הבין קהילתי העולמי רק מגרד את הפוטנציאל היצירתי-רוחני של חיים יהודיים עכשויים המתקיימים במקביל בפינותיו השונות של העולם.
אז אולי גלות זה לא כ"כ נורא, לפחות לא בעידן תור הזהב של יהדות אמריקה, בו יהדות נתפסת כאן כמעט כתואר אצולה ובנותיהם של שני המועמדים לנשיאות נשואות ליהודים (כן, גם צ'לסי וגם איוונקה קודשו בנישואין ע"י רב); אבל חלקינו בכל זאת מקפידים לתבל את שהותנו בגלות בטעם מריר ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב כי על אף שמדובר בסך הכול בגלות מרצון, ואף נבוכדנצאר לא גרר אותנו לכאן בשלשלאות של ברזל, אין מדובר במצב אידיאלי ורבים מאיתנו בעצם מחכים לסוג של גאולה או שיבת ציון.
הנופים של קליפורניה עוצרי נשימה והשכונות המטופחות של עמק הסיליקון הן בבחינת גן עדן ממש, אבל למרות כל זאת, הגעגוע הצובט וההבטחה שאוטוטו חוזרים, הם הפסקול שמלווה אותי כאן (ואקפיד לדבר רק בשם עצמי). לתחושתי, בזאת אני מצטרפת לאבות אבותי שישבו בכל מיני תפוצות, חלקם מבחירה וחלקם לא, וערגו לציון. הגעגוע למולדת הוא חלק מהדי.אן. איי התרבותי שלנו כעם והוא אף הזין והפרה חלקים עצומים בהוויה שלנו בגלות. פרנץ רוזצנוייג בכוכב הגאולה כותב: "העם היהודי שומר תמיד על אי תלות של אביר נוסע, ושעה שהוא משוטט במרחקים… ונושא נפשו אל המכורה שנטשה, הוא נאמן לארצו יותר משהוא נאמן לה בזמנים שהוא יושב עליה" (תרגום: יהושע עמיר).
תשעה באב הוא הזדמנות לחשוב על אותה כמיהה לגאולה של מי שיושבת בתפוצות מתוך בחירה. אי הידיעה מתי ואם תסתיים אותה "גלות" מרצון, נקיפות המצפון כלפי הדור הבא לצד ההבנה כי מדובר בהזדמנות ליצירת תוכן תרבותי בר קיימא משמעותי, עמוק ומרגש, שישוחח עם "חללית האם" בארץ, הם תמהיל מרתק ונוגע ללב שמספר סיפור רב דורות ומחבר אותי אל אחת הדילמות העמוקות והיפהפיות שנטועות בהוויה התרבותית שלנו כעם.
בט"ו בשבט, כשהסבתי בתל אביב סביב שולחן עמוס פירות יבשים, על אף שבמקרר חיכו פירות טריים משפע תנובת הארץ, הבנתי שאנחנו כעם לא מסוגלים לוותר על הכמיהה והגעגוע לארץ, שצבעו את הוויתנו בגלות. בראש השנה לאילנות אנו חוגגים בארץ ישראל את שפעה ותנובתה בדיוק כפי שחגגו אותן אבותינו בתפוצות, אשר נאלצו להסתפק אך בפירות יבשים מן הארץ, ולחלוחית עלתה בעיניהם מגעגוע אליה וצער על כך כי אינם יכולים לטעום מהדבר האמיתי, הפרי הטרי והמבהיק של ארץ מכורתם. הגעגוע לגעגוע לא מרפה מאיתנו ואנו מנווטים את חיינו כך שנשוב ונחיה אותו ושוב נתרפק על זיכרונות מרירים מתוקים שלכאורה, בהינף כרטיס טיסה יתאפשר לנו לחזור אליהם ולפתור את מצוקותינו.
על פי המסורת, בתשעה באב, היום הקודר ביותר בתרבות היהודית, בו אנו מתאבלים על חורבן שני בתי מקדשינו, באותו היום יוולד (או נולד כבר) המשיח. המסורת הזו הולידה מנהג לנקות ולהכין את הבית לגאולה ביום תשעה באב אחר הצהריים, ובקהילות מרוקו ולוב היו הנערים רוכבים על חמורים בתשעה באב כתזכורת לחמור הלבן עליו יבוא רכוב המשיח. מבחינתי, אותם הניקיונות של תשעה באב כהכנה לגאולה יכולים לבוא לידי ביטוי בהתבוננות פנימה ובחינה כנה ואמיתית של המושגים גלות, גאולה, שיבת ציון ונחמה, ואולי כך, בשיבת ציון ננוחם (כל אחד ושיבת הציון שלו).
