פרשת שופטים: האם יהודי ארה"ב ויהודי ישראל זקוקים לטיפול זוגי?

מאת: טובה בירנבאום

"טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק", קובע ספר משלי. האמנם? אצלינו במשפחה אומרים ש"דם זה לא מים". אז מי צודק? האם ריחוק גיאוגרפי בין אדם לאדם או בין קהילה לקהילה, גם אם יש בינהם קשר דם, יוצר בהכרח ריחוק רגשי, כפי שטוען מחבר משלי, או שקרבת דם מנצחת את הכול ותכריע כל מרחק?

על פי הפרשה שלנו, לפחות, המרחק כן קובע: אנחנו קוראים השבוע תיאור לא קל לעיכול של טקס דרמטי מאוד שמתבצע במקרה בו נמצא אדם ללא רוח חיים בטריטוריה שאינה שייכת לאף מקום ישוב. מה עושים במקרה כזה? מוציאים את סרטי המדידה:

 "כִּי יִמָּצֵא חָלָל… נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל, וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל, וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן…. וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים… וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל, יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל, וְעָנוּ וְאָמְרוּ: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהֹוָה, וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כ"א).

התורה מבקשת במקרה כזה לקבוע, בעזרת מדידה מדויקת, מהי העיר הקרובה ביותר אל מיקום הגופה, וזו עורכת טקס חזק ומזעזע: עֶגלה צעירה נלקחת אל הנחל ושם נערף ראשה; מנהיגי אותה עיר רוחצים את ידיהם מעל העגלה הערופה ואומרים משפט שהפך מפורסם ומוכר: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

הפרשנים, כצפוי, מרותקים מן המעמד המתואר ועוסקים רבות ברציונל מאחורי המדידות והטקס. רבים עוסקים בצורך לזעזע את הציבור ולוודא כי אף לא אחד ישאר אדיש לאובדן חיי אדם, גם אם מדובר באלמוני שאיש אינו יודע מהן הנסיבות שהביאוהו להימצא כך לבדו ללא רוח חיים באמצע שומקום. מפתיע, אבל, שהמשנה מקדישה דיון מיוחד לנושא המרחק: אנו פוגשים במסכת סוטה ויכוח, שהוא בעיני כמעט קומי, בו מתחבטים החכמים בשאלה מאיזו נקודה בגופו של המת יש למתוח את הסרט:

"מאין היו מודדין? רבי אליעזר אומר: מטבורו; רבי עקיבא אומר: מחוטמו; רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל- מצווארו" (משנה, סוטה, ט).

לדידם של חכמי המשנה, המרחק הוא מדד קריטי לנושא לקיחת האחריות, ועל כן יש לדייק בו כאשר קובעים איזו עיר תבצע את הטקס. לשיטתם, למרחק הגיאוגרפי ישנן השלכות מכריעות לגבי מידת הקשר של המנהיגות המקומית למקרה, ועל כן יש לדקדק בו עד רמת הסנטימטרים הבודדים.

כשאני חושבת על שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, זו שבישראל וזו שבצפון אמריקה, אני תוהה הרבה פעמים עד כמה המרחק הוא גורם מכריע: האם, לפי שיטת חז"ל ולפי שיטת משלי, אין מנוס מלהניח שהמרחק עושה את שלו וככל שהוא גדול יותר כך תפחת רמת האחריות ההדדית בין הקהילות, עומק השותפות והשיח בינהן?

לכאורה, המציאות מוכיחה שהם אכן צודקים: נראה כי שתי הקהילות- היהודית אמריקאית וישראל- רק הולכות ומתרחקות זו מזו ככל שעוברות השנים: יותר ויותר קשה לדבר על אידיאולוגיה משותפת, מטרות משותפות וחיבור זהותי ורגשי משמעותי; נראה כי שני הצדדים בזוגיות הזו מחזיקים בה ונשארים בה אך מטעמי נוחות ומחשש לעתיד: אלה נתמכים כלכלית באלה, ואלה נהנים מן המחשבה שישנו מקום מבטחים עבורם, אם חלילה יום סגריר יגיע.

אני דווקא חולקת על חז"ל ומאמינה כי המרחק אינו בהכרח חזות הכול; נכון, מערכת יחסים בשלט רחוק היא הרבה יותר מאתגרת וקל להתייאש ולוותר, אך יש לנו כל כך הרבה מה להרוויח מהשקעה בחיבור משמעותי וכל כך הרבה מה להפסיד אם נמשיך לאפשר לקשר בין יהדות ישראל ויהדות ארה"ב להתמסמס.

ב-18 לחודש יתקיים ב-OFJCC בפאלו אלטו, זו השנה השנייה, "טיפול זוגי" בין הקהילה היהודית בארה"ב לבין ישראל בכנס המרתק והחדשני "ציונות 3.0". ד"ר יהודה קרצר, נשיא מכון הרטמן בארה"ב, ארגון שנכנס לעובי הקורה בנושא יחסי ישראל ויהודי ארה"ב, ישאל האם ניתן לדבר על עתיד משותף לשתי הקהילות; אביו, שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, פרופ' דניאל קרצר, יחבור לח"כ לשעבר עינת וילף, ויחד הם יערכו דיאלוג מרתק בו ישקפו זה לזו כיצד רואה כל צד במערכת היחסים את הצד השני; לוסי אהריש, עיתונאית, מנחת טלוויזיה אמיצה ומהפכנית, תעסוק בשאלת הזהות המשולשת הישראלית-ערבית-מוסלמית; דניס רוס, שהיה שליח ארה"ב למזרח התיכון, ישתף במורכבות של המעורבות האמריקאית בסוגיות המדיניות; ולקראת הערב יוקדש פאנל מיוחד לדור הצעיר, שגדל על עקרונות של תיקון עולם ומייחל למדינה יהודית שעם יהדותה הוא יכול להזדהות.

אז כן, דם זה לא מים, וגם אם אוקיינוס גדול מפריד ביננו, שווה להשקיע בקשר בריא, מפרה ועם הפנים לעתיד. מוזמנים להצטרף לטיפול זוגי מרתק בכנס "ציונות 3.0" ביום ראשון ה18 לספטמבר.

שבת שלום!