פרשת ניצבים: פרידה מרודף השלום שהשלום ברח ממנו

מאת: טובה בירנבאום

אין לי תמונה עם שמעון פרס להתהדר בה בפייסבוק, אין לי אפילו זיכרון ילדות או בגרות שקשור בו; שמעון פרס הוא פשוט חלק מההויה, כמו תחנת האוטובוס מתחת לבית או כמו המילקי בסוּפר. גם המציאות של פחד, מלחמה ושכול הם חלק מההויה, ובאשר להם, לצערי יש לי זכרונות לא מעטים. קשה לחשוב על מדינת ישראל בלי שמעון פרס, אבל קשה עוד יותר לדמיין את מדינת ישראל בלי איום תמידי ששואב אליו את כל מה שחשוב.

יונה הנביא, שאת סיפורו נקרא בעוד ימים ספורים, ביום כיפור, קיבל שליחות מאלוהים, אך ברח ממנה כל עוד נפשו בו, עד שזו רדפה אחריו עד למצולות הים. שמעון פרס רדף אחר השליחות, אף שזו שוב ושוב ברחה ממנו; איני מכירה מנהיג שידע רצף כה כאוב של כשלונות ואכזבות, אך יחד עם זאת הצליח להוות מקור השראה לרבים כל כך בארץ ובעולם.

לא רק יונה ברח מן השליחות; גם משה מנסה להתחמק ממנה בכל דרך שהיא. במעמד הסנה הוא אומר: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד), תגובה שזוכה לכעס גדול מאלוהים. רש"י מזדרז להסביר את עקשנותו של משה:

"שלח נא ביד תשלח- ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד". משה אינו מעוניין בתפקיד שיודע שלא יוכל להשלימו. לדידו של רש"י, משה מבין כי לא יסיים את המסע ולא יכניס את עם ישראל לארץ המובטחת, ולכן, מעדיף הוא לא להתחילו כלל. ע"פ קריאה זו, מובן יותר הכעס האלוהי כיון ש "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה" (משנה, אבות, ב).

נראה שמשה הפנים עם השנים ותלאות המסע את המסר הזה. במילות הפרידה שלו על סף הכניסה לארץ ועל סף מותו, הוא אומר את המילים היפהפיות הללו:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת… לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא; לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתו" (דברים ל).

השליחות, היעוד, או המרכיב שמעניק משמעות לחיינו, אם נתפוס אותו כדבר גדול מהחיים, נשגב ונעלה- לא נגיע רחוק, פינו יאלם וגופנו ישותק מול גודל המעשה ועצמתו; רק עשיה יומיומית שמקרבת את האדם בצעדי תינוק אל המטרה, אך לעיתים גם מרחיקה אותו ממנה בצעדי ענק, היא זו שבסופו של דבר תביא לתוצאה משמעותית. המושג "שלום", נתפס כדבר כה נשגב וערטילאי, שרבים יירתעו מלגשת אליו ורבים עוד יותר יפקפקו בעצם קיומו או היתכנותו, אבל שמעון פרס שנכשל שוב ושוב, לא רק בהבאת השלום, אלא כמעט בכל משימה שהציב לעצמו כאיש ציבור, הבין שאין שום תחליף לעשייה, קשה ומאכזבת ככל שתהיה.

המדרש מביא סיטואציה מעולם הלימוד:

"הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת, ורואה אותן עוסקים בתורה, והוא אומר להן: 'היאך אדם למֵד תורה תחילה'?
אומרים לו: 'תחילה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואח"כ בכתובים; משהוא גומר את המקרא, שונה את התלמוד ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות'. כיון ששומע כך, אומר בלבו: 'אימתי אני למֵד כל זאת'? וחוזר מן השער. ומי שהוא פיקח, מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום, עד שמסיים כל התורה כולה" (דברים רבה, ל).

שמען פרס נאסף אל אבותיו הרבה לפני שסיים את כל התורה כולה, על אף שנהג תמיד לקרוא שלושה ספרים במקביל- ספר שירה, ספר פרוזה וספר היסטוריה; הוא נפרד מאיתנו לא על הר נבו אלא רחוק ממנו, בשממת המדבר. איננו רואים עדין את השלום באופק ונדמה היום כי הוא רחוק מתמיד, אך עיניו אף פעם לא קהו מלראות אותו באופן מוחשי ממש מול עיניו. וכך הוא מתאר אותו בנאום השבעתו לנשיא:

"עמק השלום המתוכנן משתרע לאורך הגבול שבינינו לבין ממלכת ירדן והרשות הפלשתינית. הוא יהפוך למחוז של שיתוף פעולה בין ישראל, ירדן והפלשתינאים… הערבה תהא לאזור תיירותי מרהיב. מספר אגמים מלאכותיים בתוכו עשויים להעניק לה חיות ואטרקציה. לאורך הערבה יבנה מוביל מים לים המלח, לפצותו על אבדן מימיו. ולאורך העמק יוקמו מפעלי תעשיה שיציעו מקומות עבודה רבים לכל השותפים. בעמק השלום נראה כיצד לראשונה, ניתן לרתום את הכלכלה כבולדוזר לשלום. שותפות בין ירדן מאורגנת וישראל מודרנית יסייעו לפלשתינאים לגבור על מצוקותיהם ולהקים מדינתם" (נאום השבעת פרס לנשיאות, 2007).

שמעון פרס ראה את מדינת ישראל כמקום מלא תקווה, לא כמקור סכסוך תמידי עקוב מדם. הוא ערער על ההנחה כי לנצח נחיה על חרבנו וכי "בידוע הוא שעשיו שונא ליעקב". הוא העז לדמיין את ישראל בלי תקציב ביטחון שבולע את כל השאר, את מדינת היהודים שמושתת על ערכי שלום, סובלנות ודמוקרטיה, ולכן לנו נותר לדמיין את ההויה בלי שמעון פרס ופשוט להמשיך בדרכו העיקשת. להיות רודף שלום אמיתי זה לא פשוט, בעיקר אם השלום ממשיך לברוח ממך. בואו לא נברח מן השליחות ונמשיך את המסע האופטימי ללא תקנה שהתווה לנו שמעון פרס, כי באמת שאין לנו ברירה אחרת.

שבת שלום!