ממשיכים את שרשרת הדורות: הזמנה חמה ליום כיפור ישראלי

מאת: טובה בירנבאום

שמעון פרס סיפר פעם בראיון על חוויית ילדות שעיצבה את אישיותו: הוא עומד כילד ליד סבא ביום הכיפורים, סבא היה החזן, והוא שר את תפילת כל נדרי במנגינה שוברת הלב, כלשונו.

התיאור הנוגע הזה של פרס הזכיר לי את עגנון בהקדמתו לספר ימים נוראים. גם שם הוא מתאר חוויית ילדות של יום כפור, שנחקקה בו עד ועיצבה את חייו:

"… ואני תינוק כבן ארבע הייתי ומלובש הייתי בגדי מועד… ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים,  ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה… עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג הדרת קודש לא הכרתי.  אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים".

עגנון מדבר על חוויה של קדושה, שכילד לא ידע כמובן להמשיגה, אבל נחרטה עמוק בתודעתו. טקס, קדושה, חוויה קהילתית רוחנית, לעיתים האלמנטים הללו נתקלים אצלנו בציניות ובביטול, לעיתים אנו לא חשים שום צורך בהם עבור עצמינו, אך פתאום כן עבור ילדינו. מדוע? אולי כי אלה חוויות משמעויות שאנו זוכרים אף מילדותנו שלנו.

למי מכם קפצה לרגע התמונה שלכם כילדים, משחקים בחצר בית הכנסת עם ילדים נוספים, כשבפנים, בתוך בית הכנסת, נמצאים אבא ואמא או סבא וסבתא? מי מכם מתעקש לגשת, לקראת מוצאי יום כיפור, לבית הכנסת הקרוב על מנת להעניק לילדים חוויה של תקיעת שופר?

אבל למעשה, אנחנו רוצים להעניק לילדנו יותר מרק זיכרון חם ונוסטלגי; יש כאן הרבה מעבר להעשרה תרבותית. העניין הזה של שרשרת הדורות, המשכיות, מסורת- הנקודה הזאת לא נותנת לנו מנוח, ואנו אפילו לא ממש מבינים מדוע.

כל שנה ביום הכיפורים אני פותחת את הנחיית הטקס, טקס יום כיפור ישראלי, בשיתוף בעובדה שברגעים אלו ממש (מאז שאני בגלות ישנו הפרש של כמה שעות), אבא שלי מוביל את תפילת "כל נדרי" בבית הכנסת בבני ברק, ואני אוביל כעת את אותה התפילה בדיוק. אנו נאמר את אותו טקסט עתיק. ולא רק זאת, אני אתרגש מ"כל נדרי" בדיוק כפי שסבא שלי, זכרו לברכה, התרגש ממנו, וסבא שלו וסבא שלו. המשמעויות שנטעין באותם טקסטים הן שונות, אך התפילה היא אותה תפילה. מדוע יש לכך ערך עבורי? קשה לי לענות על זה, כנראה זוהי הדרך בה תרבות שורדת, ואולי לא צריך לשאול על כך יותר מידי שאלות.

היכן אני כן חשה צורך לשאול? כאשר אני עומדת מול המשימה הגדולה של שימור אותה תרבות, אך מבינה כי שימור תרבות במנותק מן ההווה הוא אינו דבר אפשרי. "יום כיפור ישראלי" לקח על עצמו את המשימה האמיצה של המשכת שרשרת הדורות- התכנסות כקהילה על מנת לומר ולשיר יחד טקסטים עתיקים שנאמרו והושרו במשך דורות של יהודים בכל קצווי תבל, בעיתות רגיעה ובעיתות של צער, ולהעניק לכל זאת משמעות רלוונטית.

מהי משמעות של ביטול נדרים עבורי כאדם מודרני? כיצד ניתן להחיל את המושג "חשבון נפש" גם על החברה ולא רק על היחיד? כיצד משתלבת מלחמת יום כיפור בתוך יום כיפור ב-49 השנים האחרונות? הרי הסיפור שלנו לא נעצר ביום בו נחתם מחזור יום כיפור המסורתי והתגבשו סופית הטקסים והמנהגים. שרשת הדורות ממשיכה, וכך גם העולם; גם החוליות החדשות בשרשרת מבקשות את מקומן בתוך הטקס והמנהג, ועל כן מבקשות להרחיב את הקיים ולהטעינו במשמעויות נוספות.

אז גם השנה מזמין אתכם ה-ICC לקחת חלק ביום כיפור ישראלי, בטקס שישלב בתוכו פיוטים מסורתיים מתוך מחזור יום כיפור, לצד מוזיקה ושירה עברית מודרנית. נציין את היום החשוב הזה במפגש עם אוצרות התרבות שלנו: 'כל נדרי' לצד מאיר אריאל, 'נתנה תוקף' לצד לאה גולדברג ו'נעילה' לצד ברי סחרוף ויהודה עמיחי. מוזמנים מאוד להצטרף אלינו, ולהעניק חוויית עומק משמעותית לכם ולידיכם, שאמנם תיזכר כרגע חם ומשמעותי, אך גם תשוחח עם ותהיה חלק מעולם הערכים שלכם, ומי יודע? אולי גם תפתח פתח לעיסוק בשאלה- איזו חוליה בדיוק הייתי רוצה אני להיות בשרשת הדורות.

שבת שלום וחתימה טובה!