סוכות: חג הרילוקיישן

מאת: טובה בירנבאום

כמעט כל ישראלי שחי בחו"ל לתקופה- אם קצרה, אם ארוכה, אם קצרה שהתארכה- מכיר את תחושת התלישות שמקננת ולא מרפה; אצל חלק מאיתנו היא נוכחת בעוצמה רבה, אצל חלק באופן עמום וכמעט בלתי מורגש- תלוי באופי, תלוי בשלב, במצב המשפחתי ובעוד מליון דברים. כשחלקתי את התחושה הזו פעם עם מישהו חכם, הוא אמר לי: "ברור, כי הרי עקרו אותך מתוך האדמה ושתלו בתוך עציץ ". מבחינתי זה היה מאוד מדויק: להיות שתולה בתוך עציץ נייד; החום המשפחתי והקהילתי עדין שם, כמו אדמה פוריה, אבל ההקשר הוא אחר, ולפעמים מאתגר.

סוכות, לכאורה, הוא חג שחוגג את תחושת העראיות. הוא מציב את הנושא הזה במרכז החיים ובוחן אותו מקרוב: באופן סמלי, דווקא כשמזג האוויר מתחיל להתקדר, דווקא בסיומה של תקופת האסיף, במקום להסתגר בבית וליהנות מקורת גג מגֵינה ושפע כלכלי, אנו נדרשים לצאת ולדור במשך שבעה ימים בחלל בעל דפנות דקות ורעועות, כאשר מעל לראשינו סכך מתנפנף במקום גג איתן.

גם בבחינת הטעמים המקראיים לחג אנו רואים בבירור את האבסורד של חוסר ההתאמה בין הציווי לשבת בסוכה לבין התקופה בשנה: המקרא מנמק את הציווי לשבת בסוכה הן בטעם היסטורי לאומי- "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג), והן בהקשר חקלאי- "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָֹה שִׁבְעַת יָמִים" (שם). ההקשר הלאומי מזכיר את תקופת הנדודים במדבר, בהם מהות החיים הייתה של ארעיות, והחג מבקש לשחזר את התחושות הללו, אך ההקשר החקלאי של החג- תקופת האסיף- דווקא דורש התכנסות ושמחה לאחר עמל מפרך, ולכן הציווי לוותר על כך ולהיחשף למזג האוויר הסגרירי מחזק זאת שבעתיים.

אבל אם נתבונן שוב בשני הטעמים המקראיים, זיכרון הסוכות במדבר אל מול שמחת האסיף, נוכל לטעון כי הם למעשה מקדמים שני אלמנטים הפוכים- את העראיות לעומת הקביעות: בעוד הטעם הלאומי אכן מציב במרכז את העראיות ובוחן אותה, הטעם החקלאי מעמיד דווקא את הישיבה על האדמה והפרנסה ממנה כניגוד מוחלט לתקופת הנדודים במדבר והתלות באלוהים. לפי זה, דווקא חג האסיף מצביע על קביעות, הכאת שורשים באדמה והתמסרות למקום על כל מרכיביו הפיזיים, והוא עומד בניגוד חריף לחוסר הקביעות של הסוכה במדבר.

גם בחשיבה ההלכתית ניתן לראות כי חז"ל, למעשה, לא הסכימו בינהם בנוגע למהות חג הסוכות- האם הוא חג שמציב במרכז את העראיות או דווקא להפך- בודק את נושא הקביעות. מחלוקת מרתקת בתלמוד במסכת סוכה שואלת האם המהות של מצוות הסוכה היא לחוש את הארעיות של הסוכה, או דווקא החיוב להפוך את הסוכה לדירת קבע למשך שבעה ימים. הנה, למשל, שתי דוגמאת שמצביעות על המחלוקת המהותית הזו:

"… ורבא אמר: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג). אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". (תלמוד בבלי, מסכת סוכה דף ב, עמוד א).

"תנו רבנן: כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה. מנין דברים אלו? דתנו רבנן: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". תשבו'- כעין תדורו". (שם, כח, ב)

המתח בין הקבוע לארעי מוכר וכאוב למי שחש שהמקום לו הוא קורא היום בית אינו זהה למקום לו קרא בית בעבר. אך התחושות הללו, יש בהן גם סכנה: כאשר אדם חי בהוויה של חוסר קביעות, חוסר וודאות ותלישות, אין הוא פנוי לעסוק בתכנים של זהות, הגדרה עצמית, התפתחות תרבותית, ובטח שלא לאומית. כאשר איני יודעת אם המקום בו אני חיה כעת הוא הבית, ואיני בטוחה אם אהיה כאן או במקום אחר בעוד שנה או שנתיים, איני פנויה להשקיע מאמץ בבניית מערך קהילתי תרבותי משמעותי, וודאי שאיני פנויה להיות יצירתית ואקטיבית ביחס לאוצרות התרבות שירשתי מאבותי ואימותי.

האתגר הזה, אם נהיה מודעים אליו, נוכל אולי בכוחות משולבים להתמודד עמו. בקלות ניתן להישאב לאתגרי היום יום של ההגירה, או ההגירה הזמנית, ולשכוח את הערכים שחשובים לנו, וכמה מהם, אם בכלל, מועברים אל הדור הבא; אך אם ניתן על כך את הדעת ונשקיע מאמץ- נוכל לייצר אופציות מרתקות, מרעננות וחדשניות שאף יספקו עוגן ותחושת יציבות בתוך חוסר הוודאות והתלישות.

אולי זאת הסיבה שחז"ל קבעו את סיום מעגל קריאת התורה ותחילתו מחדש- חג שמחת תורה- ביום שמסיים את חג הסוכות- בשמיני עצרת. המתח בין העראי לקבוע מתבטא גם בכך שביום בו אנו שבים הביתה מן הסוכה, אנו מתנחמים בחיבוק אוצרות התרבות שלנו, אוחזים בטקסט באופן סמלי ומוחשי כאחד, מחבקים אותו וחוגגים את המגדלור התרבותי שמסמן לנו קביעות וחוף המבטחים בתוך ים הנדודים.

שמחת התורה לאחר חג הסוכות היא האחיזה בתוכן, בסיפור ובערכים שירשנו מדורי דורות ובחֵירות לעצב אותם כעוגן משמעותי ורלוונטי, על מנת לחוש וודאות וקביעות בטוחה ומנחמת, המאפשרת ראייה רחבה ופרספטיבה תרבותית בתוך סערת החיים.

מעניין שגם חז"ל משתמשים במושגים של קבע ועראי כשהם רוצים לשדל אותנו לא לשכוח, תוך שטף החיים, את מה שחשוב לנו:

"אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים:דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי- זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי – זו וזו לא נתקיימה בידן" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לה, עמוד ב).

בואו נמצא יחד את הפנאי הפנימי והחיצוני בתוך ים הארעיות, וניאחז בעוגן התרבותי המרהיב שלנו, על מנת לעצבו כחוף מבטחים שיספק לנו ולדור הבא יסוד של קביעות וודאות, ומי יודע? אולי נוכל אף להציע אופציות מרעננות וחדשניות גם לאהובים שלנו בבית, בארץ.

חג שמח!