"אשכבה" של חנוך לוין קמה לתחייה בעמק הסיליקון
ב״אשכבה״, המחזה האחרון שביים בחייו, פורט חנוך לוין על המיתר הכי דק בנפשנו המשותף לכולנו - הפחד מהחידלון ותחושת ההחמצה. אנסמבל במהעברית, בבימויה של עופרה דניאל, הצליח לשאוב את דלית גבירצמן הישר אל תוך נבכי העולם הלויני בזכות התפאורה המרשימה, הטקסט הנוקב, המוסיקה המהפנטת וכמובן המשחק המצויין. ההמלצה שלה- אל תפספסו!
מאת: דלית גבירצמן
״רציתי שהצחוק יימשך ויימשך. ידעתי שכל עוד צוחקים – טוב״… (אשכבה, מאת חנוך לוין)
יום שישי בערב. אני יושבת באולם וממתינה לתחילת החזרה הגנראלית של ״אשכבה״, ההפקה הנוכחית של במהעברית. מהרגע ששמעתי שהם הולכים להעלות את חנוך לוין, ציפיתי בהתרגשות ובחשש מה כי כמו כוסברה, שומר והנשיא הנבחר – את חנוך לוין – או שאוהבים או ששונאים, אבל אי אפשר להשאר אדישים. אני יושבת בשורה הראשונה וממתינה. לרגע יש לי דז׳ה וו, ואני חוזרת שלושה עשורים אחורה לאולם ההרצאות בבניין גילמן שבאוניברסיטת תל אביב. גם שם אני ישובה, כהרגלי, בשורה הראשונה ומקשיבה לפרופסור מנחם פרי המרצה בהתלהבות רבה, תוך נפנוף ידיים מתמיד, על יצירתו הנערצת של חנוך לוין. עד היום, אפילו ממקום משכבו, לוין ממשיך להתריס, להטריד, להכעיס, להגעיל, להצחיק, ובעיקר – לרגש ולטלטל. נביא הזעם והחמלה הגדול ביותר של התאטרון הישראלי מציב בפני כולנו מראה. גדולה, מגדילה ומאירה, שבה דבר לא נסתר. כל שומה, כל קמט, כל חצ׳קון ופימה, כל שערה שצמחה שלא במקומה מובלטת ומוארת באור בוהק ולגמרי בלתי מחמיא. הוא מגחיך את קיומנו, חושף את עליבותנו, חשקנו ותאוותינו הכמוסים ביותר ולא מותיר לנו שום אפשרות להתחמק או להסתתר מפני האמת המרה.
ב״אשכבה״, המחזה האחרון שביים בחייו, פורט חנוך לוין בדייקנות של כנר וירטואוז על המיתר הכי דק בנפשנו, על הנים הכי עמוק ונסתר המשותף לכולנו – הפחד מהחידלון ותחושת הפיכחון וההחמצה. זהו מופע הסיום הגדול של לוין, בו הוא מציב את השאלה הנוקבת של חיינו: אז מה הטעם לכל העסק הזה?
״הנה חלפו החיים ללא רווח וללא תענוג, אבדו מאחורי הפסדים בלבד, והם נוראים כל-כך, נוראים עד כדי צמרמורת״… כך מקונן בונה ארונות הקבורה הזקן בימיו האחרונים.
על אנסמבל במהעברית והמפעל המבורך של תאטרון המעגל היהודי, גמרתי את ההלל מהרגע הראשון ששמעתי עליו. עצם הרעיון של הקמת תאטרון קהילתי ישראלי המעלה הצגות בעברית למען הקהילה הישראלית בעמק הסיליקון, כשלעצמו, הוא דבר נפלא. תוסיפו על כך את העובדה שהוא מנגיש תכנים ישראלים עכשוויים ומקוריים עם קהלים דוברי אנגלית ומצליח לגשר בין קהילת הישראלים לדוברי האנגלית והרוסית – והנה לכם עשייה תרבותית וקהילתית במיטבה.
עופרה דניאל, המנכ״לית והמנהלת האמנותית, שהקימה ב-2009 את האנסמבל וייסדה ב-2012 את התאטרון, מנצחת ומובילה את הפרויקט המרשים. היא מביימת, כותבת ומשחקת, כשמסביבה מתקבצים אנשי קהילה מוכשרים להפליא, שבאהבה ובמסירות חולקים איתנו את התשוקה הגדולה שלהם לתאטרון. לאורך השנים, צפיתי בכל הפקה והפקה של האנסמבל, וחד משמעית, ״אשכבה״ היא גולת הכותרת.
מהצליל הראשון של בארי מועלם המלווה את ההצגה כולה בנגינת הכינור המהפנטת שלו ועד הרגע בו נסגרו הוילונות האדומים, נשאבתי לחלוטין אל הבמה. כל אחד ואחת מצוות השחקנים המרשים פושטים את זהותם ומגלמים בכשרון רב את דמויותיו האנונימיות של לוין. הם כבר לא אנשי קהילה מוכרים, בעלי תארים, משפחות ועיסוקים מכובדים. קסם מתחולל על הבמה העברית, ומול עיניך אתה רואה רק את הזקן והזקנה, העגלון, הזונות והשיכורים, החובש, האם ושלושת הכרובים. כולם משוחקים נפלא, סוחפים, מרגשים, משכנעים עד כאב ומצליחים להעביר בהצלחה רבה את שפת התאטרון הלוינית, הכל כך ייחודית.
הטקסט הנוקב, התפאורה הנהדרת, המוסיקה, וכמובן המשחק, הצליחו לשאוב אותי ישר אל נבכי העולם הלויני. עולם שבו המיוסר הוא המייסר, ולהשאר אדישים זאת לא אופציה. אתה מוצא את עצמך מתמודד עם שאלות קיומיות על מלאכת החיים, שהרי כולנו נמצא את עצמנו מתישהו בדרך מחלופקה לדרופקה, וכל מה שנתאווה אליו יהיו כמה רגעי חמלה ספורים, הקשבה ואמפתיה (אפילו מסוס) ויד המושטת ללטיפה.
בראבו לעופרה דניאל ולצוות השחקנים:
אודי גוטליב, מיה גרינברג, אדוה הוכדורף, אירה הנגבי, שחר הרוסי, נדין מיבלום-בועז, ויקי פלקס, גבי קוזקוב, אדי קישינבסקי, שביט קנר-לוינסון, עומר ריינגולד, ריקי רשף ולבארי מועלם.
אל תתלבטו. רוצו לראות!
שבת שלום,
דלית
