שווה ביקור: תערוכה של פרנק סטלה במוזיאון דה יאנג

מאת: טלי שמי

תלמידות שלי שואלות אותי לפעמים, בעת שאני מתפעלת מיצירת אמנות זו או אחרת של אמנים בעלי שם, כן, אבל היית תולה את זה אצלך בסלון? את פראנק סטלה השאלה הזו לא מעסיקה. למעשה גם אם הייתם מנסים להכניס את אחת מיצירותיו המומנמנטליות לבית ממוצע זה היה כמעט בלתי אפשרי לביצוע מבלי לשבור כמה קירות ואת הגג והייתם נזקקים, מן הסתם, לעזרתו של מנוף גדול. גם הקיר בסלונכם היה צריך להיות חזק במיוחד לשאת את כובדה הפיזי של היצירה. ואם הייתם מתגברים על הזוטות הטכניות הללו, עדיין הייתם מתקשים להחליט היכן בדיוק למקם יצירה שאיננה דווקא ריבוע או מלבן או כל צורה גאומטרית אחרת בעלת שם. וכמו שבוודאי שמתם לב, למרות שסטלה עצמו הגדיר את יצירותיו כציורים שמחפשים מקום במרחב, להגדיר את עבודותיו בפשטות כ"ציורים" זה קצת בעייתי…

אני לא מחסידי המופשט המנימליסטי. קוביות אחידות בגודלן מסודרות ברווחים שווים לא עושות לי את זה. גם המופשט האקספרסיבי בנוסח ג'קסון פולק גורם לי לפיהוק, ולכן, חייבת להודות, שלא ממש התרגשתי מהידיעה על כך שמתקיימת בדה-יאנג תערוכה רטרוספקיבית לסטלה. אך לאחר הביקור בתערוכה למדתי שאת פרנק סטלה לא ניתן להכניס לקטגוריות או אסכולות אלו כל כך בקלות. פרנק סטלה הוא אסכולה בפני עצמו.

במשך קרוב ל-7 עשורים הוא לא חדל מלהתפתח, לחקור את גבולות הציור ומלהמציא את עצמו מחדש. התערוכה מסודרת בצורה כרונולוגית, כשהחדר הראשון מכיל את יצירותיו המוקדמות מראשית שנות השישים, עת הגעתו לראשונה לניו יורק (נולד במסצ'וסט למשפחה ממוצא איטלקי). בניו יורק סטלה חבר לג'ספר ג'ונס והושפע ממנו רבות בציוריו המוקדמים. ציוריו הראשונים היו מונכרומים בד"כ, כלומר התבססו על צבע אחד או שניים בלבד (בתחילה שחור ואח"כ גם צבעים נוספים) ומשכו אליו מיד את תשומת לבו של עולם האמנות. כמו ג'ספר ג'ונס שאמר "מה שאתה רואה זה מה שאתה רואה" גם סטלה חתר להצגת הציור כאובייקט בפני עצמו – כלומר זהו אינו חלון המשקף דרכו מציאות אחרת שמעבר לו, כפי שזה בתפישה המסורתית של ציור, אלא הציור הוא שטוח ולא מנסה להראות עומק. הנושא הוא העיסוק בצבע -בחומריות של הצבע ובהשפעתו הפסיכולוגית עלינו כצופים, בצורה ובחומר. "כמה שאני רואה יותר צבעים אני רואה יותר אפור" אמר ג'ספר ג'ונס, וסטלה, במחווה לו יצר את ה"דילמה של ג'ספר" שמחבר בין שני ריבועים זהים בגודלם, המכילים ריבוע בתוך ריבוע בתוך ריבוע, אחד צבעוני והשני בגווני אפור.

סטלה חוקר את הצבע – לא רק את השפעתו המדעית והחושית עלינו, אלא גם את התחושות שעולות בו כיוצר בעת שהוא מורח את הצבע על הקנבס.

ואם הציור הוא אובייקט בפני עצמו, מי אמר שהוא חייב להיות מוגבל לריבועיות או המלבניות של הקנבס הקונבנציונאלי? משלב מאוד מוקדם סטלה החל לייצר לעצמו את הקנבסים שלו, בצורות גאומטריות שונות ומשונות. באולם השני מתחילה סדרת הפרוטרקטור שלו. פרוטרקטור הוא אותו סרגל פלסטיק שקוף, חצי עגול, המיועד למדידת זוויות. בסדרה זו, סטלה משלב קשתות צבעוניות בתוך ריבועים וממשיך את החקירה הצבעונית שלו ביתר שאת עם צבעים עזים וקונטרסטים יותר. העבודה "שערי דמשק" היא עבודה מונמנטלית שבה שלושה מעויינים צבעוניים ושני רבעי עיגול נושקים זה לזה ויוצרים יחד עם מבנה הקנבס המיוחד תחושת תנועה גלית. בהמשך האולם הקנבסים שלו מתפתחים להיות תבליטים בהם שקעים ובליטות גאומטריים, בסדרת "בית הכנסת הפולני" לאו דווקא צבעוניים, ובהמשך אותו אולם מתחילה סדרת ה"ציפור האידיאנית" שלו בה הוא לוקח את גבולות הציור השטוח למחוזות חדשים בהן שכבות של פיסות מתכת צבועות באקספרסיביות צפות ומתערבלות זו בזו מעל רשתות מתכת. בחלק מהעבודות ניכרות צורות שנלקחו מתוך סרגל הכלים של שרטוט מכני וחלק מהצורות שורטטו ביד חופשית. ופתאום כבר אין את הנקיון הגרפי, השטוח והקר שאפיין את עבודותיו הקודמות, ויש חיבור מחודש עם המופשט האקספרסיבי.

בחדר הבא העבודות לוקחות עוד צעד אחד קדימה, או יותר נכון החוצה מהקיר, ומתרחקות עוד קצת מהשטיחות של הציור הקונבנציונאלי. מדובר בקונסטרוקציות מתכת ואלומניום צבעוניות שצינורות מחברים ביניהן. סטלה עדיין מתעקש לקרוא להן ציורים, למרות שלרוב הצופים הן יראו יותר כפסלים עצומים המחוברים לקיר בחלקים קטנים שלהם. יש בהן משהו שמזכיר מצד אחד מנועים של מכונות ענקיות דמיוניות ומצד שני, אולי בגלל הצבעוניות העזה, הילדית משהו, אזכור למגרשי משחקים שמאתגרים את כוחות הכבידה.

באולם הבא מצויים שלושה שולחנות ועליהם פסלונים קטנים, בצבעי לבן וכסף. הפסלים הללו בשמם הם מחווה לאומן הרוסי הקונסטרקטיביסטי מלביץ', אך נראים במשחקיות שבהם, וגם שמם מרמז על כך, יותר כמחווה לקלדר, שיצר, לצד המוביילים וסטביליים שלו, עבודות מחוטי ברזל דקים בסדרת הקרקס שלו.

סטלה ממשיך ליצור ולהתאים את עצמו לרוח הזמן. העבודות האחרונות שלו נעשות באמצעות אמצעים טכנלוגיים ודיגיטליים כמו עיצוב באמצעות מחשב ויצור במדפסת תלת מימדית. הוא ממשיך להיות חוקר בלתי נלאה של צורה, צבע וחומר במרחב. האם הוא צייר? האם פסל? למי אכפת. הוא אמן רב תחומי שמספק לנו הצופים חוויה ויזואלית וקונספטואלית יחודית ביותר.

*התערוכה Frank Stella: A Retrospective, תתקיים עד ה-26 בפברואר במוזיאון דה יאנג בסן פרנסיסקו. לפרטים נוספים לחצו כאן