פרשת שמות: על יהדות ה"כן" ויהדות ה"לא"

מאת: טובה בירנבאום

כשנהגתי להעביר סדנאות לחיילים וילדי תיכון בנושא של יהדות חילונית, אהבתי לשאול את משתתפי הקבוצה מי מהנוכחים מגדיר את עצמו חילוני. בדרך כלל רוב הידיים הונפו. כשביקשתי מהם להגדיר מהו חילוני, בדרך כלל התשובות התחילו במילה "לא": אני לא שומרת שבת, אני לא חובש כיפה, אצלינו במשפחה לא מקפידים על כשרות וכו'. כשביקשתי מהם להגדיר חילוניות באופן פוזיטיבי, מה אני "כן" עושה בתור יהודי חילוני, נתקלתי במענה מבולבל ונבוך.

השיחה החשובה הזו עם קבוצות של צעירים שמגדירים את השקפת עולמם, מהדהדת למדרש מפורסם מויקרא רבא שמבקש להסביר את סוד הישרדותם של עם ישראל במצרים:

"רבי הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערווה" (ןיקרא רבה, לב).

הרבה לאוים חזקים ומהדהדים. על מנת לשרוד מבחינה תרבותית יש להימנע מפעולות שעשויות לסכן את מאפייני ומנהגי הקבוצה. לא במקרה, מאות שנים לאחר המדרש הזה, מצטט אותו החת"ם סופר, מייסד הזרם האורתודוכסי במזרח אירופה בסוף המאה ה18 ותחילת ה19, אך עם "טוויסט" משלו:

"בזכות שלושה דברים נגאלו אבותינו ממצרים: שלא שינו שמם ולא שינו לשונם ולא מלבושם" (מתוך צוואת החת"ם סופר- ספר צוואת משה).

החת"ם סופר הכריז מלחמה על הרפורמה, ההשכלה והחילון, ועל כן שימור הסממנים התרבותיים המובהקים של שפה, שם ולבוש היו חומת המגן המתבקשת מפני ההתבוללות. גם הוא ממשיך את שיטת ה"לא". אבל אם נלך לסיפור עצמו בתורה, ונסיר לרגע את השכבה המדרשית הנמנעת והמסתגרת, נראה כי גאולת מצרים מודגשת דווקא דרך מעשים פוזיטיביים של משה- מנהיג הדור:

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (שמות ב).
ניכר שמשה, שגדל בבית פרעה, פיתח חוש צדק; הוא נזעק בראותו עוולה חברתית ומיד מוחה כנגדה ומנסה לתקנה. מעניין להבחין בהתעכבות של הטקסט על היציאה של משה מבית פרעה- היציאה הזו מהדהדת את הפכה של ההסתגרות החת"ם-סופרית והמדרשית רוויית הלאוים. משה יוצא מאזור הנוחות שלו, והמפגש עם מציאות והעולם האמיתי הם שיביאו אותו לעמדת מנהיגות שבסופה יגאל את עמו.

מול ההסתגרות הפרשנית, בולטת עוד יותר היציאה של משה אל מחוץ למצרים;. שם, במדיין, חוש הצדק שלו ממשיך להניע אותו:

"וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת, וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם. וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם).

משה נמצא במסלול התפתחות לקראת היותו מנהיג העבדים שיוביל אותם על החופשי, אך שני דברים מובילים אותו בדרכו: יציאה החוצה אל העולם ועשייה פוזיטיבית כתוצאה מרגישות לסבלו של הזולת ונסיון לתקן את עוולות העולם. אנו רואים אותו פועל על המציאות אותה הוא פוגש במקום לנקוט בגישה נמנעת- חייו מאופיינים ב"כן" ולא ב"לא".

אז חילוני או חילונית שגאים ביהדותם, במה יטעינו את זהותם והשקפת עולמם, כך שיוכלו להצביע בגאווה על הפעולות שמרכיבות את אורח חייהם? כשיישאלו מהו יהודי חילוני, מה יוכלו לומר שהם "כן" עושים?

היהדות החילונית היא עגלה מלאה של תיקון עולם, טקס, לימוד, קהילה ועוד. עלינו רק להכיר אותה טוב יותר, להעמיק ולשכלל אותה, ובעיקר, להנהיג אותה בגאווה.

שבת שלום!