קארי ליבוביץ' במוזיאון היהודי: הערכה עצמית ב-5 סנט

מאת: טלי שמי

ההזמנה שנשלחה אליי באימייל לתערוכה החדשה של קארי לייבוביץ' ולוותה במספר אימאג'ים מתוך התערוכה לא הכינה אותי לחוויה הוויזואלית שנגלתה לעיניי עת פסעתי אל תוך הגלריה. התחושה הראשונית שלי היתה ביקור בחנות מזכרות של מיס פיגי, או אולי בגלדריה משונה. הקירות שנצבעו בוורוד, תכלת וירוק, שולחנות תצוגה צבועים בפסים ורודים ולבנים, מדשאה סינטטית עגולה עליה סדורים במגדל פחים מודפסים בתמונת האמן מאירוע בר המצווה שלו, ומטריות סיניות עליהן נכתבו טקסטים צבעוניים. הרושם הראשוני הוא עליז, צבעוני, הומוריסטי, מה שנקרא באנגלית (ומעולם לא הצלחתי למצוא לו תרגום הולם) Whimsy.

בגוגל טרנסלייט התרגום ל-whimsy הוא הומור משונה. קארי ליבוביץ' יוצר סרקזם עצמי, רב הומור ויופי דרך שימוש בטקסטים, בקרשים גדולים בפורמטים לא רגולרים צבועים בצבעים עזים ובחפצים שונים (כולל כיפות צבעוניות שנתפרו במיוחד בשבילו במתפרה ב-Lower East side) ובתצלומי וינטאג' בשחור לבן עליהם שרבט משפטים רנדומליים. הוא מתייחס לאמנים שהשפיעו עליו ולהיסטוריה האמריקאית, וכמובן מכניס פה ושם ביקורת מוסווית (או לא ממש מוסווית…ראו " !Attention! all art critics must wash hands before leaving") על החברה האמריקאית בכלל ועל עולם האמנות הכוחני בפרט.   

זו היא תערוכתו המוזיאונית הראשונה של האמן היהודי-גאה- ניו-יורקי (או בכל סדר אחר שתרצו) שנולד ב-1963 אך הוא מציג בגלריות שונות כבר כ-30 שנה.

האמנות של לייבוביץ (או בכינויו קנדיאס Candyass) היא בכללה Text Base.כלומר הטקסט, קצר מאוד, מכיל משחקי מילים, מתבסס על קונבנציות תרבותיות והנושא המרכזי שלו הוא קארי לייבוביץ' – הוא הוא העבודה. וקארי ליבוביץ' מתגלה בתערוכה כבעל אישיות נירוטית, אובססיבית, דיכאונית, עם הערכה עצמית נמוכה ביותר ועם חוש הומור מפותח.

הנה קטע מתוך הצהרת האמן שלו ששוחררה לעיתונות יחד עם התערוכה:

I am happily married with a good paying job

I am having an art show – a museum show! – in three locations

Who am I to complain I was a sloppy caretaker

Ok

So my work hasn’t changed much and I “probably!” am boring, inconsequential, totally

unimportant (in a

bad way) and Repetitive

Repetitive Repetitive

(כל אמן שעבודותיו מוצגות בתערוכה כלשהי נדרש לחבר artist statement על עצמו ועל תהליך ומשמעות עבודותיו. זו של ליבוביץ מעט שונה מהסטנדרטי…).

הוא מושפע רבות מאמנות הפופ, רפרנסים לאנדי וורהול אפשר למצוא בכל פינה, וגם מאמנים שצמחו מהרחוב כמו ז'אן מישל באסקיאט וקית' הרינג, אך המודעות העצמית שלו להיותו אמן שלוקח ומצטט מאמנים אחרים היא חלק מההצהרה האמנותית שלו – ראו קטע מראיון שנערך איתו לאחר תערוכת היחיד הראשונה שלו:

“תמיד הגנתי על העבודה שלי בכך שהיא, בסדר, אולי לא הכי גאונית ואולי לא מרעישה את אמות הסיפים והיא מעתיקה רבים אחרים, אבל היא תיעודית. מדובר בבחור שגדל בפרברים ב-1963, הוא הומו והוא יוצר עבודות וגלריה מציגה אותו…"

הקיר הגדול הוורוד בכניסה לגלריה מכוסה כולו מלמטה עד למעלה בערב רב של קרשי עץ, צבועים כל אחד מהם בצבע אחיד ועז ועליהם נכתבו טקסטים בכתב ידו של האמן, שכאילו יצר פונט משל עצמו.  הטקסטים מכילים משפטים קצרים כמו "אל תשנא אותי כי אני בינוני" ו"סליחה, אכלתי ברוקלי לארוחת צהריים" וסדרה שלמה של "אני אוהב את…" ואז שם של אומן שליבוביץ' אוהב, ועוד שלטים אחרים שהיוו חלק מסדרות שהוצגו בתערוכות בגלריות שונות. בין שלטי הטקסטים שזורים איורי דיו מקסימים שכאילו שורבטו בהיסח הדעת אך נושאיהם שבים ונשנים –  קערת ירקות, בננות על מקל, דגים על מקל ופרח בודד בצנצנת.

בשולחנות התצוגה המפוספסים בוורוד ולבן, מוצגים מתחת לכיסוי הזכוכית כלי קרמיקה לבנים, כאלו שניתן ליצור ב  "Color-me-Mine" ועדיין לא נצבעו, ועליהם כתובים, שוב בכתב ידו של האמן, במרקר שחור משפטים שונים, חלקם עוסקים כמובן שוב בהערכה העצמית הנמוכה שלו, וחלקם מכילים קטעי סיפורים, הצהרות משונות, בדיחות קרש ועוד.

כנראה שאם אתה גם יהודי, גם הומו, גם שמן (בעיניו של קארי ליבוביץ) וגם סובל מדיכאון קליני, אין לך ברירה אלא ליצור אמנות שצוחקת על כל זה ולא לוקחת את עצמה יותר מדיי ברצינות.

אם הייתי פוגשת את קארי ליבובייץ', בפתיחה של התערוכה נאמר, הייתי מחבקת אותו חיבוק גדול של אמא יהודייה (למרות שהוא מבוגר ממני באי אלו שנים…) ואומרת לו – יהיה בסדר.

בקומה השניה של המוזיאון מתקיימת כעת גם התערוכה הנפלאה – Generation to Generation. זוהי תערוכה שעוסקת בעיבוד של זכרון, זכרון משפחתי או זכרון קולקטיבי של טראומה, של שואה של מלחמה, לאו דווקא של העם היהודי (ובזה גדולתה, לדעתי) אלא של עמים, שבטים, גזעים ותרבויות שונות. האמנים המציגים בה הם דור שני או שלישי לארועים שהותירו אחריהם זכרון ומורשת, והנרטיבים של כל אחד ואחד מהם מיוצגים דרך תצלומים, עבודות מיקס מדיה, מיצבי שמע וקטעי וידיאו. תערוכה מרתקת וחשובה שהרחיבה עליה פה בכתבה מצויינת  טל זילברשטיין-פז.

עוד במוזיאון פינה שנקראת Zim Zoom  שבה כשלושה מיצבים אינטראקטיבים. בעוד ההורים קוראים על משמעות העבודה, יוכל הדור הצעיר להעסיק את עצמו במשחק שהוא חלק ממיצב ולהשתתף ביצירה האמנותית.

Cary Leibowitz: Museum Show, Contemporary Jewish Museum

Jan 26, 2017–Jun 25, 2017

לפרטים נוספים לחצו כאן