ט"ו בשבט בגולה: האם יש לנו אומץ להכות שורש בסאניוויל?

מאת: טובה בירנבאום

ביום ראשון הקרוב, נצא בבוקר לנטוע עצים לכבוד ט"ו בשבט בסאניווייל– אפשר להגדיר אותה כעיירה פרברית בצפון קליפורניה, נכון? החלוצים, שהמציאו את מנהג נטיעת העצים בט"ו בשבט על מנת לחזק אצל הילדים את הקשר עם האדמה ועם האידיאולוגיה הציונית, היו ודאי מרימים גבה.

בט"ו בשבט בסיליקון ואלי אנו מוצאים את עצמינו משוחחים עם הילדים שלנו על שני נושאים- ישראל ואיכות הסביבה. איכות הסביבה היא נושא אוניברסלי שיהדות אמריקה הליברלית בגאונותה חיברה לט"ו בשבט, ובכך הפכה עוד חג יהודי לחג של תיקון עולם; וישראל- מה באמת התוכן בהקשר לישראל שאיתו אנו מטעינים את החג הזה? מה אנחנו מספרים לילדים שלנו על ישראל בזמן שאנו נוטעים עץ באדמת הפארק בסיליקון ואלי?

במשך דורות ט"ו בשבט היה חג של געגוע: אבותינו ישבו בגולה הדוויה, אכלו פירות יבשים שהובאו מארץ ישראל, וחלמו על ארץ זבת חלב ודבש ועל היום בו ישובו אליה ויאכלו מפירותיה. הם הסתפקו בפירות יבשים מן הארץ האהובה כיון שהמרחק הרב לא אפשר, כמובן, להביא פירות טריים. מנדלי מוכר ספרים מפליא לתאר את הצביטה בליבם של יושבי הגלות, באכלם את פירותיה היבשים של הארץ:

"חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט… המשובח בפירות הארץ… כיוון שרואים אותו- זכר ארץ ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, ואומרים: 'הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות- קוממיות בכל דקדוקיה וכונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עיזים שם…'. ומעשה באדם מישראל שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! … זה התמר הרי הוא מארץ ישראל!… הביטו לו- וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא חפניים מעפר הארץ!… אוי, אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה…" (מנדלי מוכר ספרים, מסעות בנימין השלישי)

רק בשלב די מאוחר במסע היהודי האישי שלי התחלתי לשאול את עצמי למה בעצם, אנחנו, ביושבינו בארץ ישראל, כאשר בכל פינה ניתן למצוא בה פירות בשלים, מתוקים ויפים, יושבים סביב שולחן עמוס פירות יבשים ומציינים דרכם את החג? אולי הסיבה היא חוסר היכולת שלנו להיפרד מן הגעגוע? אולי הגעגוע לגעגוע גורם לנו להתרפק על תקופה בה ייחלנו עד כלות למשהו שבעצם כבר השגנו?

ואם נחזור אל העץ שננטע באדמת סאניוויל, אולי לזכר העצים שנטענו אנחנו בילדותנו בפארקים של קק"ל- מה באמת עומד מאחורי הטקס הזה? האם בחוגגנו את חג האילנות בשולחן עמוס פירות יבשים כשאנחנו שוב בגולה- אמנם לא גולה כל כך דוויה ואולי גלות מרצון- אבל האם אנו מציינים את ט"ו בשבט מתוך געגוע אל עולם שהיה פעם חלק מאתנו, וכעת, אבוי, חמק לו אל מחוזות הנוסטלגיה? האם אנחנו חוגגים, למעשה, את הגעגוע לגעגוע לגעגוע?

ועכשיו באמת, האם נוכל לקחת את ט"ו בשבט כמקרה מבחן ולשאול את עצמינו מהו התוכן הפוזיטיבי שיטעין את החג, על מנת שילדינו יחוו טקס בעל משמעות רלוונטית גם עבורם, ולא טקס שבנוי על געגוע כפול ומכופל של הוריהם וסביהם?

דאגה לסביבה ושמירה על העולם יכולה להיות דרך מצוינת לציין את ט"ו בשבט, אבל אם בכל זאת לא נרצה לוותר על החלק הארצישראלי שכל כך מהותי לחג- הגיע הזמן שנעצב ט"ו בשבט שחוגג את הארץ האהובה שלנו, ובוחן את מערכת היחסים שלנו איתה ממקום סקרן ומברר, בלי רגשות אשמה בבקשה, אלא עם המון שמחה ואהבה.

מה דעתכם? הנה משימה מרתקת לשנה הבאה. מי מצטרפ/ת?

ט"ו בשבט שמח ושבת שלום!