הדיבייט הפנימי- חצויים מבפנים
מאת: ענת ברקאי. איור: גבי כזן בבוקר, כשלך יש מבחן גמר חשוב שאליו התכוננת שבועות, ממש כשאתם בדרך החוצה, את מזהה סימני מחלה אצל ילדתך. בלית ברירה את מוצאת עצמך שולחת אותה לבית הספר. זאת יריית הפתיחה לדיבייט פנימי נוקב ומר המתנהל בתוכך. את שוקעת במערבולת בסערה אפורה -שחורה. את – מיוסרת ואשמה: ״איזו מין אמא את? למי את משקרת? אולי זה משהו רציני? ״הילדה מסכנה שאת אמא שלה״- סרט חי ממשי בו הילדה שלך עם חום, אומללה, בוכה בכיתה חולף מול עינייך. את סובלת לראות אותה כך ״עוד תענשי על כך…אישה איגואיסטית! היא עוד תדביק את כולם, עוד ישלחו לך…
מאת: ענת ברקאי. איור: גבי כזן
בבוקר, כשלך יש מבחן גמר חשוב שאליו התכוננת שבועות, ממש כשאתם בדרך החוצה, את מזהה סימני מחלה אצל ילדתך. בלית ברירה את מוצאת עצמך שולחת אותה לבית הספר. זאת יריית הפתיחה לדיבייט פנימי נוקב ומר המתנהל בתוכך. את שוקעת במערבולת בסערה אפורה -שחורה. את – מיוסרת ואשמה: ״איזו מין אמא את? למי את משקרת? אולי זה משהו רציני? ״הילדה מסכנה שאת אמא שלה״- סרט חי ממשי בו הילדה שלך עם חום, אומללה, בוכה בכיתה חולף מול עינייך. את סובלת לראות אותה כך ״עוד תענשי על כך…אישה איגואיסטית! היא עוד תדביק את כולם, עוד ישלחו לך עובדת סוציאלית״… תחושות של בדידות מציפות אותך את מרגישה שבורה, עייפה. 
כשאת במערבולת, העולם מסביב נראה משגשג ופורח. עולם שנכבש על ידי אימהות רבות אחרות. חבורת אימהות שהולכות בקבוצות קבוצות. אימהות שמחות, מאושרות, מצחקקות. את רואה אותן הולכות בשלווה יד ביד עם ילדיהן. אימהות תומכות, אחראיות. לעולם לא מפקירות ילדים חולים… את שואלת את עצמך למה את לא כזו? מה לא בסדר אצלך? איך הן עושות את זה? את מרגישה כישלון. היית רוצה להיות כמותן, רק את לא מצליחה. הגעת לתחתית, הזמן מרגיש כמו נצח, מחשבה רודפת מחשבה במערבולת האומללות שלך. איך תצאי מכאן? לאן תברחי? איפה אמא שלך? את צריכה אותה. ים שלם מפריד בינכן. בכי פנימי חרישי מציף אותך. גם את מותשת, מרגישה חולה רעבה. מי יטפל בך עכשיו? מי יוציא אותך מכאן?
פתאום את נזכרת ביום חורפי, בו היית אולי בת שש, קודחת במיטה, אמא יושבת ליידך מניחה רטייה רטובה על המצח. מביאה תה עם דבש. שרה לך שיר. כמה את רוצה עכשיו להיות שוב חולה כמו אז, עם החום והכל. הגעגועים כואבים, מציפים, במפתיע גם מחזקים, נותנים לך גם כוח, תחושת הקלה. מזכירים לך שגם את עדיין קצת ילדה וגם קצת כמו אמא שלך-רוצה לשבת ליד המיטה של בתך ולשים לה רטייה. את יודעת שבתוכך את אמא טובה, היום זאת לא דוגמא, היום היית קצת אמא מזניחה, אין מה לאמר, זה קורה ( האם יכולתי לעשות משהו אחרת?). את כנראה גם לא היחידה בכל ההיסטוריה ששלחה ילדה חולה. יש צער, אבל יש בך גם אהבה, מרשה לעצמך לקחת נשימה עמוקה ואיתה האימהות המיטיבה שלך זורמת אלייך בחזרה, זאת הקלה. הילדה שלך כל כך יקרה לך, את עושה בדרך כלל כל מה שאת יכולה. תחושת הערך שלך משתחזרת בהדרגה מחדש, את מאוזנת בחזרה.
לכולנו יש דיבייטים פנימיים, יומיומיים ומגוונים. לפעמים הקונפליקטים הם קלילים, מצחיקים ולפעמים מייסרים. מאוד קשה לחוות קונפליקט פנימי, לקבל את עצמינו על מגרעותינו. קשה לחוות כעס, חוסר אונים, שנאה, תוקפנות ולפעמים גם אהבה… כלפי הקרובים אלינו. כדי להמנע מהכאב, כולנו לפעמים מעמידים פנים (אפילו כלפי עצמינו), שאצלינו הכל מדוגם מושלם והבעיות או הרגשות הלא רצויים הם נחלת אחרים בלבד. במקרים אחרים, כולנו צוללים לספירלה של תחושות אשמה וחוסר ערך, חסרות פרופורציה (כמו בדוגמא) אצלי הכל גרוע לעומת האחרים שאצלם הכל טוב.
במצבי חיים שונים, (כמו רילוקיישן, לידה, פיטורין, בגידה, מחלה) לפעמים הקונפליקטים נמשכים, חוזרים על עצמם, תמידיים. הם נחווים כמלכודת שאי אפשר לצאת ממנה. במצבים כאלה, חשוב לראות את המצוקה כהזמנה מכאיבה, אך אופטימית לבצע שינוי, לצמוח ולקבל עזרה. בדרך כלל הקונפליקטים הם לא כל כך נרחבים אלא נשזרים בעדינות בתוך החיים, כמו מטוטלת עדינה, כמו מזג האוויר המתחלף מרגע לרגע. קשה להגיע לאיזון, לדרך ביניים, שבה אנחנו מרגישים גם פגיעים ומוגבלים, אך גם בעלי ערך פנימי ויכולת לחוות את כל קשת הרגשות- זאת משימה התפתחותית מתמשכת, מאתגרת.
כשהאיזון פחות או יותר מושג ואפילו לרגע הנחרץ בזיכרון, התחושה היא שלמה, מציאותית, מאוזנת, יש עושר פנימי, רגש חי והכרת תודה לחיים בעלי ערך.
ענת ברקאי (רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)
MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332
טיפול במבוגרים וזוגות.