מדליית ערד: שיחה עם הסופרת מאיה ערד

מאת: דלית גבירצמן

בגלגול הבא, אני רוצה להיות מאיה ערד. אני רוצה להיות סופרת ישראלית מצליחה, פוריה ומוערכת. אני רוצה לחיות בקמפוס הציורי של סטנפורד, לצעוד לי כל בוקר בדיש, לשבת לכתוב בקלילות אלף מילה עוד עם הקפה של הבוקר. ואז, אחרי שאסיים לבדוק באגביות כמה אלפי עותקים הספר החדש שלי מכר השבוע, ואחרי שאצא ללמד קורס בספרות לסטודנטים בסטנפורד, אעביר שבוע סדנה לכתיבה יוצרת בג׳י סי סי בפאלו אלטו לקבוצה של כותבים חובבים, שחולמים כמוני אולי, להיות בגלגול הבא מאיה ערד.

החיים, על פי מאיה ערד (או לפחות על פי דלית גבירצמן שכותבת על מאיה ערד), הם אוסף של מה שהיא קוראת – ״רגעים״. החיים הם עיסת שמרים תופחת, דינמית ומבעבעת של סיטואציות ואינטראקציות אנושיות שרק מחכות ליד אמונה שתיקח אותן, תלוש, תתפיח ותאפה מהן יצירה ספרותית לתפארת. כשאתה לומד עם מאיה, משוחח איתה או קורא אותה, כמו שצופים באמן אמיתי, זה נראה מהצד כל כך פשוט וקל. רק תפקח את העיניים, תטה אוזניים ותהיה פתוח, ער וקשוב לכל מה שקורה סביבך. בכל מקום בו אתה נמצא, החל משוק האיכרים ועד לתור אצל רופא השיניים, בהמתנה לאיסוף הילדים מבית הספר ועד לרגע זה ממש, כן, במקום בו אתם נמצאים ברגע זה, מסופרים סיפורים. כל מה שצריך, זה להבחין בהם ואז לספר אותם.

ובינתיים, עדיין בגלגול הזה, אני יושבת מול מאיה ערד לכוס קפה בבוקר שישי  ושמשי בחנות הספרים של סטנפורד. כמו תמיד, היא רהוטה, מצחיקה, שנונה, ואף צינית לפרקים, בדיוק כפי שהיא מתגלית בכתיבה שלה. היא חושבת כמו סופרת, מתנסחת כמו סופרת ורואה את העולם דרך עדשה של סופרת. השיחה איתה זורמת, קולחת ומשעשעת ואני שואלת אותה את כל מה שתמיד רציתי לשאול, ולא העזתי.

האם בילדותך כך דמיינת את חייך? האם בנקודת הזמן הזאת את חשה שהגשמת את כל מאווייך? האם הגעת אל הפיסגה? אם לא, לאן את עדיין שואפת להגיע?

וואו, איזו שאלה… כן, רציתי להיות סופרת כשהייתי ילדה. כן, אני מרגישה שהיה לי מזל עצום שספרי יצאו לאור והתקבלו. ויש לי עוד המון ספרים שהייתי רוצה לכתוב, ולשם אני שואפת. אבל את התשובה הכי מוצלחת לשאלה הזאת נתן נבוקוב, שנשאל משהו דומה. הוא אמר: "בילדותי דמיינתי את עצמי כסופר חשוב ומכובד מאוד, עם רעמת שיער לבנה ארוכה מתנופפת. היום אני קירח." מזדהה מאוד, מינוס הקרחת.

איך נראה יום רגיל בחייך? האם יש לך סדר יום קבוע כשאת כותבת?

תלוי איזה יום. בזמן כתיבת טיוטה ראשונה אני מתיישבת לכתוב את המכסה היומית שלי (1000 מילים, בערך 3 עמודים) ולא זזה מהכיסא עד שעשיתי את זה. זה יכול לקחת שעתיים וזה יכול לקחת ארבע שעות. בשאר היום אני עורכת דברים שכתבתי קודם או מקפלת כביסה או לא עושה כלום. בזמן עריכה אני יכולה לשבת זמן הרבה יותר ארוך ולעבור על תיקונים. ולפעמים אני בין לבין – מכינה שיעור בכתיבה יוצרת, כותבת הרצאה לאוניברסיטה שהזמינה אותי לדבר, או מאמר למוסף ספרות שהזמינו ממני, או ראיון ל"בעניינים"…

האם כשאת כותבת את חושבת במודע (או שלא) על הקורא העתידי שלך? האם קיים בך ״מבקר פנימי״ או שפיתחת כבר מספיק טכניקה, מיומנות או ביטחון שמצליח להשתיק את הקולות הפנימיים?

אני חושבת על המוצר המוגמר, לא על הקורא העתידי. כן, קיים בי מבקר פנימי, החל משלב הרעיון (עולה לי רעיון לספר ואני בוחנת אותו לראות אם הוא באמת רעיון טוב), וגם בשלבי הכתיבה והעריכה. אני לא מתחילה לכתוב לפני שיש לי מושג מאוד ברור מה בדיוק יהיה בספר, גם זו סוג של טכניקה.

במעמדך, ויחד עם ההצלחה וההערכה הרבה להן זכית בקרב קהל הקוראים ומבקרי הספרות, עד כמה משפיעה עליך ביקורת שהיא פחות מחמיאה?

מאוד תלוי איזו ביקורת. אם זו ביקורת של מבקר ידוע ומוערך בעיתון מוביל, אז בהחלט לא נעים. אם זו סקירה לא אוהדת של קורא אלמוני באתר אינטרנט, אני קוראת ועוברת הלאה. ביחוד קשה כשההרגשה היא שהביקורת לא ניסתה להבין את היצירה בכלים שלה. אני חושבת שמבקרי ספרות יכולים ללמוד ממבקרי מסעדות, שאומרים דברים כמו "אני לא מחובבי המטבח ההודי, אבל האוכל בהחלט היה עשוי היטב". מבקר ספרות שאינו חובב את הז'אנר יגיד "איכס". צריך לומר גם שבעשור האחרון התמעטו מאוד הביקורת בעיתונים. מדורי ספרות אוחדו במקרה הטוב עם מדורי תרבות כללית ובמקרה הרע עם מדורי הלייפסטייל. דוגמה מהזמן האחרון היא ביטול מוסף "ספרים" העצמאי של "הארץ". זה נותן הרבה כוח והשפעה לביקורות המעטות שכן נותרו, כי את לא אומרת לעצמך, נו, ביקורת אחת לא מחמיאה, יהיו אולי עוד כמה אוהדות. לא יהיו עוד כמה – עוד אחת, במקרה הטוב.

מה גורם לך בעיקר לתחושת הצלחה? היקף מכירות? הכרה? פרסים? ביקורת מהללת של מבקר קפדן במיוחד?

אני מאמינה שספר לא נוצר בחלל ריק, אלא הוא יצירה שחיה אצל הקוראים שלה, ומתקיימת בחלל תרבותי מסויים. אז כל התשובות נכונות. מה שגורם לתחושת הצלחה היא ההתקבלות של הספר, והתקבלות הוא מושג חמקמק שמשמעותו גם משתנה עם הזמן, אבל כן – ביקורות טובות מחד ומכירות ותגובות טובות של קוראים מאידך (פרסים לא רלבנטי לגבי, כי מאז ששונה תקנון פרס ספיר כל הפרסים בישראל נגישים רק לסופרים שחיים בישראל). אגב מכירות זה גורם חשוב מאוד, ביחוד היום, כשחיי המדף של ספר הולכים ומתקצרים. אם מכרת 10000 עותקים, גם עשור לאחר מכן הם יתגלגלו על מדפים בספריות שונות. אם מכרת פחות מ-500, הספר, כאובייקט פיזי, פשוט יעלם.

באיזה שלב הבנת ש״עשית זאת״? מתי הפנמת את העובדה שנכנסת לפנתאון הסופרות הישראליות הצעירות והמבטיחות? 

הספר הראשון שלי סומן כהבטחה, ובדיעבד אני יודעת שזה יכול לעבוד לשני הכיוונים. אני יכולה לחשוב על כמה סופרים, וסופרות ביחוד, שחותמת ה"הבטחה" על הספר הראשון שיתקה אותם, מפחד שמא לא יוכלו לעמוד בציפיות עם הספר הבא. חברים סופרים הזהירו אותי שהמטוטלת של הביקורת וההתקבלות היא אכזרית, ואם היא זזה יותר מדי לכוון החיובי בספר הראשון, היא תזוז לכוון הנגדי באותו כוח בספר הבא, וכך אכן היה. אבל בספר השלישי (שבע מידות רעות) דברים שוב התאזנו.

בעניין "פנתיאון" – נראה לי שפנתיאון הספרות העברית הוא כמו בית הקברות בטרומפלדור, לא מכניסים חברים חדשים. וזה לא בהכרח רע. אנשים יכולים לכתוב באופן חופשי יותר, שלא מתוך התכוונות להיכנס לפנתיאון, ויש מקום לסופרים שלא נכללו בברנז'ה בימי הפנתיאון, כולל אנשי פריפריה, ערבים ישראלים, וגם ישראלים אמריקאיים, כמוני.

אני חייבת לשאול, איזה ספרים טובים קראת לאחרונה, עבריים ואחרים?

"ילדים" של תמר מרין, "שטוקהולם" של נעה ידלין, "קרבת דם" של מתן חרמוני. באנגלית קראתי את "האמת על לורין ג'ונס" של אליסון לורי, "נשים מצויינות" של ברברה פים, ו"לאהוב ולהיות חכם" של ג'וזפין טיי.

אם היית צריכה לבחור בין אהבת הקוראים לבין הערכה מצד מבקרים גבוהי מצח – מה היית בוחרת?

אני מניחה שאת רוצה שגם אענה על זה, נכון? ובכן, התשובה היא שהייתי כמובן רוצה את שניהם, ולכן, אם היו מאלצים אותי לבחור, הבחירה ברורה: אהבת הקוראים. הסיבה היא שאני יכולה לחשוב על הרבה סופרים שזכו בחייהם לאהבת הקוראים, ולאחר שנים עברו להיחשב כ"קלאסיקאים". זה כולל את דיקנס, ברונטה ואפילו ג'יין אוסטן. אבל לא ידוע לי על אף מקרה של סופר שכתב ספר שזכה להערכת מבקרים מפליגה ולאחר שנים התחבב פתאום על הקוראים.

מה הכי חשוב לך שאנשים ידעו עליך? מהי המיסקונספציה הכי גדולה לגביך?

המ… את יודעת מה? אני מנצלת את הבמה הזאת כדי להודיע קבל עם ועדה שלמרות שיש לי דוקטורט בתחום, אז אני והבלשנות כבר לא. עברתי לכתיבה במשרה מלאה ושכחתי כמעט כל מה שלמדתי בתחום הבלשנות התיאורטית (ומה שלא שכחתי כבר התיישן מן הסתם). פשוט קורה עדיין שאנשים מבקשים לשאול אותי משהו "כבלשנית", או רוצים לדעת על הקשר בין הבלשנות לכתיבה. אז אין קשר. ואני לא בלשנית.

מאיה ערד חיה ויוצרת בתוכנו. אחרי שסיימה דוקטורט בבלשנות הגיעה עם בעלה, רויאל נץ, שהוא משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה של המדע באוניברסיטת סטנפורד, ושתי בנותיהם לעמק הסיליקון. כל הנופים המוכרים לנו, העיירות ובתי הקפה שלנו, ואולי אפילו כמה ממכרינו וחברינו הפכו להיות חומרי הגלם לסיפרה האחרון והתשיעי במספר ״מאחורי ההר״. עלילת הספר, ממש בקצרה, מספרת על חוקר ספרות בשם זוהר בר המוזמן בעת חופשת חג ההודיה להעביר סדרת הרצאות בנושא ספרות בלשית בביתם של ישראלים אמידים בהרי הסיירה. במהלך ימי החג זוהר מתחיל לערוך חקירה פרטית משל עצמו.

רבות כבר נכתב, וודאי עוד ייכתב, על הספר ״מאחורי ההר״. אך במקום לכתוב עוד כתבה מלומדת על ״הארס פואטיקה  בסיפרה האחרון של מאיה ערד״ או על ״המוסכמה של הרומן הבלשי כפי שהיא מנוצלת היטב בסיפרה האחרון של מאיה ערד״, אומר לכם בפשטות את הדבר הבא: את הרומן הבלשי הזה קראתי בשקיקה תוך יומיים. הוא כתוב נפלא כתמיד, הוא נוגע בנושאים מוכרים וכאובים של תחרותיות, זוגיות, זהות והשתקפות של המציאות (כפי שעולה יפה מעטיפת הספר). הוא מעלה שאלות בנוגע למהותה של האמת, על נקודות ההשקה שבין העובדות והפרשנויות השונות שלה, על נקודות מבט, על הנסתר והגלוי ועל החיפוש התמידי אחר הסיפור האמיתי.

כל אלו הם בלב ליבו של הספר ״מאחורי ההר״. החיים, בעמק הסיליקון במקרה זה, כמסע פיענוח של סודות אפלים, מערכות יחסים סבוכות ותככים. והכול קורה תוך ריקוד אינטלקטואלי, מתוחכם ומענג עם הסוגה הבלשית. בחושיה החדים, הצליחה מאיה ערד ללכוד את סקרנותי לגבי האספקטים המוכרים של ההוויה המקומית, בד בבד שהיא עולה על הגל של העניין המחודש בספרות בלשית, כפי שמוכיחות סדרות טלוויזיה בלשיות מוצלחות כמו ״שרלוק״ ואחרות.

עושה רושם שהחיים בעמק מהווים קרקע מאוד פורייה ליצירה שלך. למה את מייחסת את העובדה? האם הריחוק מהארץ משחרר במידה מסוימת מכבלים? האם החיים כאן מספקים שפע של ״רגעים״ ליצירה? האם החושים שלך התחדדו במידה כה רבה, שאת מלקטת אותם ברשתך במיומנות גדולה יותר?

קשה לי לענות על השאלה כי אין לי למה להשוות. ממש עכשיו "הפכתי תקליט" – ואני חיה מחוץ לישראל אותו מספר שנים שחייתי בישראל. בעצם לא ממש חייתי כמבוגרת בישראל, והתחלתי לכתוב כשכבר גרתי זמן די רב מחוץ לה. ללא ספק החיים כאן מספקים הרבה "רגעים", אבל התחלתי לאסוף רגעים עוד כילדה, הרבה לפני שהייתי סופרת, וגם בישראל היו שפע של רגעים כאלה. יש לי הרגשה שהחיים כאן מאפשרים איזה שקט שטוב לכתיבה, שבישראל אולי לא היה קיים – יש הרי "רעש" בלתי פוסק של משפחה, חברים, מכרים, חתונות-בריתות-בר מצוות, חגים בשרשרת וכו'. אבל כאמור, אין לי למה להשוות, וגם בישראל אנשים כותבים, והרבה.

לא חששת להשתמש בחומרים מעולמך/עולמנו? הרי אני בטוחה שאני לא הייתי היחידה שניסתה לנחש על בסיס מי מחברנו ״נתפרו״ הדמויות של יובי ויולי?  לכולנו יש בראש ניחושים וספקולציות בנוגע לדמויות של כמה משועי העמק, שיש בהם ״שילוב של תאוות שליטה ונדיבות״ או שהעדיפו נשים צעירות יותר אחרי ההצלחה. איך חומקים מתחושת הכביכול-מוכרות הזאת?

אני מביאה חומרים מהעולם סביבי ומהחיים שלי, אבל אף פעם לא כותבת על החיים עצמם. תמיד זה עובר דרך כמה פילטרים. הדמויות נולדו במוחי ולא נכתבו על פי אף אחד מסויים. אני מכירה כמה אנשים שהתעשרו (אף אחד לא מגיאולוגיה, אגב), או התגרשו, וכמה משפחות שהיחסים בהן נעכרו עקב שותפויות עסקיות בין בני משפחה. כמובן, אני לא כותבת בחלל ריק ואנשים מזהים חלקים מחייהם בספר.

כשכתבתי את 'שבע מידות רעות' קיבלתי הרבה תגובות של 'גם אצלנו יש דאג פישר' (פרופסור מבוגר ודחוי שלא פירסם שום דבר), או 'אני מכירה ארבע נשים כמו יוהנה'. סיפרו לי שיש גם מרצה מבר אילן שטוען באוזני כל מי שמוכן לשמוע שהדמות של דוביק ב"שבע מידות רעות" מבוססת עליו. מה אני יכולה לעשות נגד זה?!

זוהר, גיבור העלילה, נוגע בשיחות שלו במתח שבין זוגיות ומשפחה להצלחה בקריירה, במקרה שלו, באקדמיה. עד כמה זה נוכח בחייך ואיך את מצליחה להלך על החבל הדק הזה? איך עושים את הכול ביחד?

ביחד, אבל לא בבת אחת. אני כותבת לרוב בבקרים כשהבנות שלי בבית ספר (רק בשבועות לפני שספר יוצא לאור אני יכולה להסתגר בערבים ובסופי שבוע עם תיקונים אחרונים), כמו כל עבודה אחרת. כמובן, כמו כל מי שעובד מהבית, הייתי צריכה ללמוד איך עושים את זה. כשאני כותבת אני לא עונה לטלפונים, לא עושה כביסה ולא מסדרת את הבית, לא משנה כמה הוא מבולגן.

רומן בלשי טוב הוא כמו שרשרת שכל פעם נחשפת בעלילה עוד חוליה, אך רק לקראת הסוף מתגלות ומתלכדות כל החוליות המשמעותיות. האם ידעת מלכתחילה לאן הכול יוביל או שזרמת עם הדמויות? האם בדמיונך התחלת מהסוף להתחלה או מההתחלה לסוף?

כל סופר עובד אחרת, ויש כאלה שטוענים שהם זורמים עם הדמויות, אבל אני צריכה לדעת לאן הכל יוביל – לא רק ברומן בלשי אלא בכל מה שאני כותבת. הנוסחה שלי היא ששני שליש מהעלילה אני צריכה לדעת מראש ועוד שליש מתבהר במהלך הכתיבה. כמובן שברומן בלשי הדרישה הזו עוד יותר חשובה. הספר התחיל מרעיון כללי – בקתה בהרי הסיירה, חבורת ישראלים אמידים, מרצה לספרות, תעלומה כפולה, אבל לא התחלתי לכתוב עד שלא ידעתי בדיוק מה תהיה התעלומה ואיך היא תתגלגל ותיפתר בסוף.

קינאה ותחרות בין בני זוג יכולה לחרוך ולפגוע בכל מערכת יחסים. איך מתגברים? איך מתמודדים?

זה לא קל בשום מקרה, וכל אחד מתמודד אחרת. ואני מזדהה עם מה שזוהר אומר בספר, שבנושא הזה לגברים קשה יותר, כי אישה מקבלת לגיטימציה מהחברה לקחת לעצמה חלק מההצלחה של בן הזוג (איזו מציאה תפסתי!) ואילו גבר שאשתו מצליחה יותר ממנו נחשב "לוזר". מה שלא יהיה, זה נושא מרתק לכתיבה. עוד לא מיציתי אותו.

"סופר שכותב ספר בלשי הוא כמו קוסם", היא כותבת בספרה החדש, ואין ספק שמאיה ערד היא קוסמת מיומנת. היא מפזרת רמזים, מלהטת להטוטים, חושפת את שיטותיה בתבונה ומוליכה אותנו צעד צעד אחר התעלומה העומדת בלב ליבו של הרומן. ולמה אנחנו קוראים בכלל? "כי אנחנו רוצים לדעת. זה כול העניין, הרצון לדעת".

מאיה ואני יכולנו לשוחח עוד כהנה וכהנה, ומן הסתם עוד ניפגש. בגלגול הזה.

שבת שלום,

דלית