רחוק מהמלחמה בבית
מאת: ענת ברקאי רחוק מהמלחמה בבית, כאן במגורי המשפחות של הסיליקון וואלי, כשאומרים ענן ודאי מתכוונים לאיזה קלאוד בהייטק או מקסימום למזג האויר, רחוק רחוק מעמוד הענן- הרובץ כבר ימים מעל שמי ישראל. שמיים רוויים ענני עשן, אזעקות עד לב השמיים, אין סוף גיחות מטוסים, מאות רקטות עוינות, המתערבבות עם טילי כיפת ברזל המחפשים ללא הרף להקדים ולהשאיר את העימות בתוך זירת השמיים, רחוק מהקרקע. שמיי ישראל בוערים בזיקוקי פלדה, סכינים חותכות. שמיים מטורפים, ״רעידת שמיים״. משבי רוח המלחמה נהדפים לכל עבר ומגיעים עד לכאן, מחלחלים לתוך הלבבות של אלפי ישראלים המתגוררים כאן. ישראלים שמרגישים כלכך רחוק וכלכך קרוב באותו העת, מי…
למרות הביטחון והשקט שמאפיינים את קליפורניה, השקט הפנימי הופר. NPR הוחלף בגלי צה״ל כל הזמן, בצורך אינטנסיבי להתעדכן בכל רגע. בחיבור לפוסטים בפייסבוק. השקט הוחלף בתחושה שחייבים להסביר את ישראל עכשיו, להלחם מנטלית. שיחות הטלפון עם הארץ נהיות תכופות, בשעות מוזרות,
בהם אתם מזמינים שוב ושוב לשווא את הקרובים אליכם לבקר אתכם דוקא עכשיו. השקט הופר והתחלף בחשש כבד לילדים שמשרתים בצבא, לקרובים שקיבלו צו 8, למשפחות שנמצאות תחת התקפה כל כך מסיבית ולחיילים באשר הם. האזעקות של אשקלון מהדהדות עד לקליפורניה ולא נותנות מנוח 8000 מייל מזירת המלחמה.
באחת השיחות לתל אביב, שנמצאת בשולי העימות, אני שומעת על סבא שדאג לרפד בכריות נוחות את ״מתחת שולחן האוכל״ – נכון לעכשיו – מרחב מוגן מאולתר בביתו חסר הממד. ״בפגיעה ישירה לא נשרוד, אז בפגיעה לא ישירה השולחן הוא פתרון לא רע לרסיסים…״ הוא מסביר. היוזמה היצירתית משעשעת אותי – סבא דואג שיהיה להם יותר נוח, אני מדמיינת את שולחן המלחמה הקטן שלו עם פנס, רדיו, סוללות, טלפון, כולם מסודרים בשלשות ובהישג יד. לרגע הסצינה הזאת נראית הזויה, לקוחה ממשחקי ילדות ולא ממציאות כבדה, אחרי הבריחה מהנאצים, העלייה לארץ, המלחמות שהשתתף, סבא צריך להתמגן מתחת לשולחן מרופד.
המלחמה הנוכחית נפגשת במציאות הפנימית היחודית שלכם, בזיכרון הפרטי ממלחמות קודמות בהם גרתם עוד בארץ, זיכרון שמתעורר לחיים שוב עכשיו. כל אחד והזיכרון הפרטי שלו, החוויה האישית שחווה במלחמה אחרת, למשל, כילד שישן במקלט המשותף שנבהל מהאזעקה, מההאפלה. זיכרון של חייל שנכנס לקו האש עם הפלוגה, של הורה המלביש מסיכת אבך לילדו. לפעמים המלחמה מזכירה אהבה חדשה שנולדה תחת אש, היריון שהתהווה, תינוק שנולד. לפעמים היא מזכירה אחווה וסולידריות, תחושת שותפות עמוקה שאין שנייה לה בעולם כולו. החוויות האישיות והקולקטיביות שעברתם במלחמות קודמות מתערבבות עם החדשות המגיעות מהארץ. אי אפשר לברוח.
אולי בעצם כן אפשר לברוח. לצד רוחות המלחמה שהגיעו עד לכאן, יש גם תחושות ריחוק ואף הקלה. העולם כאן כמנהגו נוהג, עבודה, חוגים הכל כרגיל- שקט ונינוח יחסית. Thanks Giving בפתח, טיול משפחתי ותודה פרטית על כך שחסכנו מילדינו את כל זה. בקליפורניה יש את כל התנאים להתכחש, להרגיש מרוחק, מנותק.
גם אם החרדה מחלחלת וגם אם חשים הקלה או ריחוק, מלחמה בבית עלולה לעורר רגשות אשמה מהולים בגעגועים. הרי בסוף היום, אתם צופים
בנעשה, מתוך מיטתכם הרכה- רחוקים מהאימה, נוטשים את אחייכם לבד במערכה. לאנשים שונים תגובות רגשיות שונות להתמודדות עם מצבים מאיימים שכאלה. בדרך כלל נהוג לצייר מעגלים אחד בתוך השני, כדי לתאר את מידת הקירבה הפיזית והנפשית לארוע הטראומטי. למרות שבקליפורניה כולנו רחוקים פיזית מהאירועים בארץ, עדיין אנשים יכולים להרגיש קרובים מאוד מבחינה רגשית לזירת המלחמה, ממוקמים במרכז העיגול. מידת הקירבה הרגשית תלויה בין היתר במידת הקירבה הפיזית לזירת המלחמה של יקירכם בארץ ובאופי זכרונות העבר שאתם נושאים עמכם ומשתחזרים להם עכשיו מחדש. מותר וטבעי להיות מטולטל, לחשוש ולדאוג. זה בסדר להמשיך בשיגרת החיים, להנות מהנורמאליות להתפלל מכל הלב להפסקת אש קרובה, לביטחון, לרוגע ושלום בבית הישראלי.
בתפילה לשקט ביטחון ושלום. אמן.