חירות, רוח וכח: הסיפור של העם שלנו ב-49 יום

מאת: טובה בירנבאום

התינוקת שלי נולדה בפסח. היא הגיחה לעולם ביום הראשון של חול המועד, היום בו בתקופת המקדש היו מקריבים את קרבן העומר ומתחילים לספור 49 יום עד לחג השבועות. המסע שבין פסח לשבועות, בין השחרור מעבדות לבין קבלת קודקס חוקים שהפך אותנו מאוסף של עבדים נוודים לחברה מתפקדת- הוא מסע מרתק ועמוס במשמעות. אמנם אני לא אדם שנשאב בקלות לסימליות, אבל איני יכולה שלא לחשוב על המסע הקולקטיבי התרבותי שלנו, ועל המסע האישי אותו התחילה התינוקת שלי ביום בו נשמה את נשימותיה הראשונות.

אם נרד לרגע מהררי המטאפורות ונתבונן במשמעות המקורית של ספירת העומר, נראה כי בסך הכול מדובר פה במסורת חקלאית פשוטה ששימרה במשך דורות את הידיעה כי בין קציר השעורה לקציר החיטה מפרידים שבעה שבועות. חג הפסח, במקורו החקלאי הוא חג קציר השעורה, וחג השבועות הוא חג קציר החיטה. בעידן בו תנובת האדמה ועונות השנה היו תמצית החיים- כל המועדים המיוחדים והחגים ציינו את נקודות הציון של הטבע, שמעניק לנו את קיומנו.

התרבות היהודית, כפי שעשתה כמעט לכל מועד בשנה, ירשה מתרבויות עתיקות מועדים וימים מיוחדים ועטתה עליהם את הסיפור שלנו, את האופן בו נהיינו לעם ואת הערכים הנלווים לכך שכדאי לנו לשמר. כך הפך פסח בתנ"ך לחג בו שברנו את עול של מצריים מעלינו, והרבה יתר מאוחר, בתקופת חז"ל, הפך חג השבועות לחג מתן תורה.

כמה מרתקת העובדה שבתוך 49 הימים הללו התקבצו להם, במשך הזמן והדורות, ימים וחגים נוספים, שאם נתבונן במהלך הכולל שהם מייצרים- אפשר לומר שהם שבים ובוחנים את אותו מושג שוב ושוב- את מושג החירות.

נעזוב לרגע את הרצף ההיסטורי ונתבונן ברצף הקלנדרי של לוח השנה, וזהו המהלך שנגלה: פסח, יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות, ל"ג בעומר, שבועות. תוך כדי המסע מעבדות לחירות, מחוסר שליטה מוחלטת על ההוויה שלנו ועד לעיצוב חברה בעלת חוקים וערכים משלה, אנו מבקרים בתחנות מקבילות בהיסטוריה שחוזרת על עצמה, ודורשת התבוננות מחודשת:

גם לאחר דורות רבים בהם ישבנו כל שנה סביב שולחן הסדר וחגגנו את חירותנו, מצאנו את עצמינו בחשכת שעבוד שלא ידענו כמותה ולא שיערנו שנשוב אליה. יום השואה, שמציין את האסון הקשה ביותר שידענו כעם, והתרחש לפני זמן מועט כל כך, מחזיר אותנו אל השיעבוד והאפילה, וזאת רק שבוע לאחר שסיימנו לציין את שמחת היציאה מעבדות מצריים אל החירות.

יום הזיכרון, שעומד על סיפו של יום העצמאות, מזכיר לנו שבניגוד ליציאת מצריים, שהתרחשה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף, אלא ע"י הקב"ה בעצמו- את החירות והעצמאות שלנו בעידן המודרני יצרנו אנו בעצמינו עבור עצמינו. שילמנו את המחיר הכבד מכל על מנת לצלוח את המסע הבלתי אפשרי מעבדות לחירות, והפעם לא בעזרת עשר מכות ולא בעזרת קריעת ים, אלא רק מכה אחת- זו הקשה והכואבת מכל- מכת דם- של בנינו, אחינו ואבותינו. הפעם לא חיכינו 400 שנה למשה, שליח האל, שיבוא ויגאלנו, אלא גאלנו את עצמנו ביד חזקה, בזרוע נטויה ובחיים צעירים כל כך שנגדעו באיבם.

בתוך מסע הדילוגים המטורף הזה בין התנ"ך (פסח ושבועות), התלמוד (חג מתן תורה) והעידן המודרני (שואה, זיכרון ועצמאות) בו מושג החירות ומחיריה נבחנים שוב ושוב בכל שנה ומספרים את תמצית הסיפור שלנו כעם, ל"ג בעומר לוקח אותנו אל המאה שנייה לספירה- אל מרד בר כוכבא ואל רבי שמעון בר יוחאי- סמל המיסטיקה והזוהר. היום המזר והלא כ"כ ברור הזה אוחז בעיני בתמצית השאלה הקשה ביותר שעלינו לשאול את עצמינו היום, ערב יום הזיכרון והעצמאות ה69:

בר כוכבא המיט על העם שלנו אסון נורא; דור לאחר חורבן בית המקדש השני, בעידודו של רבי עקיבא, הוא הוביל מרד אבוד מראש ברומאים, והביא לחורבנה הסופי של יהודה. התלמוד לא יכול היה להשחיר יותר את דמותו של בר כוכבא, ומתאר אותו כביריון אימפולסיבי שיכור כוח שגרם לנהרות דם להישפך ברחובות. בעוד שחז"ל הוקיעו אותו על מנת להעביר מסר חד משמעי לגבי מחירו המר של שיכרון כח- הציונות, שחיפשה מודלים להזדהות עבור הנוער, שלפה את בר כוכבא מתוך ההיסטורה והאדירה אותו כגיבור ללא חת. ל"ג בעומר של הציונות מזוהה, אמנם, עם בר כוכבא, הגיבור המפוקפק, אך ל"ג בעומר המסורתי מזוהה עם רבי שמעון בר יוחאי שמסמל את ההתמסרות המוחלטת לרוח וללימוד. זהו אותו רבי שמעון שיושב 12 שנה במערה, אוכל חרובים, שותה מים  לומד תורה ומתנתק מן העולם. בדיוק מדימוי היהודי הזה- הרכון על הספרים והולך כצאן לטבח- ביקשו החלוצים להתנער, כיון שעבורם, הרוח לבדה לא תגן עלינו ויציאת מצריים היתה רק פעם אחת ולא תחזור.

ל"ג בעומר, שמופיע בלוח השנה בין פסח לשבועות, בין רצף חגים חקלאיים מחד לבין סיפור של חירות וגאולה; סמוך ליום השואה, הזיכרון והעצמאות, שמספרים את סיפור הגאולה המודרני בו נס לא קרה לנו, אלא אנו בכוחנו גאלנו את עצמינו, מציע לנו להתבונן במתח שבין כח הרוח לכח הזרוע, בין פסיביות לשכרון כח, ולבדוק את עצמינו והיכן אנו רוצים להיות עוד שנה, בחג העצמאות השבעים: האם אנו, כעם, שמסוגלים להגן על עצמינו, יודעים לרסן את עצמינו כעת, כשהכח בידינו? האם, לצד זאת, אנו מודעים לסכנה בהישאבות והתמסרות טוטאלית לרוח, אך מודעים לחשיבות העליונה של סיפור, תרבות ורוח, שנותנים סיבה לכל זה ומאפשרים לנו לדעת מי אנחנו?

הילדה שלי, שנולדה בפאלו אלטו בפסח לפני שנה, מתחילה כעת את המסע האישי שלה. היא תלמד על שעבוד וגאולה, היא תתבונן במדינת ישראל העצמאית והחזקה ועל האופן בו היא משתמשת בכוחה; היא תתבונן במדינה היהודית שעדין מחפשת את משמעות היותה יהודית; וכולי תקווה שהיא תחוש גאווה. כולי תקווה שהסיפור שלה והסיפור של העם שלה ימצאו נקודות השקה ויהוו עבורה מקור כח והשראה. כולי תפילה שלא רק היא אלא כולנו נשכיל להבין את עומק האחריות של להיות עם חופשי בארצינו.

חג עצמאות שמח!