תפודים משוטחים ואפויים

 כמו בכל פעם ראשונה הייתי מהוססת. חששתי, כן, אפילו הייתי די מבוהלת… מה יהיה ואיך יהיה? ולמען האמת, לא ידעתי כל כך למה לצפות. ידעתי שהפעם הראשונה היא תמיד בלתי נשכחת אך היא גם יכולה להיות מלחיצה ובלתי נעימה. לא רציתי שהפעם הראשונה שלי תהיה טראומטית. ערב קודם עוד חשבתי לעצמי, האם אני באמת מוכנה לצעד הזה? האם אני עושה את זה כי אני באמת ובתמים רוצה, או שמא בגלל לחץ חברתי כי "כולם עושים את זה"? בגדול, אני תמיד אומרת, שאם יש ספק – אז אין ספק. זוהי אולי קלישאה, אבל הפעם החלטתי פשוט להקשיב לליבי.

ניסיתי להיזכר בדברים שאנשים אחרים סיפרו לי, או בסרטים שראיתי עד היום, כדי לנסות ולשער למה עלי לצפות. לא ידעתי אפילו מה ללבוש. לבסוף, החלטתי שכמו בשאר הדברים, חשוב שארגיש טוב עם עצמי. אז לבשתי בגדים נוחים, לא חשופים מידי, ג׳ינס וחולצה שחורה, כרגיל. כשהאיש היקר הציע להצטרף אלי, ידעתי שזהו זה. הולכים להפגנה!

הגענו לרחבת העירייה. הלב הלם כשעלינו במדרגות מהחניון. צעדתי בחשש אל עבר ההמון שכבר החל להיאסף. בתחילה, עמדתי בשוליים. פחדתי להתקרב. בחנתי מן הצד את הפנים, ההבעות, השלטים והחולצות המודפסות. בנקל ניתן היה להבחין מי מפגין-בתול כמוני ומיהם שועלי ההפגנות הוותיקים. אלו האחרונים, הגיעו מצוידים בדגלי ישראל וארצות הברית, שלטים מאירי עיניים, קנויים ואף מתוצרת בית. הצעירים, כמו שרק צעירים יכולים, עיטרו את פניהם בצבעי כחול לבן ובמדבקות של דגל ישראל.  על אף הרוח הצוננת שקידמה את פנינו, כיאה לעיר ולעונה, האווירה היתה חמה, לבבית ושוחרת שלום. לא נשמעו קריאות גנאי, לא הוטחו דברי נאצה, לא היתה התלהמות ואפילו לא נשמעו שריקות בוז מהמעטים שעמדו מהצד שכנגד. לאיטי התקרבתי למרכז הבמה. התרגשתי לראות פנים מוכרים של תלמידים לשעבר, חברי קהילה אמריקאים וישראלים כאחד, משפחות ותיקות וחדשות, מבוגרים וצעירים, כולם הגיעו להביע תמיכה בישראל שקיץ קשה עד מאוד עבר על כוחותיה. החשש הפך להתרגשות, והפחד לרוממות רוח. וכשהחלה הצעדה, ניתן היה לראות את כמות האנשים שהיתה שם, ואי אפשר היה שלא להתרגש. הלב התרחב למראה ההמון שצעד לו בגאון בלב העיר, כשמסביב נהגים צופרים לאות הזדהות ותמיכה, עוברי אורח אוחזים בטלפונים בכדי להסריט, דיירים עומדים במרפסות הבתים ותיירים מנופפים לשלום מאוטובוסים דו-קומתיים. כל נים פטריוטי שבי התרונן למראה האחדות, העוצמה והסולידריות. שמחתי שהחלטתי להגיע. שוב ליבי לא איכזב. זה המעט שיכולתי לעשות, חשבתי. לצאת מאזור הנוחות שלי, מהמרחב המוגן, ולהביע בריש גלי תמיכה בישראל. דווקא עכשיו כשקשה.

 אינני יודעת עד כמה הייתי בשלה מדינית, אך ההפגנה הראשונה שלי היתה ללא ספק בלתי נשכחת!

 ובמעבר חד, כמו שרק אצלינו יודעים לעשות, רציתי לספר לכם על עוד פטנט שלמדתי הקיץ בישראל, ושוב באדיבות גיסותי הנפלאות. באחת מארוחות הערב המשפחתיות הן הגישו לשולחן תוספת שתפסה מיד את תשומת ליבי. מהתנור הגיח מגש לוהט של תפרחות תפוחי אדמה אפויים ופריכים לתפארת, שמיד חוסלו עד האחרון שבהם. על חיבתי העזה לפקעת הפופולרית הזו כבר הצהרתי בכתבה ״מה, מה, תפוח אדמה״, ולכן אחסוך מכם שוב את ההתפייטות. מה שכבש אותי הפעם, היה המירקם הפריך של התפודים שמושג באמצעות בישול קצר, יבוש, מעיכה, הברשה בשמן זית ואפיה בתנור. כשחזרתי הביתה ובדקתי במקורות, גיליתי שהמתכון מבוסס על מתכון אמריקאי בשם Roasted Smashed Potatoes. אני לא יודעת איך לא שמעתי עליו עד היום, אבל אם גם אתם תמיד בחיפוש אחר תוספת מפתיעה וטעימה, אז קבלו את המתכון הבא:

 תפודים משוטחים ואפויים 

 מה צריכים?

כ-12 תפוחי אדמה קטנים

2 כפיות מלח גס

שמן לשימון והברשה

תבלינים לפי הטעם

מה עושים?

שוטפים את התפודים, שמים בסיר, מכסים במים רותחים ומוסיפים למים כ-2 כפיות מלח גס. מביאים לרתיחה מחודשת, מנמיכים את הלהבה, מכסים ומבשלים עוד 15-20 דקות עד שהתפודים מתרככים. מסננים ומניחים להצטנן כחצי שעה. מועכים את תפוחי האדמה בכף היד עד שהם נבקעים מעט או פורסים למניפה. חשוב שלא למעוך חזק מידי, כדי שהתפוד לא יתפורר. שלב זה דורש מעט תרגול ומיומנות על אף שבכל צורה ואופן, ללא קשר למראה, התפוד יוצא חם, חום ומתפצפץ. באחריות! משמנים תבנית אפיה במעט שמן זית ובוזקים מעט מלח גס. מניחים בתבנית את התפודים המשוטחים ומברישים אותם בנדיבות בשמן זית. בשלב זה ניתן לתבל בפפריקה, פלפל שחור או כל תבלין אחר לפי הטעם ולפזר מעל עלי רוזמרין, אם רוצים. אופים ב-200 מעלות צלזיוס (400 פרנהייט) במשך כ-50 דקות או עד שהתפודים זהובים-שחומים. אגב אצלינו בבית, פריכות היא כמעט בגדר דת, ולכן החבובים האלו מיד נכנסו לרפרטואר הקבוע. קיבלתי אישור מהאיש היקר להכינם בכל עת. כמובן שניתן להגיש אותם כתוספת לצד מנה בשרית, כמו גם כמתאבן עם שמנת חמוצה מעורבבת עם עירית קצוצה.

בתאבון!

 דלית