פרשת שלח: איך נתמודד עם העובדה שדי טוב פה?
הכתבה שהתפרסמה השבוע שכותרתה זעקה "סגידה לעושר וריקבון מוסרי בעמק הסיליקון" גרמה לטובה בירנבאום לשקול להיפטר מהטסלה שאין לה, והזכירה לה את חטא המרגלים שמופיע בפרשה. לא קל להתמודד עם העובדה שטוב פה, בארץ המובטחת של המאה ה21, אבל אולי כבר הגיע הזמן לשיח אמיץ ואמיתי?
מאת: טובה בירנבאום
שמתם לב לכך שאחת לכמה חודשים מתפרסמת כתבה, משודרת או כתובה, במדיה הישראלית אודות עמק הסילקון? שמתם לב שלרוב יש נטיה להדגיש את הצדדים הפחות מסנוורים של עמק החלומות, את השלילי והקשה? את יוקר המחיה, את שיעור ההתאבדות הגבוה בקרב בני הנוער, את המוסריות הרקובה והסגידה לכסף. כמי שבחרה לחיות פה, לפחות לתקופה, זה מעורר תחושת אי נוחות: אם טוב לי כאן, מה זה אומר עלי? אולי גם אני מסונוורת מהעושר ורכבי הטסלה שנמצאים בכל פינה והפכתי גם אני לאדם אטום וחומרני? אולי גם משפחתי תיפול, חלילה, לסטטיסטיקה העגומה של שיעורי הדיכאון בקרב בני הנוער שמתקשים לעמוד בציפיות הגבוהות להישגיות ומצוינות?
במחשבה שניה, אני יודעת שיש כאן מגמה מכוונת. איני יודעת אם יש כאן מקרה של תוכן מוזמן ממשרד ממשלתי זה או אחר שחושש מבריחת מוחות או מנסה להחזיר אליו את בניו האבודים, אבל ודאי יש כאן ניסיון לפתור דיסוננס קוגניטיבי: איך נתמודד עם העובדה שישנם מקומת בעולם שדי טוב לחיות בהם בזמן שאנו, שחיים בישראל, בוחרים לחיות בארץ בה החיים קשים. נקודה. ישנה, כמובן, הצדקה אידיאולוגית חזקה סביב בחירה בנסיבת חיים מאתגרות על פני נוחות, אבל לפעמים האידיאולוגיה נחלשת או לפחות קצת מתקפלת כשעליה להתמודד מול חיים שקטים, בתים רחבי ידיים, מזג אוויר מושלם ומערכת חינוך מהטובות בעולם.
כשרפרפתי בכתבה האחרונה שכותרתה זעקה "סגידה לעושר וריקבון מוסרי בסיליקון ואלי" נזכרתי במדרש יצירתי של חז"ל על חטא המרגלים, שמופיע בפרשה שלנו: המדרש מנסה להתמודד עם תופעה מעניינת במגילת איכה, המגילה שנקראת באופן מסורתי בתשעה באב, בו אנו אבלים על חורבן שני מקדשינו: בכל פרק מפרקי המגילה (חוץ מפרק ה' אשר שונה משאר הפרקים) האות הפותחת של כל פסוק משלימה רצף אקרוסטיכון בסדר הא"ב- הפסוק הראשון מתחיל באות א', השני בב', וכו' עד האות ת'. משום מה בחלק מן הפרקים הרצף מופרע והאותיות ע' ופ' מתחלפות; הפסוק הפותח בפ' מקדים את הפסוק הפותח בע'. חז"ל בגאוניותם אינם מפספסים הזדמנות למדרש מתוחכם והם מקשרים את העניין לחטא המרגלים, שע"פ המסורת התרחש אף הוא בט' באב.
"אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ' לע'? בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם" (בבלי, סנהדרין, קד, ע"מ) -הות פ' היא גם פה, והאות ע' היא עין והקדמת הפה לעין היא מהות חטאם של המרגלים.
סיפור המרגלים הוא פרשה דרמטית וקשה במסכת מסעותיהם של בני ישראל במדבר; כשנה לאחר היציאה ממצרים עמדו ישראל להיכנס אל הארץ המובטחת ושלחו קבוצת נציגים אשר הלכו במצוות משה לבחון את המקום על מנת להיערך לקראת כיבושו. בחזרתם הם מתארים בפני העם את חוזקם הרב וגודלם העצום של יושבי הארץ וזורעים פחד גדול בלב העם.
"…אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן… לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ- אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ- אַנְשֵׁי מִדּוֹת, וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג).
העונש על המעשה הוא חמור ונראה כמעט חסר פרופורציה- כיון שהעם כולו פרץ בבכי גדול וביקש לחזור למצריים, הוא נענש בכך שאותו הדור לא זכה להגיע והיכנס אל הארץ ונאלץ לנדוד 40 שנה במדבר על מנת שרק דור הבנים יזכה להגיע אל הארץ המובטחת.
השיח אודות עדותם של המרגלים הוא מרתק והפרשנים תוהים האם אכן הם דיווחו לעם את מה שראו עיניהם או שמורך הלב הפנימי השפיע על האופן בו פרשו את מה שנגלה בפניהם בארץ והצטייר בעיניהם כמאיים הרבה יותר מאשר היה במציאות. לכך מתייחס המדרש שהזכרנו למעלה: המרגלים "אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם"- הם הקדימו את הפ' לע', כפי שעושה מגילת איכה בחלק מפרקיה, והגיעו לבחון את הארץ כאשר בפיהם כבר סדורה העדות אותה התכוונו לתת, עוד לפני שבכלל ראו בעיניהם את התנאים והמציאות בארץ אותה נשלחו לבחון.
יכול להיות שאני טועה, אבל השחרת המקום שבו אני חיה חיים מאוד טובים במדיה הישראלית מזכירה לי את סיפור המרגלים והמדרש בעקבותיו: אותו כתב צעיר ונמרץ שנשלח לחקור ולסקר את החיים בארץ המובטחת של המאה ה21 מגיע, כנראה, מראש עם עמדות מגובשות אותן עליו להצדיק; אם מחמת אותו דיסוננס קוגניטיבי, אם בשליחותו של גורם ממלכתי זה או אחר שחושש מיותר ויותר אנשים שבוחרים בחיים שקטים שטופי שמש רחוק מהמזרח התיכון.
וכל זאת במקום להתמודד עם השאלה האמיתית: כן, אז טוב פה, כן, ישנם ישראלים שבידם האפשרות לבחור היכן לחיות בעולם, ולפחות לתקופה הם בוחרים לחיות מחוצה לה; כיצד נתייחס לאמת הזו באופן ישיר מבלי לנסות לצייר את המקום הזה כמקום נורא? כיצד יתמודד החלום הציוני עם תחרות קשה מבחוץ, היום, כאשר האידיאולוגיה כבר לא מספיקה? יכול להיות שהגיע הזמן לשיח אמיץ ונוקב על מי אנחנו כעם וכיצד הבחירות שלנו מעצבות אותנו מחדש? או שפשוט נלך על האופציה הקלה ונתאמץ להאמין שרע כאן, רע מאוד…
שבת שלום!
