מומלץ בחום: ביקור בישראל, חלק ב'
מאת: דלית גבירצמן חם, חם , חם… כמה חם! באורח פלא, ביחד עם העלייה במפלס החום והלחות, משהו בי לפתע גם נפתח ומשתחרר. אני מסירה את שכבת הבגדים המיותרת ומרגישה חשופה, מחוברת לעצמי, לאנשים ולמקום. בסאונה הגדולה והמיוזעת הזאת, הים הוא מקום המפלט, המקווה ובית המקדש והבריזה היא האלוהים. האבטיח הוא פרי גן העדן והמאפים הם לחם הקודש. מידי יום, אני פוקדת בית קפה חדש וטועמת עוד ועוד מאפים שמימיים. מגלה מאפייה תורכית קטנה, ממש חור בקיר, בשם דילק׳ס, שמוכרת שבלולי תרד וגבינות נפלאים מבצק יופקה וגם בורקס מים אגדי, שהם על גבול החטא הקדמון. עולה לרגל למאפיית לחמים, הפתוחה…
מאת: דלית גבירצמן
מסעדה- OCD
עד אתמול בערב, OCD היתה בעיני סוג של הפרעה המתאפיינת במחשבות טורדניות ופעולות כפייתיות. בעודי יושבת בחלל המסעדה המעוצב למשעי, העונה על אותו השם, וצופה במופע הראווה של השף הצעיר והחינני, רז יהב, המנצח על צוות הסו-שפים והמלצרים שלו, מקבל לפתע המושג משמעות חדשה. ואולי בעצם, לא ממש. אתם חייבים להגיע בדיוק בזמן – אנחנו מתודרכים ע״י אחותי הצעירה והיפה והחבר אנין הטעם – ההגשה מתחילה בדיוק בזמן! אנחנו רצים ומגיעים מיוזעים וקצרי נשימה ישר למנת הפתיחה. מאחורי תאטרון גשר שבמתחם נוגה שביפו, מועלה מידי ערב מופע תאטרון מסוג שונה לגמרי.
כל 19 הסועדים והסועדות ישובים וישובות מסביב לשולחן אחד גדול בצורת ח', ובמרכזו משטח עבודה בוהק שעליו מסודרות, כמו חיילים, צלחות יפיפיות. כל אחת מתשע המנות הכלולות בארוחת הטעימות הקבועה מראש, מורכבת מול עיניך המשתאות ומוגשת בתזמון מושלם, ובו זמנית, לכולם. השף, הנראה קצת כמו אחיו הצעיר של הראל סקעת, מסביר ומתאר את מרכיבי המנה המונחת לפניך, תוך שהוא נותן הנחיות קצרות והמלצות לאכילה. ואנחנו, ממושמעים להוראותיו, אוכלים חלק מהמנות בביס אחד, או נועצים את הכף דרך כל המרכיבים כדי למקסם את הטעמים. לאורך כל הארוחה, הוא בשליטה מתמדת. אין צעקות של ״יס שף״ או ״אוקי שף״ והכול מתנהל על מי מנוחות מינרליים, כמו ריקוד אחד ארוך וטעים.
ההצגה, בתשע מערכות, כוללת מנות דוגמניות שהן טעימות לא פחות משהן מצטלמות נהדר. בין מנה למנה, האורחים מוזמנים לצפות במיצג הקולינרי המרשים המתרחש ממש מול עיניך במטבח הפתוח וה-איך לא, המסודר והמצוחצח. צוות השפים טורחים, קוצצים, מערבבים, מזליפים ומעטרים כל מנה עם פינצטה דקה, והכול בתיאום, בנועם ובחיוך. ושוב, טורי צלחות ישרים וארוכים, הסברים קצרים, מנות קטנות ומדוגמות המוגשות בתזמון מושלם, ניד ראש של השף וכולנו טועמים ביחד. לאחר שמוגשת מנת הקינוח האחרונה ומשטח העבודה מנצנץ, נעמדים צוות השחקנים לקידה אחרונה בטרם יפשטו את סינריהם ויודו לקהל, שבתורו ימחא להם כפיים. חוויה גסטרונומית יוצאת דופן במחיר לגמרי לא מולקולרי.
OCD, תרצה 17, יפו
תערוכה – אי וייויי
לראשונה בישראל, מוצגת במוזאון ישראל, תערוכה של האמן הסיני הנודע אי וייויי, שהוא אחד האמנים המשפיעים והמוערכים כיום בעולם האמנות. במסגרת התערוכה הגיעו לישראל 23 טון של גרעיני חמנייה עשויים מפורצלן שנצבעו אחד-אחד בעבודת יד, עצי ברזל המתנשאים לגובה של 7 מטרים המוצגים על רקע כיפת היכל הספר, ושטיח המחקה אחד לאחד 969 אריחי שיש. האמן והאקטיביסט הפוליטי אי וייויי נולד בבייג'ינג ב-1957. בגיל שנה הוגלה יחד עם משפחתו למחנה עבודה לצורך "חינוך מחדש" לאחר שאביו נחשד על ידי השלטון בסין כאויב ומקור לסכנה משום דעותיו הפלורליסטיות. ב-1976 הורשתה משפחתו לשוב לבייג'ינג. הוא למד אמנות ובשנות ה-80 טס לארה"ב ללמוד ולבסס את דרכו האמנותית. ב-1993 חזר לסין עקב מצבו הרפואי של אביו והיה לאמן המשפיע ביותר בסין ולאמן בינלאומי מהחשובים בימינו. רבים מאיתנו וודאי זוכרים את התערוכה שהתקיימה באי אלקטרז, ולמי שפיספס או שנשאר עם טעם של עוד, מוזמן להתרשם ממש כאן, בארץ הקודש מעבודותיו של האמן, שהיה בעצמו אסיר בשל התנגדותו למשטר.
אי וייויי – אולי, אולי לא
מוזאון ישראל, ירושלים
סרט – לא פה, לא שם
לצד הסרטים הצרפתיים ״רופא הכפר״ ו״בציר ראשון״, שהיו קלילים ומהנים כמו יין בוז׳ולה צעיר, צפיתי השבוע בסרט מפתיע ויוצא דופן. סרטה של מייסלון חמוד ״לא פה לא שם״ מספר על שלוש פלסטיניות החיות בתל אביב ואינן מוצאות את מקומן. הסרט יוצא דופן בשל ההתעסקות שלו, לאו דווקא באספקט הפוליטי של הסכסוך, אלא בסוגיית המגדר החברתי. הסרט, שברובו דובר ערבית, מתגלה כאחד הסרטים הנשיים והפמיניסטים ביותר שנעשו בארץ בשנים האחרונות. שלוש הגיבורות מתמודדות, כל אחת בדרכה, עם חוסר ההתאמה וחוסר היכולת שלהן להשתלב ולעמוד בציפיות מול החברה השמרנית והשוביניסטית שבהן הן חיות. האחת ליברלית ועצמאית מידי, השנייה בשל נטיותיה המיניות והשלישית בשל האלימות והעריצות של ארוסה. הסרט ״לא פה, לא שם״ מעניק לנו הצצה נדירה לעולמן המורכב והלגמרי לא טריוויאלי.
מסעדת טוטו, תל אביב
ולסיום, מנת קינוח מושלמת.אחרי ארוחה טעימה במסעדת סנטה קתרינה שבמתחם בית הכנסת הגדול, הכריז לפתע גיסי הרענן, מה לא טעמתם את המילפיי מסקרפונה ערמונים של ״טוטו״? ובטרם הספקנו להגיד מילפיי, הוא הזדרז להזמין לנו מקום. ואנחנו, בספונטניות מטורפת של אנשים בחופשה, שעטנו כל עוד נפשינו בנו לטעום מיצירת המופת, שאכן, לא איכזבה. בין שכבות בצק העלים הפריכות והאווריריות מצאנו קרם מסקרפונה עדין ומעליו נמזג רוטב קרמלי חמים המביא את המנה לכדי שלמות.
טוטו, רחוב ברקוביץ 4, תל אביב
ויהי ערב ויהי בוקר, שבוע שני.
שלכם,
דלית