בליני עם שמנת וקוויאר
סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט שהבניין מעליו יהיה יותר יציב, עכשיו ביום שישי, משחק כדורגל זה טוב לרוץ עם חברים. מילים: אלדד גואטה, יהלי סובל, פיטר רוט ושחר אבן-צור לחן: יהלי סובול אהבות רבות ידעתי בחיי. חלקן קבועות ויציבות וחלקן מזדמנות וחולפות. האהבה לקולנוע ליוותה אותי כל חיי, ותישאר שם וודאי כבר לנצח. עוד כנערה צעירה הייתי לוקחת את קו 92 של אגד ונוסעת אל העיר הגדולה. שם ספונה לבדי באולמות חשוכים גיליתי עולמות רחוקים, מעוררי השראה ומחשבה. בקולנוע ״פריז״ עליו השלום, ובסינמטק תל-אביב הישן נשביתי בקסמו של המסך הגדול. שם התוודעתי ליצירות המופת של פליני, אקירה קוראסווה,…
סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט
שהבניין מעליו יהיה יותר יציב,
עכשיו ביום שישי, משחק כדורגל
זה טוב לרוץ עם חברים.
מילים: אלדד גואטה, יהלי סובל, פיטר רוט ושחר אבן-צור
לחן: יהלי סובול
אהבות רבות ידעתי בחיי. חלקן קבועות ויציבות וחלקן מזדמנות וחולפות. האהבה לקולנוע ליוותה אותי כל חיי, ותישאר שם וודאי כבר לנצח. עוד כנערה צעירה הייתי לוקחת את קו 92 של אגד ונוסעת אל העיר הגדולה. שם ספונה לבדי באולמות חשוכים גיליתי עולמות רחוקים, מעוררי השראה ומחשבה. בקולנוע ״פריז״ עליו השלום, ובסינמטק תל-אביב הישן נשביתי בקסמו של המסך הגדול. שם התוודעתי ליצירות המופת של פליני, אקירה קוראסווה, אינגמר ברגמן, זאן לוק גודאר, וודי אלן ואחרים. שם הפלגתי למחוזות מופלאים של אשליה ודמיון. שם התאהבתי וכאבתי, התרגשתי והאמנתי שהכול אפשרי ובר-השגה. אפילו דניאל דיי-לואיס. ישנם סרטים שלעולם לא אשכח. הם השפיעו ועיצבו את אישיותי כנערה מתבגרת ואת טעמי ודעותי כאדם בוגר. מ״81/2״, סרטו המופתי של פרדריקו פליני, ״ז׳ול וג׳ים״ של פרנסואה טריפו, ״פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן, דרך ה״חיים יפים״ עם רוברטו בניני, ״הקלות הבלתי נסבלת של הקיום״, ״חומות של תקווה״, ״הפסנתרן״, ועד ״הרומן שלי עם אנני״, ״הפנסים האדומים״, ״שארית היום״, עם אנתוני הופקינס ואמה תומפסון הגדולים, ״מלאך אצל שולחני" של ג'יין קמפיון ועוד ועוד. הייתי צופה בהם לבדי, מבלי שאיזה נער מאוהב היושב לצידי ינסה לשער מתי יגיע הרגע המתאים להניח יד על מסעד המושב. כשהאיש היקר (עוד בטרם הפך ליקר) בחר בדייט הראשון ללכת לראות איתי בסינמטק את הסרט ״מצבים משתנים״ על אף שכבר ראה אותו, ידעתי מיד שהוא יהיה שלי, ואילו את הדרך לחופה צעדתי לצלילי הנעימה המוסיקלית מתוך הסרט הצרפתי ״דיווה״.
אפילו כיום, עם כל מסכי הטלוויזיה האימתניים ומערכות הקולנוע הביתיות, דבר לא יחליף עבורי את חווית הקולנוע הפרטית שלי. שנים עברו, ועד היום אינני מוותרת על התענוג של צפיה בסרטים. עדיין מעדיפה בתי קולנוע קטנים, עצמאיים, המקרינים סרטי איכות (על פי רוב ארופאיים), מה שנוסף זה ריח הפופקורן האמריקאי המלא בחמאה.
לפני כשנתיים, נפלה בחלקי הזכות הגדולה להצטרף לצוות המתנדבים של פסטיבל הסרטים היהודי של עמק הסיליקון. אחרי פגישה אחת התמלאתי הערצה לשתי נשים מופלאות, צביה שלף ומרגלית רביב, הטורחות ללא לאות מאחורי הקלעים, כדי להעשיר את חיינו התרבותיים כאן בעמק. מאז, אני מוצאת את עצמי יושבת בשעות לילה מאוחרות, שוב לבדי בחדרי, וצופה בסרטים בטרם יועלו לאקרנים. כך אני נחשפת לעשרות סרטים קטנים, סרטי ארכיון, סרטי סטודנטים בוסריים וסרטים דוקומנטריים מעניינים (לצד הרבה סרטים בינוניים עד גרועים). בכל פעם שאני צופה בסרט טוב, מרגש ומקורי, אני נפעמת מחדש מעוצמת המדיום הקולנועי. כמוצאת שלל רב, אני תמיד שמחה להמליץ לכל מי שמוכן לשמוע (וגם למי שלא) על סרטים מוצלחים במיוחד.
שלא במפתיע, יש לי פינה חמה לסרטים העוסקים בבישול. סרטי איכות קלאסיים מ״שוקולד״ שהוא סרט ממתק, ״ג׳ולי וג׳וליה״ הנפלא עם מריל סטריפ האחת והיחידה, ״אוכל שתיה גבר אישה״, ״כמו מים לשוקולד״ שכבר סיפרתי לכם עליו, ״ג׳ירו חולם על סושי״, ״המטבח של מרתה״ בגרסה המקורית, וכמובן, ״החגיגה של באבט״ שהוא סרט על חגיגה וחגיגה של סרט. בכל פעם שאני מזמינה חברים לארוחה טובה והשיחה גולשת לבישול ואוכל, אני נזכרת בחיוך בסרט הדני הנפלא העוסק בהנאה בכלל, ומאוכל בפרט. אין סרט שמשקף בעיני יותר את המוטו של הפינה הזו; אמנות הבישול אינה ממלאת רק צורך פיזי, אלא מהווה אמצעי למימוש עצמי, לרגש ויצירתיות המסוגלים להעניק לזולת חוויה חושית, חושנית ואסתטית. הכנת הסעודה מספקת לבאבט אמצעי ביטוי לרגש ולכשרון. היא בוחרת לענג את תושבי הכפר הפוריטאניים באמצעות הכשרון הקולינרי שלה, אך אושרם הופך להיות – כמו תמיד – אושרה שלה עצמה. יצירת מופת.
אז אכן, סגרו את קולנוע ״פריז״ כבר מזמן, ומילאו אותו מלט ופתחו במקומו פיצוציה, ועד היום בכל פעם שאני עוברת ברחוב הירקון, לפני הפניה שמאלה לים, צובט בליבי הגעגוע. מי יודע, אולי יום אחד אעשה מזה סרט.
בסעודה שמכינה באבט לתושבי הכפר מוגשים שלל מעדנים דקדנטיים, ובינהם בליני המעוטר בקוויאר שחור. אז בהשראת הסרט, הנה לכם מתכון של ליאורה קרן ללביבות בליני, שהן חביתיות עשירות, מעוטרות בסלמון יוקרתי או בקוויאר, המוגשות בנסיבות מיוחדות, כמו ראש-השנה האזרחית.
מה צריכים?
120 גרם (1 כוס פחות כף) קמח
1 גביע שמנת חמוצה
2 ביצים
1/4 כפית מלח
חמאה לטיגון
להגשה:
שמנת חמוצה, גבינת שמנת או גבינת מסקרפונה או אפילו גבינת עיזים רכה
5 כפיות קוויאר אדום (ביצי סלמון) או קוויאר שחור או 5 פרוסות סלמון מעושן
צרור שמיר או עירית קצוצה לקישוט
מה עושים?
מערבבים את כל חומרי הלביבות עד לקבלת תערובת אחידה. מחממים את החמאה במחבת בינונית ויוצקים בכפית לביבות קטנות. מטגנים כל לביבה משני הצדדים עד להזהבה. מניחים על כל לביבה כפית שמנת או גבינה, מפזרים מעט קוויאר או רבע פרוסה מגולגלת של סלמון מעושן. מקשטים בשמיר או בעירית. מגישים על פלטה יפה.
מתענגים.
שבת שלום,
דלית