בעין העדשה: שיחה עם הצלמת לימור אדרי-מגן

מאת: דלית גבירצמן

ישנם אנשים שנוסעים רחוק בשביל לחזות באיזה פרח נדיר. הם גומעים מרחקים כדי לגלות שקיעה יפה או נוף מרהיב. ולפעמים כל מה שצריך זה לצאת החוצה, ולגלות שפרח יפיפה גדל אצלך בחצר האחורית. לפעמים, בשביל לראות שקיעה שצובעת את השמיים כמו ציור אקספרסיוניסטי ענקי, כל מה שצריך זה פשוט להרים את העיניים. ככה הרגשתי כשנפגשתי השבוע עם לימור אדרי-מגן לשיחה על כוס קפה קר.

לימור היא אבן-חן נדירה ויוצאת דופן, שחיה כאן ממש ביננו. היא צלמת עיתונות מקצועית שבמשך 15 שנים תיעדה דרך עדשת המצלמה שלה אירועים מכוננים בהסטוריה שלנו. היא ליוותה ממש מקרוב את ההתנתקות, צילמה את מקום חטיפתו של גלעד שליט, הנציחה את הארון של יצחק רבין וסקרה שתי אינתיפאדות. היא היתה עצורה לילה בתא מעצר כשחצתה בדרך לא דרך את המחסום וצילמה תמונות אחרי שהתמוטט מוצב בגוש קטיף. צילומים של לימור הופיעו על גבי העמודים הראשונים של ה״ניו יורק טיימס״ ״לה מונד״ וה״פריס מאץ׳״ וזכו בפרסים בינלאומיים. במפגש סיפרה לי לימור על המסע והדרך המרתקת שעשתה מחיים כצלמת עיתונות החיה סביב השעון והביפר שמצפצף 24 שעות ביממה, ועד החיים הנינוחים עם בת זוגתה ובנן בסאניוויל, בשעה שהיא מגלה תחומי עניין שלא האמינה שאי פעם ילהיבו אותה.

לימור פותחת לי את הדלת בחיוך רחב ומשהו בה תיכף נראה לי מוכר. לא היה ברור לי מהיכן. מאחוריה מציץ יונתן הקטן, וברגע אני מתאהבת בו ומוצאת את עצמי יושבת על הרצפה ומשחקת איתו במכוניות שלו. היא מכינה לי קפה קר, פורסת עוגת שמרים ביתית, כאילו מישהו גילה לה בסוד את הדרך אל ליבי.

אני מבקשת ממנה שתתאר לי תחנות חשובות במסע הזה שלה והיא בוחרת להתחיל, כמובן, בקריירה.

לימור, 44, למדה צילום עוד בתיכון, וכשהשתחררה מהצבא נרשמה ללימודים בקמרה אובסקורה. מהר מאוד גמלה בליבה ההחלטה להפוך לצלמת עיתונות והיא החלה לעבוד במקומון של רשת שוקן. כעבור שנה, היא הגיעה לעיתון ״הארץ״.

במשך 15 שנה, 24 שעות ביממה, זה היה כל עולמה. היא סיקרה עשרות הלוויות של חיילים, פיגועים, משפחות של חיילים חטופים ואנשים ברגעים הכי קשים שלהם. היא מתארת את חייה באותן השנים כבתוך מערכת מחייבת במאת האחוזים או כפי שהיא מכנה זאת, הייתה ״נשואה״ למערכת, כשביפר משמש לה כטבעת. היא אפילו הגיעה למצב שנכנסה עם הביפר למקלחת.

– אני מנסה להיכנס לנעלייך ולדמיין לעצמי איך זה לפגוש אנשים ברגעי המבחן הכי קשים שלהם. איך אפשר לחשוב על זווית צילום נכונה או לחפש את השוט המוצלח במצבים שכאלה? איך זה מרגיש להיות במקום הזה?

״הקו המנחה שלי כל הזמן היה שאני באה לספר סיפור דרך תמונה אחת. רגשות יכולים להיות מעורבים אבל תמיד היה לי בראש, שבתמונה אחת אני יכולה לתאר את כל הסיטואציה. אני זוכרת כשרק התחלתי לעבוד בעיתון ״הארץ״ קיבלתי עצה טובה מענת ציגלמן, אחת העורכות, שאמרה לי תמיד לחפש היכן נמצאים כל הצלמים, ואז ללכת ולעמוד בצד השני. המשפט הזה שינה לי את כל ההתייחסות וליווה אותי לאורך כל השנים. אספר לך סיפור: יום אחד היה פיגוע באחת מההתנחלויות וכל הצלמים התקבצו סביב הגופות שהיו מונחות מכוסות בצד הדרך. ואז הרמתי לפתע את העיניים, הצצתי אל תוך הבית וראיתי את השולחן הערוך לארוחת שבת עומד דומם, מוכתם בדם, וידעתי שזהו זה. התמונה הזאת קיבלה ביקורת וכתבו עליה בכל העיתונים. זה היה הקו המנחה שלי. תמיד נהגתי להגיע לאירוע עם ״דף לבן״, להשאיר את הדיעות הפוליטיות שלי בצד ולהשתדל לא להיות איפה שכולם.״

בתקופה שבה סיקרה את ההתנתקות, עברה לימור לגור ביחד עם הכתב ניר חסון בגוש קטיף, ואפילו בתעודת הזהות שלהם היה רשום שהם תושבי גוש קטיף. חרף דעותיה השמאלניות היה לה חשוב לסקר את האירוע מהאספקט האנושי שלו. היו שם משפחות שבסוף ההתנתקות נפרדו ממנה בחיבוקים חמים, ועם חלקם היא אפילו שמרה על קשר. את המחשבות והדעות הפרטיות שלה היא שמרה לעצמה.

– הרגשת אי פעם מאוימת או מפוחדת?

״הרבה פעמים, אבל אני חושבת שעם השנים פיתחתי חסינות. לא פעם חוררו לי את הצמיגים. או למשל, כשאת באה לבית משפט ומכוונת את עדשת המצלמה אל עבר עצור אחד בשם אלפרון ואת מתה מפחד, אבל לא זזה. בגוש קטיף אפילו ירו עלינו, אבל אני מודה שיש רגעים שהפחד נעלם. זאת העבודה שלי.״

לימור סיפרה לי על היום בו חטפו את גלעד שליט. ״התעוררתי ב-9 בבוקר והסתכלתי על הביפר. היו לי עשרות הודעות, גם בטלפון, והבנתי שמשהו קרה. חשבתי לעצמי: אלוהים, איך פספסתי? איך קרה לי שלא קמתי בזמן? תוך שלושים שניות כבר הייתי במכונית בנסיעה לכיוון דרום. התקשרתי מהדרך לחבר שלי אדי ישראל, שהיה צלם במעריב, ושאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי איפה את? כל הבוקר אני מנסה להתקשר אליך. חטפו חייל. כולם במקום מנסים לצלם את הנגמ״ש. אין לך מה לבוא, האזור כולו סגור לצלמים. אבל אם את כבר בדרך, תוכלי לאסוף את הכתב שלי, אלי בוהדנה, שגר באחת מההתנחלויות? אלי חיכה לי בצומת ואספתי אותו בדרך. סיפרתי לו על הפדיחה שקרתה לי ואיך ״נרדמתי בשמירה״. הייתי בפניקה, כי ידעתי שאני עלולה לאבד בגלל זה את מקום העבודה. אלי, שהיה תמיד רגוע מטבעו, אמר לי לא לדאוג, שנמצא דרך. הוא הפנה אותי לכיוון כיסופים, לכביש שעבר דרך הישובים החקלאיים. את הסיטואציה הבאה אזכור כל חיי. שעטתי בגולף הכחולה שלי על כביש האספלט, ברקע נשמעו יריות מכיוון עזה ופתאום קיבלתי טלפון. על הקו היה אדי, הכתב ממעריב, ששאל אותי אם במקרה הגולף הכחולה שדוהרת על הכביש היא שלי. ואז ראינו המון חיילים, שוטרים, נגמ״שים וכלבי גישוש. הבנו לחרדתנו שאנחנו רואים את הנגמ״ש ממנו נחטף גלעד שליט, שהיה ממש על הציר. קלטתי שזאת הזדמנות חיי. עצרתי את המכונית, לקחתי את המצלמה וצילמתי. התמונה הזאת הופיעה בכל העולם.״

ואז היא מצביעה על תמונה שעל הקיר, ובה צילום שהתנוסס על שער ה״ניו יורק טיימס״. והיא מספרת: ״באותה התקופה אנשים עדיין לא האמינו שתהיה התנתקות. בוקר אחד, נסעתי דרומה וראיתי המון משאיות עם בתים זמניים עליהן. החוש העתונאי שלי מיד החל לפעול. הגעתי לאזור ניצן, הסתכלתי וראיתי בחולות עשרות משאיות. עצרתי ושאלתי את אחד מנהגי המשאיות מה זה הבתים האלו? והוא ענה, זה למפוני גוש קטיף. אתה בטוח? שאלתי. והוא חזר ואישר. ביד רועדת התקשרתי לכתב הצבאי בעיתון ועדכנתי אותו. אין סיכוי, הוא אמר, אבל אל תזוזי מהמקום, אני ניגש לברר. הוא חזר אלי אחרי כמה דקות והורה לי שלא לדבר עם אף אחד ולצלם כמה שיותר תמונות. התמונה שצילמתי התפרסמה מיד גם בחו״ל והטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. למחרת, 90 צלמים מכל העולם כבר הגיעו למקום לעשות פולו-אפ על האייטם הזה.״

– אני כמובן חייבת לשאול כיצד לדעתך השפיעה המהפכה הדיגיטלית על עולם העיתונות?

״היום, כל כתב מגיע עם האייפון שלו ומצלם. הצילום הראשון שעולה במהדורת החדשות הוא בכלל של מישהו שהיה באזור עוד לפני שהגיעה ניידת הצילום. פעם, לצלם היתה משמעות. הוא היה צריך ללמוד צילום ולהבין. מצד אחד, אני מאוד אוהבת שהתחום נפתח, יותר אנשים מצלמים וגם מגיעים לתערוכות צילום. אבל כמקצוע, העולם הדיגיטלי הרג את תחום העיתונות. לכן החלטתי לעזוב ולפתוח את העסק שלי ליחסי ציבור שנותן שירותי צילום וגרפיקה. הרבה חברים שלי גם נטשו את תחום העיתונות, אחד פתח בית ספר לצילום, השני פתח חנות צילום. ואז גם גיליתי את הצילום באייפון. לפעמים אני רואה באינסטגרם תמונות מדהימות, והקלות של זה מדהימה אותי, כי לא צריך ללמוד חשיפה וכולי. אני כמובן שמחה שעולם הצילום נפתח מאז העידן הדיגיטאלי ושאנשים נחשפים יותר לצילום, אבל הייתי רוצה שאנשים יבינו שעם כל החדשנות הטכנולוגית, צילום הוא מקצוע שנרכש לאורך שנים, והוא דורש הרבה נסיון ולמידה.״

– אני רוצה לחזור שנייה אחורה ולשאול למה בחרת דווקא להיות צלמת עיתונות?

״אצלי זה בא ממקום אידאולוגי. אתה מרגיש שאתה עושה משהו למען המדינה הזאת. התמזל מזלי ויצא לי לעבוד ב״הארץ״, התחברתי גם לדעות שלו, והרגשתי שאני נותנת שירות. הרגשתי שאני מתעדת את ההסטוריה של המדינה. הארכיון שיש לי בבית מספר את הסיפור של המדינה, ואותי זה ריתק. ידעתי על דברים שהתרחשו מאחורי הקלעים ולא ראיתי את עצמי עושה צילום אחר. ניסו לפתות אותי עם צילומי אירועים וחתונות, אבל לא נהניתי מזה. חיפשתי גם את האקשן, הסיכון והאנדרנלין שבגוף. המתח הזה של לתפוס את ה-תמונה, כשיש 40 צלמים בשטח. היה בזה משהו חד וסוחף. באותה התקופה גם הייתי צלמת העיתונות היחידה, למעט עוד צלמת אחת בשם היידי לוין, שצילמה לסוכנויות.״

אחרי שנים רבות בתחום, החליטה לימור לעזוב את העיתון. בהתחלה היא ישבה בבית ולא ידעה מה לעשות. ואז התחילה לעסוק בצילום מסחרי. פתאום היא הרגישה שיש לה חיים. היא יכלה לקבוע עם חברים, ולאכול ארוחת ערב ביום שישי מבלי להציץ כל רגע אל עבר הביפר. ואז היא התמכרה גם לזה. לימור התפנתה להקים משפחה וללדת ילד. כשבת זוגתה, אדר, העובדת באפל קיבלה הצעה לרילוקיישן, הן החליטו לעבור לעמק הסיליקון. היא נחתה במקום חדש, שבו אף אחד לא הכיר אותה. פתאום היא מצאה את עצמה יוצרת קשרים ועסוקה עד מעל לראש. היא התחילה לצלם בר מצוות וגילתה התרגשות חדשה. לפתע מצאה את עצמה נהנית מלצלם אנשים שמחים. היא בשלב של הקמת עסק לצילומים על מגנטים. מבלי שהתכוונה לכך, לימור מצאה את עצמה מקבלת טלפונים והצעות עבודה – והיא פורחת.

– מי הצלמים הנערצים עליך?

״בארץ, אני מאוד מעריכה את זין קורן, שהוא גם חבר. אני חושבת שהוא צלם עיתונות שחי ונושם את זה עד היום. הוא הוציא ספרים ויש המון מה ללמוד ממנו. היכולת שלו לספר סיפור שלם מבלי לומר מילה, פשוט מדהימה. גם אלכס ליבק שזכה בפרס ישראל. צלמת בינלאומית, זאת אנני לייבוביץ׳ בגלל הדבקות שלה במטרה והסגנון הייחודי שלה. היא היתה טוטלית והוציאה מהמצולמים שלה דברים מופלאים.״

– אז איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים?

היא מביטה אל עבר אדר ועונה בחיוך: ״נראה לי שנהיה פה. עם איזה עסק גדול לצילום, ובטח עם עוד ילד או שניים. אני כל הזמן מאתגרת את עצמי, ולשמחתי זה גם לרוב מצליח. השאיפה שלי היא להמשיך ליצור ולצלם. פעם זה היה עיתונות וחדשות, והיום אלו דברים אחרים שאני מוצאת בהם הנאה. פעם לא האמנתי שאהנה לצלם בר מצווה, אבל היום אני במקום אחר בחיים, וגם היחס לצלמים כאן מאוד שונה. מאז שהגענו לכאן בינואר, הספקתי כבר לצלם נשים בהריון, לצלם בוק לבת מצווה ואני כבר משתוקקת להתחיל עם העסק של המגנטים. אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי להתחיל פרק חדש בחיים. תביני, יש ביני לבין אדר הפרש של 10 שנים. היא בשיא הקריירה שלה ואני מרגישה שהגעתי לשיא, ועכשיו אני יכולה פשוט להנות.״

לימור החלה לצלם סדרות של תמונות באייפון, אזרה אומץ להציג אותן בתערוכות, חלקן תלויות כיום לראווה במשרדים של אפל, חלקן נמכרות כשחלק מההכנסות מהוות תרומה לאירגונים שונים. היא מראה לי סידרה אמנותית של צילומים שבהם מופיעה חיפושית קטנה, אדומה שאותה היא מצלמת בכל מיני מקומות; על כביש ראשי, בשלולית וכו׳. אנשים פרטיים נתקלים בצילומים של לימור באתר שלה או באינסטגרם, מתרשמים ומזמינים ממנה את התמונות לבתים או למשרדים שלהם. בין העסק המצליח בארץ, להתנסויות שלה כאן, ידיה מלאות.

– לימור, במה את הכי גאה?

מבלי להסס היא עונה, ״ביונתן.״

מה שהכי קסם לי בלימור זאת הצניעות שלה. בתור מי שהצליחה וזכתה להכרה בקנה מידה בינלאומי, אין בה שמץ של התנשאות, ושום דחף להתראיין או לפרסם את עצמה. הכישרון האדיר שלה הביא אותה לכל מקום אליו הגיעה. ותמיד היתה במקום הנכון, בזמן הנכון. הכול עניין של טיימינג, כמו עם פרח נדיר.

שבת שלום!

שלכם,

דלית