על קואוצ'ינג רוחני וחזנות אחרת: ראיון שרון ברנשטיין, חזנית הקהילה הלהט"בית שער זהב

מאת: טובה בירנבאום

בתקופת האוניברסיטה, בתחילת המסע הזהותי שלי, הייתי פריקית של תיאטרון אלטרנטיבי. השתתפתי בקבוצות פרינג' פרועות וביליתי המון שעות בסטודיו למשחק. באחד התרגילים, המורה ביקש מאיתנו להתרוצץ בחדר ולהתיש את עצמנו פיזית. בחדווה רבה השתוללנו בחדר במשך דקות ארוכות, קפצנו, צעקנו והזענו. בשלב מסוים, כשהראש מזמן הפסיק לפעול ורק הגוף היה נוכח, ביקש מאיתנו המורה לדקלם טקסט שאנחנו יודעים בעל פה. כל טקסט שעולה על דעתנו בלי לחשוב ובלי לתכנן. חברי לקבוצה פצחו אוטומטית בדקלום קטעי ילדות ישראליים קלאסיים מתוך "דירה להשכיר", "איה פלוטו" ו"שקט שקט החנוכיה דולקת", ואני, בלי לחשוב ובלי לתכנן, פצחתי בתפילת שחרית ובפרקי תהילים.

התפילה היא חלק מכונן בזהות שלי על אף שמזה שנים אינני מתפללת באופן קבוע. עבורי, הטקסטים הליטורגיים היהודיים הם אוצר תרבותי שממלא בתוכן טקסי חג, שבת, וטקסי חיים חילוניים, ואותם גם ניתן לעצב ולבחור כך שיתאימו לנו ולערכים שלנו. אך עדין, גם אחרי שנים של הובלת טקסים חילוניים, אני כמהה ומתגעגעת לחוויה הרוחנית של תפילה בבית כנסת כפי שאני זוכרת מהילדות. טקס חג חילוני, יפה מרגש כל שיהיה, עדין לא משחזר את העוצמה ההיא.

לכן אני כל כך אוהבת את שרון. שרון ברנשטיין היא חזנית, זמרת, מלווה רוחנית, ובכלל, אדם מהפנט ומסקרן. השיחה שלנו מתחילה בשירה של טקסים מתוך תפילת ראש השנה, בהם שרון עסוקה בימים אלה. היא ממש לא רוצה לחזור כל שנה על אותן תפילות ולכן מחפשת טקסטים חדשים-ישנים ומנגינות אבודות מקהילות ותרבויות שונות.

כנראה שהתחברנו גם כיון ששרון היא חצי ישראלית; "גדלתי בבית שבו התרבות הישראלית והאמריקאית היו מעורבבות זו בזו. מצד אחד היינו חברים בבית כנסת ולמדתי בימי ראשון בהיברו סקול קלאסי, אבל בבית חגגנו את החגים בסגנון ישראלי חילוני". כשאני שואלת אותה באיזה שלב התחיל המסע שלה אל התפילה וחזנות היא מספרת בחיוך שהופעת השירה הראשונה שלה בפני קהל הייתה בגיל 10 בג'י.סי.סי פאלו אלטו. היא אמנם חיה כיום בברקלי בקהילת אומנים תוססת, אבל גדלה בפאלו אלטו השקטה ולמדה פסנתר ושירה כמו כל ילדה טובה.

שרון מספרת על ארגון "הלל" בקולג' שעיצב אותה והעניק לה הזדמנוות כסטודנטית צעירה להוביל טקסי חגים במספר אוניברסיטאות, ולפתע מצאה עצמה בירושלים בבית ספר לחזנות של התנועה הקונסרבטיבית. בערבים היא בילתה במועדון יידיש סודי בו נגנו, שרו ושתו הרבה אלכוהול. את החוויה הסוריאליסטית הזו בירושלים היא זוכרת היטב כיון שאור הנרות שהאיר את החדר במקום חשמל השאיר טפטופי שעווה על דפי התווים שלה ועד היום הם נושאים את הזיכרון המתוק מאז. "התאהבתי בתרבות היידיש והקדשתי שעות רבות להאזנה בארכיון המוסיקה של הספריה הלאומית להקלטות ישנות של שירים וסיפורים שהזכירו לי את סבא, אבל אז גיליתי, ממש במקרה, אוצר נוסף שכלל לא היכרתי: פיוטי תפילה יפהפיים מיהדות אלג'יר, אפגניסטן, קוצ'ין ועוד מקומות בעולם שכלל לא ידעתי שהיו בהם קהילות יהודיות".

הרגע ההוא, במעמקי הארכיון, שינה את חייה של שרון ועוד הרבה לפני שטרנד הפיוטים כבש את הארץ היא הביאה אותם לכאן, לארצות הברית, והתחילה לצבוע את התפילות האשכנזיות, שכל כך חזרו על עצמן, במוזיקה וטקסטים עשירים ויפהפיים שנאספו על ידה באהבה מכל מיני פינות בעולם.

כששרון חיפשה קהילה סקרנית, מגוונת וכזו שתהיה פתוחה לחידושים וניסויים- היא הגיעה אל שער זהב, בית כנסת של הקהילה הלהט"בית בסן פרנסיקו. שער זהב קמה בשנות השבעים כאשר בבתי הכנסת באותה תקופה לא היה מקום ללסביות והומואים. הם הקימו לעצמם קהילה מקבלת וחמה, ובעיקר סקרנית ומעמיקה. רבים מחבריה החלוציים הגיעו מבתים אורתודוכסיים,כך שהטקסים היצירתיים שנוצרו והטקסטים החדשים שנכתבו במהלך השנים התבססו על המקורות והמנהגים הקיימים והוסיפו להם ייחודיות ועומק.

בשער זהב שרון עורכת טקסי תפילה חוייתיים. לא כאלה עם סידור ביד וישבן על הכסא. בהובלתה המילים הופכות לתנועות, קריאת התורה מתבצעת כמו בימי בית שני בכיכר השוק, ובעיקר, כפי שהיא מגדירה זאת, היא "בודקת כיצד התפילות יכולות לעבוד עבורינו; להיות כלי להתבוננות פנימה וליצירת תובנות מעשיות לחיים". כך הגיעה שרון אל תחום הליווי הרוחני שנולד באמריקה ומסייע לרבים להתמודד עם צמתים מורכבים ורגעים קשים בחיים. היא כתבה ספר מיוחד ומרגש המתעד תהליך שעברה לצד חולה סופני- "תחת כנפיו" של רפאל"- ולבסוף אף למדה אימון אישי (קואוצ'ינג) ופיתחה תורה שעל פיה ניתן ליצור מערכת יחסים של ממש עם הטקסט, התפילה והמנגינה על מנת לחוות חויה מקדמת ומעצימה.

זה אמנם לא בדיוק כמו בבני ברק של ילדותי, אבל המימד העמוק של מתן משקל לטקסט ולפרשנות האישית שלו מפתיע ומסקרן מאוד.