שמחת תורה: אז איך אתם אוהבים את התורה שלכם?

מאת: טובה בירנבאום

מהי התגובה האינסטיקטיבית שלכם כשאתם רואים ספר תנ"ך מונח על הריצפה? תנ"ך שמונח עליו חפץ כלשהו? תנ"ך שמונח הפוך? אותי לימדו מגיל אפס לנשק כל ספר קודש שנופל חלילה, ושאין להניח עליו דבר. גם בתיק יש לסדר את הספרים על פי רמת חשיבותם: חומש, נביא, ואחריהם יונחו אחר כבוד שאר הספרים הפשוטים.

לספר הפיזי יש משמעות בתרבות שלנו, ובעיני זה בכלל לא מובן מאליו ולפעמים אפילו צורם. יצא לכם להיות לאחרונה בבית הכנסת (לא חשוב מאיזה זרם או עדה) בשבת בבוקר? זוכרים את טקס הוצאת ספר התורה? הרגע הזה, מודה ומתוודה, גורם לי לתחושת מבוכה. הטקס המהודר בו נפתח ארון הקודש, הפנים כולן מופנות אל הדלתות שסובבות אט אט, הוצאת המגילה העטויה קטיפה ונשיאתה בחלל מרגישים לי כל כך לא שייכים אלינו. החלק הדרמטי והמרגש בו ספר התורה נישא בראש תהלוכה מכובדת והקהל זוכה לנשק אותו גורם לי להתכווץ ולזוז צעד אחורה. כי בכל זאת, ממתי אנחנו, שהתרבות שלנו, מדגישה את האמונה באל מופשט ולא מוחשי, שאוסרת על יצירת פסל ומסכה ותמיד הקפידה להתרכז באינטלקטואלי, ברוחני ולא בפיזי, מעמידה חפץ במרכז הטקס, עוטפת אותו ומפשיטה אותו באקט פולחני כל כך?

כנראה שאפשר לחלק את שוחרי התרבות היהודית לשניים- אנשי חג השבועות ואנשי שמחת התורה. שני החגים הללו חוגגים את התרבות שלנו, שניהם מרוממים את הטקסטים הקנוניים שעיצבו את מי שאנחנו והלכו איתנו לאורך הדרך, ואף את הפרשנות הפוריה, הנועזת, הנוגעת והבועטת שעוטפת אותם בכל דור ודור. ההבדל כמובן הוא באופן בו הטקסט נחגג: בשבועות נהוג ללמוד: להישאר ערים כל הלילה ולשוח בדברי תורה, להתפלפל, לדון ולהעשיר את עצמינו אינטלקטואלת ורוחנית; ובשמחת תורה- יאללה- לקום מהכיסא ולרקוד! אוצרות התרבות שלנו מחובקים פיזית ואנו מרימים אותם על כפיים, ממש, באופן מילולי.

חג שמחת התורה הוא חג מאוחר שהשתרש בימי הביניים. שמיני עצרת, חג בן יום אחד שצמוד לחג הסוכות, לא הכיל שום טקס או תוכן מיוחד והיותו ממוקם סמוך לתחילת השנה הפך אותו למועמד מושלם לחגיגות סיום מחזור קריאת התורה ותחילתה מחדש. האופן בו חגיגות התורה התפתחו התעצבו עונה על צורך במגע פיזי, ארוטי כמעט, עם הספר. זהו צורך תרבותי. כל כמה שנקדש את המופשט והרוחני- הטקס הפיזי יהיה פופולרי יותר, ואנו עדים לכך בהיסטוריה שלנו שככל שהתנגדו אליו- כך הוא פרח; כך קרה עם תשליך, עם כפרות, עם נישוק המזוזה ועוד. אנשים רוצים וצריכים  לגעת, להרגיש ולמשש ולא רק לאהוב דרך הלב או המח.

בתשובה מקסימה שענה הרב דייויד קופר מזרם ה-Renewal על שאלה שנשאל בנושא, הוא מפשט ומרכך בעיני את הכול: הרב קופר נשאל מדוע טקס הוצאת ספר תורה לא נחשב לעבודת אלילים; מדוע נשיאת הספר, נישוקו, ריקוד סביבו והנפתו הם שונים מכל פולחן אלילי אחר? תשובתו המפתיעה היתה שאדם שחש ברגעים הללו שזוהי אלילות- כנראה שעבורו זהו אקט לא נכון וודאי שהוא אינו נדרש להשתתף בטקס שמעורר בו אי נוחות.

הרב קופר שב והזכיר לי שאין דבר כזה היהדות- ביהדות יש הכול: יש מופשט ויש מוחשי, יש רוחני ויש פיזי ויש אנשים שונים שמראים את האהבה והמחויבות שלהם בדרכים שונות. הכל כשר והכל לא כשר- תלוי מיהו המתבונן ומיהו המרגיש. אני כנראה אמשיך להרגיש לא בנוח עם ההקפות סביב בימת בית הכנסת כשספרי התורה שטים להם בחדר, אבל מדוע שאשלול את שמחת התורה של אדם אחר? בעיני ספרי התורה אינם מכילים קדושה אימננטית ונישוקם היא אך דרך כבוד או יראת כבוד, אך יש מי שעבורו הקלף או הספר הם עצמם מקור השראה, שמחה ונחמה.

אז הנה תרגיל בפלורליזם: לשמוח בשמחתם של האחרים ולשמוח ביצירה יהודית מאוחרת שעונה על צורך חשוב וממשיכה לעשות זאת כבר מעל לאלף שנה.

חג שמח! (גם לרוקדים וגם למבאסים כמוני)