ראיון עם יריב מוזר, יוצר הסרט "בן גוריון, אפילוג"

מאת: דלית גבירצמן

מת אב ומת אלול, הקיץ תם, ורוחות הסתיו מביאות איתן לעמק הסיליקון את פסטיבל הסרטים היהודי. מזה השנה ה-26 שמגיעים אלינו שלל סרטים איכותיים מכל העולם, סרטים ישראליים מצליחים, סרטי דוקו, קומדיות ודרמות משפחתיות, סרטי מסע ועוד ועוד – פסיפס מרהיב של יצירה קולנועית במיטבה. בדיוק במרווח הנשימה הקצר שבין התקופה העמוסה של החגים היהודיים לקלחת החגים האמריקאים, אנו זוכים לאתנחתא תרבותית מרעננת. כל הסרטים בפסטיבל מוצגים ממש כאן, בפאלו אלטו ובסרטוגה, החל מה-21 באוקטובר ועד ל-12 בנובמבר.

השנה, כולל הפסטיבל סרטים נפלאים כמו הסרט ״לא פה, לא שם״ (In Between) שהיה מועמד ב-12 קטגוריות בפרסי אופיר לשנת 2017 ושזכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, סירטה המקסים של  שלומית נחמה ״ישמח חתני״ (The Women’s Balcony) שהיה מועמד ל-5 פרסי אופיר, ״לב שקט מאוד״ שזיכה את אניה בוקשטיין במועמדות לפרס אופיר על משחקה בסרט ועוד רבים וטובים.

אבל הפעם, רציתי להפנות את הזרקור שלי דווקא לסרט האחרון שיככב בהקרנה של ערב הסגירה. הסרט ״בן גוריון, אפילוג״ הוא מבחינתי, בחזקת ה-קינוח ה-רשמי של הפסטיבל השנה. היהלום שבכתר, אם תרצו, זכה לפני מספר שבועות בפרס אופיר לשנת 2017 עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר. לשמחתי הרבה, זכיתי אף לפגוש לראיון אישי את יריב מוזר , במאי ומפיק הסרט. מוזר בן ה-39 סיים בהצטיינות את החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בשנת 2006 הוא ביים את הסרט "המלחמה הראשונה שלי", על ההתנסות האישית שלו במלחמת לבנון השנייה וב-2012 הוא ביים את הסרט התיעודי המצוין "גברים בלתי נראים" על הומוסקסואלים פלסטינים. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל דוקאביב ובפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי של סן פרנסיסקו. סרטו העלילתי הראשון "שבלולים בגשם״ עלה לאקרנים בשנת 2013, והיה לסרט הפותח של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה.

יריב הוא בחור מקסים, פתוח וחייכן, איש שיחה נעים, רהוט ומעניין. אך יותר מכול, הרשימה אותי האופטימיות שלו, והעובדה שהוא בא ממקום של אהבה.

– ראשית, ברכות על הזכייה בפרס אופיר. איך זה מרגיש לקבל הכרה והערכה כה רבה על הסרט ״בן גוריון, אפילוג״?

״תודה רבה. אני חייב להגיד שיחד עם כל ההכרה וההערכה שהסרט זכה להן, אני תמיד מסתכל קדימה. אני לא בן אדם שנוהג לנוח על זרי הדפנה, אלא תמיד מסתכל הלאה אל הפרויקטים הבאים שאני רוצה לממש.״

– האם אתה מזהה איזה קו מנחה שעובר כחוט השני בין כל הסרטים שלך, ובעיקר אלו התיעודיים?

״אני חושב שהם תמיד איכשהו קשורים אלי, באופן אישי. גם את בן גוריון אני מקשר למשפחה שגדלתי בה, לסבא וסבתא שלי משני הצדדים, לזה שבן גוריון ומפא״י היו תמיד דבר מאוד חזק בבית. כל הסרטים האחרים שלי ״גברים בלתי נראים״ ״שבלולים בגשם״ ו״המלחמה הראשונה שלי״, כולם מרכיבים את הזהות המגוונת שלי.

– אתה ידוע כבמאי, תסריטאי ומפיק סרטים. איזה מבין שלושת הכובעים אתה הכי נהנה לחבוש?

״עכשיו אני אולי אפתיע אותך, כי הדבר שאני הכי נהנה לעשות, זה לכתוב. זה דורש ממני הכי הרבה משאבים של זמן, פניות וריכוז, וזה מאוד קשה לי כשאני בתוך העשייה. לכן זה הדבר שמוסט הצידה, אבל זה גם הדבר שאני הכי נהנה לעשות והכי רוצה להגיע אליו.״

– מה הביא אותך מלכתחילה אל עולם הקולנוע?

״זה היה חלום או שאיפה חזקה מגיל מאוד צעיר. אני זוכר את עצמי מגיל ארבע, ואימא שלי יכולה להעיד על כך, שתמיד היה בי משהו שנמשך לשאו ביזנס. החל מהאהבה למסך הקטן, לטלוויזיה, שהיתה אז בחיתוליה, ולסרטים, לקולנוע ולמצלמה שתמיד הסתובבתי איתה ותיעדתי.״

– ואיפה היתה הפנייה לרחוב דוקו?

״מעולם לא חשבתי שאעשה סרטים דוקומנטריים. אחרי שסיימתי את לימודי הקולנוע באוניברסיטה, קיבלתי הצעת עבודה מאריק ברנשטיין להיות מפיק ראשי של ״עלמה הפקות״, ואריק התמחה בעיקר בקולנוע תיעודי. עניין אותי מאוד לעשות משהו איכותי ולא להישאב לעולמות הריאליטי, אז פשוט נכנסתי לעולם הדוקו. כשגוייסתי למלחמת לבנון השניה לקחתי איתי, כמו תמיד, את המצלמה ותיעדתי את מה שהפך להיות הסרט התיעודי הראשון שלי ״המלחמה הראשונה שלי״.

–  מה בעיניך מבדיל סרטים דוקומנטריים מסתם כתבות עיתונאיות?

״אני חושב שהדבר המרכזי הוא, שיש בהם נקודת מבט של יוצר שבא להגיד משהו על העולם. אני לא מאמין באובייקטיביות בכלל, אבל אם לעיתונות יש לכאורה איזו יומרה לאובייקטיביות והעיתונאי כביכול בא להציג את האמת המוחלטת, הרי שאמנות הקולנוע התיעודי, שהיא חלק מאמנות הסיפור הקולנועי בכלל, באה לספר סיפור מנקודת מבט אישית. לו מישהו אחר היה בא לספר את הסיפור על בן גוריון הוא בטוח היה מציג משהו אחר לגמרי. זה הכוח של אמנות הקולנוע התיעודי, ובגלל זה אפשר לגרום לשינוי ולהביא אנשים להזדהות ולהסתכל אחרת על העולם, לטוב ולרע. אני מאמין בטוב.״

– מה היה הדבר הכי מפתיע שקרה לך במסע עם הסרט הזה?

״שני דברים מפתיעים קרו. האחד, לפני שבועיים כשזכינו בפרס האקדמיה. הזכייה בפרס אופיר באה לי כהפתעה מוחלטת וכנגד כל הציפיות. הזכייה היתה רגע כל כך מפתיע, ששכחתי להודות להמון אנשים. הדבר השני היה כשמצאנו את סלילי הסאונד האבודים של הראיון. זה גם היה כנגד כל הסיכויים, בעיקר משום שכל הזמן, זה היה מתחת לאף שלי. כשמצאתי אותם זה היה אחד הרגעים המאושרים ביותר.״

״בן גוריון, אפילוג״ הוא הסרט התיעודי הכי מדובר והכי מצליח כיום בארץ. הוא מבוסס על ראיון נדיר שנערך עם ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון בשנת 1968, כשה״זקן״ היה בן 82. ההתחקות אחר סלילי הקול של הראיון יכולים לשמש עלילה לסרט בלשי בפני עצמו, אך התוצאה היא מסמך נדיר, מרגש ומעורר מחשבה. המנהיג נמוך הקומה והנמרץ להפליא מתגלה במלוא גדולתו. הוא צלול להפליא, רהוט, רטרוספקטיבי ותשובותיו רלבנטיות היום, אולי אף יותר משהיו בשעה שהוקלטו.

– הסרט הוא אוצר בלום, וכל מי שצפה בו נשבה בקסמו. מתי הבנתם שעליתם על אוצר?

״זה משהו שרק בעריכה, כשישבנו מול החומרים והתחלנו להקשיב להם, היו רגעים שעברה בנו צמרמורת. אלו היו רגעי התרגשות מאוד גדולה שרק יעל (יעל פרלוב, העורכת והמפיקה של הסרט) ואני חווינו בחדר העריכה. שנינו עברנו לשדה בוקר בזמן עריכת הסרט, שם התבודדנו, וזה היה מאוד עוצמתי לשמוע דווקא שם את הראיון. כשהקשבנו לראיון בפעמים הראשונות, היו לנו ממש דמעות בעיניים, וכשיש לך דמעות בעיניים – אתה יודע שאלו יהיו רגעים שתילחם כדי שימצאו את דרכם אל תוך הסרט. הסרט בנוי כמארג של המון קטעים שלא היה בהם שום סדר. לכאורה, זה נראה כאילו הכול היה שם, אבל אין שום קשר בין המוצר הסופי לתפזורת הכאוטית שקיבלנו. אלו היו שש שעות של סאונד ולתוך זה הוספנו עוד מאה שעות של סרטי ארכיון בכל רחבי העולם. את כל זה צריך היה להכניס לתוך איזשהו מבנה קוהרנטי, וזה לקח שמונה חודשים של עריכה והרבה ניסוי וטעייה.״

– איך בכלל מחליטים מה ייכנס לסרט ומה יישאר על שולחן העריכה?

״בהתחלה יש באמת תחושה אינטואיטיבית של משהו חזק שקיים בחומרים, שמדבר ונוגע בך ומרגש. ההתרגשות הזאת היא כבר איזשהו סימן. ברמה יותר עמוקה, הסרט הזה הוא לא סתם סרט נוסטלגי או עוד ביוגרפיה על בן גוריון. יש פה מנהיג שיושב בערוב ימיו ובדלת אמותיו, שם בשדה בוקר, ומסתכל על העתיד ויש לו מה להגיד. כאשר אתה צופה בסרט, אתה לא מפסיק לחשוב על החיים שלנו כאן ועכשיו. זאת בעצם העוצמה של הסרט הזה, שיש בו חזרה לנושאים שמתכתבים עם מה שקורה היום. כולל השאלות הפוליטיות, שלצערנו, הן אותן השאלות גם היום. את מה שנשאר בחוץ נעלה לאינטרנט לפי נושאים, כך שכולם יוכלו לראות הכול. אני לא חושב שנשארו דברים הרי-גורל, אלא הרחבות וירידה לפרטים על נושאים שעלו בראיון.״

– דיברת על כך שהסרט הוא מעין מצפן, ואני דווקא יצאתי בתחושה שאנחנו קצת יותר אבודים היום. היו לי גם הרבה רגעים עצובים של ריאליזציה, ובעיקר על כך שלא קיימים יותר מנהיגים בעלי שיעור קומה כפי שהיה בן גוריון.

״יש משהו מאוד חזק שבן גוריון הביא איתו עם הקישור לתנ״ך לא כספר דתי, אלא כספר הסטורי, ויותר מזה, כספר ערכי-מוסרי. הוא ממש משתמש בו כדי לתת סט של ערכים שעל פיהם אנחנו צריכים לנהוג. פתאום הדברים נראים נורא ברורים וצלולים. אני מסכים איתך, שאלו דברים שאנחנו לא שומעים מההנהגה שלנו כיום. אני משתמש בעוד דימוי – אולי כי אני ניפגש עם הרבה חיילים – של כיול כוונות. הספינה קצת איבדה את הדרך שלה ואתה מנסה להראות כיצד יש לכייל את הכוונות כדי שנראה את הכיוון אליו יש ללכת. מהבחינה הזאת, אני חושב שזה דווקא סרט אופטימי, ויש הרבה סיבות שאפשר עוד להאמין שנגיע לשם. אני מסתובב המון עם הסרט ויש משהו מאוד חזק במפגשים עם הקהל בארץ. לשמחתי הרבה, הסרט חצה קהלים והוא לא נתפס כסרט ימני או שמאלני. בבן גוריון יש משהו מאחד ולכן נוהרים לראות אותו.״

– ואולי בעצם, זה אומר משהו עלי? ממקומי בניכר, הדברים נראים קצת מדאיגים…

״גם בארץ רוב התגובות היו כאלה כמו שלך, של דכדוך ודאגה ועצבות אבל אני באופן אישי, רוצה להיות נאמן למורשת של בן גוריון, שתמיד שמרה על נימה של אופטימיות. זאת גם הסיבה שלא בחרנו לסיים את הסרט בלוויה שלו, שהתרחשה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מבחינתנו, אם היינו מסיימים כך את הסרט זה היה עוד יותר קודר וקשה. הכוונה היתה להיות נאמנים לנימה האופטימית שלו.״

איך אתה מסביר את ההצלחה של אפילוג? מה יש בראיון משנת 68׳ שעדיין אנשים מוצאים בו עניין?

״צריך להבין שזה לא היה ראיון עיתונאי, אלא יוזמה של אנשים פרטיים שבאו ממקום מאוד מכבד, מוקיר ומעריך, ומתוך רצון להפוך את הראיון הזה למשהו אינטימי. הם באו אליו לשדה בוקר, עיצבו את החדר כמו המשרד שלו, המראיין הוא ד״ר קלינטון ביילי שהיה בחור צעיר ובן טיפוחיו שעבר לגור במדרשה, ולא סתם עיתונאי. הקשר החזק של הקהל לסרט נוצר משום שכל מה שנאמר שם מאוד רלוונטי לחיים שלנו ומאוד חסר בשיח של היום.״

– יש משהו מפעים בצפייה בבן גוריון האדם. הוא מתגלה לא רק כמנהיג דגול, אלא גם כאדם חושב, משכיל ובעל חוש הומור. מה הרשים אותך, באופן אישי, בדמותו של בן גוריון?

״קודם כל, זכיתי להכיר לראשונה את בן גוריון האיש. אני מדור שבשבילו דוד בן גוריון היה רק תמונה על הקיר, ושהקול שלו הדהד בהכרזת העצמאות, וחוץ מזה, אתה לא יודע עליו כלום. אז קודם כל, החוויה החזקה ביותר היתה לגלות את הבן אדם. דבר שני, היה המסר שלו של ״ואהבת לרעך כמוך״. לראות מנהיג שכל הזמן חוזר לערכים של שלום, שוויון, צדק וזכויות אדם. הדברים הכי בסיסיים של הערכה בין בני אדם, היה מבחינתי הדבר הכי חזק שיצא ממנו.״

– שעשע אותי הנאום שבו בן גוריון מודה על ה״ברכה המפוקפקת״ שהביא איתו מכשיר הטלפון.  נדמה שהאיש הקדים את זמנו ביותר ממובן אחד.

״זה נכון, ואתה גם רואה בן אדם שהחומר אצלו היה non issue. זאת אומרת, זה פשוט לא היה קיים בספקטרום של האידאלים שלו. זה לא עניין אותו, לא אוכל ולא רכוש, לא בגדים ואפילו לא הספרים. את הכול הוא ציווה לתת למדינה עבור האזרחים. האיש הזה באמת היה מנותק מכל חומרנות.״

– אחרי הצפייה, נשארו איתי כמה רגעים בלתי נשכחים. למשל, כשהוא מודה שעדיין לא הגשמנו את חזון הנביאים ולא הפכנו עדיין לעם סגולה, וגם כשהוא מציין בסוף הראיון שנותרו עוד עשר דקות…

״באופן אישי, בקטע הזה יש גם נימה של עצבות. הוא היה מאוד לבד, כי זה היה ארבעה חודשים בלבד אחרי שפולה נפטרה. בן גוריון היה אחד האנשים שבאמת כל דקה היתה חשובה לו, והוא הקדיש כל דקה מזמנו לקריאה או לכתיבה. הוא לא היה אדם שנהג לבזבז זמן על שיחות חולין, אבל אתה מרגיש שהיה שם משהו בתשומת הלב שהוא קיבל פתאום, בזה שהגיעו ארבעים איש ובנו אולפן וכולם סביבו, ואתה מבין כמה לבד הוא היה, גם גאוגרפית ופיזית וגם מבחינה אישית ואנושית.״

– לו היית פוגש את דויד בן גוריון…

הייתי שואל אותו כמה שאלות שמאוד הייתי רוצה לשמוע את ההתייחסות שלו אליהן, ולצערי לא מצאתי את זה בחומרים. למשל, על פרשת אלטלנה. זאת היתה בעיני אחת מההחלטות האמיצות שהוא קיבל, הכי מרחיקות לכת ונועזות.

– האם יש איזו שאלה שתמיד רצית שישאלו אותך בראיון ולא שאלו עד היום?

״אני חייב להגיד שאת שאלת את השאלות הכי מקוריות ששאלו אותי מזה הרבה זמן. זה היה אחד מהראיונות הכי מהנים שהיו לי.״

אמרתי לכם שהוא בחור מקסים. וכל מה שנותר לי, הוא להזמין אתכם להצטרף אלי ב-12 בנובמבר להקרנה מיוחדת של הסרט ״בן גוריון, אפילוג״ שתלווה במפגש עם יריב מוזר ואלון בן גוריון, הנכד של, בשעה שש בערב ב-OFJCC בפאלו אלטו. נתראה בערב בפתיחה של הפסטיבל במוצאי שבת הקרובה! לפרטים

שבת שלום,

דלית