השטן ודניאל ג'ונסטון: על הזמר והופעת הפרישה שלו בסן פרנסיסקו
מגיל צעיר הוא סובל ממאניה דיפרסיה ומסכיזופרניה, אבל עם הזמן הוא הצליח לתרגם את הסבל האישי והשריטה הנפשית שלו ליצירה אמנותית נוגעת ללב. ב-4 בנובמבר, יעלה הזמר והיוצר דניאל ג'ונסטון, חמוש בלא מעט מוזיקאים אורחים על במת תיאטרון Herbst בבית האופרה בעיר במסגרת סיבוב הופעות הפרידה שלו. איתי שמי עם הביוגרפיה על הזמר שניהל יחסים מורכבים עם השטן והיווה השראה למוזיקאים רבים וביניהם בק, טום וויטס וקורט קוביין
מאת: איתי שמי
אי שם ב-1990 אחרי הופעה בפסטיבל SXSW שבאוסטין, טקסס, הוטס דניאל ג׳ונסטון חזרה לבית הוריו בווסט וירג׳יניה במטוס דו מושבי ע"י אביו, טייס לשעבר בצבא האמריקאי. באמצע הדרך נתקף דניאל בהתקף פסיכוטי, החל להאמין שהוא בעצם Casper the Friendly Ghost (דמות קומיקס ידועה משנות ה 30) ואביו הוא השטן. הוא כיבה את המנוע, הוציא את המפתח מהסוויץ' וזרק דרך החלון. תנסו רגע לדמיין את זה. אבא ובן לבד בשמים, מנוע כבוי, שקט מוחלט, כשלמטה אין שום שטח נחיתה, רק יערות מפה ועד האופק. למזלם האב שמר על קור רוח והצליח בדרך נס להנחית את המטוס בשלום. השניים יצאו עם שריטות קלות בלבד. על שריטות גופניות אני מדבר. למחרת אושפז דניאל בכפייה במוסד פסיכיאטרי. זו לא היתה הפעם הראשונה וגם לא תהיה הפעם האחרונה בה יאושפז. סיפור עצוב.
27 שנה קדימה, ביום שבת ה-4 לנובמבר יופיע דניאל ג'ונסטון על במת תאטרון Herbst שנמצא בבית האופרה בסן פרנסיסקו במסגרת סיבוב הופעות הפרידה לפני שהוא פורש לתמיד. צריך לקחת הודעות פרישה כאלו בעירבון מוגבל, במיוחד כשמדובר בברנש שהוא בסך הכל בן 56. בהרבה מקרים אחרי כמה שנים הצמא לסם הקרוי אהבת הקהל גובר על חוסר הנוחות של הטלטלה בדרכים, אבל יש לי הרגשה שכאן מדובר במקרה יוצא דופן.
אם כן, מיהו אותו דניאל ג'ונסטון שקיבל את הזכות להופיע בבניין האופרה כשהוא חמוש בלא מעט מוזיקאים אורחים החולקים לו כבוד כאחד שהיווה מקור השראה עבורם?
ג'ונסטון הוא יליד סקרמנטו שעבר עם משפחתו בגיל צעיר לווסט וירג'יניה ומשם המשיך לטקסס. כנער צעיר הוא כתב שירים אותם הקליט על טייפ קסטות סניו פשוט, כזה עם כפתור הרקורד הכתום ליד כפתור הפליי. הוא ניגן על אורגן ביתי קטן וזול, כמו אלו שקונים לילדים לבר מצוה אם לא סובלים במיוחד את ההורים. מי שמקשיב להקלטות הראשונות, יכול בטעות לחשוב שהשמיעו לו את בנם המעצבן של השכנים. אולי הוא באמת היה כזה. אח צעיר לחמישה אחים ואחיות שלא ממש השתלב חברתית, תמיד הרגיש אאוטסיידר והצליח לתעל את הכאב והתסכולים לשירים באמצעים הדלים שעמדו לרשותו. בעיני דניאל הוא מעין הולדן קולפילד (גיבור התפסן משדה השיפון), קצת דחוי, חי לו בעולם משל עצמו ומתקשר איתנו בצורה מאוד נאיבית, כנה וללא פילטרים.
אלבומו הראשון, או יותר נכון הקסטה הראשונה שלו, שנקראת בפשטות Songs of Pain מכילה מוזיקה שמוגשת לנו כמו בשר נא, מדמם ונטול תבלינים. בין השירים הוא אפילו שילב הקלטות של אמא שלו צועקת עליו. אלו שירים של נער חרמן שנקרע בין המשיכה המינית שלו לחינוך המאוד דתי ושמרני בו גדל. קחו למשל את השיר Joy without pleasure שמסתיים אחרי הפזמון Joy without pleasure, ain't no fun, ain’t no fun at all בהודעה שהשיר הוא על "Premarital Sex". חוש הומור יש לבחור.
בנוסף לכתיבת שירים, ג'ונסטון גם היה מאייר מוכשר. כבר בגיל שמונה הפך את החתול המשפחתי באיוריו לגיבור-על. הוא נמשך לקומיקס, אהב דמויות כגון גודזילה וקינג קונג ואף חלם להוציא חוברת קומיקס משל עצמו (חלום שיתגשם בסופו של דבר, אבל עד שזה יקרה, מים רבים יזרמו בנהר המיזורי).
את הקסטות אותן הקליט בביתו היה משכפל בטייפ כפול, מאייר את העטיפה ומחלק לחברים. דניאל עבד בסניף מקדונלד המקומי. עובד לא מוכשר במיוחד שטיגון ההמבורגרים היה גדול עליו והוא העדיף להתמקד בנקוי שולחנות. כשעבד בדלפק הוא מצא דרך מקורית לשווק את הקסטות שלו, הוא היה מכניס קסטה תוצרת בית לשקית האוכל והקונים התמימים היו מגלים הפתעה ליד הצ'יפס. גם למבוגרים מגיע happy meal…
לאט לאט מעגל המאזינים התרחב והיו אף כאלה שידעו לזהות את אותו ניצוץ חמקמק, שהוא מנת חלקם של הגאונים והמשוגעים. אחת הקסטות הגיע במקרה לידיו של קורט קוביין. קורט התלהב, והחל מגיע להופעות של נירונה כשהוא לובש חולצה עליה הדפס של עטיפת אחת הקסטות של דניאל – Hi, How Are You? עם האיור של ג׳רמיה הצפרדע המשונה.
מובן מאליו שהחשיפה הזו הגבירה את ההתעניינות במוזיקאי האלמוני. באוסטין הוא פגש להקה מקומית פופולרית בשם Glass Eye ששמעו את הקסטות והציעו לו לחמם אותם. הופעתו הראשונה היתה במועדוןThe Beach בדאון טאון. הוא עשה בסך הכל שלושה שירים ונראה היה שהוא על סף התמוטטות עצבים. כל המי ומי היו שם. צוות של MTV שהיה במקום צילם את ההופעה. כשהגיעו לחדר העריכה הם הבינו שיש להם משהו מיוחד ביד והבחור הצעיר קיבל חשיפה בינלאומית.
ג׳ונסטון סובל כל חייו ממאניה דיפרסיה ומסכיזופרניה. הוא לא האמן הראשון שסובל ממחלות נפשיות. סיד בארט, רוקי אריקסון או אלכסנדר ״סקיפ״ ספנס שייכים גם הם למועדון המפוקפק. כמוהם, העובדה שהוא צרך הרבה אסיד ממש לא תרמה ליציבותו הנפשית. אבל הסבל האישי והשריטה הנפשית תורגמו ליצירה אמנותית נוגעת ללב.
לדניאל היתה אובססיה עם השטן. הוא פחד ממנו, כתב עליו שירים, ועושה רושם שנוכחותו של השטן לא נותנת לדניאל מנוח לרגע. סרט דוקומנטרי מעולה ועטור פרסים שנעשה על חייו (ע״י מעריץ שליווה אותו באדיקות עוד מתחילת שנות השמונים) אף נקרא The Devil and Daniel Johnston ואני ממליץ בחום לפנות לעצמכם ערב ולצפות בו. השטן הוא לא האובססיה היחידה של דניאל. בימי נעוריו הוא היה מאוהב בצעירה יפה בשם לורי. הוא כתב לה ועליה עשרות שירים וחג סביבה באובססיביות. בשביל לורי הנער המוזר היה לא יותר מזבוב טורדני. היה לה חבר, נאה ומוצלח כמוה, ודניאל נותר שבור לב ובודד אבל עם זמן פנוי לכתוב שירים. הסבל שלו, הרווח שלנו.
עם השנים ההצלחה החלה להאיר לו פנים. הוא הוחתם בחברת תקליטים מכובדת, הופיע ברחבי היבשת וגלריות ברחבי העולם הציגו את איוריו. בזמן אחד האשפוזים בבי״ח פסיכיאטרי בתחילת שנות התשעים, חברות תקליטים התחרו ביניהן על הזכות להחתימו. הוא כמעט חתם עם אלקטרה רקורדס הענקית, חוזה בעל שש ספרות עם חופש אמנותי מוחלט, אבל ברגע האחרון קרע את החוזה כי שמע שגם להקת מטאליקה חתומה אצלם, ולכל ידוע כי להקת מטאליקה היא השטן בכבודו ובעצמו… בסוף חתם באטלנטיק. הוא הושפע מאוד מהביטלס וגם היה בטוח שהוא הולך להצליח לפחות כמוהם. חבריו לא ניסו להנמיך לו את הציפיות, היה משהו מדבק ומעורר השראה בהתלהבות הילדותית שלו שהיה חבל לקלקל.
ג׳ונסטון ניגן יחד עם החבורה הפרועה The butthole surfers ולאחר אחת ההופעות, כשהוא בהתקף פסיכוטי, פיטר את מנהלו האישי. דניאל גם שיתף פעולה עם Sonic Youth. בזמן ששהה עם הלהקה בניו יורק הוא החליט לנטוש הכל והחל לשוטט לבדו ברחובות, מחלק את הדולרים האחרונים שבאמתחתו להומלסים. עקב מצבו הנפשי המעורער חברי הלהקה הזעיקו אנשים נוספים ועשה רושם שחצי מהעיר התגייסה לחפש במשך כל הלילה אחר הבן האובד. זו לא היתה התקרית היחידה שלו בניו יורק. הוא נתפס בזמן כתיבת גרפיטי על גבי פסל החרות, כותב סיסמאות בגנות השטן. דניאל נקנס ונאלץ למחוק את הגרפיטי ורק במזל ניצל ממעצר.
אנקדוטה קטנה: הוא בילה באוסטין חלק חשוב מהתקופה היצירתית של חייו ולרבים מתושבי העיר יש הערכה רבה אליו. כאות הוקרה עשו לכבודו ציור קיר שבו מופיעה עטיפת אלבומו Hi, how are you? על קיר חנות תקליטים. כשהחנות נסגרה ובמקומה נפתחה מסעדה מקסיקנית, הבעלים, שרצה למחוק את ה mural נתקל בהתנגדות התושבים. לבסוף הציור הושאר וכיום יש במקום מסעדה תאילנדית בשם Thai, how are you?…
אני הכרתי אותו בזכות אלבום מעניין שיצא ב 2004 בשם The Late Great Daniel Johnston: Discovered Covered .
זה אלבום כפול שמכיל קאברים לשיריו ע״י אמנים מהשורה הראשונה דוגמת טום וויטס, הפליימינג ליפס, בק ועוד, לצד שירים בביצועו של ג׳ונסטון. אולי זו הנאיביות הילדותית, אולי זה הכאב הכל כך חשוף, אני לא יודע, אבל יש משהו מאוד נוגע ללב בשירים שלו והם לא יוצאים לי מהראש.
בתקופה האחרונה מצבו לא משהו. מחלת הנפש רק הולכת ומחמירה וגם מצבו הבריאותי מתדרדר. הוא שמן, סובל מסכרת ונראה מוזנח למדי. אתם יכולים לצפות בו למשל במופע אינטימי שנערך לא כל כך מזמן באולפני תחנת הרדיו NPR. לסיבוב ההופעות הנוכחי מצטרפים אמנים מקומיים בכל עיר בה הוא מופיע. Wilco יהיו איתו בשיקגו, Built to Spill בפורטלנד ו Cass McCombs אצלנו בפריסקו. ייתכן ובאמת זו ההזדמנות האחרונה לראות בהופעה חיה את האמן המיוסר והמיוחד הזה, או אם להשתמש במילותיו שלו, אמן שהוא A Sorry Entertainer.
לפרטים על ההופעה: http://apeconcerts.com/events/daniel-johnston/
הנה השיר ששודר ב MTV – I live my broken dream
When I was out in San Marcos a year ago today
They probably would've put me in a home
But I threw all my belongings into a garbage bag
And out into the worldness I did roam
My hopes lay shattered like a mirror on the floor
I see myself and I look really scattered
But I lived my broken dreams
The wildest summer that I ever knew
I had a flat tire down memory lane
But I came back after 5 months and a half
And now I'm just trying to explain
And now I’m here
And here I stand
With a sweet angel holding my hand
I lived my broken dreams…
