ט"ו באב 2020: אהבה ממרחק ראשון

ט"ו באב 2020: אהבה ממרחק ראשון

מאת: דלית גבירצמן

אני מאוהבת. נשבעת לכם. אני מאוהבת ולא לקחתי שום דבר. כבר כמה שבועות שבתוך כל המיאוס, החרדה, הריחוק, הדאגה והגעגוע לכל מה שנגזל מאיתנו, בתוך מציאות שנראית כאילו נלקחה היישר מסדרת ריאליטי עולמית של השרדות – כן, בתוך כל המשבר הזה – אני מאוהבת. כי בין רגעי היאוש והפחד, בין הפגנות המחאה והחשש מהלא נודע, אני מגלה גילויים של נתינה, מחוות של חברות ושכנות טובה, ושלל דרכים מקוריות ליצור ולהתחבר גם עכשיו, במיוחד עכשיו.

אם אתם כמוני, אז גם אתם חשבתם בחודש מרץ, שכל העניין הזה עם הקורונה הוא לגמרי הזוי, ואחרי שהבנתם שכנראה זה בכל זאת רציני, חשבתם שהנה עוד שנייה, כמו שזה בא, זה יעבור. וכשזה לא עבר, חשבתם שזה בטוח הולך להשתפר. וכשזה לא השתפר אלא דווקא הדרדר – הבנתם, כמוני, שצריך לשנות את הגישה. הקורונה החליטה שדווקא סבבה לה כאן, אז עכשיו זה עלינו. כי כמו כל דבר אחר בחיים (רק מועצם פי אלף בכפולות של קורונה), הנסיבות הן רק נסיבות, והשאלה היא: מה לעזאזל עושים עם כל זה עכשיו? אז אפשר להתבאס (והתבאסתי!) ואפשר לקטר (אוף, כמה קיטרתי!) ואפשר ליילל (יללתי, הו כמה שיללתי!) ואפשר לפחד בטירוף, להיכנס לפניקה מכל שיעול וכל לחץ בחזה, אפשר להשתבלל, להתרחק, להתנתק ולא לרצות לצאת מהמיטה. ואחרי שניסיתי את כל אלו, הרמתי את הראש, הסתכלתי מסביב ו… התאהבתי.

התאהבתי בשכנים שלי. בבניין הדירות שלנו, שבימים כתיקונם, השכנים בקושי מפטירים שלום, יום אחד הניחה מישהי בכניסה ארגז קרטון ובו הניחה לימונים מעצי הפרי שברשותה. ככה סתם. משהתרוקן הארגז, מישהו אחר מילא אותו בשקיות של פופקורן למיקרוגל עם פתק נחמד מצורף. רק תבואו ותיקחו. וכך זה נמשך. כל אחד בתורו, תרם משהו לרווחת הכלל, וכל זאת באנונימיות, בנדיבות ובלי לצפות לתמורה. אותם מילניאלס אנטיפתיים, הייטקיסטים מוזרים ואומנים סנובים דאגו פתאום להעלות את החבילות שלנו מהלובי ולהניח אותן על מפתן הדלת, מחשש שייגנבו.

נפלאות האירוח הביתי בזמן הקורונה

התאהבתי בחברים ובחברות שלי. באחריות, במקוריות ובתושייה בהן המציאו דרכים מקוריות להיפגש ולהתחבר, ועדיין לשמור על הכללים. אמנות האירוח בגינה או בחצר האחורית השתכללה הקיץ לרמות של תחכום ועידון שלא נראו כמותן בעבר. ריטואלים ומסורות חדשות נוצרו, ארוחות של שבת בזום או בסגנון ״תביא את האוכל שלך״ (BYOD) הפכו לנחלת הכלל, כי העיקר זה להיות ביחד. חברים אחרים הפליאו לעשות והכינו לכל זוג ארגז מקושט משלהם, ועליו שלל פינוקים אישיים, שאת השאריות שלהם אפילו לקחנו הביתה. כל כך הרבה מחשבה, תשומת לב ונתינה מורגשת במפגשים הללו, שאיך אפשר שלא להתאהב? קומנדו חברות טובות התגייס ועלה לרגל עם מסיכות והכול, כדי להתעודד ברגע של משבר. אחת הגיעה עם זר פרחים שקטפה בגינה, השנייה עם כוס קפה ביד, וביחד הזכרנו זו לזו שאנחנו אמנם בבידוד, אבל לגמרי לא לבד.

היכן שאביט, אני רואה מסביבי גילויים של עשייה, דאגה לזולת, התחשבות ונתינה. בקהילה שלנו ומעבר. מדריכי גאגא, מדיטציה ויוגה מציעים שיעורי זום ללא תשלום או בתשלום סמלי ומדורג. א.נשים ובתי עסק מציעים ארוחות חינם לנזקקים ולצוותים הרפואיים. אפילו השפית דומיניק קרן, הראשונה שהתהדרה בשלושה כוכבי מישלן, הסבה את המטבח שלה שבמסעדת Petit Crenn בשכונת הייז וואלי למטבח קהילתי המזין נזקקים רבים בסן פרנסיסקו. אז איך שלא להתאהב?

ועכשיו, אחרי שחגגנו את ליל הסדר בזום, את יום העצמאות בעוצר ואת חג השבועות בהסגר, נשאלת השאלה מה, לכל הרוחות, נעשה בט׳׳ו באב? על אף שכל מי שמכיר.ה אותי, יודע.ת שאני לא אדם דתי, התקופה האחרונה גורמת לי להסתכלות קצת שונה על הדברים. הכתבה הזאת תעלה לאוויר בדיוק בין תשעה באב לט״ו באב, בין תחושת חורבן ואבל ליום שכולו אהבה ונחמה. ועוד יותר מבכל שנה, נראה לי חשוב לציין את ט״ו באב, כי רק האהבה תנצח. היא שם תמיד, גם כשהיא חבויה עמוק מתחת להררי המיאוס הפוליטי, החרדה הקיומית, תחושת הניכור, הבריונות והפּלגנות. היא תמיד נמצאת שם והיא תמיד תנצח. תמיד האמנתי בה, ועכשיו עוד יותר מתמיד. לכן החלטתי השבוע לשתף ולהציע כמה דרכים מקוריות שבהן ניתן לחגוג אותה, ביחד או לחוד.

לחובבי הקולנוע

הסרט פאלם ספרינגס

כל מי שמכיר אותי היטב, יודע שקומדיות רומנטיות בכלל, וסרטי קיץ בפרט לא חביבים עלי במיוחד. הם בדרך כלל מתגלים כסתם סרטים בינוניים שעטופים באריזה מרשרשת. אך השנה, גיליתי סרט קיץ קטן ומתוק להפליא בשם ״פאלם ספרינגס״. מדובר בקומדיה רומנטית שעלתה ב-Hulu המספרת על זוג צעירים שנפגשים בחתונה בפאלם ספרינגס, ומגלים שנלכדו בלולאת זמן. כלומר, הם מתעוררים אל אותו יום בלוּפּ, שוב ושוב. וכי יש מי מאיתנו שלא יכולים להזדהות עם התחושה המתסכלת הזאת, שבה כל יום נראה ומרגיש ממש כמו קודמו? אני חייבת להודות שזהו אחד הסרטים היותר כיפיים שראיתי לאחרונה, וזוהי דרך נפלאה לבלות בה את ט״ו באב.

לחובבי הצילום

סרט הדוקו הלמוט ניוטון: הרע והיפה (Helmut Newton: The Bad and the Beautiful)

כשהייתי נערה, קירות החדר שלי היו מכוסים לגמרי בתצלומים בשחור לבן. דמיינו אותי לרגע… לבושה בשחור (כן, יש דברים שלא משתנים), מאזינה לתקליטים של ליאונרד כהן לאור נרות, על השטיח פזורים ספרים של הרמן הסה וניטשה, ומסביב תלויים צילומים של גדולי הצלמים. כן, כזאת מתבגרת הייתי. צילומיהם של מאן ריי, ריצ׳ארד אבדון ואנרי קרטייה-ברסון עוררו בי המון עניין, סקרנות והשראה. על הקיר היו גם צילומים של צלם האופנה הגרמני-אוסטרלי הנודע הלמוט ניוטון, שהמיניות הנשית הבולטת בהן הילכו עלי קסם. כעת, יצא סרט דווקומנטרי חדש העוקב אחר חייו ויצירתו של ניוטון הנקרא: Helmut Newton: The Bad and the Beautiful. בשבועות האחרונים, גיליתי בהתרגשות את בתי הקולנוע הוירטואליים, בהם ניתן לקנות כרטיסים לסרט ולצפות בהם בביתכם, בזמנכם החופשי. הסרט על ניוטון ״מוקרן״ בבית קולנוע וירטואלי שנקרא Kino Marquee.

לחובבי הטיולים

טיול יום בסן פרנסיסקו המתעוררת לחיים

אחרי שבמשך שבועות וחודשים רבים ליקקה סן פרנסיסקו את פצעיה, היא מתחילה סוף סוף להראות סימנים ראשונים של התאוששות. התנועה בכבישים חזרה לסדרה ואפילו יש שוב פקקים על הגשר בשעות העומס. ניידות הפיקוח חזרו להסתובב ברחובות ולתת דוחות חנייה. בתי הקפה והמסעדות חזרו לשרת לקוחות בישיבה בחוץ תוך שמירה על מרחק בין השולחנות. כל הכבישים על יד גן החיות בעיר, ממש מול הים, נסגרו לתנועת כלי רכב והפכו לטיילת להולכי רגל ולרוכבי אופניים. למי שחי כמוני בעיר אורבנית וסואנת, אין כמו צעידה מהירה עם הבריזה מהים כדי לרומם את הנפש (חנייה חינם ניתן למצוא על רחוב sloat). אחרי הצעידה הנמרצת, בהחלט מגיע לכם לשתות ולאכול משהו טוב. אז סעו ישר לרחוב ולנסיה האהוב (בין הרחובות 16,17,18ו-19) שנסגר אף הוא בסופי שבוע לתנועת רכבים והוא כולו מוסב למדרחוב. שם ניתן לשבת בחוץ ולהנות מבתי הקפה והמסעדות הרבות שברחוב. מזג האוויר הנפלא מוציא את התושבים מבתיהם, ולאט לאט נפתחים יותר ויותר מקומות תוך שמירה על הכללים וההנחיות (המדרחוב פתוח מיום חמישי-ראשון בין השעות 16:00-22:00).

לחובבי התאטרון

תיאטרון זום

אין כמו אנשים יצירתיים שמוצאים דרכים מקוריות לעשות את מה שהם הכי אוהבים, ויהי מה. לאחרונה גיליתי שבסן פרנסיסקו (אלא איפה?) נוסד לראשונה פסטיבל לתיאטרון זום המנצל את יתרונות המדיום כדי להעלות הפקות חדשות ומקוריות. ההכרח הוא אבי ההמצאה, וחברה אנושית לא יכולה להתקיים ללא תרבות, ולכן דווקא מהתעשייה שנעצרה מלכת וקפאה במקומה מתחילות לצוץ יוזמות חדשות ומפתיעות. ובל נשכח לציין את הערך והמסר החברתי שמאחורי המיזם הזה. לפתע, התרבות הופכת פחות אליטיסטית, נגישה לכולם, ופוסקת להיות נחלת המעטים, אותם אלו היכולים להרשות לעצמם לרכוש מנויים לתאטרון, לקונצרטים ולאופרה. הפסטיבל לתאטרון זום התקיים מה-11 במאי ועד ה-14 ביוני, אך ניתן לצפות בו ללא תשלום עד ה-1 בספטמבר כאן.

לחובבי האופנה והאמנות

האתר של יערה קידר

יערה קידר היא קסם. היא אוצרת והיסטוריונית אופנה שההרצאות שלה מתמלאות בשנייה. הידע שלה בנושאי אופנה, תרבות, אמנות והשראה הוא בלתי נדלה ונדמה שהיא מרצה ומתראיינת כל הזמן ובכל מקום. בחודש אוגוסט יערה תרצה ב״קתדרה״ על אנדי וורהול ועל ״הזהב הכחול״: ג׳ינס, אינדיגו והוט קוטור״. בניוזלטר שלה היא שולחת המלצות על תערוכות, כתבות, הסכתים וספרים בנושאי אופנה ותרבות, ומי שזכתה להקשיב להרצאות של יערה בעבר, יכולה בנקל להבין את הפופולריות שלה. ולמי שרוצה להכיר ולהתוודע זהו האתר שלה.

לחובבי הבישול והספרות

סדרת טלוויזיה – Cooked

מייקל פולן הוא אחד מאוצרות הטבע האנושיים הכי מעניינים שנמצאים כאן באזור. הוא סופר, מרצה, עיתונאי, אקטיביסט ופרופסור לעיתונאות שחי בברקלי. הוא כתב ספרים רבי מכר כמו ״דילמת השפע״, ״קיצור תולדות הבישול״, ״איך לאכול מה״ ו״איך לשנות את דעתך״ ועוד. מייקל פולן מתראיין ומשתתף בפורומים רבים ברחבי העולם. לאחרונה, הוא לקח חלק בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים (שאף הוא התקיים השנה במהדורה דיגיטלית וניתן לצפייה ברשת), לצד אתגר קרת, צרויה שלו, אשכול נבו ורבים אחרים. משנתו של מייקל פולן מסתעפת מתחומים של תזונה, תעשיית המזון, תעשיית הבשר ובישול ביתי ועד לקופאין וסמים פסיכדליים. בסדרת הטלוויזיה שלו Cooked שעלתה בנטפליקס, פולן חילק את עולם הבישול לארבעה אלמנטים: אש, מים, אוויר ואדמה. דרכם הוא חוקר את ההיסטוריה והפוליטיקה של עולם הבישול, תוך התייחסות לקיימוּת, בריאות ובישול מזין וטעים. הסדרה אמנם עלתה לשידור ב-2016 אך היא סופר רלבנטית כעת, כשרבים ורבות מאיתנו חזרו לבשל בבית ואף גילו את נפלאות האפייה והפרמנטציה. הפרק העוסק באפיית לחמים פשוט מעלף חושים ומעורר תיאבון!

לחובבי המוסיקה

שלומי שבן מארח

כאן 11. כאן 11. ושוב, כאן 11. לא פעם ולא פעמיים המלצתי כאן על כאן 11, האתר של תאגיד השידור הישראלי. והסיבה היא, שמדובר בתיבת אוצרות של ממש, שלא מפסיקה לייצר ולהעלות תוכן מקורי ואיכותי. והפעם, רציתי להמליץ על התוכנית ״שלומי שבן מארח״ – תוכניתו של הפסנתרן המוכשר המארח בהיכל התרבות נטול הקהל את מיטב אמני ישראל, וביחד הם מבצעים ביצועים יפיפיים ומקוריים לשירים מוכרים ואהובים. שלומי שבת, נינט, יוני רכטר, חוה אלברשטיין, אסף אמדורסקי ורונה קינן הם רק חלק מהאומנים והאומניות שהגיעו לשיר עם שבן, ועל הדרך הם משוחחים על מוזיקה, השראה, יחסי אמן-קהל וגעגוע. תענוג של ממש!
וכעת, כל מה שנותר לי זה לאחל לכם ולכן ימים טובים, ימים של נחמה, תקווה ואהבה. כי בלי כל אלו, מה שווים כל החיים האלה, לא ככה?

באהבה,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

 

פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן: החלום ושברו

פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן: החלום ושברו

מאת: מור מוריה-שיפוני

בדיוק בזמן שאני יושבת לקרוא את פרשת ״ואתחנן״ לקראת כתיבת הטור הזה, אני מקבלת מייל מהדיסטריקט שהלימודים השנה יפתחו אונליין בלבד וברגע אחד אני כל כך מבינה את משה. הארץ המובטחת, בדמותם של לימודים (אומנם היברידיים אבל בכל זאת), עם התכנית המפורטת הכוללת ימים ושעות הייתה ממש בהישג יד והנה אני יושבת ובוהה בטבלאות אקסל שכבר אינן רלוונטיות. החלום ושברו. 

פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן היא הפרשה השנייה בספר דברים. היא נקראת "ואתחנן" על שם הפסוק הראשון בו היא נפתחת המתאר את תחנוניו ובקשותיו של משה. דווקא ברגעים האחרונים לפני פטירתו, מספר משה בגילוי לב על אהבתו וכמיהתו להיכנס אל הארץ המובטחת, וכיצד למרות תחנוניו והפצרותיו אסר עליו אלוהים להיכנס לארץ ישראל.

תקציר הפרקים הקודמים: העם התלונן שאין מים, משה ביקש מים מאלוהים בשם העם, אלוהים אמר לו לדבר עם הסלע ויצאו מים ומשה במקום לדבר אל הסלע מרביץ לסלע ומקבל עונש על זה, לא להיכנס לארץ ישראל ובעצם לא להשלים את המסע אליו יצא. 

כעת, בפרשה שלנו, הוא מסתכל אחורה ומספר את הסיפור מחדש – ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא (לאחר שנגזר עליי שלא להיכנס לארץ בשל העובדה שהיכיתי בסלע ולא דיברתי אליו) לֵאמֹר: אֲדֹנָי אלוהים. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.״ 

משה מתחנן: תן לי רק לעבור רגע ולראות את הארץ, טיסה קלה בשמי הארץ – ואלוהים מתנגד. ואני שואלת, מדוע התנגד ה׳ לכניסתו של משה לארץ ישראל בצורה כה חריפה? האם באמת לא היה מקום לסלוח ו"לוותר" למשה על העונש החמור? היום, במצב דומה, היה על משה, ככל הנראה, להגיש בקשה, מנומקת, בשלושה העתקים שמסבירה מדוע הוא מבקש להיכנס לארץ – וגם אז, כנראה שלא הייתה מתקבלת.

תהיה אשר תהיה הסיבה לסירובו של אלוהים להיענות לבקשת משה, מידת האיפוק שנכפתה על משה קורעת לב. בינינו, משה עובר תהליך דומה להקמת סטארטאפ – נראה לי שבעיקר כאן בעמק נוכל לשמוע לא מעט סיפורים על תחושת החמצה ותסכול. סיפורים של כמעט. של להגיע עד לגבול היעד של מסע מפרך ולא להצליח. 

אבל סיפורים כאלה אינם רק נחלתם של ההייטקיסטים. מאז פרוץ הקורונה לחיינו אני בטוחה שלכולנו יש חלומות שלא התממשו – לתוכניות לקיץ, לשנה הבאה, דברים שלא נהיה בהם, תוכניות שנקטעו באמצע, יעדים שכמעט הגענו אליהם ובסוף לא. אותי הסיפור הזה מחזיר ארבע שנים אחורה. כשעברנו לקליפורניה הייתי באחד מרגעי השיא בקריירה המקצועית שלי. הובלתי מספר פרוייקטים במקביל בתחומים שונים ואחרי שנים של תכנונים והשקעה עזבתי את כולם ממש שניה לפני ה״אקזיט״. כך שכשהגענו לכאן יכולתי רק לצפות מרחוק מה קורה עם מה שלקחתי חלק בהקמתו. שמחתי מאוד עבור השותפים שלי שזוכים לקצור את הפירות ושכל המאמץ של השנים האחרונות לא יורד לטמיון, נהפוכו, מקבל תקציבים וממשיך להתפתח. אבל אני (כצופה מהר נבו ולא יכולה להיכנס לארץ המובטחת) חוויתי מערבולת רגשות ובעיקר חשתי תסכול עמוק על כך שאחרי כל הדרך שעשיתי עכשיו אני נאלצת לברוא את עצמי מחדש. 

גם משה נמצא ברגע שיא בקריירה שלו – אחרי שעבר עם העם 40 שנה במדבר, ספג את תלונותיהם ונשא בנטל ההנהגה הוא מגיע לרגע לו חיכה – חלומו הגדול עומד להתממש וממש ברגע האחרון מתפורר לנגד עיניו והוא נאלץ בעל כורחו להעביר את המקל ליהושע, שזוכה לקצור את פרי עמלו של משה ולהנהיג את העם בעת כיבוש הארץ. 

בדבריו של משה אפשר לשמוע את הכעס שלו. אבל גם סוג של השלמה. יש לו יכולת להסתכל על זה בעיניים – וכשהוא מבין כי לא יוכל לשנות את גורלו הוא פונה אל העם בנאום שנמשך על פני כמעט כל ספר דברים. 

בנאומו הוא מזכיר אירועים מכוננים בחיי העם מאז יציאת מצרים ובעיקר מצייד אותם (קצת כמו הורה ששולח את ילדו למחנה ראשון מחוץ לבית) ברשימת המצוות ובתזכורת לעונשים שיקבלו במידה ולא ישמרו על החוקים: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם…" (ד, טו). 

הוא יכול היה לשבור את הכלים ולהגיד – זה לא משתלם לי כל העיניין הזה.. תסתדרו בלעדיי (או כמו שהיינו אומרים היום: ממממ ביי) אבל, כיאה למנהיג, הוא חושב גם על טובת העם ובכך דואג שמפעל חייו לא ירד לטמיון. 

יש משהו בהשלמה של משה שמדרבנת אותו לעבור ממצב של בכיינות למצב של תכלס. תוך שבעה פסוקים הוא עובר מלספר את הסיפור והעלבון האישי שלו לשאלה של ״מה עושים עכשיו?״ ״מה חשוב באמת?״ ״למה עברנו את כל הדבר הזה מלכתחילה?״ 

כשקראתי את הפרשה לא יכולתי שלא לתהות – אם כל כך חשוב למשה להיכנס לארץ, ברמה שהוא ממש מתחנן בפני אלוהים ואפילו דואג לציין את תחנוניו בפני העם – איך זה יתכן שבכזו מהירות הוא עובר הלאה? איך כל כך מהר הוא עובר ממצב של תחנונים להשלמה מלאה? אלוהים אומר לא וזהו? למה הוא לא עומד על שלו?

כנראה שבעת כתיבת סיפורו, משה עושה עם עצמו מה שפסיכולוגים מתארים כ״טיפול נרטיבי״ – כתיבת הסיפור בדיעבד נותנת לו הזדמנות לספר את הסיפור מנקודת מבט רחבה יותר. על פי הגישה הנרטיבית, אין גרסה נכונה אחת של סיפור חייו של המטופל וניתן לבנות עם המטופל סיפור חיים אלטרנטיבי ומסתגל יותר, שכולל התבוננות מזווית אחרת, חיובית יותר, ובכך להקל על תחושותיו ולגרום לו להכיר בכוחות שלו.

באופן כתיבת הדברים כפי שהם מוצגים בפרשה, תוך שימוש בסיפור תחנוניו, מראה לנו משה דווקא את הכוח הגדול ביותר שלו. את היכולת לעשות עם עצמו תהליך ולהגיע להשלמה והבנה עמוקה של מה חשוב באמת. בעצם עשותו כך, הוא מלמד אותנו כי גם אם דברים לא הולכים כמו שתכננו יש דברים גדולים מאיתנו ואם נסתכל על הדברים ממרחק, יכול להיות שנוכל לספר את סיפור הקורונה שלנו או כל סיפור אחר בצורה קצת אחרת שתהפוך אותנו להרבה יותר חזקים.

פרשת דברים: נקודות בחירה

פרשת דברים: נקודות בחירה

מאת: אביב זיגל

פרשת דברים פותחת את ספר דברים, המדובר כולו מפיו של משה – אותו משה שהתחיל את דרכו ככבד פה וכבד לשון, ועכשיו נושא דברים מצויין. נזכור שהעם כבר 40 שנה סובב במדבר (גם מלשון דברים) ועתה נמצא בערבות מואב, ממש רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת אליה לא יזכה להכנס משה, ויש פה מעמד מאוד מיוחד, המסכם, מביט לאחור, חוזר ומבהיר את עיקרי הציוויים האלוהיים כמו גם צוואה רוחנית של משה לפני שנפטר.

משה מספר מחדש את ההיסטוריה, הוא מתחיל בתוכחה ובנאום היסטורי המזכיר כמה מהאירועים המרכזיים שהתרחשו במהלך 40 שנה במדבר, סיפורים שכבר פגשנו בספרים קודמים, אבל בשינויים מסויימים עכשיו כשהם מסופרים מנקודת מבטו של משה. נראה שמשה בוחר אלו סיפורים לספר מחדש ואלו להשמיט.

אחד מהסיפורים המסופרים שנית הוא פרשת המרגלים, זו שפגשנו בספר במדבר י"ג-י"ד: כאשר הגיעו בני ישראל בראשונה לפאתי הארץ (מדבר פארן), הורה אלוהים למשה לשלוח מרגלים, שחזרו ואמרו שהארץ נפלאה אבל גם הוציאו דיבתה רעה עם תיאורים נוראיים של העמים החיים בה. המרגלים (למעט יהושע וכלב) לא האמינו, לא בכח ההבטחה האלוהית ולא בכוחם, ובכך המרידו את העם בה'. אלהים כועס ומתכוון לכלות את העם. משה מבקש על נפש העם, אלוהים מסכים אבל מעניש את דור המדבר שימשיך לנוד 40 שנה במדבר, ימות בו ולא יזכה להגיע ולרשת את הארץ המובטחת, אלא ילדיהם.

ועתה(דברים א' י"ט-מ'), העם שוב בפאתי הארץ, ומשה נושא דברים וחוזר ומספר את סיפור המרגלים עם שינויים מעטים.

כאשר קראתי את הפסוקים בספר דברים, היה משהו אחד שהיה לי מוזר: הרי דור המדבר (שכשל, נענש ומת במדבר), לא נמצא שם, משה עכשיו מדבר אל צאצאיהם, אז למה הוא פונה אליהם כאילו היו הם עצמם אלו שחטאו ונענשו? "לֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת־פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃ וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנו … וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם … וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָּ".

הרי העם אליו מדבר משה עתה הוא הדור השני, אז מדוע משה לא אומר: הוריכם שחטאו, לא האמינו, מרדו ונענשו ואתם דור חדש שזוכה להכנס לארץ המובטחת?

הרי הם לא אותם אנשים, לא אותו עם … או שאולי כן?

וחשבתי על זה שבעצם – זהו לא אותו דור, אבל זה כן אותו עם.

גם אם דור המדבר כבר לא נמצא, עדיין מהות העם היא אותה מהות – זהו עם ישראל, וכמו שבכל פסח אנחנו מספרים בסיפור יציאת מצריים כאילו אנו הם אלה המשועבדים והיוצאים לחירות למרות שאנו דורות רבים מאוד אחרי – עדיין, אנו מצווים לספר יציאת מצריים כאילו בנו מדובר.

למה משה חוזר על הסיפור הזה דווקא עכשיו?

אולי כי בפעם האחרונה שעם ישראל עמד בפאתי הארץ עם ההבטחה האלוהית – העם כשל ובחר שלא להאמין, ונענש בצורה כל כך חמורה. ועתה, עם ישראל – המיוצג הפעם על ידי דור חדש, שנולד במדבר – עומד לפני הזדמנות חוזרת כזו, ומשה, שלא יזכה להכנס, מנסה להעביר את המסר, התוכחה והאזהרה:

עם ישראל, אתם עומדים לפני רגע כל כל משמעותי, שדומה לרגע שהיה בעברכם לפני 40 שנה, אל תעשו את אותה טעות היסטורית, תלמדו משהו מהעבר שלכם. למרות שאלו היו הוריכם שמרדו ונענשו, הרי יכולים הייתם אתם להיות שם ולעשות את אותה בחירה שלא להאמין בהבטחה האלוהית וביכולתכם, ולמרוד. עכשיו אתם פה, בנקודת החלטה דומה אבל עליכם לבחור אחרת, לבחור באמונה בהבטחה וביכולתכם לרשת את הארץ.

בימים אלו אני קורא ספר נפלא – This is Real and You Are Completely Unprepared של Alan Lew שעוסק בתהליך הרוחני והנפשי שבהתכוננות לימי תשובה ובו הוא מצטט מהרמב"ם במשנה תורה, הלכות תשובה פרק ב' א' "אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ."

הרמב"ם שואל: מתי תדעי אם באמת חזרת בתשובה – כלומר, האם באמת השתנית וביכולתך לבחור אחרת? מתי תדע אם למדת משהו מנסיון העבר, או אם לא תחזור על בחירות או החלטות אישיות שהביאו לכשלון, לכאב, לפגיעה, או לאובדן?

והרמב"ם עונה: רק כאשר תחזרו לנקודת החלטה דומה, כאשר היה בידכם לבחור כמו שבחרתם בעבר, אבל בחרתם בחירה שונה; וכפי שהרמב"ם אומר – לא מיראה או מפחד להכשל והעדר כוחות לבחור אחרת, אלא מתוך ידיעה ובחירה פנימיות – "מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה".

בנקודה הזו, תדעו שהשתניתם.

ובאופן כל כך דומה, עם ישראל נמצא בנקודת בחירה משמעותית – לפני הכניסה לארץ, ועל נקודת הבחירה הזו משה מדבר אל העם בפרשת דברים.

אני קורא את הדברים האלה של משה והרמב"ם ותוהה היכן יש לנו אפשרויות כאלו, כיחידים וכחברה, לחזור לאותן נקודות בחירה ולבחור אחרת? מה מנחה כעת את הבחירות שלנו?

כחברה וגם כיחידים, אנחנו נמצאים בתקופה קיצונית בה אנו עומדים לפני נקודות בחירה רבות (שנת בחירות כאן בארה"ב, זעקה ערכית חברתית בישראל). אם היינו במצב דומה בעבר, מה היינו בוחרים לעשות? במה נבחר כעת? האם מה שמוביל אותנו הוא אמונה בערכים וביכולתנו – או פחד והעדר כוחות לבחור אחרת?

אני מאוד מתחבר לדימוי של דור אבות שמת ודור שני שעומד לפני נקודות בחירה דומות לאלו שעמדו בפני הדור הקודם. בהשאלה ובהכללה, אני רואה איך דברים בתוכנו "מתים" – תפישות, צורות חשיבה, התייחסות והתבטאות (מגדריות או מגזריות, למשל) – ודברים חדשים מתהווים – יכולות לקבל או להכיל, תובנות אחרות וגם אומץ לראות, לעמוד על ולהביע את האמת שלנו – ובכך מביאים לשינויים מהותיים בתגובות החברה. דוגמא נוכחית לכך היא ההתקוממות החברתית בארה"ב ובעולם בעקבות רציחתו של ג'ורג' פלויד לפני מספר שבועות.

בשבילי, האמירה של משה בפרשת דברים היא מאוד רלבנטית – אז, והיום, ברמת העם וברמה האישית. ואולי, זה לא מקרי שתשעה באב חל בשבוע שאחרי פרשת דברים, כדי שנזכר לאיזה חורבן הביאה בחירה בשנאת חינם.

שבת שלום,

אביב.

בדרך לאורגון עוצרים ב-Castle Crags State Park

בדרך לאורגון עוצרים ב-Castle Crags State Park

מאת: טלילה גולן

הקיץ הגיע וזו התקופה בה הצפון מספק יעדים אטרקטיבים רבים לטיולים. הנסיעה לאורגון היא ארוכה וטוב לעצור בדרך לטיול נחמד להתאווררות וחילוץ עצמות, או פיקניק ושכשוך במי נהר קרירים. מקום שכזה הוא ה-Castle Crags State Park, שהוא גם יעד מוצלח בפני עצמו וממוקם כ-50 דקות נסיעה צפונית לרדינג.

תצפית על הר שאסטה

בעמק המרכזי חם מאוד בקיץ ופחות נעים לטייל, אבל בקאסל קראגס כל השבילים מוצלים, ואחד מהם גם עובר לאורך נהר הסקרמנטו ובו נקודות גישה למים.

הקאסל קראגס הם חודי ההרים הסלעיים החשופים שרואים בצידו המערבי של כביש 5, מול הר שסטה. אחד המסלולים הקצרים והנחמדים בפארק הוא מהחניון העליון לנקודת תצפית מהממת על הקראגס, וגם על הר שסטה עצמו.

בחלקו התחתון של הפארק יש מסלול יער קל של כמייל וחצי עם שלטי הסברים ונקודות עניין היסטוריות (היה שם פעם מכרה).

אפשר כמובן ללכת את המסלולים המחברים בין חלקו התחתון של הפארק לנקודת התצפית, אבל אלו כבר מסלולים ארוכים יותר בדרגות קושי בינוני עד קשה. ה-Pacific Crest Trail גם הוא עובר בתחומי פארק זה.

בעיני המסלול השווה ביותר לעשות 'על הדרך' בנסיעה קיצית צפונה הוא מסלול הנהר, שנמצא בחלקו המזרחי של הפארק. זהו מסלול שארכו בכיוון אחד הוא מייל וחצי (ללכת את כולו הלוך-חזור זה שלושה מייל), רמה קלה. המסלול אינו נגיש לכסאות גלגלים אבל בנקודת המוצא יש גישה למים ושביל נגיש לאורך הנהר באזור אתר הקמפינג.

בנקודות מסויימות לאורך השביל יש גישה לנהר ואפשרות לטבילה מרעננת. יש להזהר בטבילה – הזרימה עשויה להיות חזקה מאוד. הטבילה טובה בנקודות בהן יש  Water Holes בין הסלעים, מחוץ לזרימה המרכזית. רואים את המקומות האלו מהשביל.

בנקודת המוצא לשביל הזה יש חניון לשימוש יומי עם שירותים, ברז מי שתיה, ושולחנות פיקניק מוצלים.

בקאסל קראגס ישנם ארבעה אתרי קמפינג (רק שניים מהם עם מים) למעוניינים לשהות בו לילה או יותר. ניתן לשמור מקום לקמפינג באתר Reserve California.

הכניסה לפארק הוא בתשלום של 8$ לרכב. אלו המגיעים לשביל הנהר צריכים לעבור קודם בכניסה הראשית של הפארק בשביל לשלם ולקבל את ההנחיות.

ברכת קיץ מהנה!

פרשת מטות-מסעי: מהי המחוייבות שלנו לישראל?

פרשת מטות-מסעי: מהי המחוייבות שלנו לישראל?

מאת: ציפי זך

בימים קשים אלה בארץ, כשתושבי ישראל נאבקים על עתידה של הדמוקרטיה הישראלית, אני (כרבים אחרים) שואלת את עצמי מה האחריות שלנו, החיים מחוץ לישראל? מה המחוייבות שלנו, ועד כמה אנחנו צריכים להיות מעורבים?

Photo by iStock\Inna Reznik

פרשת השבוע מזכירה לנו שזאת לא סיטואציה חדשה. בואו נחזור כמה אלפי שנים אחורה, ונראה איך התמודדו אבותינו עם השאלה הזאת לפני כניסתם לארץ.

ארבעים שנה. ארבעים שנה צועדים בני ישראל במדבר, ממצרים לארץ המובטחת, מתגבשים בהדרגה לעם אחד ועומדים להגשים ביחד את החלום: כניסה לארץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם (דברים א, ח).

והנה, ממש לפני שיאו של הסיפור, רגע לפני שהם עומדים לחצות את הירדן ולכבוש את הארץ, פונים אל משה שני שבטים, ראובן וגד, ומבקשים לקבל לנחלה את השטחים שכבר נכבשו בארץ הגלעד אשר בעבר הירדן. יש להם סיבה טובה, הם מסבירים – תחום ההתמחות שלהם הוא גידול בקר וצאן, והשטחים האלה ממש מתאימים למטרה זו.

משה רותח מכעס. העם עומד לפני קרבות קשים בדרך לרשת את ארץ כנען, והנה שני שבטים מחליטים שטוב להם בעבר הירדן, שכבר נכבש בקרבות קודמים. מה עם המלחמות שעדיין לפנינו, שואל משה. ״הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?״ (במדבר לו, ו). לא רק שלא תיקחו חלק בקרבות, אתם גם תרפו את ידיהם של שאר השבטים, שירצו כמוכם להמנע ממלחמה! לא בא בחשבון!

אבל נציגי ראובן וגד מרגיעים את משה: זאת לא היתה כוונתנו. אנחנו בהחלט מרגישים חלק מהעם, ואיננו מתכוונים להתחמק מאחריות. אנחנו פשוט מתכננים את עתידנו. אנחנו נשאיר כאן את המשפחות ואת המקנה ונצטרף אליכם לקרב. יותר מזה, אנחנו מוכנים לעמוד בראש המחנה הנלחם, ורק אחרי שננצח ונכבוש את כל הארץ, וכל השבטים יישבו לבטח בנחלותיהם, רק אז נחזור אל משפחותינו ורכושנו בעבר הירדן.

משה נרגע, ומסכים לתת להם את ארץ הגלעד, בתנאי, כמובן, שיעמדו בהבטחתם לצאת בראש המחנה למלחמה על הארץ.

הערכים העומדים בלב הסיפור הזה, אחריות כלפי החברה כולה ושותפות בהתמודדות עם אתגרים, עומדים גם במרכז הקשר שלנו, הישראלים החיים מחוץ לישראל, עם המדינה ממנה באנו. בתקופת בחירות עולות שאלות אלה ביתר שאת, ויוצרות מתחים בין המחזיקים בדעות שונות. האם נכון לנו לנסוע לארץ להצביע? האם יש לנו זכות להשתתף בהחלטות לגבי עתידם של החיים בישראל? לגבי הכלכלה, הבטחון, התרבות? יש העולות למטוס כדי להצביע, ויש המעדיפים להשאר כאן ולצפות מרחוק במה שקורה שם. אין כאן תשובה נכונה. זאת החלטה ערכית שכל אחת ואחד מאיתנו צריכים לקחת בעצמם.

אבל לא רק בזמן בחירות. גם בימים של סערה חברתית ופוליטית, כמו זו שאנחנו חווים בימים אלה, וגם בימים כתיקונם, עולות שאלות של מהות הקשר שלנו ושל ילדינו עם ישראל, שאלות עמוקות של זהות וחינוך. בואו נחזור עכשו לשבטי ראובן וגד (ואיתם חצי שבט המנשה, שמתישהו הצטרף לסיפור), ולמשמעות שהם מייחסים לתרבות בארץ, ונראה איך הם מתמודדים עם שאלת הזהות והקשר התרבותי והרוחני עם אחיהם היושבים בציון.

החלק הזה של הסיפור מופיע מאוחר יותר בתנ״ך, בספר יהושע. השבטים עמדו במילתם, ואחרי שבנו לעצמם ערים בעבר הירדן, הם נלחמו לצד אחיהם בקרבות בכנען, ורק בסיומם חזרו אל משפחותיהם שנשארו מאחור. באופן מפתיע, אחד הדברים הראשונים שהם עושים זה לבנות מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה (יהושע כב, י). למה זה מפתיע? כי ישנה הוראה ברורה על ריכוז הפולחן במקום אחד בלבד, הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה‘ אֱלֹהֵיכֶם (דברים יב, ה). המתיישבים בארץ מזדעזעים למראה המזבח, בעיקר כי הם חוששים שהחטא הזה יעלה להם ביוקר, ואלוהים יעניש לא רק את שניים וחצי השבטים, אלא את כל העם. שוב אנחנו רואים את התפיסה של ״כל ישראל אחים״, בין אם הם גרים בארץ או מחוצה לה. השבטים מסבירים להם שלא היה בכוונתם למרוד באלוהים, ואין בכוונתם להשתמש במזבח לפולחן. המזבח נבנה בעצם למען דור העתיד: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר, מַה לָּכֶם וְלַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל?״ (יהושע כב, כד). כלומר, הם חוששים לאובדן הקשר בין בניהם לבין תושבי הארץ.

הדאגה הזאת מוכרת מאד גם לנו כאן. איך משמרים את הקשר של ילדינו עם התרבות הישראלית? איך מבטיחים שגם הם יהיו ישראלים? מה הם הדברים החשובים ביותר שחשוב לנו להקנות לילדינו? במילים אחרות, מה הוא המזבח שעלינו להקים כאן, כדי שדור העתיד שלנו ירגיש ישראלי, וייתפס כישראלי גם בעיני החיים בארץ?

נראה לי כי פרשת השבוע מזכירה לנו שלא מספיק לשמר רק את השפה והתרבות. כדי לשמור על קשר של ממש עלינו להרגיש אחריות ומחוייבות. לא בהכרח לצאת למלחמה, אבל להיות מוכנים לקחת חלק בשיח הקשה המתנהל בימים אלה בארץ, ולמצוא דרכים להרתם למאבק לשינוי.