מאת: ליטל רז

פרשת וארא הינה הפרשה השנייה בספר שמות (פרקים ו'-ט') המספרת על הבטחת אלוהים להוצאת העם ממצרים. מתואר בה סיפור מטה אהרון ההופך לנחש, סיפור שבע מכות מצרים הראשונות ובסופה מתוארת ההתחלה של יציאת מצרים – הסיפור המכונן של העם היהודי.

המכה השביעית במצרים. ציורו של ג'ון מרטין (1823)

במהלך הפרשה ניתן לראות שמכות מצרים מופיעות ונעלמות בהתאם לרצון ה'. כאשר באה המכה, פרעה מבטיח לשלוח את ישראל מארצו וכאשר המכה נשכחת ומגיעה רווחה – פרעה מתחרט. וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם. פעם אחר פעם ה' מקשה את לב פרעה והוא לא מסכים לשלוח את ישראל ממצרים. סקירת מכות מצרים העלתה בי הרבה מחשבות על הקשר בין עונש ושכר, הרהורים על פרט מול חברה ושאלת השאלות: מדוע נענשו המצרים כולם במכות כה קשות וכה הרבה פעמים, האם לא היה מספיק להוציא את ישראל ממצרים? האם לא היה די במכה אחת? אולי שתיים? למה העונש הקולקטיבי והגורף הזה היה דרוש? האם בסופו של דבר העונש האיום הזה השיג את הלמידה שהתכוון ה' שנלמד?

תוך שאני קוראת את המילים ומציירת בדמיוני את סיפורי המכות, עצרתי לחשוב על הקונספט של ענישה קולקטיבית. ראשית, בני ישראל חיים בעבדות ממושכת של 400! שנה (האם ה' לא יכול היה לחסוך כמה שנים והרבה סבל?), ואחר כך נענשו המצרים בעשרת מכות מצרים. הרהוריי הביאו אותי לחשוב באילו תחנות חיי נענשתי אני רק בגין היותי חלק מקולקטיב.

Photo by istock/evgenyatamanenko

גדלתי והתחנכתי בקיבוץ, בו לעיתים קבוצת ילדים שלמה הייתה נענשת בעקבות מעשה של כמה ילדים בודדים מתוכה. אני זוכרת שאפילו כילדה התקוממתי למול חוסר הצדק. כל הזמן דיברו על טובת הרוב ופתאום מתעקשים דווקא על כשלון היחיד? זו היתה דרכו של הקיבוץ לעצב את חבריו ולהטביע את ערכי המוסר והצדק הקיבוצי. הכלל והחברה היו במרכז, ולא הפרטים הבודדים. היום אני מבינה עד כמה העונשים הקולקטיביים הללו נצרבו בי ונשארו עימי עד היום. אני זוכרת בבהירות מה היה המקרה ואיך נענשנו כאילו זה קרה רק אתמול. ענישה קולקטיבית הביאה לשינוי בהתנהגויות, אבל לא בצורה אליה כיוונו נותני העונש. המקרים זכורים לי וגם העונשים, אבל הזיכרון והלמידה שנותרו עימי היום הם בעיקר תחושות של אי צדק ותוכחה. יש ספק אמיתי אם הייתי זוכרת כל אלה לולא אותו העונש, אבל נראה לי כי יש דרכים טובות ממנו לקדם למידה ולעצב התנהגות.

הצומת הבא בחיי שם נתקלתי בענישה קולקטיבית היה בצבא. האוהל לא היה נקי וכל המחלקה נענשה במסדר חוזר, אני לא רצתי מספיק מהר והכיתה שלי נדרשה לרוץ שוב "בשביל ליטל"… כאן זכורה לי בעיקר המבוכה הגדולה. התביישתי והובכתי שאחרות נענשות בגיני, אך העונש לא הביא ללמידה המיוחלת על ידי המ"מית שלי. לא למדתי לרוץ מהר יותר ובטוח שלא למדתי ליהנות מפעילות ספורטיבית הכוללת ריצה.

היום אני גננת ועובדת עם ילדים בגילאי 3 ו-4 ונדרשת יום יום לחנך, לגדל ולעצב את הדור הצעיר להיות מוסרי, טוב וסקרן יותר. ללמד את הילדים להבדיל בין טוב ורע, לגדלם להיות אדיבים וטובים וכמובן לחזקם כך שיאמינו בערך עצמם ויכולותיהם. ישנן גישות חינוכיות המלמדות שעונש לכלל הקבוצה הינו הכרחי ללימוד ערבות הדדית ולגדילה של כל הפרטים שבקבוצה. אני, בניגוד להם, מאמינה שחיזוק החיובי והדגשת הטוב האישי של כל ילד יעילים פי עשרות מונים מענישה קולקטיבית. עונש קולקטיבי הוא כללי ולא אישי ומלווה בתחושות גימוד, תסכול וכעס. חיזוק חיובי המתייחס ישירות לילד מעצים את תחושת הערך העצמי של הילד ומלמד אותו לזהות את הטוב והחיובי שבו. הילד מרגיש שהוא יחיד ומיוחד ושיש בו תכונות וכישורים חיוביים שיתרמו גם לו עצמו וגם לחברה בה הוא חי. לדעתי, ככל שנרבה לדבר ולהדגיש את הטוב והחיובי ונחמיא ונדגיש את החוזקות שבנו, כך נרבה אותם בחיינו ובחיי ילדנו. סבורתני כי לימוד מהו מוסר, צדק ואיך נבדיל בין טוב לרע רצוי לעשות תוך הדגשת החיוב והעצמתו.

וחזרה לסיפורנו – פרעה והמצרים עברו טראומה של איבוד בכוריהם ומשהו בהם נסדק, הם נחלשו לרגע ושחררו את בני ישראל. האם העונש הקולקטיבי של המכות שינה את דרך מחשבתם וגרם להם לקבל את מרות ה'? לא. הם התעשתו מחולשתם הרגעית ושבו לרדוף במרץ אחר היהודים. הם לא המירו דתם למרות שחוו את עוצמת אלוהינו הכול יכול. הענישה הקולקטיבית לא הביאה לשינוי חשיבה מהותי או מוסרי אצל המצרים. ובני ישראל? הם התרשמו מאוד מעוצמתו של ה' והבינו שהנה הגאולה מגיעה ולמרות זאת בהמשך הם בנו את עגל הזהב… ענישה קולקטיבית לא הביאה אותי לרוץ מהר יותר, לא הביאה את פרעה לקבל את מרות ה' ולא הביאה את בני ישראל להאמין בה' בכל לבבם. אז בואו ננסה מחדש, בואו נבחר להדגיש את הטוב, לחזק ולחגוג את החיובי שבנו. בואו נעצב חשיבה ומוסר על ידי עשייה, שיח, בחירה אישית ואחריות ונשאיר את הענישה הקולקטיבית למ"מית שלי… פרשת וארא מזמינה אותנו לחשוב מחדש על הרעיון של עונשים ומה ההשפעה שלהם. הפרשה גרמה לי לבחון מה התועלת של עונש קולקטיבי. כסיפור זה אולי יפה, עוצמתי, תיאטראלי. כמסר חינוכי אני חושבת שזאת לא הדרך.

מאת: עו"ד שרון אריאלי ועו"ד סתיו וייס

בשנת 2016 פורסם תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אשר מגלם בתוכו תפיסה חדשה לפיה כל אדם אחראי על חייו וזכאי לחיות אותם בהתאם לרצונו ולבחירתו, גם כאשר הוא אינו כשיר משפטית ואינו מסוגל לדאוג לענייניו. אחד החידושים שהביא עימו התיקון לחוק הינו כלי משפטי בשם "ייפוי כוח מתמשך" אשר למעשה נותן אפשרות לכל אדם בגיר ובריא בנפשו ובשכלו לבחור מבעוד מועד בידי מי תופקד האחריות עליו במקרה שלא יוכל לדאוג לענייניו בעצמו. כתושבים המתגוררים מחוץ לישראל, השאלה מי יטפל בהורינו המתבגרים עולה לא מעט והכלי הזה הוא עוד אחת מן הדרכים באמצעותן נוכל להסדיר את הטיפול ולהקל על עצמינו ועל הורינו כשקורה חלילה משהו בלתי צפוי. בכתבה הבאה ננסה לענות על כל השאלות אשר עולות בנושא זה שיעזרו לכם להבין יותר לעומק את משמעות המושג ייפוי כוח מתמשך.

Photo by istock/scyther5

מהו ייפוי כח מתמשך?

מדובר במסמך המאפשר לכל אדם מעל גיל שמונה עשרה, בעודו בדעה צלולה וכשיר משפטית, לבחור את מיופיי הכח שיוכלו לפעול בשמו באם הוא יגיע למצב שבו הוא לא יוכל לטפל בענייניו (למשל בשל ירידה ביכולותיו הקוגניטיביות). הממנה יבחר את מיופיי כוחו ויוכל להנחות אותם כיצד לדאוג לענייניו הבריאותיים ו/או הרכושיים על ידי מתן הנחיות מקדימות בנושאים אלו במסגרת יפוי הכוח המתמשך.

אילו נושאים אפשר להסדיר ביפויי כח מתמשך?

ניתן להסדיר ביפויי כח מתמשך עניינים אישיים, רפואיים ו/או רכושיים. הממנה יחליט מה היקף ייפוי הכוח. לאחר שהחליט על היקף ייפוי הכוח, יוכל מייפה הכח לציין בפני עורך דינו מקרים אותם ירצה להסדיר ו/או להחריג מייפוי הכוח. לדוגמא: אפשר להגביל את יפוי הכח לנושאים מסוימים בלבד, כמו אשפוז פסיכיאטרי.

כמה מיופיי כח אפשר למנות ביפויי כח מתמשך?

מייפה הכח יוכל למנות אדם אחד או יותר לטפל בעניינים המוסדרים ביפוי הכח, לקבוע אם מיופי הכח יפעלו ביחד ו/או לחוד, מה היקף האחריות והסמכויות של כל אחד מהם, מי יכריע במקרה של מחלוקת ביניהם, וכיו"ב. היתרון במינוי מספר מיופי כח הינו שאם אחד מהם לא יוכל לפעול, יוכלו האחרים להמשיך ולפעול בהתאם לאמור ביפוי הכח.

מתי וכיצד נכנס ייפוי כח מתמשך לתוקף?

ייפוי הכח המתמשך נכנס לתוקף כאשר הממנה לא מסוגל יותר להבין בענייניים אשר לשמם ניתן ייפוי הכוח או במקרה שהממנה קבע במפורש בייפוי הכוח תנאים מסוימים שהתרחשותם תביא לכניסתו לתוקף של ייפוי הכוח המתמשך. אם הממנה לא קבע תנאים כאמור, ייפוי הכח המתמשך ייכנס לתוקפו בהתבסס על חוות דעת רפואית שלפיה הממנה אינו מסוגל להבין באותם עניינים שלשמם ניתן ייפוי הכח.

מי יכול לערוך ולהחתים על ייפוי כח מתמשך?

את ייפוי הכוח המתמשך רשאי לערוך רק עורך דין אשר עבר הכשרה מיוחדת ושאין לו עניין אישי בייפוי הכוח. אפשר למצוא את רשימת עורכי הדין המוסמכים לחתום על ייפוי כוח מתמשך באתר לשכת עורכי הדין. הגשת ייפוי הכוח תבוצע באופן מקוון על ידי עורך הדין שערך אותו.

האם ניתן לחתום על יפוי כח מתמשך בחו"ל?

במידה שאחד החותמים מתגורר בחו"ל, עמדת לשכת עורכי הדין כיום היא כי ניתן להחתים את הממנה ואת מיופה הכח על מסמכים הקשורים בייפוי הכח המתמשך על ידי עורך דין ישראלי בחו"ל.

מה ההבדל בין אפוטרופסות וייפוי כח מתמשך?

עד לתיקון 18, הדרך היחידה לטיפול בחסרי ישע הייתה באמצעות פנייה לבית המשפט בבקשה למינוי אפוטרופוס.

אפוטרופסות היא אמצעי שבו בית המשפט ממנה במסגרת הליך משפטי אפוטרופוס לטפל בענייניו של אדם שאינו מסוגל לנהל את חייו באופן עצמאי ולדאוג לענייניו. הבקשה למינוי אפוטרופוס מוגשת לרוב על ידי בני משפחתו של האדם והליך זה שולל את זכותו להחליט בענייניו, שכן ההחלטה האם למנות ואת מי למנות כאפוטרופוס נתונה בידי בית המשפט.

כיום, על פי התיקון, לא ימונה לאדם אפוטרופוס אם קיימות אפשרויות המגבילות פחות את עצמאותו. כמו כן, התיקון הטיל הגבלות שונות על מינוי אפוטרופוס ועל סמכויותיו, בדרך המאפשרת יותר ביטוי לרצון האדם בעל המוגבלות.

בהשוואה למינוי אפוטרופוס, היתרון של ייפוי הכח המתמשך הוא שהוא מאפשר לאדם לתכנן את העתיד ולמנות מיופה כוח בהליך קל יותר ובעודו בדעה צלולה, תוך בחירה חופשית של זהות מיופי כוחו בטרם קרות האירוע המצריך את הפעלתו, בלי הליך משפטי ומבלי לסמוך על בית המשפט שיבחר את מיופה הכוח הנכון בשבילו.

מה ההבדל בין צוואה ויפוי כח מתמשך?

צוואה היא מסמך משפטי שבו מורה האדם מה ייעשה בעיזבונו לאחר מותו. העיזבון כולל את כל רכושו של האדם לרבות מיטלטלין ונכסי נדל"ן שצבר בחייו. בנוסף על ההוראות בענייני רכוש יכול האדם לפרט בצוואה את רצונו בתחומים שאינם כספיים, כמו למשל הנחיות לגבי ילדיו הקטינים ועוד. מי שאינו עושה צוואה, עיזבונו יחולק בהתאם להוראות שבחוק הירושה.

בעוד שצוואה קובעת מה ייעשה ברכושו של אדם לאחר פטירתו, בייפוי כח מתמשך קובע האדם כיצד ייראו חייו ומה ייעשה בגופו וברכושו בעודו בחיים, במידה ויגיע למצב שלא יוכל לשלוט בענייניו ולקבל את החלטותיו בעצמו.

לסיכום, ייפוי הכוח המתמשך הינו כלי משפטי חדשני ומתקדם המשאיר את השליטה בידי הממנה ולא משאיר שיקול דעת לבית המשפט, וכן מתייחס גם לעניינים רפואיים וגם לעניינים רכושיים עוד במהלך החיים ולא רק לאחר הפטירה.

*האמור במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ משפטי אשר מטבע הדברים דורש בחינה מעמיקה של כל מקרה לגופו.

לכל שאלה בנושא ניתן ליצור קשר עם עו"ד שרון אריאלי וסתיו וייס  www.weissarieli.com.

משרד עורכי דין וייס אריאלי  ושות' – ישראל קליפורניה

מאת: טובה בירנבאום

מה דעתכם על המילה "מצווה"? קצת כבד לכם? לנו, דוברי העברית, יש יתרון מקסים שהוא לעיתים בעוכרינו: לפעמים הפלא הזה הוא פשוט בלתי נתפס – אנחנו חיים בעידן המודרני דרך השפה בה נכתבו התנ"ך, המשנה, שירת ספרד, שירת ביאליק ואתגר קרת; אנחנו מבינים ויוצרים בשפה העתיקה הזאת, ויכולים לספוג ולהספיג את הטקסטים שלנו בשכבות של יצירה יהודית שהתפתחה לאורך דורות רבים. אבל  – המחיר לכל היופי הזה הוא שבצמוד לכל מילה מהשפה הנהדרת שלנו, אנו נושאים אסוציאציות והקשרים מאוד מסויימים. חלקם נפלאים, אך חלקם די מעיקים.

רובנו גדלנו במדינה בה ליהדות יש טעם אחד – הזרם האורתודוכסי; רבים מאיתנו גדלו במרחב שמנע מהם להכיר את התבלינים והניחוחות של היצירתיות היהודית, את השמחה שבדליית מושגים עתיקים והטענתם במטען חדש ומרגש. לכן, "יום המצוות" עלול להיתפס אצל רבים מאיתנו כדבר ארכאי, כבד ודי מבאס. מזכיר לכם את "טנק המצוות" של חב"ד? מזכיר לכם את המושג "שמירת מצוות"? אנחנו, דוברי העברית, אוטומטית מחלצים מהמילה "מצווה" את השורש צ.ו.ה ומיד האוזנים שלנו נאטמות. מי רוצה שיצוו עליו? ממתי אני נענית לאיזשהי סמכות חיצונית שהיא אינה החוק האזרחי?

בדור האחרון, יהדות ארצות הברית הליברלית חרטה על דיגלה את קידום הערכים האוניברסליים של שוויון, צדק חברתי וסובלנות. אין קבוצה אתנית בארה"ב שהשתלבה ועלתה במעלה הסולם החברתי במהירות כמו היהודים, ואלה חשים חובה להיטיב עם אלה שלא שפר עליהם גורלם כמותם, שסבלו בעבר מרדיפות וכעת מאיישים עמדת מפתח בכל התחומים. התמקדות במיגור הרעב בעולם, חתירה לשוויון אתני, מגדרי ודתי, קידום נושאים כמו איכות הסביבה וזכויות עובדים קורצים לצעירים הליברליים הרבה יותר מאשר תפילה בבית הכנסת, ולכן יותר ויותר מהפעילות הדתית מוקדשת ל"תיקון עולם".

אכן, המושג "תיקון עולם", בניגוד ל"מצווה", אינו נושא איתו את אותו מטען חורג אצלינו, הישראלים, כיון שהמושג לא היה בשימוש עד לא מזמן מחוץ לעולם לימוד הקבלה. יהדות אמריקה הליברלית בגאונותה שאלה את המושג המיסטי הזה לתוך עולמות של חתירה לצדק וצדקה.

ובחזרה ל"מצווה"- לא יכולתי שלא להתפעל כשנחשפתי לראשונה לאופן בו בכל שנה, יום מרטין לותר קינג הופך ל"יום מעשים טובים" – מצווה דיי – ענקי בקהילת ה-OFJCC בפאלו אלטו. קינג, לוחם זכויות האדם של הקהילה השחורה בארצות הברית וסמל של מתקן עולם בלתי נלאה, מהווה השראה ל-1,000 מתנדבים בכל הגילאים, שמפשילים שרוולים ותורמים מזמנם במסגרת של עשרות הזדמנויות התנדבותיות שונות; החל מאריזת מתנות לילדים חולים, דרך הכנת כריות ומשחקים לבעלי חיים עזובים במקלטים, ועד לנטיעת עצים בשכונות פיתוח.

השנה, כמו בכל דבר, חייבים להיות יצירתיים ולתרגם את התוכניות המוכרות והאהובות לממד הוירטואלי. אך יש גם יתרונות: כל מפגש ורטואלי של יום המעשים הטובים ייפתח בהקדמה של פעיל/ה בארגון חברתי מקומי אשר יספרו על התחום אותו הם מקדמים וכיצד הם עוזרים להפוך את העולם לצודק יותר, שוויוני יותר ומזוהם פחות. השנה, הודות לעולם הוירטואלי, גם ישתתפו במפגשים מתנדבים ממקומות אחרים על פני הכדור וכך נוכל באמת להרגיש שאנו מתקנים יחד את העולם.

מה יקרה במפגשים עצמם? מפגשי ההתנדבות הוירטואליים יובלו ע"י נציגים מארגוני שינוי חברתי שונים באזור, העוסקים במגוון רחב של נושאים כגון מיגור רעב, סיוע לחסרי בית, ליווי הגיל השלישי, איכות הסביבה ועוד. לאחר הסבר על הארגון והפעילות שלו, יהם נחו את המשתתפים ביצירה עצמאית בבית. חלק מן התוכניות דורשות רכישת ציוד עצמאית כהערכות למפגש וחלק דורשות איסוף ציוד מהג'יסיסי. בסיומו של היום תונחו להגיע לג'יסיסי עם התוצרים על מנת שיועברו אל הנמענים.

כישראלית שלומדת כל יום עוד קצת על יהדות אמריקה, אני מוקסמת מהרעיון של חווייה משפחתית מעצימה וערכית של התנדבות משותפת. המוטיבציות להשתתפות ביום הזה הן מגוונות. משפחות רבות יודו שמדובר באקט חינוכי יותר מאשר אקט חברתי; לילדי עמק הסיליקון, שרבים מהם חיים חיי שפע ומותרות, אין הרבה הזדמנויות ללמוד על תחלואי החברה ולתרום את תרומתם הצנועה לתיקון המצב. רבים מאיתנו ההורים מעונינים שילדינו יכירו בעובדה כי לצערנו לא כולם זכו לנקודת פתיחה טובה בחיים, ושישנם כאלה, החיים ממש בסמוך אלינו, שנאבקים על מזון, חינוך או קורת גג. יום המעשים הטובים מאפשר זמן איכות חשוב כמשפחה ואף הזדמנות לשיחה על העולם, מדוע הוא נראה כפי שהוא נראה וכיצד נוכל אנחנו להשפיע.

בעיני, השילוב של מרכז קהילתי יהודי עם מורשתו של מרטין לותר קינג לצדק ושוויון, לצד יום חווייתי ומהנה לכל המשפחה, מייצגים את המהפכה שעשתה יהדות אמריקה הליברלית להרבה מן המושגים ה"כבדים" והמיושנים שנטועים בתרבות שלנו. אני והילדה שלי לגמרי הולכות להתחבר לזום ולתרום את תרומתנו הצנועה וגם אתם מוזמנים בחום!

להרשמה ופרטים נוספים לחצו כאן

מאת: אדם לפיד

פרשת השבוע, פרשת  שמות, מוכרת לנו אולי קצת יותר מאחרות בתורה דרך החיבור הטבורי לחג הפסח ולסיפור המשמעותי ביותר בעיניי של יצירתה ועיצובה של ישראל ממשפחה/שבט לעם.

Photo by iStock/vlastas

בפרשה אנחנו פוגשים את משה, גיבור התורה, ומכאן, ולאורך הספרים הבאים, תסופר לידתו וגדילתו של הנער הזה שהופך להיות המושיע של העם עד הפרידה בספר דברים.

עוד בתור ילד הפליאה אותי, העוצמה והחיוניות של סיפורי התנ״ך. כותבי הסיפורים הבינו את החשיבות של הסיפור ביצירת זהות משותפת, לימוד ערכים ושמירת העם היהודי כעם לדורותיו.

אולי העובדה שהכתיבה בתורה היא כל כך מתומצתת, משאירה כר נרחב לדמיון הקוראים והמספרים להחיות את הדמויות, המקומות, הנופים, האירועים, הקולות ואפילו הריחות שמרתקים ומחברים.

משה מתואר בפרשה שלנו כדמות גיבור קלאסית מעוררת הערכה, הערצה והזדהות. הפרשה מתחילה בתיאור המציאות אליה נולד משה – “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״

משה נולד לתוך עם של עבדים עם גזר דין מוות על ראשו. בזכות חכמתן ותושייתן של אמו ואחותו הוא ניצל, וזכה לגדול בחצר המלוכה, כילד חופשי ומלומד. כבר כאן שתול בגיבור בסיס גנטי חזק ואיתו נטוע מרכיב הסביבה החשוב אשר מאפשר לו לראות ולעשות דברים אחרת. בהמשך, משה מדגים כח, אומץ וחוש צדק מפותח כשהוא הורג מצרי שמכה בעבד עברי, מתערב בריב בין 2 עבריים ומציל את בנות יתרו מהרועים. בהמשך, לומדים על הצד הרך יותר שלו – איש משפחה, מפרנס, צנוע, אשר סובל מפחדים כמו כולם. פחד קיומי מפרעה, פחד מדיבור מול קהל, ואולי יותר מהכל – פחד מכישלון: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם״. ולבסוף, הסיפור מרמז לנו על מאפייני חכמה ואף ערמומיות בניהול משא ומתן עם האלוהים במעמד הסנה הבוער שם משה, בזהירות וביסודיות, חוקר את פרטי המשימה, את מדדי ההצלחה, ואת הכלים הנדרשים כדי לצלוח כפי שהיינו מצפים מכל מנהיג שקול וממולח.

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מה זה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה׃ וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ׃ לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי״. דוגמא נוספת לערמומיות במשא ומתן מתגלה כשמשה מבקש תחילה מפרעה בסך הכל ״חופשה״ של 3 ימים כדי שהעם יחגוג לאלוהים במדבר.

וזהו… ערבבנו את כל המרכיבים, שמנו בתנור המדברי במדיין עד שמת פרעה והנה הגיבור מוכן לצאת לשלב הבא בסיפור ולהציל את עם ישראל.

כשאני קורא את הפסוקים נראה שהאמונה באלוהים או בדת לא ברורה לגמרי באותה תקופה. אין תורה, הלכה, נראה שיש כמה פעולות של מסורת כמו מילה והעלאת זבחים, וכמה סיפורים על אלוהי אברהם, יצחק ויעקב שמוכרים אולי לזקני העם. בדומה, משה גדל בבית פרעה עם חינוך והשפעה מצרית מעורבת עם משהו מההכרה העברית (כנראה מהמטפלת והמיניקה העבריות). בשלב הזה בסיפור יש תחושה של ריחוק גדול ואובדן אמונה אלוהית. משה דורש הוכחות ממשיות: שם, אותות ומופתים כדי לשכנע את  זקני ישראל שיש אלוהים, שהוא אמיתי, ומשה נשלח מטעמו להושיע את ישראל. מציאת אמונה אלוהית עוד תעבור תהליך ארוך עם עליות ומורדות עד וכולל מעמד הר סיני, ומתחילה בקנה מידה בינלאומי בפרשה זו.

שאלה שתמיד הטרידה אותי בסיפור הזה, איפה אלוהים היה במשך 400 השנים? והאם המצב הקשה שאליו הגיעו בני ישראל היה תנאי הכרחי כדי לייצור ליבת אמונה חזקה שתחזיק אלפי שנים סביב הסיפור המופלא של ישראל במצרים?

איני יכול שלא לנסות לדמיין איך אני הייתי מגיב ומה היה פרופיל האמונה שלי אם הייתי בתוך הסיפור. ואתם?

כשאני חושב על משה כבן למשפחה של מהגרים, תמיד הציקה לי הסיבה, או העדר הסיבה, לעבדות עם ישראל במצרים. למה המצרים פחדו והאם דרך הפעולה שלהם הייתה הטובה ביותר? איך מתושבים חוקיים, הפכו בני ישראל לעבדים מועדים להשמדה? מהו התהליך שגרם למצב הזה לאורך 400 השנים מההגירה הראשונה? ואולי יותר מהכל, למה עם ישראל לא הצליח לשנות את המציאות הזו מבפנים או לחלופין יצא ממצרים הרבה לפני שנהיה כל כך גרוע?

סיפורו של עם ישראל במצרים הוא אולי התיעוד הראשון בהיסטוריה של אוכלוסיית מיעוט של מהגרים/פליטים אשר מופלית, מנוצלת ונרמסת עד כדי השמדה, אך זו ללא ספק לא הפעם האחרונה בהיסטוריה ה(לא) אנושית.

הסיפור מתחבר לי להיום, ולכאן, יהדות וישראליות ארה״ב, האם ההגירה, ממניעים חיוביים, זרועה בפרדוקס, ונידונה מראש לכישלון בטווח הקצר או הארוך? אם כן, האם נצליח לזהות מראש שהתהליך קורה? והאם נצליח להשפיע ולשנות תהליך כזה בחברה ובפוליטיקה האמריקאית, או לחלופין, לצאת לפני שיהיה מאוחר?

מאורעות השבוע, משאירות אותי עם תחושות חזקות ומעורבות, מצד אחד זעזוע מהמתקפה החזיתית כנגד הדמוקרטיה והשוויון, ומצד שני הקלה שאיכשהו המערכת שרדה, בקושי, אך שרדה. אני תקווה שהמגמה תמשיך, ולא נתדרדר למצבם של בני ישראל במצרים ולא נהיה זקוקים לעוד גיבור כמשה להושיע.

שבת שלום, בריאה ושקטה.