קשר משפחתי: מיכל מיאסניק וה-Active Agers Initiative

קשר משפחתי: מיכל מיאסניק וה-Active Agers Initiative

מאת: דלית גבירצמן

דינג דונג. המסך עולה ואור נדלק. זה לא אור השמש ולא אור מנורה, אלא אור פנימי שקורן מפניה היפים. ככה זה. יש אנשים ונשים שלא צריך יותר מלהביט להן בעיניים כדי לראות את האור שקורן מהן מבפנים. זהו אור שנשאר איתך הרבה אחרי שהראיון מסתיים והמסך כבה. כך גם המחשבות ממשיכות ללוות אותי ימים רבים לאחר מכן, ומעוררות בביתי שיחות עם ילדי והורי הפרטיים. אבל רגע, בואו נתחיל מהתחלה.

את מיכל מיאסניק אני מכירה כבר שנים רבות, בכובעים שונים ובמעגלים שונים. נפגשנו פעמים רבות באירועים חברתיים ולשיחות בארבע עיניים לקפה (זוכרים שפעם, מזמן, עוד היינו עושים דברים כאלו?), היה לי את העונג ללמד את ילדיה עברית, שיתפנו פעולה במסגרות הקשורות לעבודה קהילתית וחינוכית, בקיצור – זאת לא הפעם הראשונה שנפגשנו. זאת גם לא היתה הפעם הראשונה בה שמעתי על המיזם החברתי החדש שהקימה, אך משהו קרה בשיחה המיוחדת הזאת שהידק את כל החיבורים גם יחד.

אפשר להתחיל את הסיפור לפני כשנתיים כשמיכל ומשפחתה עשו דבר לגמרי לא שגרתי. הם לקחו את שלושת ילדיהם והחליטו לצאת לטיול מסביב לעולם. הם בחרו להתחיל את המסע בארץ ושם הם בילו חודש וחצי. מאחר והילדים לא היו במסגרות חינוכיות באותה התקופה, מיכל החלה לחשוב מה אפשר יהיה לעשות כדי לספק להם זמן איכותי ומשמעותי, מעבר למפגשים ובילוי עם חברים ובני משפחה. למיכל עצמה היה קשר עמוק עם הסבים והסבתות שלה, והיא תמיד האמינה ביכולות, במיומנויות ובחוכמת החיים של האוכלוסייה המבוגרת. לכן היא התחילה לחשוב על פרויקט ייחודי, שבו יוכלו לעבוד ילדיה ביחד עם הסבים והסבתות. עוד בטרם הגיעו לארץ, היא בדקה איתם את האפשרות לקחת חלק בפרויקט הזה, והם נענו ברצון. במשך שנים רבות, אבא של מיכל היה כלכלן, והיה אך טבעי לבקש ממנו ללמד את ביתה האמצעית, נועה, שיעורים בכלכלה. הוא מאוד התרגש מהרעיון ומיד החל בבניית מערכי השיעור. אלו היו שיעורי העשרה שאינם קשורים לתוכנית לימודים כלשהי. הסבתא הידועה כבשלנית מעולה בחרה בסדנת בישול, שכללה מפגש של פעם בשבוע שבו החליטו על התפריט, הלכו לקניות, בישלו, ואז ישבו לארוחה משפחתית ונהנו מהמטעמים שהכינו ביחד. וכך זה התחיל ועבד בהצלחה במשך חודש וחצי.

מיכל מיד הבחינה בקשר הרגשי החזק שהלך והתעצם בין הנכדים לסבים והסבתות. כאמור, אחרי חודש וחצי משפחת מיאסניק עזבה את ישראל והחלה את מסעם בעולם. אחותה של מיכל אף היא החלה בעקבותיה לבנות פרויקטים דומים, שאף הם העשירו והעמיקו את הקשרים עם הסבים והסבתות. ואז גמלה בליבה של מיכל ההחלטה, שעם שובה מהמסע היא תתחיל להגביר את החשיבה על פרויקטים נוספים. מיכל למדה באוניברסיטה עבודה סוציאלית והתמחתה בגרונטולוגיה, שהוא תחום חקר ההזדקנות. בשעתו, כשהגיעה עם משפחתה לעמק הסיליקון, מיכל עסקה בהייטק במשך 15 שנה, אך בזמן הטיול הגדול היא הגיעה להבנה שבעצם היא היתה רוצה לחזור לאהבה הישנה שלה, אל העבודה עם האוכלוסיה המבוגרת.

מיכל מיאסניק

״תמיד הרגשתי שברגע שיש לי את החיבור עם האוכלוסיה הזאת, זה מוציא אותי מהעשייה האינטנסיבית היומיומית, ומביא אותי למקום של הקשבה, למידה ופחות שיפוטיות. מעבר לזה, ראיתי מה זה עושה לילדים שלי ולהורים שלי מבחינת העמקת הקשר, ופשוט אמרתי לעצמי שיש פה הזדמנות מדהימה לחיבור שהוא קיים, אבל צריך לקחת אותו צעד אחד קדימה. מבחינתי, כשאני רואה את התוצאות, אני מתרגשת בכל פעם מחדש. זה כל כך חשוב וכל כך משמעותי לכל הצדדים, שזה ממש עושה לי טוב. כשחזרנו מדרום אמריקה, החלטתי להקים את המיזם שקראתי לו ״The Active Agers Initiative”. אני באמת מאמינה שלסבים ולסבתות יש יותר זמן פנוי ואת היכולת המדהימה והאינסופית  להמשיך לתרום לנו לבני המשפחה, ולכולנו כחברה. רק צריך להבין מה הרקע שלהם, מה הם עשו בצעירותם ומה הם עושים עכשיו. הרבה מאיתנו אפילו לא מודעים להיסטוריה ולהיבטים הללו בחיים של הסבים והסבתות״.

אז איך בדיוק עובד המיזם?

״בשלב הראשון, אני נותנת למשתתפים שאלון שבו מראיינים את סבא וסבתא. הם שואלים אותם לגבי התחביבים שלהם, איזו כיתה הם הכי אהבו בבית הספר, מה הם אוהבים לעשות עכשיו, איפה הם מתנדבים, ועוד הרבה דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם בשיח המשפחתי היומיומי. קיים אלמנט רגשי מאוד חזק בקשר בין הסבים והסבתות לנכדים והנכדות, שהוא כבר Built-in, ועכשיו אנחנו לוקחים את זה ומלבישים על זה דברים נוספים, כשהמטרה הכי חשובה היא שיהיה כיף לשני הצדדים. מעבר לזה, ישנה תחושה של עשייה משותפת, העשרת הקשר הבינאישי ויצירת מודעות למה שקורה בחיים של הסבים והסבתות. במרבית המקרים, הם יודעים מה קורה בחיים של הנכדים והנכדות אך לא להיפך.״

עוד הרבה לפני שהזום פרץ לחיינו ושינה את האופן שבו אנחנו נפגשים ושומרים על קשר עם בני המשפחה, מיכל זיהתה את הצורך בקשר עמוק ומשמעותי עם הסבים והסבתות. זהו צורך אמיתי משום שרבות מהמשפחות בקהילה הישראלית נמצאות במרחק אלפי מיילים מבני המשפחה, ואף המשפחות בקהילה האמריקאית נמצאות במרחק רב מהסבים והסבתות.

״החלטתי להקים את הפרויקט, שהמטרה שלו היא לחבר בין נכדים ונכדות לסבים וסבתות או מבוגרים משמעותיים אחרים בחייהם, כמו דוד או דודה או חברי משפחה שעונים על הקריטריונים של Active Agers. השלב הראשון הוא להסביר למשתתפים הצעירים, באופן המותאם לרמת הגיל, על האוכלוסיה הזאת. אני מסבירה להם על המאפיינים הדמוגרפיים של ה-Active Agers כדי ליצור מודעות אצל הילדים בנוגע למה שקורה לאוכלוסיה הזאת, בעיקר עכשיו, בזמן הקורונה. הכול נעשה בצורה אינטראקטיבית דרך הפעלות ושאלות המעוררות שיח ושיתוף. בסיום כל סדנה, עוד לפני המפגש עם הסבים והסבתות, אני מרגישה שאני כבר מכירה אותם דרך הנכדים, והלוואי ויכולתי לחבק כל אחד ואחת מהם. הם נכנסים לי ללב דרך השיתוף של הנכדים, ורואים מיד את הרגש והאיכפתיות שחשים הצעירים כלפי הסבים והסבתות. תוך כדי הפרויקט אני נותנת להם דוגמאות לפעילויות שהם יכולים לעשות עם סבא וסבתא, והם מחליטים מה הם רוצים לעשות. בעצם, יש תכנון משותף עם הסבים והסבתות לגבי העשייה, כשהמטרה היא שלא תהיה עשייה חד פעמית, אלא שיהיה תכנון של מספר מפגשים. אם הם מוצלחים ויש עניין, אפשר להמשיך ולקיים אותם במשך מספר שבועות ואפשר גם לעבור לפרויקט הבא.״

את יכולה לתת לי דוגמאות לפרויקטים מעניינים?

״בשבועות האחרונים התקיימו ביקורים וירטואליים של סבא וסבתא במוזיאונים, פרויקט הכנת קינוחים, משחק סודוקו בין סבא לנכד פעם בשבוע, ילד שמשחק פעמיים בשבוע שחמט אונליין עם סבא, ועוד. בחלק מהמקרים הנכד צריך גם לעזור לסבא או לסבתא להתגבר על אתגרים טכנולוגיים. הוא מסביר ומלמד אותם כיצד להתחבר לזום ואיך להתחבר לאתר המקוון של משחקי שחמט, לדוגמה. יש פה הרבה אחריות מצד הילדים, גם ללמידה המשותפת וגם לעמידה בזמנים שנקבעו מראש. צריך להבין שמעבר לעובדה שהפרויקטים הללו צריכים לעניין את שני הצדדים, הם גם צריכים להיות יחסית פשוטים ליישום. לא מדובר על פרויקטים של מפגש יומיומי של שעתיים על עבודת מחקר עצומה. כדאי תמיד לסיים את המפגש עם תחושה של עוד. בכל סדנה שאני מעבירה אני מקבלת מהילדים עוד ועוד רעיונות יצירתיים לפרויקטים. למשל, היתה ילדה שבחרה להתמקד בשם המשפחה, והיא בדקה עם הסבתא את המקורות של השם, באיזו מדינה הם נולדו וכך הן למדו על ההיסטוריה המשפחתית.״

ואז פרצה לחיינו הקורונה…

״ואז פרצה הקורונה, ואיתה נוצר צורך גדול אף יותר בחיבור, כי כולנו פה בעצם במצב מאוד מאתגר, אך הסבים והסבתות והעובדה שהם נמצאים באוכלוסייה בסיכון הופכת אותם למבודדים עוד יותר מאי פעם. כיום נוצר צורך אמיתי בחיבור עם הנכדים והנכדות, והעובדה שבמהלך הסדנה נותנים להם כלים במסגרת קבוצתית תוך הנחייה ושיתוף, הופכת את החוויה לחזקה ולמעשירה יותר מאשר אם כל אחד היה מתחיל את זה לבד. בקבוצה יש בסביבות עשרה משתתפים והפעילות היא מאוד אינטראקטיבית.״

איך את מגיעה אליהם או איך הם מגיעים אליך? איך זה בדיוק עובד?

״קודם כל, יצרתי קשר עם מספר גופים ובתי ספר כמו בגד כפת, האוזנר וה-JFCS

(Jewish Families and Children’s Services). כעת, זה כבר עובר מפה לאוזן ואנשים פונים אלי בבקשה להקים סדנה לקבוצות גיל שונות. בחודשים האחרונים עשיתי עשרות סדנאות ובעקבות ההצלחה של הסדנאות הקודמות אנשים פשוט יוצרים איתי קשר.״

האם את מתחילה עם הילדים או המבוגרים?

״הפוקוס שלי הוא לעבוד עם הנכדים והנכדות, והעובדה שאת מעצימה אותם ונותנת להם אפשרות ליזום, לתכנן ולהציע לסבא ולסבתא את הפרויקט היא חלק גדול מהקסם של העשייה. ההבנה שהם עושים משהו טוב והיכולת להיות חלק מקבוצה, לחשוב ביחד על רעיונות ולשתף בקבוצה, ואז לממש אותם – כל אלו הם אלמנטים שמייחדים את הפרויקט. המטרה של הסדנה היא לתת את הכלים הראשוניים והדחיפה הראשונית, שלאחריה הם יוצאים לדרך. אני יכולה להגיד לך שבסדנאות שקיימתי לפני מספר חודשים, הילדים עדיין ממשיכים את המפגשים הוירטואליים פעם בשבוע. בכלל, כל הנושא של קשר וירטואלי משמעותי עם בני משפחה רחוקים וכיצד לתקשר איתם הוא נושא חשוב לחיים, והכלים שאני נותנת בסדנה יכולים לעזור להם אחר כך, כשהם עוזבים לקולג׳ או בוחרים לחיות במדינה אחרת.״

מיכל מספרת לי על מפגש מיוחד משני צידי העולם בין ילד בן 13 שגדל בארץ עד גיל 7 ועבר עם משפחתו לקליפורניה, ובין הסבתא שגידלה אותו ועברה להתגורר ברוסיה עם הבת השנייה שלה. הקשר בין הנכד לסבתא היה מאוד קרוב והפרידה היתה מאתגרת. הפרויקט שהילד בחר לעשות מבוסס על האהבה לספרים המשותפת לו ולסבתא. הם החליטו להקים מועדון ספר, שבו הסבתא קראה ספר מסוים ברוסית והילד קרא אותו באנגלית, ואז הם שוחחו עליו ברוסית. במהלך הפרויקט המשותף הילד למד המון דברים חדשים ומעניינים על הסבתא, על ההיסטוריה שלה ועל דברים משמעותיים שהיא עשתה בחייה. בעקבות החיבור המרגש והמשמעותי והעמקת הקשר, הנכד והסבתא החליטו לצאת לטיול משותף ברוסיה.

לאן את רואה את הפרויקט הזה גדל בעתיד?

״זאת שאלה מצוינת. בימים אלו, מכיון שאני רואה שיש פה צורך אמיתי, אני חושבת על כל מיני כיוונים. אני חושבת שיש פה באמת משהו שהוא מצד אחד פשוט, ומצד שני גדול ומשמעותי, ואני מנסה לחשוב לאן אני יכולה לקחת את זה. אין לי עדיין תשובה אבל אני יודעת שיש לזה פוטנציאל גדול, מעבר לעצמי.״

ואז הגיע הרגע שבו שאלתי את מיכל על הזכרונות שלה-עצמה מהסבים והסבתות שלה, והדמעות החלו לזלוג.

״סבא וסבתא שלי עלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ואחרי ששכלו את בנם בן ה-23 במלחמת יום כיפור, הם מעולם לא השתקמו. אנחנו היינו הנכדים היחידים שלהם והרגשנו שנתנו להם הרבה אור. היה בינינו קשר הדוק ומיוחד, והיתה שם המון אהבה ואיכפתיות משני הצדדים. עד היום אני זוכרת איך הייתי מגיעה אליהם באוטובוס וסבתא היתה מחכה לי בתחנה, וגם את ההליכות המשותפות שלנו לים. אחיותיי ואני היינו מבלות שעות ארוכות בבית סבא וסבתא בדרום תל אביב, ואני זוכרת את החוויות הללו כמשהו שבנה ועיצב אותנו.״

איזה שיעור חשוב למדת מהם, שיעור שלקחת אותו להורות שלך?

״וואו, אני חושבת שלמדתי מהם לדעת להסתכל על הטוב אפילו אחרי כל הדברים הקשים שהם עברו. למדתי שחשוב להיות פעילים ולדעת להסתכל על החיים בעיניים אופטימיות עד כמה שאפשר, למרות הכאב ולדעת לשמוח ולהמשיך בעשייה. הם שמו את הכאב הגדול שלהם בצד והיו אנשים שמחים, עם המון נתינה ואהבה. סבא שלי היה צייר מדהים. הוא עשה את השלטים לאוטובוסים של חברת דן, ולו הייתי יכולה, הייתי רוצה לעשות איתו פרויקט שקשור לאמנות וציור. כמובן שהייתי רוצה לדבר איתם על השואה. אני מרגישה שלא הכרתי אותם מספיק, ולו הייתי יכולה, הייתי רוצה לשבת איתם עכשיו וללמוד יותר על החיים שלהם.״

הבטתי במיכל וראיתי את האמת שלה ואת המוטיבציה שעומדת מאחורי המיזם החשוב והמשמעותי שהקימה. הפלטפורמה הבין-דורית שהקימה מיכל מיאסניק היא מתנה לשני הצדדים; לדור הצעיר וגם למבוגר. אין ספק שהעשייה הזאת ממלאת לה את הלב, וכשפועלים מתוך נתינה ואהבה, אין לזה גבולות. אפילו לא השמיים.

ליצירת קשר לחצו כאן.

בשם האב: עומר ריינגולד על הקורונה שהגיעה לביקור בביתו

בשם האב: עומר ריינגולד על הקורונה שהגיעה לביקור בביתו

מאת: עומר ריינגולד

ללידת בנינו הבכור יובל, לפני יותר מ-17 שנה, ניסיתי להתכונן בכל דרך אפשרית. הצטיידנו בעשרה ספרי הריון ולידה, ארבעה מנשאים, עריסה, עגלה, חיתולים, מודד חום ומוציא קוצים עם זכוכית מגדלת, אבל ככל שהזמן עבר נכנסנו לשגרה. ואז, כשיום אחרי התאריך המשוער הרופאה שאלה אם מתאים לנו ללדת מחר, זה תפס אותי בהפתעה גמורה. לא משנה כמה קראנו ונערכנו לזה, כשהגיע רגע האמת, זה תפס אותנו לא מוכנים.

לפני פחות משבוע, אחרי חודשים שכל מה שאנחנו שומעים זה קורונה, קורונה, קורונה, אותו יובל נמצא חיובי ושוב מצאנו את עצמנו לא מוכנים. ככה פתאום, הקורונה התאורטית הפכה להיות בת בית. יובל הלך להיבדק בגלל כאבי ראש וגרון. אנחנו, ויותר חשוב, גם הרופאה של יובל, לא התרגשנו בגלל שהכאבים האלו חוזרים אצלו כל חודשיים שלושה. לגמרי סטנדרטי. הוא בכל זאת הצליח לשכנע את הרופאה לשלוח אותו לבדיקה, ולמה הוא התעקש? בגלל שהייתה לו מוטיבציה רצינית לפגוש איזושהי נערה מקסימה לפני שהיא יוצאת לחופשה משפחתית. איזה מזל!

יום אחרי, התקשר הרופא ואמר ליובל שהבדיקה חיובית ושהוא צריך להיכנס לחדר לבידוד. המשפחה גם קיבלה הנחייה להיכנס לבידוד, אך נאמר לנו שאין צורך שניבדק. קצת מפתיע, לא?

בכלל, המידע שקיבלנו, אנחנו וההורים האחרים, מכל הרופאים שדיברנו איתם היה לא אחיד ומבלבל. התגובה הראשונית היא שוק וניסיון מהיר להבין מה לעשות ומשם קדחת פעילות. התחלנו בלהודיע, להפיץ ולענות על שאלות ובמקביל לנסות לקבל יותר מידע ולקבוע, בכל זאת, לשאר המשפחה בדיקה מוקדמת ככל האפשר, כי בלי בדיקה, נשאיר את החברים שאולי נדבקו בחוסר וודאות.

עידכנו את כל מי שיכול היה להיות איתנו במגע על תוצאות הבדיקה – יובל מודיע לחברים שלו, לאה לחברים של האח ושל האחות של יובל ולמדריכות הקייטנה של האחות ואני לחברי להקת פלייבק, הינשופים, שבדיוק נפגשנו לחזרה פיזית ראשונה לפני אירוע מיוחד וחשוב. ואז התפנינו להודיע למעגלים יותר נרחבים ובמיוחד להורי הצופים בשכבה של יובל (למרבה הצער לא מעט חלו). וכל אינטראקציה כזאת רווית מתח וחרדות ושאלות שאין לנו עליהן תשובות. וברגע הזה האינפורמציה (והדיס-אינפורמציה) מתפשטת בקהילה במהירות מדהימה ואנחנו מקבלים פניות נוספות מאנשים שאנחנו מכירים ולא מכירים עם המון שאלות נוספות.

במקביל, צריך להבין מה זה אומר לגבי יובל ולגבי שאר המשפחה ומה אנחנו צריכים לעשות. יובל נכנס להסגר בחדר משלו, ההקפדה על הבידוד שלו מוחלטת. כלים חד פעמיים, מזון מחוץ לחדר, זבל וכביסה בשקיות שהוא מכין ואנחנו מטפלים עם מסכות וכפפות. ועוד טלפונים לרופאים וטלפונים מהמחוז ועוד אינטראקציה עם חברי קהילה מודאגים ועוד שמועות ועוד פוסטים שכתבו בפייסבוק ועוד הודעות בווטסאפ, ועוד מידע רפואי מדוייק יותר ומדוייק פחות ורעש אחד גדול בראש ובלב.

רק אחרי יום או יומיים הצלחנו קצת לנשום לרגע ולחשוב – מה הנער שבחדר מרגיש? ומה לגבי אחיו שדואג שאולי הוא הדביק את החברים שלו? ומה אנחנו מרגישים? אז גם היום יש המון בלבול ורעש, אבל גם הקלה אחרי שתוצאות הבדיקות שלנו יצאו שליליות וגם קצת יותר הבנה ורגעים מסוימים של תובנה.

השאלה כיצד יובל נדבק העסיקה אותנו לא מעט בהתחלה. איפה הוא נדבק? האם הוא באמת הדביק את החבר הזה או האחר או ששניהם נדבקו ממישהו שלישי? מה הוא ואנחנו עשינו נכון ולא נכון וכדומה. היום אני מבין שהעיסוק הזה היה לא בריא ולא נכון כי הוא מסיט מהמחויבות שלנו לדאוג לילד, לשאר המשפחה ואפילו, ירחם השם, לעצמנו. זה לא הזמן הנכון לחקירות, האשמות וכעסים במשפחה.

אבל אני לא רוצה להתחמק. מדובר בשכבה מדהימה של נערים עם קשרים חברתיים שלא מביישים אף חבורת ילדים בישראל. ככל שהזמן עבר, ובמיוחד בתקופה האחרונה הם, כמו רבים אחרים, חזרו להיפגש בקבוצות גדולות יותר (בערך עשרה נערים ונערות במקרה של יובל). הם שמרו על ריחוק חברתי מסוים, אבל מסתבר שלא מספק. ה"קפסולה" הזאת נחשפה לעוד חברי קהילה דרך בן משפחה פה או חבר שם וכך זה התפשט. הואיל והמחלה לפעמים מתבטאת עם סימפטומים קלים או בלי סימפטומים בכלל, זה בדיעבד לא מפתיע בכלל.

השאלה הקשה יותר היא מה היינו עושים אחרת. לוקאלית, אם היינו מודעים לכך שבשבועות האחרונים יש יותר מקרים בקהילה ודאי היינו מחמירים יותר עם הנערים, אבל זאת חוכמה קטנה שבדיעבד. בקבוצת ההורים שילדיהם חלו אנו מנסים לענות על השאלה הזאת יותר לעומק ויש המון מחשבות ותשובות סותרות. גם להיות הורים של מתבגרים זה דבר מאוד מבלבל. יש שחושבים שהיינו צריכים להגביל אותם לרשימה מצומצמת יותר של חברים ומפגשים בחצרות שלנו עם מסכות ועם פיקוח. יש שחוששים שבגיל הזה, מאוד קשה לפקח ברמה הזאת בלי לדחוף אותם להסתיר ולשקר וגם שכל המפגשים הללו חיוניים לבריאות הנפשית של נערים בגיל כל כך מורכב. גם ביננו יש הורים עם גורמי סיכון (אני למשל) והתסריטים השליליים ברורים ונוראיים. כך שיש כאן דילמות לא פשוטות וקשה להסיק מסקנות באש הקרב. הבטחנו לעצמנו לנסות, אחרי הבידוד, להגיע להסכמות או לפחות הבנות. אני חושב שאותו דבר צריך לקרות גם במעגלים רחבים יותר בקהילה כי זה קשור לערבות ההדדית שלנו.

ואם כבר מדברים על קהילה, ההתגייסות שלה לעזור מחממת את הלב ומרגשת מעבר למה שאני יכול להסביר. רובן המכריע של התגובות היו שקולות ותומכות. כמו שהזכרתי קודם, היו גם המון תגובות חרדתיות. למרות שלא קל להתמודד עם זה כשאנחנו בעצמנו מבולבלים וחרדים, אני לגמרי מבין. היו כמובן גם תגובות ביקורתיות כלפינו ההורים וגם כלפי יובל. אכן עשינו טעויות (אז שמי שחף מאשמה יזרוק את האבן הראשונה). אמנם התגובות הללו היו בשוליים, אבל עדיין לא קלות להתמודדות, במיוחד ברגע הזה. לכן התלבטתי אם להסכים לכתוב כאן, כי האינסטינקט הבסיסי שלי זה להתחבא. למעשה, אלמלא המחויבות להפיץ את המידע לכל המעגלים שסביבנו, אני משער שהיינו אכן מתמודדים לבד. המסר העיקרי שאנחנו מקבלים מהקהילה הוא שאין מה להתבייש, מאוד משחרר ומאוד חשוב, גם כי אנחנו רוצים שכולם יפיצו מידע על מקרים של הדבקה וגם ברמה אנושית הבסיסית. מעבר למעגל הגדול, ההורים שילדיהם חולים תומכים אחד בשני בלי שיפוטיות ועוזרים לעשות סדר בבלאגן. זה מאוד מאוד מקל.

הבקשה הטבעית של הקהילה זה לחלוק מידע בפתיחות מלאה וזאת העצה הראשונה שלי לכל מי שיהיה במצב דומה בעתיד (ולמרבה הצער זה יקרה ללא מעט אחרים). הצד השני, זה לבקש מהקהילה להמשיך לקבל ולתמוך ולהיות נהדרת כמו שהיא. מהניסיון שלי אני יכול להגיד שהחששות שלי מלהיחשף היו מופרזים (בעצם עוד נראה אחרי שהכתבה הזאת תצא), אבל תמיד יהיו אלו שינסו להאשים. בעניין הזה, ההמלצה שלי לסנן ככל האפשר ולזכור את המחויבות העליונה לדאוג למשפחה. מעבר לכל, לזכור לנשום, להיות טובים לבני המשפחה ולעצמכם, להקפיד על הנחיות ולבקש עזרה. בקהילה שלנו, יד מושטת תמיד תפגוש יד אחות (אבל לבינתיים נסתפק במרפקים).

 

*הכותב, עומר ריינגולד, נשוי ללאה ואב ליובל בן ה-17, איתי בן ה-14, נוגה בת ה-8 והכלבה נלה. מתגורר בסאניוויל כבר 11 שנה אחרי סיבוב קודם של 4 שנים בפרינסטון, ניו ג'רזי. 

חוזרים לארץ! נפרדים ממשפחות יקרות ששבות לישראל

חוזרים לארץ! נפרדים ממשפחות יקרות ששבות לישראל

מאת: שלומית סאם-אקרמן

הקיץ הגיע ועוד גל של פרידות מלווה אותו. לא ברור אם זו הקורונה או גל געגועים ששטף את קהילתינו אבל נראה שהקיץ נאלץ להיפרד מהרבה משפחות יקרות מהקהילה. אז דיברנו עם ארבע מהן – משפחת לנד, משפחת לכיש, משפחת צ'צ'יק-שריר ומשפחת נח, שמספרות על הסיבות לחזרה, על הדברים שאהבו ולא אהבו בארה"ב, על הדברים שיקחו איתם מכאן ועל המקום שבחרו לגור בו בארץ.

משפחת לכיש

מי אנחנו? זיו (44), נטע (43), אור (11), קורן (8), תמיר (6).

כמה שנים אתם גרים בארה״ב? אנחנו חיים באיזור המפרץ כ-5 שנים. בשנה הראשונה גרנו בבלמונט, ובארבע השנים האחרונות גרים בפוסטר סיטי.

במה עסקתם כאן ואיפה תעבדו בישראל? זיו עובד כסניור פרודקט מנג'ר בחברת Imperva, ושם גם ימשיך לעבוד בישראל. נטע עובדת כמורה לעברית ודרמה בעברית בבית הספר וורניק שבפוסטר סיטי, וכמנחת קבוצת תיאטרון הפלייבק "הינשופים". בישראל נטע חוזרת לקבוצת תיאטרון הפלייבק "קרטושקס" אותה עזבה לפני חמש שנים, והשאר עוד לא ידוע…

היכן תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? למרות ששנינו מגבעתיים במקור ושם גם גרנו לפני המעבר לארה"ב, החלטנו לגור אחרי החזרה לארץ בשכונת "פסגת אונו" שבקרית אונו. בחרנו את היעד הזה כיון שהשכונה בנויה באופן קהילתי, רחוב בצורת U סביב פארק גדול, עם בית ספר טוב וקאנטרי קלאב עשיר בפעילויות בתוך השכונה. אנחנו מקווים ומצפים להתערות בחיי החברה והתרבות של השכונה.

מה למדתם או מה אתם לוקחים אתכם מהשהות כאן? למדנו הרבה בשהייתנו כאן. הדבר העיקרי הוא שהעולם הוא גדול, רב תרבויות ורבדים. למדנו שאפשר תמיד להתחיל מחדש ולהמציא הכל מהתחלה, ושכל מה שעשית בעבר הופך לחלק ממי שאתה בלי קשר להיכן תהיה ומה תעשה. למדנו שהחיים דינאמיים, ולמדנו איך להיות דינאמיים בעצמינו יחד עם הנוף והתרבות המשתנים.

למדנו להתגעגע למשפחה ולדבר בסקייפ וזום. למדנו לטייל ולנסוע על פני שעות ומרחבים. למדנו מה זה להיות מהגרים, מה זה להבין את המילים, אבל לא להבין מה עומד מאחורי המילים ולאט לאט למדנו לדבר ולחשוב בתרבות אחרת. למדנו לקנות אונליין ולחיות עם גראז' וחצר. למדנו לשתות מים מהברז, לאכול סושי טוב, למדנו על כל סוגי הפרפוצ'ינו ושאין דבר כזה יותר מידי סוכר. למדנו לא לדעת. למדנו ללמוד. למדנו להרגיש חופשיים ולהינות מהחיים. למדנו על חברים טובים שלא רוצים לעזוב. למדנו אחד על השני, על עצמינו, על החלטות. למדנו על playdate ו- sleepover, ועל טרמוס לארוחת צהריים.

הכל אנחנו לוקחים איתנו, גם מה שנשאר מאחור. ואם נהיה מנומסים יותר? ימים יגידו…

מה אהבתם ומה לא אהבתם בארה״ב? ה-Structure כאן הוא מעורר השתאות ומושרש בכל תחומי החיים. לפעמים זה הדבר שהכי אהבנו והערכנו, ולפעמים חוסר הגמישות, חוסר החשיבה העצמאית וחוסר הראייה האישית היו הדבר שהכי לא אהבנו. אהבנו את הטבע ואת המרחב, אהבנו את החברים שרכשנו ואת הקהילה הישראלית החמה.

מדוע אתם חוזרים לארץ? מראש תכננו רילוקיישן לכמה שנים, כך שהחזרה תמיד הייתה אופציה שמחכה לקרות. היו כמה שיקולים לחזור בתזמון הזה והגיל היה אחד השיקולים העיקריים. הבנים שלנו עדיין צעירים מספיק כדי לחוות את השינוי העצום בחזרה לישראל יחסית בקלות, הבת שלנו תיכנס לכיתה ו', כך שתהיה לה שנה של הסתגלות לפני הקפיצה הגדולה לחטיבת הביניים, ההורים שלנו ממש לא נהיים צעירים יותר ואנחנו בעצמינו, אם אנחנו רוצים שוב להתחיל מחדש בישראל אז עדיף לחזור לישראל כשאנחנו עדיין רלוונטיים ופעילים בשוק העבודה.

משפחת נח

מי אנחנו? משה (45) ליאת (43) איתי (15.5) אופיר (10.5) שחר (8.5)

כמה שנים בארה"ב? הגענו לעמק לפני כ-6 שנים ובחרנו להתמקם בסאניוויל בלב ״הקיבוץ״ ואנו שמחים על כך. יש לנו פה קהילה מדהימה, הכרנו חברים שהפכו למשפחה, חלקם עדיין כאן וחלקם כבר חזרו לישראל,החוויות המשותפות, ערבי שישי, החגים והדאגה הדדית הפכו את הקשר לעמוק, אמיתי ומשפחתי ואנחנו יודעים שזכינו בחברים לחיים.

העיסוקים שלנו- ההגעה לפה היתה בעקבות רכישת הסטארט אפ Wilocity שמשה עבד בו. החברה נרכשה ע״י Qualcomm ומשה הגיע לנהל את קבוצת הפיתוח.

לאחר 4 שנים בחברה עזב משה את Qualcomm והצטרף לסטארט אפ שנקרא Skylo, שם הוא משמש כ-VP Engineering בשנתיים האחרונות.

עם החזרה לישראל יפתח משה את מרכז הפיתוח של Skylo כחלק מאסטרטגיה לחזק את הזיקה לישראל וגיוס טאלנטים בישראל.

היכן תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? אנו חוזרים לגור ביקנעם עלית, העיר שהתגוררנו בה לפני המעבר לפה. החזרה למוכר והידוע היא חלק ממכלול השיקולים שלקחנו בחשבון על מנת לרכך את הנחיתה וההתאקלמות ולא לעשות שינוי כפול של חזרה למקום חדש לחלוטין.

אנחנו מודעים למצב שלא הכל נשאר אותו הדבר, לא המקום ולא אנחנו :), אך יש לנו שם משפחה וחברים שמתרגשים כמונו מהחזרה ומקיפים אותנו ודואגים לנו כבר מעכשיו.

מה אתם לוקחים אתכם מהשהות כאן? בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, חווינו המון חוויות, טיילנו, למדנו, נחשפנו, הכרנו, נקשרנו ונהננו מכל רגע. במיוחד למדנו להעריך את הזמן הפנוי, את זמן המשפחה והחברים וההזדמנויות הרבות לטיולים. הילדים נחשפו לתרבויות שונות, יצרו חברויות מגוונות וזכו בשפת אם נוספת. אנו ניקח איתנו את הזכרונות, החוויות, החברויות, ומהו איזון נכון בין פנאי לעבודה.

מה אהבתם ומה לא אהבתם בארה"ב? המקום פה מלא באנשים נפלאים ואכן זכינו בחברויות שימשיכו איתנו הלאה. אהבנו פה את הזמינות של כל דבר (Amazon, Costco) וכמובן את רמת את רמת השירות. מה שיותר הקשה עלינו זו תחושת חוסר השייכות והידיעה שהמקום הוא לא ״שלנו״, המרחק מהמשפחה המורחבת והתחלופה הגבוהה של החברים יצרה תחושת חוסר יציבות והשפיעה על הרגשת השייכות למקום. בנוסף, חוסר היכולת לצאת מהקופסא בכול הקשור לבקשה מיוחדת שהיא מחוץ לנוהל היא גם משהו שפחות התחברנו אליו כאן.

מדוע אתם חוזרים לארץ? עם ההגעה לכאן תמיד היה ברור לנו ולילדים שהשהייה פה היא זמנית, שאנחנו באים לחוויה של כמה שנים ובסופה חוזרים הביתה לישראל. ואכן, הרגע הנכון מבחינתנו הגיע, איתי בננו הבכור יעלה לכיתה י׳ וחשוב לנו שהוא ילמד בתיכון בישראל ומשם ימשיך לשרת בצבא.

תודה על הזכות שניתנה לנו להיות חלק מקהילה כה נפלאה, מיוחדת ומגובשת, עם ערבות הדדית ודאגה תמידית לאחר. פרק מיוחד בחיינו הסתיים ופנינו לפרק חדש בחיי המשפחה.

משפחת לנד

מי אנחנו? יואב, עינת, ליה (18), רומי (14) ועילאי (9)

כמה שנים גרתם בארה״ב? בסך הכל 15 שנה, מתוכן 8 שנים ברדמונד וושינגטון (ליד סיאטל) ו-7 שנים בעמק הסילקון, קליפורניה.

במה עסקתם כאן ואיפה תעבדו בישראל? עברנו לארה"ב בעקבות עבודתו של יואב במייקרוסופט, שם עבד כ-17 שנים. בארץ, התחיל לעבוד ב-AWS (הקלאוד של אמזון). עינת עבדה במשך 3 שנים ב-Wondermall וכ-3.5 שנים כמנהלת משאבי אנוש ב-JFrog בסניף בסאניוול. בארץ, אחרי ההתאקלמות של כולם תתחיל לחפש עבודה.

היכן תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? נחתנו בישראל לפני כשלושה שבועות ושכרנו דירה במגדל מעל TLV לתקופה הראשונה מתוך כוונה ליהנות מתל אביב עד שנתמקם. לאחר מכן נעבור לרמת השרון.

מה אתם לוקחים אתכם מהשהות כאן? למדנו להיות משפחה שהיא יחידה אחת, בה דואגים אחד לשני כי אין את המשפחה המורחבת שעוזרת. למדנו שכדי שהילדים ידברו עברית טובה זה תלוי רק בנו, ממש הכרחנו את הילדים לדבר בבית רק עברית, ובזכות זה יש להם היום עברית מצויינת.

מה אהבתם ומה לא אהבתם בארה״ב? אהבנו שהכל היה קל ורגוע, שמבחינה כלכלית יש אפשרויות לחיות חיים שלווים, לטייל וליהנות. האנשים בעמק הסילקון זה משהו מיוחד שאין כמותו. בזכות כל הפעילויות והאירועים יצא לנו להכיר המון אנשים ובזכות העשייה של כולם יש רצון לתת ולתרום לקהילה. יואב התנדב וניהל את כוכב נולד ועינת הקימה את ארגון מעגלים ICC שעוזר בדסקרטיות לאנשים בקהילה וכרגע מנוהל על ידי צוות נפלא.

מה שלא אהבנו זה שלקבוע פליידייט לילד זו משימה בלתי אפשרית, פעם כתבה לי אמא אמריקאית טקסט מתפתל שבעצם אמר שקשה לה עם הספונטניות שלי;) בגלל זה הקמנו ״חבורה״ של בנים ישראלים באיזור והיינו נפגשים אחת לשבועיים.

מהי סיבת החזרה? ליה שלנו בחרה ללכת למכינה קדם צבאית ולמרות שלא חשבנו על חזרה קודם, פתאום הבנו שזו הזדמנות לעשות שינוי. במשך כל השהות שלנו בארה"ב היא הלכה לצופים ורכשה שם חוויות וחברים לחיים ולצופים יש חלק גדול באהבה שלה לארץ ובבחירה שלה ללכת למכינה. גם העובדה שרומי סיימה חטיבה ותתחיל תיכון התאימה מבחינת תזמון החזרה וכמובן המשפחה בארץ שמתבגרת וקשה שאנחנו לא לידם.

מן הרגע הראשון שהחלטנו לחזור, הכל התגלגל מהר. מזל שהתחושה הזו, שהגיע הזמן לחזור הביתה, היתה לשנינו ביחד באותו הזמן. לבנות מאוד קשה עם העזיבה, אבל אנחנו מקווים שהחברים החדשים יקלו קצת על הגעגועים לחיים שהשאירו מאחור.

משפחת צ'צ'יק-שריר

מי אנחנו? אמנון, מאיה, רונה (14.5), איתי (13), טליה (10) ולונה הכלבה בת שנה וחצי.

כמה שנים אתם גרים בארה״ב? אנחנו 8 שנים כאן. הגענו לברלינגיים ואחרי שנתיים עברנו לפוסטר סיטי.

במה עסקתם כאן ואיפה תעבדו בישראל? הגענו לפוסט דוקטרט של אמנון ב-UCSF ומאיה יועצת ארגונית עצמאית.

אמנון יעבוד במחקר בהדסה עין-כרם ומאיה תמשיך לעסוק בחלק מתהליכי הייעוץ ובטווח הארוך יותר מחכה להפתעות שבדרך.

היכן תגורו בישראל ולמה זה היעד הנבחר? לפני המעבר לארה"ב גרנו ברמת חן (רמת גן), שכונה קהילתית נעימה שאמנון גם גדל בה ואליה אנחנו גם רוצים לחזור. אולם, עדיין ישנה התלבטות לאור הנסיעה של אמנון לירושלים מידי יום.

מה אתם לוקחים אתכם מהשהות כאן? לוקחים אתנו קהילה תומכת ומוערבת (גם אמריקאית), נהננו מוורניק, בית ספר מיוחד עם חינוך אחר ממה שהכרנו וחווינו יהדות כתרבות שעצבה את הזהות שלנו.

מה אהבתם ומה לא אהבתם בארה״ב? נהננו מאוד מסופי השבוע הארוכים, ממזג האויר, מהאפשרויות האין סופיות לטיולים, מקשרים מיוחדים עם אנשים שונים, ממעורבות קהילתית ומהזדמנות להתפתחות מקצועית. ומה לא אהבנו? שאלה קשה. המרחק מהמשפחה, חגים בלי משפחה ותחושת הבדידות שמדי פעם הפציעה.

מהי סיבת החזרה? הגיע הזמן! ההורים לא נעשים צעירים יותר, לא רואים את עצמנו כאן לעד, הילדים עוד יכולים להנות מילדות ישראלית, ולמרות המורכבות, על הטוב ועל הרע, אין כמו בארץ!

על גאווה ודעה קדומה: ראיון עם אילן ויטמברג לרגל חודש הגאווה

על גאווה ודעה קדומה: ראיון עם אילן ויטמברג לרגל חודש הגאווה

מאת: דלית גבירצמן

איך זה שבישראל, בלב המזרח התיכון, במדינה שחיה סביב צבא וביטחון, מדינה ימנית, מסורתית, דתית, שוביניסטית, חשדנית כלפי האחר, איך זה יכול להיות שבמדינה כזאת, המהפכה הגאה כל כך הצליחה? בשאלה המעניינת הזאת נפתחת הסדרה ״המהפכה הגאה״ בכאן 11, עליה שמעתי השבוע בשיחה מרתקת עם ידיד ותיק שלי, אילן ויטמברג. אילן ואני מכירים כבר למעלה מעשור, ודרכנו הצטלבו לא פעם בעבודתנו במסגרות חינוכיות שונות. על אף ההיכרות רבת השנים שלנו, מעולם לא ישבתי לשוחח איתו שיחה אינטימית כזאת, מלב אל לב.

השנה בעקבות הקורונה, ולראשונה מאז שנת 1970, לא יתקיימו מצעדי גאווה במהלך חודש יוני. כתוצאה מכך, הרגשתי צורך לשוחח עם אילן, ללמוד, להקשיב, לעודד שיח ולהעלות את המודעות לחודש הגאווה. כאמור, מצעד הגאווה הראשון בעולם התקיים בניו יורק ביוני 1970, יום השנה הראשון ל״מהומות סטונוול״, שבהן התעמתו חברי הקהילה עם משטרת ניו יורק, והוא סימל את תחילת המאבק של הקהילה הגאה להכרה ולשיוויון זכויות. מאז נערכים מידי שנה ברחבי העולם מצעדי גאווה במהלך חודש יוני, והשנה במסגרת הטרפת הכללית של הקורונה, נסתם הגולל גם על העניין הזה. מזה ארבע שנים שאני חיה בעיר שחרטה על דיגלה את שלל צבעי הקשת של האחווה, הגאווה, השוויון, והחופש לבחור מי להיות ואת מי לאהוב. במהלך עשרים השנים שאני חיה במדינה הזאת, ובכל שנותי כאדם בוגר, היתה לי הזכות והעונג לפגוש ולהכיר, ללמוד וללמד, לרקוד ולבלות, להעריץ, להעריך ולשוחח עם עשרות חברי וחברות הקהילה הגאה. יחד עם זאת, בכל שנותי הרבות כבעלת טור שבועי ב״בעניינים״, מעולם לא יצא לי לכתוב על הנושא עצמו. תמיד חשבתי שהעובדה שהם.ן חלק כה משמעותי מחיי מדברת בעד עצמה, אך דווקא החודש, בשל כל מה שקורה ולא קורה כרגע בעולם, חשתי צורך לנהל שיחה כנה, פתוחה ואמיתית בנושא, ולשמחתי הרבה, אילן נעתר לבקשתי.

אילן ויטמברג, האיש והאגדה, הוא אושיה חינוכית כאן אצלנו, בעמק הסיליקון. הוא נולד וגדל בקיבוץ מגידו, בעל תואר ראשון בתאטרון מאוניברסיטת קולומביה דיסטריקט עם התמקדות בשימוש בתאטרון בחינוך בלתי פורמלי. אילן הגיע לכאן בשנת 1999, ומאז ועד היום, הוא מעורב בעשייה ובחינוך יהודי לבני נוער ומבוגרים במסגרות פורמליות ולא פורמליות. אילן משמש כדירקטור ללימודי ישראל וכיועץ לפיתוח מקצועי למורים במרכז לחינוך יהודי בסן פרנסיסקו, וגם מנחה ב-ICC תוכניות רבות כגון Israel for Reel ו- Raise the Bar. הוא חי באוקלנד עם בן זוגו פיטר אולסון, מטפל שיקומי, שאיתו הוא גם מופיע כצמד תיאטרון הבובות Up a Tree Puppetry.

יש לי כל כך הרבה שאלות ודברים שהייתי רוצה לשוחח עליהם איתך, אבל בוא נתחיל מההתחלה. ספר לי מהו הזיכרון הראשון שלך?

״הזיכרון הראשון שלי הוא אוסף של רגשות, כי בתור ילדים, אין לנו את השפה שמגדירה דברים. הזיכרון שלי הוא של שוני, של משהו שהוא אחר. זה משהו שהיה ברור לי ולכל הסובבים אותי. כילד שגדל בקיבוץ, הייתי יותר רגיש. בקיבוץ יש קטע של אחדות ושל להיות ביחד, של מאצ׳ואיזם ושל להיות בסיירת מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אצלי זה היה הפוך; היה לי אוסף של בובות כילד, אהבתי מאוד לקרוא, וכל הבנות בלינה המשותפת נהגו תמיד לפנות אלי בלילה, במקום לקרוא לשומרת. הן ידעו שאני יותר עדין ושאני אקשיב להן. לא הייתי בן-בן כמו כולם, ובגיל חמש ההורים שלי לקחו אותי לרופאה שתבדוק אם אני נורמלי. היא הורידה לי את התחתונים והסתכלה, ואמרה להורי שאני ״נורמלי״. מדובר בשנים שלא היתה טלוויזיה בקיבוץ ולא היה קשר לעולם החיצון. בשעתו, כל המחקרים גם הראו ש״בקיבוץ אין הומואים״, וההנחה היתה שזה בגלל שאנחנו מתרחצים במקלחות משותפות.״

אז מתי לראשונה הבנת שהנטייה המינית שלך שונה מזו של חבריך?

״הקטע של זהות מינית הוא מטעה, ובעיני המילה Queer מגדירה בצורה יותר עדינה ומתחשבת את הקטע של השונות. יש קושי בנסיון להגדיר את התחושות במילים. השפה יוצרת דימויים, והקושי הוא להסביר רגשות ותחושות בשפה שיוצרת דימויים. השוני והנבדלות לא קשורים בכלל למין או לנטייה מינית, ורק בגיל ההתבגרות מתעוררות התחושות המיניות. מבחינתי, זה היה מאז שאני זוכר את עצמי. תמיד הייתי מחוץ למעגל הנורמטיבי וניסיתי למצוא מקום שבו אני כן שייך. השונות שלנו היא השייכות.

בגיל מסוים התחלתי ללכת לפסיכולוגית שאמרה לי ״תראה, זה תהליך שמפתחים פחד מהמין הנשי, ואם תהיה לך חברה ותקיים איתה יחסי מין, אז הכול יהיה בסדר״. אז היתה לי חברה ארבע שנים, אבל ידעתי שאני שונה, וידעתי גם שהשונות הזאת היא ״לא בסדר״. אצלנו זה גם היה קיבוץ של ניצולי שואה, אז שואה וגבורה תמיד היו סמל. גדלנו על מרד גטו ורשה ועל זה שצריך להיות חזקים וגיבורים, ושזופים בסיירת מטכ״ל, וכל זה לא מתחיל בגיל 17 לפני הצבא, אלא ברגע שאתה נולד. כך שעבורי, כל הדברים הללו התאספו לתחושה של שונות ושאני יחיד בעולם.״

מה עזר לך לצלוח את התקופה הזאת?

״אני חושב שלאנשים שגדלו בתקופה שלנו, בייחוד באזור כפרי או מבודד, צריך היה להיות הרבה אומץ ויושרה כדי להודות בשונות שלהם. הכי קל היה להתחתן, ללדת ילדים ולחיות חיים הטרוסקסואליים נורמטיביים. אני ניסיתי את זה מכיתה ט׳ ועד י״ב וזה היה מאבק תמידי לנסות ולהשתנות. רק בתקופת הצבא, יצא לי במקרה להיות שותף בחדר עם חייל בודד שהגיע מארה״ב, והתברר לי שהוא היה הומו. הוא היה יותר מבוגר ממני, ופתאום נפתח בפני עולם של ספרות ואמנות, של וולט וויטמן ואלן גינסברג. זה היה בשנות השמונים המוקדמות, כשפתאום גיליתי את הקהילה, את המועדונים והפוליטיזציה של התנועה הקווירית בתל אביב. התחלתי להיות מעורה בהיסטוריה ובספרות של התנועה ואני זוכר את מצעד הגאווה בגינת שינקין בתל אביב, שהיו בה רק כשבעים אנשים. אלו היו דברים שלא שמעתי עליהם בקיבוץ, כי עם מי בכלל יכולתי לדבר על דברים כאלו? כל מה שעניין אותם היה האם נהגת על טרקטור”.

מתי השונות הזאת שאתה מתאר היתה לך הכי קשה?

״תראי, להתאהב בגיל העשרה זה תמיד קשה, ואת לא יודעת האם ועם מי, אבל תמיד ישנה עבורך האופציה שזה יקרה. עבורי, ועבור נערים רבים כמוני, האפשרות של התאהבות לא היתה קיימת, וזה נורא עצוב. בשלב מסוים, הפכתי להיות הדובר מטעם האגודה לשמירת זכויות הפרט, שזאת התנועה ההומו-לסבית בישראל, והלכתי לבקר בבתי ספר (כולל בית הספר שלי) כדי לדבר על זה. חזרתי כדי להגיד להם שעבורנו לא היתה בזמנו אופציה להתאהבות, והיום היא כן קיימת. אז התקופה הזאת של החיים במוסד בקיבוץ היתה תקופה קשה של לנסות לשנות את עצמי. באותה תקופה, נתתי גם סידרה של הרצאות במשטרה, והדברים ששמעתי שם היו איומים ונוראים, ועוד מאנשים שאמורים לשמור עלינו. קראו לי שם בשמות כמו ״סוטה״ ו״כלב״ וזה היה מאוד עצוב.״

מה היה החלק הכי מרגש עבורך ביציאה מהארון?

״היציאה מהארון היא תהליך, בעיקר לאנשים מהדור שלנו. לארון יש כמה מדורים ויש יותר מדלת אחת. יש את הסיפור שלך עם עצמך ויש את הסיפור שלך עם הסביבה. ברגע שהיה לי חבר ראשון, כתבתי מכתב לאחותי שהיתה ביפן וסיפרתי לה על כך. הייתי אז בצבא וביקשתי מהורי שישלחו את המכתב עבורי. ואז, ראיתי שמשהו איום ונורא קרה. הורי נראו כאילו מישהו עומד למות. שאלתי את אבא שלי מה קורה איתם והוא סיפר לי שהם קראו את המכתב. כך הם למדו על זה. אחד הדברים הכי נוראים ביציאה מהארון זו הידיעה שאתה עומד להכאיב להורים שלך. ההורים שלי בכו וכאבו מאוד את הידיעה. היום, הם אוהבים את פיטר יותר מאשר אותי, אבל אז הגיעה תקופת האיידס, והם דאגו שאמות והיו משאירים לי כתבות בנושא על הספה. הם כל כך דאגו, שזה קצת שלח אותי בחזרה לארון. כשהייתי עם פיטר, סיפרתי על כך לחברי הקבוצה שלי, וכמובן שאז מיד גם כל הקיבוץ ידע. אני חושב שהבן אדם שהיה לי הכי קשה לצאת בפניו מהארון, זה הייתי אני, ועד היום זה תהליך, כי קשה להשתחרר מהדפוסים שגדלת עליהם.״

אילן הוא איש שיחה מלבב ומספר סיפורים מופלא. הוא המשיך וסיפר לי על הטיול שעשה לדרום אמריקה אחרי הצבא. במהלכו הוא פגש בגואטמלה את פיטר, שהפך להיות בן זוגו עד היום. פיטר היה פעיל פוליטי לזכויות אדם במרכז אמריקה, והוא גר בשעתו בקומונה בוושינגטון די. סי. זה היה בתקופת האינתיפדה הראשונה, ואילן החליט להגר לארצות הברית ולהצטרף לקומונה. החברות האמיצה בינו לבין פיטר הפכה לרומן ובשנת 1996 הם נישאו. אבל זאת, חברים וחברות, היתה רק החתונה הראשונה.

תסביר לי, מה זאת אומרת החתונה הראשונה?

״אם תשאלי כל זוג הומואים, הם יספרו לך על שלוש או על ארבע חתונות. בזמנו, כשהומואים החליטו להתחתן, זאת היתה החלטה אישית ו/או פוליטית, אבל לא היה לזה שום מעמד חוקי. מבחינת מיסים, ירושה או זכויות כמו הזכות לבקר את הבעל שלך בבית חולים, אין לחתונה שום תוקף חוקי ואין להם הכרה בתור זוג נשוי. במקרה שלי, למרות שהתחתנו בשנת 1996 בחתונה גדולה עם מעל למאה מוזמנים, וההורים שלי הגיעו מהקיבוץ, עדיין לא היו לי שום זכויות על אף שנישאתי לאזרח אמריקאי. בשדה התעופה, הייתי מוריד את הטבעת ומשפשף את האצבע כדי שלא יראו את הסימן. הסטטוס שלי מבחינה חוקית היה של עובד דת, והייתי חייב לעבוד בארגון יהודי ספציפי ואסור היה שידעו שלפיטר ולי יש איזשהו קשר. במשך כמעט עשר שנים אסור היה שידעו שאנחנו יחד, למרות שהיה לנו כאן בית, משפחה וחברים. מבחינה חוקית, היו יכולים לגרש אותי מכאן בכל רגע נתון.

בשנת 2004 גווין ניוסם שהיה ראש העיר בשעתו, אישר לזוגות חד מיניים להינשא בסן פרנסיסקו. הרבה זוגות הלכו אז והתחתנו, אבל רק בשנת 2008 בית המשפט העליון של קליפורניה אישר את ההחלטה באופן חוקי. זה יצר מצב שבו היו כ-18,000 זוגות שהיו נשואים חוקית בקליפורניה, אך לא היו מוכרים חוקית פדרלית. בבחירות של 2008, שונתה ההחלטה במה שנקרא prop 8, ושוב זוגות חד מיניים לא יכלו להינשא באופן חוקי. רק בשנת 2013 החליט בית המשפט העליון שהאפליה מנוגדת לחוקה, וכך קרה שזוגות הומוסקסואליים נאלצו להתחתן בין 2-4 חתונות; פעם כזוג, פעם בסן פרנסיסקו, בקליפורניה ובארה״ב. וכך יצא שפיטר ואני התחתנו פעמיים״.

אני נתקלת לא פעם, גם מאנשים שמקבלים בהבנה את הקהילה הגאה, בשאלה הבאה: על מה בעצם כל הגאווה?

״קודם כל, ברגע שמישהו אומר לך שאתה לא, ואתה אומר ״אני כן״, אז זאת גאווה. בעיני, הסמל של השיוויון הוא לא נכון. אני לא רוצה להיות שווה לאף אחד. אני לא רוצה להיות יותר או פחות מאף אחד. אני רוצה לחגוג שונות. הגאווה היא גאווה בשונות. אחדות זה משהו יפה, אבל אחידות היא לא. מי רוצה להיות אותו הדבר כמו כולם? תראי את הפרחים האלו (והוא מראה לי אגרטל עם פרחי בר, שהיה מונח על השולחן), מי היה רוצה שהם יהיו אותו הדבר? וכשזה מגיע לאנשים, אנחנו מרביצים והורגים בגלל זה. הגאווה היא בשונות ובצבעוניות שלנו, ועל זה שיש מגוון ושאתה יכול להרגיש טוב עם מי שאתה״.

מהי הטעות הכי רווחת בתפיסה של החברה ההטרו-נורמטיבית את הקהילה הגאה?

״אני אגיד לך מה הכי מעצבן אותי. כשאני עושה סיורים לקבוצות בשכונת הקסטרו, השאלה הכי רווחת  היא ״למה אתם רק מתעסקים במין?״ וזה מעצבן אותי מכל מיני סיבות. קודם כל, למה אני צריך להסביר לך או להצדיק? מין ומיניות באים ממקום כל כך שמרני ושיפוטי. יש מקום לשיפוטיות אם זה פוגע באחרים. לפגוע בילדים זה לא בסדר. לדרוך למישהו תשע דקות על הצוואר זה לא בסדר. לבוא לבקר בקסטרו ולהיות שיפוטי, זה מעצבן. עוד טעות רווחת היא השאלה מי הגבר ומי האישה. מה זה אומר? חשבתי שיצאנו כבר מהתפיסה הזאת. במערכות יחסים בין גברים, יש שני גברים שחיים ביחד. אצלנו, זה מאוד ברור. פיטר מנקה את המכונית, הוא עושה את כל העבודות בבית, הוא מבשל, מנקה ותופר. אני רק שובר דברים בבית. גם זה שמצמצמים את הגייז רק למסיבות ומין זאת טעות. זה כן, אבל זה לא רק. וזה לא שמסיבות זה רע, פשוט זה לא מסכם את הזהות שלנו״.

בתור איש חינוך, מה היית בוחר להכניס לסילבוס שלך כדי להעלות את המודעות לחודש הגאווה ולנושאים הקשורים לקהילה הגאה? באילו סדרות טלוויזיה כדאי לנו לצפות ואילו ספרים כולנו חייבים לקרוא?

"אני חושב שהאינטרנט שינה את החיים שלנו כבני אדם בצורות שאנחנו רק עכשיו מתחילים להבין. אני לא חושב שהמאבק BLM היה תופס תאוצה ללא סרטוני הוידאו הויראליים שרצו ברשת. פעם הייתי מתרגש מכל סרט או ספר שעסק בהומואים, רק בשביל הנראוּת. סרטים נפלאים כמו: מכבסה יפיפיה שלי, Morris, A room with a view, God’s Own Country, Moonlight, Brokeback Mountain. והיו גם הסרטים של עמוס גוטמן למשל, ״נגוע״ או ״בר 51״ אבל בהם ההומו היה תמיד דמות אומללה. היום הייתי ממליץ לאנשים לראות את הסרטים ולקרוא את הספרים הבאים:

The Times of Harvey Milk- סרט דוקומנטרי העוקב אחר סיפור חייו והקריירה הפוליטית של הארוי מילק, שזכה בפרס האקדמיה על סרט הדוקו הטוב ביותר בשנת 1985.

Tales of the City- סדרת טלוויזיה המבוססת על תשעה ספרים מאת הסופר ארמיסטד מופין, העוקבת אחרי קורותיהם של דיירי בניין מגורים ברחוב סמטת ברברי מספר 28 שבסן פרנסיסקו. הסדרה הופקה לראשונה בשנות התשעים בכיכובן של לורה לייני ואולימפיה, והופקה בשנית בשנת 2019 לסדרת המשך בנטפליקס. המכתב שבו גיבור הסדרה, מייקל, יוצא מהארון הפך לקלסיקה והוא ידוע בשם Letter to Mama.

When We Rise- ספרו של Cleve Jones שהפך למיני סדרת דוקו-דרמה, העוקבת אחר ההיסטוריה של המאבק לשוויון זכויות לקהילה הלהט״בית בארצות הברית משנת 1970 ועד 2010.

Leaves of Grass – Walt Whitman- עלי עשב – אסופת שירים מאת המשורר המופתי וולט ויטמן, שהוא אולי הטקסט המכונן של השירה האמריקאית.

Before Night Falls- סרט בכיכובם של שון פן, ג׳וני דפ וחוויאר בארדם, המספר את סיפור חייו של הסופר הקובני ההומו רינאלדו ארנאס.

אפטר – סרטו הקצר של איתן פוקס משנת 1990 בכיכובם של גיל פרנק וחנוך רעים.

הזמן הוורוד – סרט דוקומנטרי בבימויו של יאיר קידר על המהפכה הגאה בישראל בשנות השמונים והתשעים.

המהפכה הגאה – הסדרה הדוקומנטרית החדשה בכאן 11, היא סדרה בת 3 פרקים, על השינוי שחל ביחס של החברה הישראלית כלפי הקהילה ב-30 השנים האחרונות. יוצרי הסדרה הם גל אוחובסקי, לירן עצמור ואלון ימין.

בשיחה שלנו עלו עוד נושאים רבים שקצרה היריעה מלכתוב עליהם. הרגשתי שיכולתי להמשיך ולשוחח עם אילן עוד שעות ארוכות, ומן הסתם, נעשה זאת בהזדמנות אחרי שאצפה בכל הסרטים שהוא המליץ. רגע לפני ששחררתי את אילן לארוחת הערב, הייתי חייבת לשאול אותו רק עוד שאלה אחת.

לסיום, אילן, מה החלום שלך?

״החלום שלי זה שבני האדם יבינו שצנצנת עם פרחים היא הרבה יותר יפה כשהפרחים לא נראים אותו הדבר. החלום האישי שלי זה שהנער שגדל היום ידע שהוא יכול להתאהב, שאנשים יתאהבו בו ושהוא יכול לחיות עם מי שהוא רוצה ושיהיו לו גם ילדים, אם רק ירצה.״

וכל מה שנותר לי לומר, זה ״אמן״, וכל מילה נוספת – מיותרת.

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsmam.com

מונולוגים מהקורונה: התובנות שלי מהחיים בסגר

מונולוגים מהקורונה: התובנות שלי מהחיים בסגר

היא גבתה קורבנות רבים, הנחיתה מכה קשה על הכלכלה ולקחה מאתנו את אחת הזכויות הכי בסיסיות- החופש שלנו, אבל אם חושבים על זה חזק חזק, לקורונה יש גם לא מעט צדדים חיוביים ויעידו על כך כמה מחברי קהילתינו. אז ביקשנו מבועז רם, נטע שחם, טלי שמי, עינת בן דוד, דלית גבירצמן, אפרת בן יחזקאל, קרן יחימוביץ-שביט ואייל עקיבא לחשוב על משהו חדש שלמדו על עצמם בעקבות הסגר, משהו טוב שיצא ממנו והנה התובנות שלהם:

בועז רם, סאניוויל

כמו כולם, אני מניח, ניסיתי להסתכל על בוא הקורונה בקטע חיובי ולעשות לימונדה מזורגגת. זה לא נורא, אמרתי, הילדים כבר די עצמאים, וגם האשה, ויהיה נחמד שכולנו נהיה בבית קצת ביחד. נתגבש.  יהיה לי יותר זמן עכשיו לעצמי, חשבתי, אני אוכל להתמסר לכתיבה, להשלים פערים בקריאה, לעזור לילדים בלימודים שלהם. חחחחח. אדם מתכנן תוכניות וקורונה צוחקת בפרצוף שלו. לא זמן, לא תחביב, לא כתיבה ולא נעליים.  לא יודע מה, אבל משהו בקורונה הזאת, כמו סודה לשתיה בבסיסי טירונות, מדכא את החשק. למשל יש לי מלא דברים לתקן בבית. לצבוע ארונות, לסדר את המחסן, לתלות תמונות. אבל אני אומר שממילא אף אחד לא בא לבקר, אז מה הטעם? אני טוען שארונות מטבח זה כמו וויסקי, הם יותר מושכים כשהם נראים בני 15. או שלושה ספרים חדשים שמחכים שאסתכל עליהם, אבל לא הצלחתי לעבור את הכריכה.  עושה רושם שכולם אופים, בונים, כותבים, או מפתחים קריירה חדשה בתור מגישי טלוויזיה בערוץ הקיבוץ, ורק לי, שלושה שבועות לתוך ההזיה הזאת שנקראת החיים שלנו, התחילו להופיע פצעי לחץ בישבן (כי גם להזיז את עצמי לרוץ או לעשות כושר באזושהי צורה לא מתאים עכשיו, זה מסוכן עם כל הקורונה הזאת שמשתוללת בחוץ, אני עלול להזיע). הכי הרבה שאני הייתי מסוגל לעשות זה לשחק עם הילדים בנינטנדו (אני בעיקר משחק איתם אחרי שהם הולכים לישון).  בסוף הבנתי שאני חייב לתפוס את עצמי בידיים ולעשות משהו לפני ניוון טוטאלי, ואז זה היכה בי – אני אלמד הקלדה עיוורת!  

שנים שאני מתבאס על זה שאני מקליד גרוע.  לא משנה באיזו שפה – אני מקליד גרוע באותה מידה באנגלית ובעברית.  גם באיטלקית, ספרדית ותאילנדית, לצורך העניין. בעבודה, כשאני משתף מסך וצריך להקליד משהו, יודעים כבר שזה הזמן ללכת לשירותים, לסגור כמה מיילים או לסיים לכתוב את המאמר שהם עוד לא התחילו לכתוב.  לא עוד! זה הזמן לסגור את הפער ולהראות לכולם מה זה – כמו העובד מהמשרד שיצא לחופש וחזר 20 קילו פחות אחרי ניתוח קיצור קיבה ואף אחד לא מזהה אותו ואומרים לו מי אתה לך הביתה – אני אחזור ואהיה הקלדן המהיר במשרד.  אז התחלתי ללמוד, ומה אני אגיד לכם, זה קשה החרא הזה. צריך לזכור מלא מקשים ולעשות כל מיני זוויות עם האצבעות, שאחרי שיעור אני מזיע בציפורניים וצריך לעשות שחרור לאגודל. אבל אני מתמיד ורואה שיפור והופ אני כבר בקצב של חמש מילים בדקה.   אם הקורונה רק תמשיך עוד כמה חודשים, אני יודע שאני יכול להגיע למינימום 7-8 מילים בדקה. כל פעם שמדברים על אסטרטגיית יציאה אני אומר כן כן אבל בלב חושב, רגע, אני כבר באותיות של הזרת, עוד גג שלושה חודשים אני כבר אצליח להקליד בלי לשבור מקשים.  אז לא אכפת לי שכולם מתלוננים. אני אומר קורונה, תודה שהגשמת לי חלום, אל תלכי!  

(טקסט זה נכתב במהלך השבועיים האחרונים, אבל הפסקה האחרונה ממש טסה בארבעה ימים).  

נטע שחם, לוס אלטוס

שולחן השבת לבש לבן ועליו מונחת טרייה ״חלת השבת המנצחת״ של מאקו. לצדה מנצנצים כחדשים, פמוטי ״הצורפים״ שקיבלנו לחתונה. כולם נקראים לעזוב את המסכים ולבוא לשולחן.

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר…

רגע, אופס. לא מזמרים את הברכה הזאת. זה לא חנוכה.

בָּרוּךְ אַתָּה…

אמא אבא, אתם חייבים לשמוע מה קרה לי היום.

לא עכשיו.

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר צִוָּנוּ?

לא ציוונו. קידשנו. קידשנו בא קודם. אז מההתחלה.

עלמה מספיק עם עמידות הידיים עכשיו. מנסים להדליק נרות.

בָּרוּךְ…

…אורי, תחזירי לי את השלט, הוא היה אצלי לפני שאמא קראה לנו לשולחן.

שקט כבר!!! למה אתם לא מכבדים את המעמד???

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ

לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת.

אמן.

אמא, אפשר לכבות את הנרות עכשיו?

מאז ירדה עלינו הקורונה וכילתה כל חלקה שפויה בחיינו, התחלתי לבשל ארוחות יום שישי. אמנם מדובר בכמה ארוחות עד כה, אבל זה הרבה יותר מבעבר. כי ככה זה החיים בניכר. אחרי שבוע עבודה עמוס וזחילה איטית בפקקים, למי באמת היה כח לבשל משהו? אז בכל יום שישי עד הקורונה, כל שהצלחתי בשארית כוחותיי היה לערוך חמש קערות עמוקות על שולחן האוכל, ולהעמיד במרכזו קופסת דגני בוקר וגלון חלב.

כשעופר ואני עברנו לאמריקה היינו רק שנינו. בלי ילדים. בכל סופשבוע גמענו את קליפורניה בטיולים, ולא זכרנו כלל שיש ימי שישי, חגים או מועדים. אחרי הכל, בעוד שנתיים חוזרים.

כשהגיעו הילדים קראנו להם בשמות נוחים להגייה באנגלית ורשמנו אותם לבתי ספר ציבוריים. כדי להשתיק את המצפון, הושבנו אותם בכל חג יהודי לצפות ב״רינת ויויו״ כדי ללמוד על החג מטובי המומחים. ביום כיפור שלחנו אתם לגן, כי כיף שם יותר. את פורים החלפנו בהאלווין, כי היה קצת מוזר להתחפש לבד באמצע מרץ. את סוכות חגגנו דווקא, עד שאחד השכנים התלונן להנהלה שהוספנו בחצר הבית יחידת דיור מעץ. ועל טו בשבט ושבועות דילגנו, כי לא היה לילדים מה לאכול בהם.

על מי כעסתי ביום שישי כשניסיתי להדליק נרות? ברור שקודם כל על הילדים שלי. כי הם באמת נודניקים. אבל, יותר מכל על עצמי. על שביל הבריחה מהכפייה הדתית הישראלית שלקחנו עופר ואני, ועננת האבק שהשארנו במנוסתינו. וגם על זה שפתאום ברגע האמת ובלי הכפייה הדתית, איני מסוגלת לתת לילדיי שום זהות יהודית.

והקורונה, אחרי שבועות של בדיחות וקיטורים מתגלה פתאום גם כהזדמנות לתקן. להתבונן בשקט על התא המשפחתי, לצרוך יותר אלכוהול ולעשות הרבה חושבים. כי איך הולך המשפט הידוע? כשאלוהים נותן לך ליים, אפשר להכין יופי של ג׳ין אנד טוניק.

שבת שלום ותהיו בריאים.

טלי שמי, סאניוויל

כששלומית שאלה אותי האם יש משהו חדש שגיליתי על עצמי בעקבות הסגר, לקח לי קצת זמן והבנתי שמה שגיליתי זה שלצערי הרב כושר ההתמדה שלי והמשמעת העצמית הן לא גבוהות במיוחד. כבר בתחילת הסגר, כמובן אחרי שוטטות בפידים של חברי המתמידים ממני, החלטתי שיהיה לי סדר יום קבוע, קימה ב-8, תרגול יוגה 30 דקות ואפיית לחם. אחרי ארוחת הבוקר בה יככב הלחם שאאפה אתפנה לעבודה ביומן הויזואלי, אעלה תמונה לפייס כהוכחה, אנגן קצת בחליל ואלמד את ביתי עברית. בואו נתחיל בלחם (כי ברור שיוגה עשיתי רק פעם אחת וזהו, על מי אני עובדת כאן) כולם מעלים תמונות בווטסאפ ובפייס של הלחמים המפתים שלהם שגם דרך המסכים אפשר להריח את ניחוחם.  אז ניסיתי, באמת שניסיתי. יצא משהו שנראה דומה לכביסת מגבות שלא הופרדו כהלכה. לעומת זאת הטעם היה של חצץ טחון דק. לגבי היומן הויזואלי, הצטרפתי לקבוצת הפייס הנכונה, יצרתי את העבודה הנכונה, קבלתי תגובות ומחמאות ופרשתי בשיא. ביתי הקטנה כנראה כבר לא תדע קרוא וכתוב בעברית, נו מילא ובחליל אני מתאמנת יום כן יום לא, ואז עוד יום לא ועוד יום לא…ואפילו בבינגי׳ות אני לא חזקה.

אבל יש שני דברים שאני דווקא כן מצליחה להתמיד בהם.

הראשון הוא לא מבחירה. שטיפת כלים, אני מגדילה לעשות ועושה זאת אפילו כמה פעמים ביום. ויש ברכה במאמץ ההתמדה. אני בהחלט רואה שיפור. כל יום הכלים קצת יותר נקיים.

הדבר השני הוא בעלי. אני ממש מתמידה בו. לאור הסגר, העבודה מהבית ובעיקר הרצון לברוח קצת מהבית ומהילדות, אנחנו יוצאים לטיולים רומנטים בטבע כמעט בכל יום. ואפילו מחזיקים ידיים לפעמים. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו כשהוא הולך לשרותים.

אבל עכשיו ברצינות, הדבר היותר משמעותי שקרה לי הוא שלמרות הנחיות הסגר הנוקשות של עצמי לגבי יציאה מאזור הנוחות שלי, נהייתי אישיות טלויזיונית! (וזאת ההזדמנות להודות לכל הצופים והצופות שלי, כל השלוש – אתן נהדרות!). ועוד הגדלתי לעשות ואני פוצחת כל שידור בנגינת חליל. אני נגנית חובבנית בהחלט שחוזרת לנגן וללמוד 35 שנה מאז שנגנתי לאחרונה בבית הספר. בתור ילדה ונערה היתה מתהפכת לי הבטן, הייתי מסמיקה מזיעה ורועדת לפני כל קונצרט סוף שנה מול 10 אנשים, או לפני קטע קריאה בסדר הקיבוצי. נכון שזה אני מול המסך של הלפטופ ולא באמת מול קהל…אבל בכל זאת.  אז מה לעזאזל קורה לי כאן? אולי זו ההרגשה האפוקליפטית שממילא עוד מעט כולנו נמות? או, מה שיותר סביר, כי אני בן אדם מאוד אופטימי, שנצא מזה בקרוב וכל כך נשמח ובכל מקרה אף אחד לא יזכור לי את הפאדיחות…

עינת בן דוד, כרגע בישראל

אתמול התגנבו לראשי מחשבות על התקופה, תקופה בהחלט מאתגרת, ובכל זאת מתוך האתגרים הללו, חשבתי לעצמי , אלו תובנות יש לי מהחודש האחרון, במה גדלתי שלא לאמר התחדשתי.

המחשבה הראשונה שלי זרקה אותי בדיוק חודש אחורה. באופן פתאומי מצאתי עצמי עם שניים מילדיי בטיסה מקליפורניה לישראל.

הגענו היישר לדירת בידוד, בידוד של שבועיים. לא יוצאים לשום מקום, אין לנו את המקום שלנו, פינה אליה אנחנו רגילים, התחביבים שלנו – כלום!

כל החופש נלקח מאיתנו בבת אחת, במלוא מובן המילה. ממקום של שפע בו יש לי כל מה שחפצה נפשי למקום של צימצום ממש למינימום, עד כדי שמצאתי עצמי אומרת לבן שלי: ״תחשב בבקשה את כמויות האוכל שלך״. (המשפחה ישבה שבעה רחוק מאיתנו, וגם חברים רבים שהציעו עזרה היו רחוקים אז לא רצינו להטריח אף אחד), ממקום של  you want it you get it בעזרתו האדיבה של אמזון פריים, למקום ששעות אני יושבת ומנסה לעשות הזמנת מזון בכל רשת אפשרית ובסוף התהליך נותנים לי תאריך של סיום הבידוד…

בסופו של דבר חבר עזר, נסע אלינו 40 דקות והביא מוצרים בסיסיים. בישלתי בפשטות, דחינו המון סיפוקים, הסתפקנו במועט ואפילו הילדים למדו מושג חדש ״תקופת הצנע… ״ וכך עברו להם שבועיים ועברנו בשימחה מבידוד לסגר תוך שאנחנו מעריכים את האפשרות להצטייד במזון ולטייל טיול באוויר במרחק של 100 מטר מהדירה.

אין ספק שנזרקנו בבת אחת למקום די קיצוני, אבל האם המקום הקודם של חברת השפע הוא המקום האולטימטיבי והנכון לנו ביותר? או אולי יש מקום למצוא איזון אחר, חדש בחיינו?

מי שמכיר אותי יודע ששנים אני מדברת על שיתוף פעולה כחלופה לתחרותיות, ואינדיוידואליזם. אני חושבת שימים אלו נותנים לנו שיעור מצויין באשר לעוצמה שיש בשיתוף פעולה ובקהילתיות. אני לגמרי מאמינה שרק הביחד שלנו יכול לנצח את התקופה המאתגרת שנקלענו אליה. הביחד הקטן של המשפחה שלנו והביחד היותר גדול של הקהילות השונות אליהן אנחנו שייכים.

יש לי יותר זמן לשוחח עם אמא שלי שנמצאת בסגר בחצי השני של המדינה, וכעת אנחנו מדברות פעמיים ביום שיחות ארוכות שלא הצלחנו לקיים לפני הקורונה בשל חוסר הזמן, אני צופה בשידורים שמעניינים אותי בערוץ הקהילתי המדהים שלנו, מחפשת התנדבויות ומרגישה סיפוק אדיר מלעזור ולשמח אחרים.

זה מפיג את הבדידות שאנחנו חווים לרגעים בתקופה הזו, זה עוזר למלא את היום בעניין, זה עוזר לנו להתרומם מהאנרגיות הנמוכות שפוקדות אותנו מידי פעם .

מבחינת ההתחדשות האישית שלי- התחדשתי בשידור Live בפייסבוק, בכמות צפיות ענקית מבחינתי שבכלל לא חשבתי שיכולה להיות, ובקצת יותר אומץ ואמונה ביכולת שלי להתמודד עם הטכנולוגיה.

ה-Live היה קיים עוד בטרם הקורונה, אבל אני התחדשתי בו בזכותה, והאמת גם בזכות אנשים נפלאים בקהילה שלנו שמפיחים בי את אנרגיות העשייה.

גם טקס יום הזיכרון איתור אותי טכנולוגית השנה, ונראה שהגעתי אליו עם קצת יותר בטחון, שאפשר לי להתמודד גם עם העשייה הזאת.

כמה כוחות ואיזו תחושה של עוצמה אני חווה בעקבות ההתחדשות שהקורונה, אהובתי, הביאה לפתחי.

דלית גבירצמן, סן פרנסיסקו

שיט, הדדליין מתקרב ואני לא יודעת מה לכתוב. קשה לי לנשום… אולי זה הוירוס? ואולי זה רק מלעלות במדרגות? וזה אחרי שהבטחתי לעצמי שאנצל את חופשת הקורונה כדי להתעמל כל יום, ואפילו נרשמתי לתוכנית אימון אישי בריצה. כן, אני! שלא רצה בשביל אף אחד, אפילו לא בשביל עצמי. תכל׳ס, אפילו שילמתי בשביל זה, ועכשיו, כלום… נאדה… גורנישט. תגידו לי אתם, איך בכלל אפשר לצאת לרוץ כשיש בחוץ יותר מידי גשם/שמש/רוח/קורונה, ואפילו אין לי עדיין מסכה. ולמה אין לי מסכה, אתם שואלים? כי מאז שסיימתי את התך האחרון בחולצה שתפרתי למסיבת הסיום בבית הספר היסודי לא הרמתי מחט. לא יודעת לתפור, מה תעשו לי? ואם פעם תראו את חולצת המחזור שלי, תבינו גם למה. אז על מה לעזאזל אני אכתוב? מה למדתי לעשות בתקופת הקורונה? כולם מסביבי מפתחים תחביבים. כולם הפכו בן לילה לכוכבים. כולם מציירים ויוצרים כמו בתיה עוזיאל, מבשלים כמו חיים כהן ומשדרים כמו חיים יבין. כולם עושים כושר כמו הקאמבק של מייקל פלבס לפני האולימפיאדה ורק אני יושבת בבית ולא עושה כלום. אפילו האיש היקר נהיה לי פתאום איכר, גידל זקן והפך את את הבית שלנו לחווה חקלאית אורגנית. הוא פיזר בכל מקום אדניות ושתל זרעים לירקות. הוא הזמין שקי קמח שמהם הוא מאכיל את מחמצת המחמד שלו, ממנה הוא מכין בכל יום לחם טרי. הוא הזמין מכונת פסטה ובמטבח תלויים דפי פסטה טרייה לייבוש. ואני, מה יהיה איתי? על מה אספר לנכדים? בחיי הקודמים טרום-קורונה, הרגשתי בסך הכול די פרודוקטיבית. בין הוראת העברית לכתיבה, להנחיית קבוצות הבישול לסיורי האוכל והקולינריה, חייתי בתחושה שהחיים שלי די מלאים. ועכשיו, מה עכשיו? על מה אכתוב? מה למדתי על עצמי בסגר? כנראה שלא הרבה. יאללה, בסדר, העיקר שנהיה בריאים.

קרן יחימוביץ'-שביט, סאניוויל

לא פעם שמענו תחזיות שחורות בנוגע לגורל האנושות בעתיד הקרוב. רבים מאיתנו צפינו בסרטים, קראנו בספרים, האזנו לפודקאסטים בנושא. ועדיין, אם לפני מספר חודשים היו אומרים לנו שמיליוני אנשים ברחבי העולם יאלצו להישאר בסגר בביתם לאורך תקופה של מספר חודשים ושגרת חייהם תטלטל כמו קרון של רכבת הרים דוהרת, בגלל נגיף זעיר שתפס טרמפ על גב עטלף, לא היינו לוקחים את זה ברצינות, ולועגים מיד ל״מגידי העתידות״ המיסטיים.

והנה, התחזית הפכה למציאות, אולי הקורונה הפתיעה ולא הגיעה במסלול שצפו החזאים, אבל היא כאן, ביננו, בתוכנו. והיא תפסה רבים מאיתנו לא מוכנים לכך. היא אילצה את כולנו לשנות את שגרת חיינו, לוותר על הרגלים רבים, סידורים והנאות קטנות וגדולות. אמנם ״כולנו יחד באותה סירה״ אך ביחד במרחק, מרחק שמזכיר לנו עד כמה אנחנו רוצים להיות קרובים ומחפשים את הדרך להתקרב, לתקשר ולהרגיש יחד, גם אם מרחוק.

בתקופה הזו, רבים הדברים שמשתנים לנגד עיננו, רוב הפעולות וההתנהגויות שהתרגלנו אליהן, הן כעת בגדר בלתי אפשריות (במיוחד כשכל המשפחה יחד כל יום כל היום) . המצב החדש הזה, בנוסף להרבה דברים שהוא מביא עימו, גם פותח לנו דלת לבדוק מה באמת חשוב לנו, על מה אנחנו יכולים לוותר, מה עושה לנו טוב ומה הם המשאבים שעוזרים לנו ליצור שגרה חדשה ולהתנהל בה בגמישות, כזו שהמצב החדש הזה דורש. זו גם הזדמנות לגלות את עצמנו מחדש בתנאים אחרים, את המשפחה ואת הסביבה שלנו.

אז מה אני גיליתי (מ)חדש בעקבות הסגר? דברים שהתרגלתי אליהם או שחלפו נגד עיניי מבלי משים, הופכים ללא מובנים מאליהם. למשל, עשבים שוטים בחצר הבית- לפתע נראים כטבע במיטבו.

כל ישיבה סביב שולחן האוכל, יכולה להפוך לארוחה עיקרית, כשמתייחסים אליה כעיקר. בגלל מספר השעות שאני מבלה בימים אלו במטבח, אני יכולה להרגיש ״בלבוסטה״ מקצועית מלהכין ארוחות שמורכבות משלושה מרכיבים בלבד (על אף מקרר ומקפיא המכילים כמות עצומה של אוכל, כתוצאה מהבהלה הראשונית).

בביהס, הילדים לומדיםֿ נטו שעתיים-שלוש ביום, ובשאר הזמן הם בעיקר לומדים מאיתנו, חומר חשוב לא פחות. ואולי כדאי להכניס לתכנית הלימודים מקצועות שעוזרים להתמודד עם מצבים שוברי שגרה כמו עכשיו, כי את זה לא מלמדים באף מקום.

האיסור על קרבה, מחזק כל יום קצת יותר את הצורך והרצון להתקרב, ולהיות יחד. אמנם מצאנו פתרונות יצירתיים ״לשמור על קשר״ אך הם אינם תחליף לקרבה אינטימיות בין אנשים!  אבל הי, דייטים בזום עם חברים יכולים להוות בילוי של ממש, אם מתלבשים ומתבשמים לפני, ומסדרים רקע ומשקאות מתאימים.

הבית יכול לשמש בו זמנית כמשרד, גן ילדים, בית ספר, סופר, מסעדה, ג'ימבורי, חדר בקרה, מתחם קמפינג, סטודיו, קאנטרי ועוד.

ובעיקר, קיבלתי תזכורת מחודשת שֿעל הרבה דברים אין לנו שליטה, ועל מה שכן, כדאי לנסות לשלוט ביצירתיות ובשיתופי פעולה, כי זה מה שנשאר וישאר לנו, בנוסף למקפיא נוסף (אחד לפחות) בגראז׳ וחוויות שיכנסו לספרי ההיסטוריה.

בריאות לכולם וגילויים חיוביים!

אפרת בן יחזקאל, פלזנטון

הפעם הראשונה בה נתקלתי בנשימה כתרגול היתה לפני 16 שנה. סטודיו קטן ליוגה בנוה צדק, מקום צנוע ופשוט, ישבנו על הריצפה, המורה, תלמידה נוספת ואני ולמדנו " קפלבהטי", נשימת אש, טכניקה עתיקה של ניקוי ערוצי האנרגיה בגוף. קפלבהטי היא טכניקת נשימה מאוד פשוטה ובטוחה לתרגול, עוזרת לריכוז ומיקוד. טכניקה נוספת היא ה"אנלומה וילומה" כלומר נשימת נחריים מתחלפת, שגם היא תורמת לאיזון אנרגטי בגוף ולניקוי. בתקופה ההיא מעט מאוד מקומות ללימוד יוגה העזו ללמד נשימות. לימוד נשימה נשמע לרבים מאוד משעמם וגם, איך לומר, אלמנטרי, הרי כולנו נושמים רק השאלה היא איך? לאן? כמה? ומאיפה?

את התשובות לרוב השאלות הללו מצאתי בתקופה האחרונה, בתקופת הקורונה, המון שנים אחרי המפגש הראשון שלי עם הנשימה כתהליך, כדרך.

כמה שנים אחרי שהתחלתי לתרגל יוגה נסעתי לקורס מדריכי יוגה בדרום הודו. באותה תקופה בכלל הייתי כלכלית, ניהלתי יחידה כלכלית העוסקת ביצוא והנסיעה להודו היתה איזושהי תפנית בחיי. בקורס המדריכים העמקתי את התרגול והחלטתי שהנשימה תהיה חלק מהיעוד שלי בחיים, כלי עוצמתי שיכול לעזור לי ולאחרים לחיות עם פחות כאבים, גם פיזיים וגם נפשיים.

חזרתי מהודו והרגשתי כמו על ענן, חודשים אח"כ הדבקתי טיקה בין העיניים, גם לעבודה (לבוס שלי היתה המון סבלנות) ובמקביל תרגלתי ותרגלתי, אפילו פעמיים ביום! אבל עם הזמן, עם מירוץ החיים, הטיקה ירדה, ואיתה גם כמות תרגולי הנשימה.

לפני כארבע שנים עברתי עם בעלי היקר ושתי בנותיי לארה"ב. ילדתי פה את בתי השלישית ועולם הכלכלה, הייצוא והעסקים התרחק ונעלם. עולם היוגה נשאר, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אך בשלושת השבועות האחרונים, בזכות הקורונה, חזרה לי הנשימה. הצטרפתי לסדנת נשימה מעגלית של נמרוד קאופמן, מטפל בתרפיה בנשימה, אחריו אני עוקבת כבר כמה שנים טובות ומקנאה בכל מי שיכול להרחיק עד לסיני ולעשות איתו ריטריט נשימה ולהמריא למקומות קסומים של ריפוי.

אז הקורונה, אני יודעת, פוגעת ברבים בכל מיני אופנים, אבל עבורי, לפחות היום, משבר הקורונה הוא כמו סיני. סיני במובן של מרחבים של מעט ולאט, של בחירה להסתכל פנימה כי אין ברירה, בחירה לבחור שוב מי נמצא איתך ומסביבך, אולי גם מקום לברוח אליו מאנשים. תמיד עניינו אותי אנשים, אבל לא ידעתי איך לתקשר איתם ברמה עמוקה, עכשיו הקורונה כאילו משילה מעטה של ציניות ובהילות באנשים ומשאירה כנות והתמסרות. ככה גם הנשימה, היא לא יכולה לשקר, וכמו הקורונה, גם היא משקפת מצב קיים ומאלצת אותי להסתכל פנימה, נקודת התחלה ממנה אפשר לעבוד.

לפני הסגר, אי אפשר היה אפילו לחשוב על להעביר תרגול של נשימה דרך הזום, אבל מסתבר שאפילו תהליך עוצמתי שכזה הוא אפשרי ואפילו יעיל יותר וקורים בו דברים נפלאים. אני אישית עשיתי שלושה מפגשים כאלו בזמן האחרון והרגשתי זרמים של אנרגיה, ראיתי דברים באופן הרבה יותר ברור. אני מרגישה זכות גדולה לקבל את הכלים האלו, כי הם קיימים בנו, אנחנו רק צריכים לחזור למקורות ולבטוח בגוף שלנו, הוא מכיל את כל המידע שאנחנו צריכים.

אייל עקיבא, פוסטר סיטי

מַעֲשֶׂה בְּאַרְבָּעָה בְּנֵי מִשְׁפָּחָה, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בְּבֵיתָם- מְסֻבִּין, מְסֻבִּין וּמְסֻבִּין כבר שלושים ושניים ימים, ומספרים בענייני "ימי הנגיפים": האחת מצאה ששמירת מרחק בין-אישי במרחב הציבורי חשובה גם במרחב של  תוך הבית, שכן ארבע שיחות ZOOM בו-זמניות, העוסקות ב Minecraft, שיעור בשפה הספרדית, ניהול חברה ושיחת ועידה עם שלושים משתתפים – הן מתכון בטוח לקקפוניה בלתי נסבלת. השני מצא שכל בוקר, חיות המחמד מגלות שוב שהשקט, שהיה מנת חלקם באמצע היום, הלך לבלי שוב. השלישית חזרה  מ"חילוץ העצמות היומי" וסיפרה על הכלל החברתי החדש: "ההולך בגפו על המדרכה, ורואה שמולו מתקרב 'קהל' של שניים או יותר – יֵרֵד אל הכביש הנטוש, ימזער מבטים, ויבליע כל עיטוש". הרביעי חפר ומצא שהיוונים הקדומים היו בטוחים שדלקות עיניים עוברות דרך מבט: באוויר, ללא מגע, וניסה לתאר כיצד נראו רחובות אתונה בעת התפשטות המחלה…

כְּנֶגֶד אַרְבַּע שִׂיחוֹת זוּם דִּבְּרָה הַקוֹרוֹנָה – האחת – שיעור אפייה ובישול של מאכלים מסורתיים, בהנחיית טבחי המשפחה המהוללים החיים בישראל, ובהשתתפות כל הדודים, בניהם ובנותיהם השנייה – היישר משכונת צ'לסי בניו-יורק, בה נשמע האירוע ההמוני החל כל יום בשעה שבע בערב: מחלונות רבי הקומות מבצבצים ראשי קורבנות הבידוד, ונשמעות תרועות עידוד – צעקות, מחיאות כפיים ונקישת סירים וכפות- הכל לציון שבחם של אנשי צוותי הרפואה. השלישית – ציינה את הפעם הראשונה בה חוגגים שני סדרי פסח- האחד בבוקר והשני בערב – ארבע כוסיות בבוקר וארבע בערב, והכל תוך תשומת לב מיוחדת לסימני הסדר – "קָדֵשׁ וּרְחַץ, רָחַץ יַחַץ, מַגִּיד רַחְצָה, רוֹחֵץ מַצָּה"- רוחצים ורוחצים- אחרי כל קניה בַּמַּרְכּוֹל, אחרי כל נגיעה במשטח נגוע כביכול. הרביעית סיכמה את הקונצרטים הופעות המוזיקה- מאלטון ג'ון שהיה ספון בחדרו ועד למימונה מקוונת היישר ממגדל דוד שבעיר העתיקה.

לשאלתו של ישי ריבו – מה אתה רוצה שנבין מזה?

הנגיף מרחיק, וגם מחבר. מצד אחד- המבט בסופרמרקט, המודד שני מטר מכל מדביק פוטנציאלי, מחלחל פנימה. מצד שני- כשהמרחק בין שכנים לרחוב ביפו זהה לזה שבין חברים בסן פרנסיסקו וביפו,  הקרובים בארץ מְתַרְגְּלִים בינם לבין עצמם יחסים מקוונים. דוחק השעה מניב יצירתיות חדשה ותקדימים נפלאים וטעימים.

הידע מקולל וגם מבורך. מצד אחד- היום ניתן לדעת מי התעטש בכל עיר וכפר, וכל ילד יכול לצייר נגיף בגודל עשירית מאלפית המילימטר. מצד שני-  מזל שאנחנו לא בתקופת יוון, שכן אם כך היה – המסכות לא היו מכסות את הפה, אלא את העיניים!

במקום בו אנו מסובין, אנו מתרכזים בצד השני של כל אלה – רק בריאות!

מיכל לובוביץ', סאניוויל

זו לא פעם ראשונה שאנחנו מתמודדים עם מצב חירום בארה"ב. לפני כ-14 שנה, כשגרנו במיאמי, חווינו סופת הוריקן רצינית ביותר. כשהתחלתי להתארגן על אוכל ומים ואמרתי שכדאי לסוע לאורלנדו, כולם מסביבי אמרו לי : "זה יהיה קל כמו כל ההוריקנים הקודמים, נעבור את זה בקלות".

בעל המסעדה הישראלי שצמוד לבית שלנו שכר משאית והצמיד אותה לרוחב של החנות שלו כדי שהזכוכיות לא יתנפצו, כי החנות שלו היתה ממש מול הים, ללא שום חציצה.

בערב , התחילה הסופה, הרוחות היו עזות וכדי להסיח את דעתנו ישנו בסלון מול הטלויזיה. אי אפשר היה לצאת מהבית.

למחרת, כבר החשמל הפסיק, המעלית לא עבדה, אי אפשר היה להטעין טלפון או להכין קפה, לא היו מים חמים, מזל שזה היה אמצע הקיץ. אי אפשר למלא דלק. ברחובות מראות של עצים שבורים, סירות ששקעו והרס אחד גדול. רק אחרי שבוע, חזר החשמל וזה הרגיש כאילו חזר לנו האויר לנשימה.

הפעם, הקורונה היכתה בכל העולם. נגיף חמקמק, שהמדע עדיין לא מצא לו פתרון גרם לכולנו להיות פחות חופשיים, להסתגר בבתים ולדחות סיפוקים.

כמו בפעם הקודמת, שוב חזרה אלינו אותה תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה.

קראתי השבוע בפייסבוק שאחרי שהסתיים הבידוד בסין, הם לא חזרו למפעלים, הממשל מעודד את הצעירים לחזור לכפרים, לגדל אורז, כי המדינה צריכה להתכונן לימים בהם יהיה קשה לקנות מזון ממדינות אחרות.

איזו תובנה יש לי מכל הסיפורים האלו? לגלות יכולת של גמישות מחשבתית, להסתגל לכל דבר, להתקרב לעצמנו. לחיות בשליטה גם במצב של חוסר שליטה.  לבנות שגרה חדשה גם במצב הנוכחי.

הרפנו והורדנו שליטה גם בבית. פשוט to let go

אפשר להוריד את הקצב. לנשום. להתחבר לעצמנו, לעשות מדיטציה. להתעמל, להתנתק מהטלפון, להקשיב לעצמנו ולילדים, לשחק איתם (לא רק לתקתק אותם), לאהוב את מה שיש ולהנות ממנו. לסמוך על עצמנו, כי מי יודע איזה מצב חירום מצפה לנו בהמשך…