דבר תורה לשבועות: מה בין רות והשתלבות?

דבר תורה לשבועות: מה בין רות והשתלבות?

מאת: דנה גריצר-גוטליב

הימים האחרונים אינם קלים, מצד אחד חדשות מישראל הקרובה ללבנו ומאידך לוח השנה מזכיר ששבועות עכשיו, אני לוקחת נשימה עמוקה ועוד אחת והנה מתחילה.

חג השבועות, הוא חג של נתינה וקבלה, של מסירוּת, קִרְבַה והַקְרבַה, זה גם חג המציין זהות מתחדשת והשתלבות, שיוך וקהילה ואני מסתמכת על סיפוריהםן של אבותינו ואמותינו.

רוּת, בחורה בעלת דיעה ומנהיגה מבטן ולידה, בוחרת להיפרד ממעמד וזהות מכובדים כמואביה שאינה יהודיה ודובקת בחמותה נעמי בדרך לארץ בית לחם יהודה, לרות זו ארץ חדשה.

Photo by iStock images

חג השבועות נחגג בתום ספירת העומר שאותו מתחילים בפסח ולא ניתן להתעלם מהקשר בין השניים. מצד אחד בפסח עַם של עבדים בורח מעבדות לחירות, נודד בדרכו הארוכה במדבר לארץ המובטחת אליה יוכל להכנס רק לאחר שיתכסה בזהות מתחדשת ונקייה, חפה משאריות של שעבוד ומאידך ב״שבועות״ אנחנו חוגגים אדמה, התיישבות, צמיחה, זהות מתחדשת ורעננה. איך זה קשור אלינו אתם שואלים? הנה אני עונה.

על רקע פנטסטי ואידילי של אביב ופריחה מתחדשת בזרועות ארוכות וצבעוניות הנמתחות לשמיים – דברים קורים מתחת לפני השטח. שתי נשים, רות ונעמי, דבקות זו בזו בגורל משותף ומהגרות דרכן חזרה ממואב לבית לחם יהודה. במשחק תפקידים מתהפך של זרה ושייכת, שתי נשים מתנהלות בעולם גברי, יש הרבה מה ללמוד על עצמאות, תעוזה, חדשנות והמשכיות (דוד המלך הוא הנין של רות), קוראים לזה גאולה.

אז מה בין חופש, הגירה וזהות, ומה עושים איתם?

זו שאלה חשובה ונוגעת לנו, הישראלים החיים בעמק הנכר. הרי כמו אברהם אבינו ״לך לך״, הלכנו ועזבנו, נדדנו והִגַרנוּ, התיישבנו בארץ שאינה מולדתנו, בנינו בית וגידלנו ילדים לתפארת מדינה שאינה מולדתנו? ילדינו כבר לא לגמרי ישראלים, הארץ בה אנו חיים עכשיו היא ארצם, אך אינה ארצנו, כך לא השפה והזהות שידענו.

גם בחיינו, היהודים והישראליים שנדודים והגירה משולבים זה בזה, לא בכדי חגי ישראל מאוחרים יותר, כמו יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות של מדינת ישראל מצויינים בלוח השנה על אותו הרצץ שבין פסח, המסמל יציאה לחירות, ושבועות שרוחו התיישבות, עבודת אדמה, המשכיות וגאולה מסמלת.

רות הולכת יחד עם נעמי לבית שמעולם לא ראתה, החלטתה והעשייה האקטיבית, ההליכה, העבודה בשדה לפרנסתן, ותכנון העתיד של שתיהן יחד היא חלק בהשתלבות לא פשוטה.

בין סיפור יציאת מצריים ורות ונעמי יש נקודות השקה רבות של מסע והשתלבות ומה שביניהן.

רוּת מהגרת וגם אני, נרטיב של הגירה קיים בפלטפורמה היהודית והיא מאפשרת לי להזדהות ובעיקר ללמוד. כישראלית שחיה בעמק – אני גֵרַה אך גם שייכת. מחבקת את העבר, את השורשים – אך נמצאת במרחב שלא נולדתי בו והופכת אותו לבית. ואיך אני עושה זאת? בעבודה קשה של חיפוש זהות משותפת לזו שהבאתי איתה ולזו שהתיישבתי בה, אני מזמינה אתכםן למסע.

*הכותבת דנה גריצר גוטליב, היא סטודנטית לרבנות ועובדת בהסתדרות הציונית העולמית המחלקה לקשר עם ישראלים בתפוצות.

A story of immigration and integration

(Translated by Michelle Kushner Shabtai)

These days we are celebrating Shavuot – a holiday of giving, sacrifice, devotion, closeness, family, renewal, abundance, grace חֶסֶד, and redemption גְּאֻלָּה. But most of all it is a holiday of identity, migration, foreignness, settlement, belonging, and community.  How does the holiday of Shavuot relate to us, the Israelis who chose to live here in California, and what can we learn from Ruth about integration and our evolving identity?

The festival of ״Hag Habikurim” is celebrated seven weeks after Pessach. The weeks in between these dates are called the Counting of the Omer סְפִירַת הָעֹמֶר  to which Israel later added three National holidays to commemorate Holocaust Remembrance Day, Memorial Day for the Fallen Soldiers of Israel and Victims of Terrorism, and Independence Day.  In our world — the Israeli Jewish world — these holidays are on the same continuum. What is the connection between these special days?

 ״שִׂמְחָה רַבָּה אָבִיב הִגִּיעַ פֶּסַח בָּא – Against the dreamy idyllic backdrop of Spring, rekindled blooms, and arms outstretched towards color-splashed skies, something is happening below the surface — a movement.

The Jewish slaves, who fled ancient Egypt and took flight towards freedom, found themselves engrossed in issues relating to their identity, self-realization, and transformation. During this very time, a few generations later, two women named Ruth and Naomi made their own the Exodus. They shared a similar destiny and clung to one another as they migrated back from Moab to Bethlehem-Judah, obtaining their redemption. Through their wanderings, we can re-examine the meaning of new and integrated identities.

The Egyptian exodus brings about a twofold transformation — physical and mental. As the Jews flee slavery, they experience a collective consciousness shift that will enable them to enter and settle in their new country as consciously free people. Whereas in the story of Ruth, tables turn when there is a role reversal between the women, where one goes from feeling a sense of belonging to being a stranger in a strange land, and visa-versa.

Common to both the story of Pesach (the exodus from Egypt) and the story of Ruth (the exodus from Moab) is their exploration of the relationship between estrangement and freedom, and peoplehood and redemption. No wonder that Israelis view these holidays, as well as the notable days in between that commemorates the rise of a Jewish nation in Israel and the independence of the State of Israel, on the same continuum.

These biblical narratives of migration, and processes of integration in a new land, lead me to ask meaningful questions, like how does the Egyptian exodus manifest in each of us within our own private selves? What transformation must we undergo to fit in here, in the place where we have chosen to live? The answers lie within us, our ability to integrate our old, historical identity with a new, current one.

סיפור פסח באנגלית בגרסה ידידותית לילדים

סיפור פסח באנגלית בגרסה ידידותית לילדים

מאת: טובה בירנבאום

מכירים את זה שיש מילים כ"כ פשוטות בעברית שאתם בהלם מעצמכם שאתם לא יודעים באנגלית? גם סיפור שספגנו בילדות שמרגיש בסיסי כמו לחם עם חמאה נשמע כ"כ שונה באנגלית, ואנחנו מוצאים את עצמינו נתקעים ומתלבטים באילו מילים להשתמש. סיפור פסח מאתגר אפילו יותר כי הוא מלא, לצערינו, באלימות וסבל אנושי; איך מתאימים את הסיפור לשפה המדוברת וגם לערכים החשובים לנו? PJ Library המצויינים תמיד עזרו לנו עם ניסוח נגיש, הומניסטי ושימושי שבו נוכל לספר לילדנו דוברי האנגלית או לחברי הכיתה שלהם את סיפור החג. אנחנו עיבדנו אותו מעט על מנת להתאים לרוח יהדות כתרבות של קהילתנו.

שיהיה חג שמח ומשמעותי!

 

The story of Passover took place long ago in the far-away country of Egypt. A mean and powerful king, called Pharaoh, ruled Egypt. Worried that the Jewish people would one day fight against him, Pharaoh decided that these people must become his slaves. As slaves, the Jewish people worked very hard. Every day, from morning until night, they hammered, dug, and carried heavy bricks. They built palaces and cities and worked without rest. The Jewish people hated being slaves.

A young man named Moses decided to lead the Jewish people out of Egypt. He went to Pharaoh and said, “Let the Jewish people leave Egypt and go into the desert, where they will be free.” But Pharaoh stamped his foot and shouted, “No, I will never let the Jewish people go!” Moses warned, “If you do not listen, many terrible things, called plagues, will come to your land.”  But Pharaoh would not listen, and so the plagues arrived. First, the water turned to blood. Next, frogs and, later, wild animals ran in and out of homes. Balls of hail fell from the sky and bugs, called locusts, ate all of the Egyptians’ food.

Each time a new plague began, Pharaoh would cry, “Moses, I’ll let the Jewish people go. Just stop this horrible plague!” Yet no sooner would Moses take away the plague than Pharaoh would shout: “No, I’ve changed my mind. The Jews must stay!” So there were more plagues. Finally, as the tenth plague arrived, Pharaoh ordered the Jews to leave Egypt.

Fearful that Pharaoh might again change his mind, the Jewish people packed quickly. They had no time to prepare food and no time to allow their dough to rise into puffy bread. They had only enough time to make a flat, cracker-like bread called matzah. They hastily tied the matzah to their backs and ran from their homes.

The people had not traveled far before Pharaoh commanded his army to chase after them and bring them back to Egypt. The Jews dashed forward but stopped when they reached a large sea. The sea was too big to swim across. Frightened that Pharaoh’s men would soon reach them, the people cried and suddenly a miracle occurred. The sea opened up. Two walls of water stood in front of them and a dry, sandy path stretched between the walls. The Jews ran across. Just as they reached the other side, the walls of water fell and the path disappeared. The sea now separated the Jews from the land of Egypt. They were free!

Each year at Passover, we eat special foods, sing songs, tell stories, and participate in a Seder – a special meal designed to help us remember this miraculous journey from slavery to freedom.

והגדת לבתך: מחשבות על סדר נשים

והגדת לבתך: מחשבות על סדר נשים

מאת: יעל יחיאלי

זה יכול להשמע כמו התחלה של בדיחה, שלוש נשים, אחת סופרת אמריקאית יהודיה פמיניסטית – אסתר ברונר, אחת עובדת סוציאלית ישראלית, דתל"שית – נעמי נמרוד והשלישית ילידת ארה"ב שעלתה לישראל ונבחרה להיות חברת כנסת מטעם מפלגת רץ – מאשה פרידמן, נפגשות ב 1975 בפעילות פמיניסטית בחיפה. לומדות טקסטים, כותבות הצעות חוק, מפגינות, עושות חוגי בית ומובילות תנועה למאבק על חירותן של נשים. מגיע חג הפסח והן מחליטות יחד לעשות מעשה – סדר נשים. הגברים מכינים את האוכל, הנשים מכינות את ההגדה.

 

”If Seder is order, that spring of 75 in Haifa we changed the order”, כך כותבת ברונר בספרה, "The Women's Haggadah".

Photo by iStock/yelnami

סדר הנשים קם בעקבות שיתוף פעולה של נשים ישראליות ואמריקאיות. כמו הרבה מהמהפכה הפמיניסטית גם כאן זה התחיל מסיסטרהוד, כמה נשים שהחליטו לעשות סדר. האחת הביאה את רוח הפמיניזם ומאבק זכויות האדם של שנות השישים בארה"ב, השניה הביאה את החירות הישראלית לעיצוב טקסים ויחד הם יצרו את סדר הנשים הראשון.

למה דווקא סדר נשים, למה דווקא הגדה של פסח? חג הפסח הוא החג היחיד שבו הטקס המרכזי נעשה במרחב המשפחתי. לא בית כנסת כמו ראש השנה ויום כיפור, לא חג שבועות שלומדים תורה בקהילה כל הלילה. ליל סדר הוא טקס משפחתי. המצווה העיקרית בחג היא "והגדת לבנך" להעביר את הסיפור שלנו לדור הבא. מה יעשו נשים עם תודעה פמיניסטית שקוראות את ההגדה של פסח שכל כולה מתייחסת רק לחצי מהאנושות? יש ארבעה בנים בהגדה, איפה הבנות??, בתחילת הסדר מסתכלים על המצה וקוראים "הא לחמא עניא – זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים" ומה עם האימהות? לא אכלו?? או שמא הן אלו שהכינו את האוכל אז אין צורך להזכיר אותן? לאורך ההיסטוריה היהודית, נכתבו אלפי מדרשים ופרשנויות להגדה של פסח, תמיד על ידי גברים. הם אלה שידעו לכתוב, ולקרוא, הם למדו תורה והם גם פירשו אותה.

ואז הגיעה המהפכה הפמיניסטית והמחשבה הרדיקלית שנשים הן 50% מהאוכלוסיה וגם מעם ישראל ועדיין, הן מודרות מההגדה. הן היו ביציאת מצרים אבל הן מודרות מהסיפור שמסופר על יציאת מצרים. אז מה עושות הנשים האלו? בדיוק מה שעשו הקיבוצים בתחילת המאה – לקחו את ההגדה המסורתית ועיצבו אותה בצורה שתתאים לתפיסת עולמן. הוסיפו את ארבעת הבנות, הוסיפו את כוס מרים, הוסיפו את המיילדות שהצילו את התינוקות במצרים, החזירו את הנשים לסיפור ולהגדה. כדי שנוכל לקיים והגדת לבנך ולבתך, שלא נדיר אף אחת, הבנות, האימהות וכל מי שהייתה שם.

הסיפור של פסח הוא יציאה לחירות, במאתיים שנים האחרונות אנחנו עדות/ים ליציאה לחירות של עוד קבוצות בחברה, הסיפור של יציאת מצרים מהווה השראה למאבקים חברתיים לחירות. בנאומו המפורסם של מרטין לותר קינג באפריל 1963, מה שהסתבר בצער כנאומו האחרון, הוא אומר שלו היו שואלים אותו מה היא הנקודה האחת בהיסטוריה שהיה רוצה לחזור אליה, הוא היה אומר שימו אותי במצרים, ברגע שבו אלוהים לוקח את העם שלו ומוציא אותם לחירות, מאז ועד היום החברה האנושית צועקת – אנחנו רוצים/ות חירות, כך קורא קינג בזמן שהוא נאבק על זכויות האדם לחירות. גם במאבק הפמיניסטי נשים צועקות ונאבקות על החירות שלהן, חירות לבחור ולהיבחר, חירות לעצמאות כלכלית, חירות מאלימות, וחירות לכתוב פרשנות פמיניסטית להגדה של פסח.

ואיך הגיע התפוז לקערת ליל הסדר? הכל החל באגדה אורבנית על מישהי ששאלה רב בארה"ב על מה תעשה אישה לסבית בבית הכנסת שרוצה להיות חלק מהקהילה. התשובה שלו הייתה שאין לה מקום כמו שאין מקום לתפוז על קערת הסדר. מאז קבוצה של נשים החליטו שזו הדרך לעשות מקום, זו הדרך לתקן. כל קערת הסדר מלאה בסמלים המיועדים לגרום לילדים/ות לשאול – מה זה? ואז ההורים יסבירו ויספרו דרך הסמלים האלו את סיפור יציאת מצרים. ברגע שיש תפוז, הילדים/ות ישאלו מה זה התפוז וההורים יוכלו לספר את הסיפור של המאבק הפמיניסטי כסיפור של חירות, יוכלו לדבר על החשיבות של נתינת מקום לכל מי שהודר מהסיפור ההיסטוריה.

חג הפסח יוצא לא פעם בעיצומו של חודש מרץ, שבו מתקיים יום האישה הבין לאומי. סדר נשים הוא ביטוי למהפכה פמיניסטית בתוך המסורת היהודית. אנחנו בתקופה שיש סביבנו רבות ורבניות, מרצות מורות ליהדות, מובילות קהילות, בשנה שעברה זכתה פרופ' נעם ורד בפרס ישראל בתלמוד וגם במרחב המשפחתי – נשים שלוקחות חלק מטקסים משפחתיים – קבלת שבת, קידוש, טקסי חיים, בת מצווה ועוד. חירות שאיתה באה אחריות.

ולאן זה הולך? כמו יציאת מצרים, תמיד יש מה עוד לעשות, עוד מרחבים לתקן, ואולי אף פעם לא נשיר באמת די די דיינו.

גם את השיר הזה כתבו אסתר ברונר ונעמי נמרוד בהגדת נשים הראשונה –

דיינו אילו נבראה חוה בצלם אלוהים ולא עֵזֶר כנגד אדם – דיינו.

אילו נבראה חוה והיא שווה לאדם, ולא נחשבת כמפתה – דיינו.

אילו זכתה חוה, האישה הראשונה שאכלה מפרי עץ הדעת, שיכירו בה כבמי שנתנה לנו דעת – דיינו.

אילו זכתה אשת לוט בכבוד על הרחמים שגילתה, כאשר הביטה לאחור לראות בגורל משפחתה בסדום ולא היתה נענשת על כך – דיינו.

אילו זכו אימותינו בכבוד בעבור בנותיהן כמו בעבור בניהן – דיינו.

אילו לא סכסכו אבותינו את אימותינו זו בזו, כאברהם את שרה והגר או כיעקב את לאה ורחל – דיינו.

אילו היו המיילדות שהצילו את בני עמנו במצרים זוכות להכרה לה הן ראויות – דיינו.

אילו זכתה מרים לאותו מקום אשר לו זכו משה ואהרן במורשתנו – דיינו.

אילו גם נשים היו בין כותבי התנ"ך והיו מפרשות את הבריאה ואת תפקידינו בהיסטוריה – דיינו.

אילו גם נשים היו כותבות את ההגדה והיו נותנות לאימותינו את המקום הראוי להן בתולדותינו – דיינו.

אילו כל דור ודור של נשים וכל דור של גברים יחדיו היו ממשיכים לצאת ממצרים – דיינו ודיינו. דיינו ודיינו ולא דיינו.

 

לפני חמש שנים הקהילה שלנו הצטרפה לתנועה של נשים וארגונים שיצרו סדר נשים. בשנה שעברה, בתוך הסגר הראשון ראינו שאפשר לעשות אותו גם בזום, ביום רביעי הקרוב, במסגרת התוכנית "חמישים גוונים", נקיים סדר נשים (הפתוח גם לגברים) ונוסיף את התיקונים שלנו למסורת היהודית. נתלבש בלבן, נשתה 4 כוסות, נקרא טקסטים שכתבו נשים, נשתף בתפילות שלנו, בתקוות שלנו עבורנו ועבור הבנות/ים שלנו, נשיר שירים ונסיים במילים לשנה הבאה בירושלים. או שלא.

מזמינות אתכםן להצטרף אלינו, ולצאת יחד ממצרים.

פורים בקורונה: לומדים מחדש מהי קהילה

פורים בקורונה: לומדים מחדש מהי קהילה

מאת: טובה בירנבאום

יצא לכם פעם לשתות לבד? הכוונה לאלכוהול, לא לקפה. לשתות כוס יין תוך כדי בישול ארוחה או לשבת לבירה עם חבר/ה הן שתי פעילויות שונות בתכלית; להתחפש מול המראה לעומת לדפוק הופעה למסיבת תחפושות הן גם שתי חוויות שונות לחלוטין.

Photo by iStock

הפרקטיקה של פורים- משלוח מנות, משתה, קריאת מגילה, תחפושות, שתייה חריפה – היא כולה מקשה אחת של פעילות קבוצתית קהילתית אינטנסיבית. לעשות כל אחת מהפעולות האלה באופן אינדיבידואלי היא כמובן חוויה אחרת שלפעמים מעקרת אותה מכל משמעות, כי מה העניין בלשלוח מנות לעצמי?

פורים, אולי יותר מכל אחר, מזמין אותנו להיות עם אנשים; זהו חג קהילתי מובהק; והיום, שנה לתוך תקופת הקורונה, אנו חוגגים אותו לבד. כל משפחה עם עצמה.

לפני שנה עדין חגגנו יחד; חלק מהארועים כבר בוטלו, אך עדיין היינו בהכחשה. מיד לאחר הפורים צללנו לתוך בור עמוק של חוסר וודאות, דאגה ושינוי דרסטי בהתנהלות היום-יום. השלמנו בכאב עם ליל סדר בזום ועם יום כיפור מול המסך ולא באולם מלא אנשים נרגשים. למדנו במהלך השנה הזו איך לעשות קהילה גם מרחוק; הוכרחנו להיות יצירתיים מול החגים שלנו ועיצבנו מחדש טקסים, חוויות ורגעים מיוחדים סביב מעגל השנה שהצריכו רק מחשב, אינטרנט סביר ועדיף עם כוס יין ליד.

אבל אז הגיע שוב פורים. החג שמסמן את סגירת המעגל של הקורונה, החג האחרון ברצף החגים שהמצאנו מחדש. הוא הקשה מכולם: איך מייצרים את הכיף של רעשנים, תחפושות, מוסיקה ואלכוהול דרך זום? איך משחזרים את הרגע שבו עדין לא מזהים מיהי המוכשרת שהתחפשה עם הקפדה על כל פרט ועד לשחרור ה"וואו" המתפעל והצחוק המשחרר? כמובן שיש דרכים, ותמיד יש, אבל מעבר לעובדה שפורים הוא המאתגר ביותר, אנו גם בשלב של עייפות ומיצוי. אנחנו רואים את החיסון בקצה המנהרה – מגיע אך עוד לא מגיע, הוא קצת כמו המשיח – מרגיש שכבר יותר מידי זמן הוא מתעכב, ובינתיים עוד חג שצריך להמציא מחדש, והפעם ממש צריך לשבור את הראש.

בתוך המציאות המסובכת הזו אני חושבת על מה שניקח איתנו הלאה, אחרי שנקבל את מנת החיסון השנייה ואחרי שהילדים ממש יקומו בבוקר וילכו לבית הספר (מרגיש בדיוני, אני יודעת). כשנשאל את עצמינו מה למדנו בתוך התקופה הארוכה בה העולם השתנה, אולי נוכל לומר לעצמינו שלמדנו מחדש את המושג קהילה.

בנדיקט אנדרסון, האיש החכם מאחורי "קהילות מדומיינות", לימד אותנו כי אנו נזיז הרים עבור קבוצה שאנו חשות חלק ממנה, גם אם המשותף בין חברי הקבוצה הוא מזערי או כמעט לא קיים, אך תחושת השייכות שלנו היא אמיתית ויוצרת משמעות.

בתוך שנה שבה הוכרחנו להגדיר מחדש מיהו ומהו "חיוני", גם הגדרנו עבור עצמינו באופן אישי מהו חיוני: מפגש אחת על אחת לשיחה ארוכה? לימוד מעמיק יחד על אותו דף עם דיון שמפתיע עד כמה הוא גם אינטלקטואלי וגם אישי בו זמנית? מפגש מרגש של הרבה אנשים החווים יחד, באותו החלל, רגע רוחני עמוק? תרומה משותפת משמעותית דרך התנדבות שבאמת משנה את העולם? אנחנו שונים זה מזו בצרכים שלנו ואנו יודעות טוב יותר כעת מה חשוב לנו.

כשהקורונה תעבור לדפי ההיסטוריה סוף סוף, אנחנו נהיה מדוייקים יותר ביצירת רגעי קהילה אותנטיים, מזינים ומשמעותיים. למדנו, בדרך הקשה, עד כמה יקרים הם רגעי הביחד עם חברים ובני משפחה, ואנו נשקיע ונהיה מדויקים הרבה יותר בעיצוב החוויה והרגע, שכ"כ חסרים לנו כעת.

אני תקווה כי פורים הזה באמת יסמן את סוף התקופה וכי נסב לליל הסדר עם האהובים שלנו, אך גם אם נחכה לשבועות או ראש השנה הבא, בואו נעשה מהתקופה ההזויה הזו הכי הרבה שאפשר; וכשנחזור להתווכח על פוליטיקה בזמן שהילדים נרדמו על הספה, נבין שאלה הם רגעי החסד האמיתיים של החיים.

פורים שמח!

אחת ולתמיד: האם הסילבסטר הוא חג אנטי יהודי?

אחת ולתמיד: האם הסילבסטר הוא חג אנטי יהודי?

מאת: טובה בירנבאום

אף אחד/ת מאיתנו אינה/ו מזיל/ה דמעה על לכתה של שנת 2020. חווינו שנה שתיזכר בהיסטוריה האנושית ככזו ששינתה אותנו ואת העולם כפי שאנו מכירים אותו. הגעתה של שנת 2021 לפיתחנו מעוררת תקווה לחזרה למציאות השגרתית אליה אנו מתגעגעים, של מפגשים משפחתיים פנים אל פנים, לימודי בית ספר שמתקיימים כסדרם ופגישות עבודה שלא על גבי המסך.

היום הראשון שמציין את פתיחת השנה האזרחית תמיד אפוף סימני שאלה ומבוכה עבור רבים מאיתנו, הישראלים. יש מי שרואה בחגיגות השנה הלועזית החדשה אקט שנוגד את אורחות החיים היהודיים והתרבות היהודית; הוא יאמר כי לנו יש ראש שנה משלנו – אז מה לנו ולראש השנה הגויי הזה?

אי אפשר שלא לקשר את הדיון הזה עם פרשת השבוע, פרשת ויחי, בה אנו קוראים על היטמעותם של בני יעקב במצרים, זו שתוביל לבסוף לשיעבוד ארוך של דורות. מדרש מפורסם מספר בגאווה את סוד גאולתם של עם ישראל ואת סוד הישרדותם: היבדלות מן התרבות הדומיננטית במצרים והקפדה על אורחות חיים ייחודיים: "רבי הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערווה" (ויקרא רבה, לב). הדרשן המבריק במאה השישית, שדורש את הדברים בפני קהילתו, מבקש לחזק את המאזינים בדביקות באורח החיים היהודי, ומעודד אותם שלא להתפתות ולהיסחף אחר מנהגים זרים מהתרבות הסובבת אותם.

ובכן, האם בבואנו לציין את תחילת השנה הלועזית אנו מחלישים את זהותנו היהודית ופורצים פרץ מסוכן של היטמעות בתרבות זרה?

בפועל, אם נרצה או לא, אנחנו חיים את חיינו ע״פ לוח השנה הגרגוריאני, בארץ וודאי בחו״ל, ומטבענו כבני אדם אנו אוהבים טקסים וציון של מעברים בחיים. באירופה וגם בארץ (בעקבות תקופת המנדט הבריטי) נוהגים לכנות את ליל ה-31 לדצמבר, ליל הסילבסטר. בארה״ב הוא פשוט ליל השנה החדשה. שלא בזמן קורונה בהרבה מקומות מציינים את תחילת השנה החדשה במסיבות נוצצות במיוחד ובנשיקה המפורסמת בחצות. כדאי לדעת כי החג המציין את השנה החדשה אינו חג נוצרי אלא חג אזרחי; להיפך- הכנסיה התנגדה בשעתו לחגיגות, ששורשן היה פגאני, וניסתה לדכא אותן ע"י הנהגת צום בשלושת הימים הראשונים של השנה.

אבל מי היה סילבסטר והאם נכונות השמועות כי הוא היה צורר יהודים שיכול להתחרות עם עוכרי ישראל בעלי מעמד, כגון אנטיוכוס ופרעה?

בכנסיה הקתולית ישנו פולחן קדושים משמעותי; כל יום מ-365 ימי השנה מוקדש לקדוש כלשהו מתוך ההיסטוריה הנוצרית. את ה-31 בדצמבר קיבל כומר תושב רומא בן המאה הרביעית לספירה, שהפך לאפיפיור- האפיפיור סילבסטר הראשון. כהונתו הייתה בראשית תקופת הפריחה של הנצרות, בה היא הפכה מדת שולית ומחתרתית לאחת הדתות הבולטות באימפריה הרומית. בתקופת כהונתו של סילבסטר הראשון שיפר הקיסר את יחסו כלפי הנוצרים, והם קיבלו לראשונה חופש דת מלא ומעמד שווה לבני הדתות האחרות באימפריה.

הרבה מיתוסים נקשרו בשמו של האפיפיור סילבסטר הראשון: סיפרו עליו כי היה מרפא מצורעים, סיפרו אף כי הוא זה ששכנע את הקיסר קונסטטינוס להתנצר ואף ערך את טקס הטבלתו לנצרות; סיפורים אלה הוכחו כמופרכים, כמו גם המיתוסים המתארים את סילבסטר הראשון כרודף יהודים: סיפרו עליו כי כפה על יהודים להמיר את דתם, עינה ורצח אותם, אך ברור כיום כי סיפורים אלה הם חסרי כל יסוד היסטורי. הם אף משוללי היגיון כיון שבתקופה דעסקינן הנצרות לא היתה (עדין) דת רודפת, אלא התאוששה ממאות שנים של היותה דת נרדפת.

אז אם כן, אין מדובר בחג נוצרי וודאי שלא מדובר בציון חג על שם צורר יהודים נורא. עדין, יש מי שיחושו אי נוחות לציין חג שאינו חג יהודי, כמו שלא ישושו לציין, למשל, את יום הוולנטיין (עוד קדוש נוצרי) כיום האהבה ב-14 לפברואר.

בעיני, השאלה היא אינה מה אנו לא מציינים על מנת לשמר את זהותנו, או ממה אנו נמנעים, כשם שמציע המדרש בו פתחנו, שנוקט בארבעה לאוים נוקבים ומהדהדים; אני מציעה לשאול מה אנו כן מציינים ובאילו פעולות אקטיביות אנו נוקטים באופן פוזיטיבי על מנת לשמר זהות יהודית חיה ורלוונטית: כיצד אנו חיים אורח חיים יהודי תרבותי על דרך החיוב, אם בציון מועדי מעגל השנה היהודי באופן שמתיישב עם הערכים בהם אנו מחזיקים; אם בשיח יהודי תרבותי שמכיל את הסוגיות היומיומיות העומדות לפתחנו, אך מסוגל לתת לו גם מילים מעולם הערכים היהודי; ואם במלחמה אקטיבית על זהותנו היהודית באופן שבו אנו תופסים אותה, מבלי להשאיר את השיח אודותיה ואת הפרשנות שלה רק לאלה שמפרשים אותה באופן שמנוגד לערכים שלנו.

בין כך ובין כך, נקווה כי נשיקת החצות, בין אם אתם מקפידים בה או לא, תהיה יריית פתיחה לשנה טובה הרבה יותר, שנה אזרחית של בריאות, שיקום הכלכלה העולמית וחזרה לפעילות קהילתית ומשפחתית שאנו כל כך מתגעגעים אליה.

שבת שלום ושנה אזרחית ברוכה!