אחת ולתמיד: האם הסילבסטר הוא חג אנטי יהודי?

אחת ולתמיד: האם הסילבסטר הוא חג אנטי יהודי?

מאת: טובה בירנבאום

אף אחד/ת מאיתנו אינה/ו מזיל/ה דמעה על לכתה של שנת 2020. חווינו שנה שתיזכר בהיסטוריה האנושית ככזו ששינתה אותנו ואת העולם כפי שאנו מכירים אותו. הגעתה של שנת 2021 לפיתחנו מעוררת תקווה לחזרה למציאות השגרתית אליה אנו מתגעגעים, של מפגשים משפחתיים פנים אל פנים, לימודי בית ספר שמתקיימים כסדרם ופגישות עבודה שלא על גבי המסך.

היום הראשון שמציין את פתיחת השנה האזרחית תמיד אפוף סימני שאלה ומבוכה עבור רבים מאיתנו, הישראלים. יש מי שרואה בחגיגות השנה הלועזית החדשה אקט שנוגד את אורחות החיים היהודיים והתרבות היהודית; הוא יאמר כי לנו יש ראש שנה משלנו – אז מה לנו ולראש השנה הגויי הזה?

אי אפשר שלא לקשר את הדיון הזה עם פרשת השבוע, פרשת ויחי, בה אנו קוראים על היטמעותם של בני יעקב במצרים, זו שתוביל לבסוף לשיעבוד ארוך של דורות. מדרש מפורסם מספר בגאווה את סוד גאולתם של עם ישראל ואת סוד הישרדותם: היבדלות מן התרבות הדומיננטית במצרים והקפדה על אורחות חיים ייחודיים: "רבי הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערווה" (ויקרא רבה, לב). הדרשן המבריק במאה השישית, שדורש את הדברים בפני קהילתו, מבקש לחזק את המאזינים בדביקות באורח החיים היהודי, ומעודד אותם שלא להתפתות ולהיסחף אחר מנהגים זרים מהתרבות הסובבת אותם.

ובכן, האם בבואנו לציין את תחילת השנה הלועזית אנו מחלישים את זהותנו היהודית ופורצים פרץ מסוכן של היטמעות בתרבות זרה?

בפועל, אם נרצה או לא, אנחנו חיים את חיינו ע״פ לוח השנה הגרגוריאני, בארץ וודאי בחו״ל, ומטבענו כבני אדם אנו אוהבים טקסים וציון של מעברים בחיים. באירופה וגם בארץ (בעקבות תקופת המנדט הבריטי) נוהגים לכנות את ליל ה-31 לדצמבר, ליל הסילבסטר. בארה״ב הוא פשוט ליל השנה החדשה. שלא בזמן קורונה בהרבה מקומות מציינים את תחילת השנה החדשה במסיבות נוצצות במיוחד ובנשיקה המפורסמת בחצות. כדאי לדעת כי החג המציין את השנה החדשה אינו חג נוצרי אלא חג אזרחי; להיפך- הכנסיה התנגדה בשעתו לחגיגות, ששורשן היה פגאני, וניסתה לדכא אותן ע"י הנהגת צום בשלושת הימים הראשונים של השנה.

אבל מי היה סילבסטר והאם נכונות השמועות כי הוא היה צורר יהודים שיכול להתחרות עם עוכרי ישראל בעלי מעמד, כגון אנטיוכוס ופרעה?

בכנסיה הקתולית ישנו פולחן קדושים משמעותי; כל יום מ-365 ימי השנה מוקדש לקדוש כלשהו מתוך ההיסטוריה הנוצרית. את ה-31 בדצמבר קיבל כומר תושב רומא בן המאה הרביעית לספירה, שהפך לאפיפיור- האפיפיור סילבסטר הראשון. כהונתו הייתה בראשית תקופת הפריחה של הנצרות, בה היא הפכה מדת שולית ומחתרתית לאחת הדתות הבולטות באימפריה הרומית. בתקופת כהונתו של סילבסטר הראשון שיפר הקיסר את יחסו כלפי הנוצרים, והם קיבלו לראשונה חופש דת מלא ומעמד שווה לבני הדתות האחרות באימפריה.

הרבה מיתוסים נקשרו בשמו של האפיפיור סילבסטר הראשון: סיפרו עליו כי היה מרפא מצורעים, סיפרו אף כי הוא זה ששכנע את הקיסר קונסטטינוס להתנצר ואף ערך את טקס הטבלתו לנצרות; סיפורים אלה הוכחו כמופרכים, כמו גם המיתוסים המתארים את סילבסטר הראשון כרודף יהודים: סיפרו עליו כי כפה על יהודים להמיר את דתם, עינה ורצח אותם, אך ברור כיום כי סיפורים אלה הם חסרי כל יסוד היסטורי. הם אף משוללי היגיון כיון שבתקופה דעסקינן הנצרות לא היתה (עדין) דת רודפת, אלא התאוששה ממאות שנים של היותה דת נרדפת.

אז אם כן, אין מדובר בחג נוצרי וודאי שלא מדובר בציון חג על שם צורר יהודים נורא. עדין, יש מי שיחושו אי נוחות לציין חג שאינו חג יהודי, כמו שלא ישושו לציין, למשל, את יום הוולנטיין (עוד קדוש נוצרי) כיום האהבה ב-14 לפברואר.

בעיני, השאלה היא אינה מה אנו לא מציינים על מנת לשמר את זהותנו, או ממה אנו נמנעים, כשם שמציע המדרש בו פתחנו, שנוקט בארבעה לאוים נוקבים ומהדהדים; אני מציעה לשאול מה אנו כן מציינים ובאילו פעולות אקטיביות אנו נוקטים באופן פוזיטיבי על מנת לשמר זהות יהודית חיה ורלוונטית: כיצד אנו חיים אורח חיים יהודי תרבותי על דרך החיוב, אם בציון מועדי מעגל השנה היהודי באופן שמתיישב עם הערכים בהם אנו מחזיקים; אם בשיח יהודי תרבותי שמכיל את הסוגיות היומיומיות העומדות לפתחנו, אך מסוגל לתת לו גם מילים מעולם הערכים היהודי; ואם במלחמה אקטיבית על זהותנו היהודית באופן שבו אנו תופסים אותה, מבלי להשאיר את השיח אודותיה ואת הפרשנות שלה רק לאלה שמפרשים אותה באופן שמנוגד לערכים שלנו.

בין כך ובין כך, נקווה כי נשיקת החצות, בין אם אתם מקפידים בה או לא, תהיה יריית פתיחה לשנה טובה הרבה יותר, שנה אזרחית של בריאות, שיקום הכלכלה העולמית וחזרה לפעילות קהילתית ומשפחתית שאנו כל כך מתגעגעים אליה.

שבת שלום ושנה אזרחית ברוכה!

חגיגות חג המולד בגולה: מחשבות על זהות בחודש דצמבר

חגיגות חג המולד בגולה: מחשבות על זהות בחודש דצמבר

מאת: טובה בירנבאום

לפני תשע שנים נעשה ע"י משרד הקליטה קמפיין שהצטיין בחוסר הטעם שלו: "הם תמיד יישארו ישראלים. הילדים שלהם לא. עזרו להם לחזור לארץ". יתכן ואתם זוכרים את הסערה סביב שלושת הסרטונים, שבאחד מהם הילדה החמודה מתרגשת מכריסמס במקום מחג החנוכה. אלפיים שנות גלות, רדיפות ופוגרומים עברו אל מול עינינו ושאלנו את עצמינו אם עברנו את כל זה בשביל שהדור הבא ישכח את מורשתו ויתבולל עבור מתנה מנצנצת מתחת לעץ מקושט.

מה יש בחג המולד שמחדיר לליבנו חרדה קיומית כזו ולמה קשה לנו לראות את הילד מתבונן בעיניים נוצצות בסנטה רכוב על איילים?

אני משתמשת בלשון רבים, אבל כמובן שהתחושות לגבי הנושא הן שונות ואינדיבידואליות. בן הזוג שלי, שיחיה, התכווץ הבוקר כשהילדה הקימה עץ כריסמס מאולתר בסלון ופיזזה ברחבי הבית באושר. אני שמחתי על הטבעיות שבה היא נהנית גם מחנוכה וגם מחג המולד, מבלי לחשוב שיש קונפליקט בין השניים.

שאלתי את עצמי למה בקלות כזו אנחנו עוטים על ילדינו תחפושות בהאלווין ויוצאים לצוד ממתקים, אך נחרדים מהמחשבה של עץ אשוח מקושט בתוך הבית.

התרבות היהודית טיפחה לאורך הדורות את ההפרדה התודעתית בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. ההלכה, שהתפתחה ברובה בתקופת הגלות, מדגישה את הנושא בעיקר סביב הלכות שבת. אנחנו, שגדלנו במדינה שבה המרחב הציבורי מדבר ביהודית, מרגישים את זה אולי פחות, אבל למי שגדל בתפוצות ברור מאוד שמה שיהודי מתרחש בפנים – בבית, בבית הכנסת או בג'יסיסי. לכן, למשל, התפיסה של לאכול אוכל כשר בבית ולהקפיד פחות "בחוץ", רווחת מאוד בקהילות היהודיות בעולם, על אף שמבחינה הלכתית טהורה היא לא תופסת, כמובן.

הדבר נכון גם לגבי סממנים דתיים של דתות אחרות: זה מרגיש בסדר להתחפש ולצאת עם החברים לסיור איסוף ממתקים, כל עוד זוהי פעילות שאינה לגמרי נכנסת הביתה. לארח עץ אשוח בסלון זה כבר סיפור אחר לגמרי, כיון שהוא מסמל יותר מכל את ה"כניעה" לתרבות הזרה וההפנמה שלה אל תוך חיינו.

אנחנו יודעים מצוין שלא כל מי שמעמיס על הגג של המכונית עץ שקנה במחיר מצוין ומלכלך את הבית בעלי מחט הוא נוצרי אדוק שאוכל את לחם הקודש בכל יום ראשון בכנסיה, בדיוק כמו שאנחנו חיים לגמרי בשלום עם נרות וקידוש בליל שבת ללא ההקפדה על שבת הלכתית. אנו מכירים מצוין את המשמעות של "דת כתרבות" אבל עדין ההכנסה הביתה היא מחסום פסיכולוגי רב משמעות.

אם נרצה לחוש בארה"ב את התרבות היהודית במרחב הציבורי נוכל לבקר באחת השכונות היהודיות של ברוקלין – וויליאמסבורג או בורו-פארק. שם הצליחה הקהילה לבנות סביבה חומות מדומיינות ולפרסם את נס פך השמן בחלונות הבית, או לערוך הגעלת כלים ברחוב באין מפריע. גם שם קיימת הפרדה, לפחות רעיונית, בין הפנים לחוץ, כאשר החוץ הוא אינטרנט, טלוויזיה ומנהטן. קרובי משפחתי המתגוררים שם חרדים אף הם, לא מהיום בו הילד יבנה עץ אשוח בסלון, אלא מהיום בו יימצא משוטט ליד בית קולנוע.

אז מה זה אומר בפועל? בעיקר שכדאי להפסיק להשקיע אנרגיה בלחשוש וכדאי להשקיע במחשבה על הצֵידָה התרבותית שנרצה להכניס לתרמיל של היקרים לנו: טקס, שיר, טקסט וסיפור. נרצה שכשיחשבו מה היה יהודי בבית בו גדלו – הם לא ייזכרו כיצד ההורים חרדו מהיום בו יביאו בן/בת זוג לא יהודיים, אלא ייזכרו במשמעות והתוכן שהתרבות עליה גדלו העניקה להווייה היום יומית.

אם הילדים סקרניים לגבי תרבויות אחרות, למה לא להעשיר אותם? הם בחכמתם יבינו מה היה חלק מהחיים המשפחתיים ומה היווה בגדר חומר העשרה. וכמובן – יבחרו בעצמם לכשיגדלו. כאשר ישנה אהבה לתרבות שלנו במקום חרדה, כאשר ישנם כבוד וסקרנות כלפי התרבות האחרת, לצד הערכה וכבוד לדורות שקדמו לנו – נפתחים השערים לעושר אינסופי שמי אנחנו שנעמוד בינו לבינם.

אני מאחלת לכולנו חגי חורף בריאים וחמימים. נכון שבימי קורונה אין הרבה לאן ללכת, אבל אולי זוהי הזדמנות לחשוב יותר על המרחב הפרטי ולהשקיע במה שקורה בו ולא במה שצריך להישאר חוץ.

בעזרת השף: מתכונים חגיגיים לחנוכה

בעזרת השף: מתכונים חגיגיים לחנוכה

סדרת השידורים "בעזרת השף", בהנחיית יובל שחורי, חוזרת והפעם עם מתכונים מיוחדים לכבוד חג החנוכה. אז הפשילו שרוולים, הכינו את השמן, תשכחו מהדיאטה והצטרפו לאופיר גוטלזון שיכין סופגניות, אייל ורומינה סימט שיכינו צ'ורוס, מיכל פלד עם לביבות גזר אפויות וחני מבורך עם סופגניות טבעוניות. השידורים יתקיימו בערוץ הפייסבוק של ה-ICC בין ה-13 ל-16בדצמבר ב-8:00 בערב ובנתיים, קבלו את המתכונים המצויינים שתוכלו לתייק במחברת כבר מעכשיו.

סופגניות/ אופיר גוטלזון

המצרכים:

1 ק"ג  קמח לבן

50 גרם שמרים טריים או 20 גרם שמרים יבשים

300 מ"ל חלב פושר (ועוד חצי כוס בהיכון, לפי הצורך)

100גרם סוכר לבן

3 ביצים L

100גרם חמאה

2 כפות או 30מ"ל ברנדי

1/2 כפית גרידת לימון

לטיגון: 11/2 ליטר שמן קנולה

לקישוט: אבקת סוכר

למילוי: ריבת תות

אופן ההכנה:

מכינים את הבצק ומתפיחים: בקערת מיקסר עם וו לישה שמים כחצי מכמות הקמח ומערבבים פנימה שמרים. מוסיפים חלב, סוכר, ביצים, חמאה, ברנדי וקליפת לימון ומעבדים דקה לקבלת תערובת אחידה ונוזלית. מוסיפים בהדרגה את יתרת הקמח תוך כדי עיבוד במהירות נמוכה (אם הבצק יבש מדי ופירורי, מוסיפים עוד קצת חלב, עד שהוא מתאחד לבצק רך ולא דביק). מגבירים את מהירות המיקסר לבינונית וממשיכים לעבד 5 דקות נוספות, עד לקבלת בצק חלק ומבריק.

מכסים את פני הקערה בניילון נצמד ומתפיחים עד להכפלת הנפח.

מגלגלים לכדורים ומתפיחים שוב: מעבירים את הבצק למשטח עבודה מקומח מעט מאוד, ומגלגלים ממנו 30 כדורים בגודל ביצה (מחלקים ל-30 בקלות ככה: מחלקים את הבצק ל-3 חלקים שווים, פחות או יותר. מגלגלים כל חלק ל“נקניק” ארוך וחוצים לשני חצאים. מחלקים כל חצי לפי העין ל-5 חלקים).

מניחים על נייר אפייה משומן או על ריבועי נייר אפייה חתוכים. מכסים בניילון נצמד משומן, למניעת התייבשות (הצד המשומן מכסה את הבצק). מניחים לתפיחה עד להכפלת הנפח.

מטגנים, מקשטים באבקת סוכר וממלאים בריבה: בסיר רחב מחממים שמן לטיגון עמוק (160 מעלות אם יש מדחום).

מטגנים את הסופגניות (5-4 בכל פעם), בערך 2 דקות מכל צד, להשחמה.

אם נעזרים בריבועי נייר אפייה – מכניסים את כדורי הבצק יחד עם נייר האפייה לתוך השמן.

מוציאים את הסופגניות לנייר סופג.

מפזרים אבקת סוכר בנדיבות. מזריקים פנימה ריבה ומגישים.

*המתכון לקוח מתוך האתר של קרין גורן.

לצפייה בשידור של אופיר לחצו כאן.

צ׳ורוס (Churros)/ אייל ורומינה סימט

המצרכים:

2 כוסות קמח

2 כוסות מים

1 מקל קינמון (אופציונלי)

2 כפות סוכר

1 כפית מלח

1 כפית תמצית וניל

100 גר' חמאה (לא מלוחה)

2 ביצים

שמן קנולה לטיגון

סוכר וקינמון לציפוי הצ'ורוס לפי הטעם

הכלים הדרושים:

שרוול לקישוט עוגות (piping sleeve), וגם קצה לשרוול בצורת כוכב כדי שייצאו צורות של churros.

אם אין שרוול כזה, אפשר להשתמש בשקית Ziplock ולגזור קצה אחד שלו ולשים את הקצה בתוך החור.

סיר להרתחת מים, וסיר אחר לטיגון.

מספרים למטבח כדי לחתוך את בצק הצ'ורוס כשהוא יוצא מהשרוול לתוך השמן

מלקחיים/כלי להיפוך והוצאת הצ'ורוס מהשמן.

מד טמפרטורה לשמן.

צלחת עם מגבת נייר לספיגת שמן לאחר טיגון.

צלחת לערבוב הציפוי של הצ'ורוס.

אופן ההכנה:

בסיר בינוני, מביאים לרתיחה את המים ואת מקל הקינמון, עד שהמים תופסים צבע מהקינמון.

מוציאים את מקל הקינמון, ומוודאים שוב שיש 2 כוסות של מים (לפעמים יש קצת אידוי ואפשר להשלים ל-2 כוסות).

להוסיף את הסוכר, המלח, ותמצית הוניל.

לערבב עד להמסה של הרכיבים הנ"ל. אחרי שהם נמסים, מוסיפים את החמאה ומערבבים עד להמסה של כל החמאה.

מנפים את הקמח כדי שלא יהיו גושים.

מורידים מהאש ומוסיפים את הקמח לתוך הנוזל החם. מערבבים את התערובת עם כף עץ עד שהיא מתאחדת לבצק אחיד וחלק (אפשר גם להשתמש במיקסר עם וו ה-K לעוגיות). מאוד חשוב ללוש עד לקבלת בצק אחיד ללא גושים – אחרת הבצק עלול להיסדק בטיגון.

מקררים את תערובת הבצק.

להוסיף את הביצים 1-1, עדיף לשבור לקערה נפרדת, לערבב טיפה (לא להקציף) ולשפוך לתוך הבצק – אחרי כל ביצה, לערבב היטב. להמשיך לערבב עד שהבצק רך ואחיד.

לתת לבצק לנוח כ-10 דקות. לחמם שמן לטיגון עד לטמפרטורה של 350-380F.

למלא את השרוול עם הבצק, בהקפדה על הוצאת בועות אוויר אם יש.

להוציא רצועות של הבצק ישר לתוך השמן. להשתמש במספריים כדי לנתק את הבצק מהשרוול – עדיף לטבול את קצה המספריים בתוך השמן קצת ואז לחתוך, כדי שהבצק לא יידבק למספריים.

צורת הצ'ורוס זה לגמרי טעם אישי. אפשר ליצור bites קטנים למי שמעדיף, רצועות ארוכות או ספירלות.

לטגן כמה דקות על כל "צד" של הצ'ורוס עד שזה מוזהב וקריספי בכל ההיקף .

להוציא מהשמן ולשים על הצלחת עם מגבת נייר לספיגת השמן העודף. אחרי 2 דקות אפשר להעביר לצלחת הציפוי (עם תערובת סוכר / קינמון) ולצפות את הצ'ורוס.

אנחנו אוהבים להגיש עם רוטב ריבת חלב ו/או נוטלה. לחנוכה אפשר גם עם ריבת תותים או כל רוטב אחר.

לצפייה בשידור של אייל ורומינה לחצו כאן.

לביבות גזר אפויות

המצרכים:

1 בצל גדול

6 גזרים גדולים

1 תפו"א גדול, קלוף

2 ביצים

1/3 כוס פירורי לחם

מלח ופלפל לפי הטעם

מעט פטרוזיליה קצוצה

3 כפות שמן זית

אופן ההכנה:

מגרדים במעבד מזון את הבצלים, הגזר ותפוח האדמה.

סוחטים מנוזלים

מוסיפים את שאר המרכיבים מלבד שמן הזית ומערבבים.

אפשר לטגן, או לאפות.

מחממים תנור ל-350 מעלות פרנהייט

על תבנית גדולה ושטוחה מניחים נייר אפייה ומשמנים בכ-3 כפות שמן זית.

בעזרת כף יוצרים לביבות ואופים כ-15 דקות מכל צד עד להזהבה.

אפשר להכין ליד רוטב מיוגורט, מעט שום כתוש, מלח, ועשבי תיבול שאוהבים כמו בזיליקום, נענע, פטרוזיליה או כוסברה.

לצפייה בשידור של מיכל לחצו כאן.

סופגניות טבעוניות/ חני מבורך

המצרכים (ל-20 סופגניות קטנות):

350 גרם קמח תופח

3 כפות סוכר

1 כוס יוגורט טבעוני במתיקות מופחתת (= 250 מ"ל)

1/2 כוס מיץ תפוזים (125 מ"ל)

1 כף תמצית וניל איכותית

שמן לטיגון עמוק

להגשה: אבקת סוכר, ריבה

אופן ההכנה:

1.שמים בקערה את כל החומרים ומערבבים היטב.

2. מחממים שמן עמוק בסיר . טובלים לשניה 2 כפיות בצלוחית עם שמן, נוטלים כפית גדושה מן הבצק, מעצבים בעזרת הכפית השנייה כדור, ומניחים בזהירות בשמן החם. לסופגניות יש נטייה לשקוע ולהידבק לתחתית. ועל כן הקפידו לנתק אותן מהתחתית ולתת להן לצוף.

3. מטגנים משני הצדדים עד השחמה.

4. מוציאים את הסופגניות לצלחת מרופדת בנייר סופג.

5. בוזקים אבקת סוכר או מגישים עם ריבה

חג ההודיה: הסיפור מאחורי החג ורעיונות לפעילות משפחתית סביבו

חג ההודיה: הסיפור מאחורי החג ורעיונות לפעילות משפחתית סביבו

מאת: טובה בירנבאום

ממש כמו פסח, שבועות וסוכות היהודיים, גם חג ההודיה האמריקאי – מקורו בלוח השנה החקלאי. המתיישבים הבריטים בתחילת המאה ה-17, הביאו איתם מאנגליה ליבשת החדשה את חג האסיף, שהיה נהוג בכנסיה הפרוטסטנטית, אבל לקח זמן עד שלמתיישבים החדשים הייתה סיבה לחגוג. לפי הסיפור, החג נחגג לראשונה ב״עולם החדש״ לאחר הצלחה ראשונית בגידול התבואה המקומית, שהביאה לסיומה של תקופה קשה של סבל וחרפת רעב. עד שפיצחו את סודות החקלאות של האדמה החדשה והלא מוכרת, בעזרתם הנדיבה של השבטים המקומיים, הם איבדו כמחצית מחבריהם, איתם הגיעו בספינת הראשונים המפורסמת, המייפלאואר.

Photo by iStock

לסעודה ההיסטורית הוזמנו בני השבט האינדיאני המקומי, הוואמפאנואג, כאות תודה על שלימדו אותם את סודות החקלאות והדיג המקומיים, ואשר בזכותם הצליחו סוף סוף לגדל חיטה, תירס, דלעת ותפוחי אדמה. אבל האידיליה שנושבת מן הציורים של סוף המאה ה-19, בהם המתיישבים החדשים מסובים לשולחנות עמוסי כל טוב לצד האינדיאנים המקומיים, לא בהכרח מוסכמת על כולם. אנחנו יודעים היטב כי שבטים אינדיאנים שלמים נמחקו תחת ידם הכובשת של המתיישבים החדשים, ואף החברה האמריקאית עברה תהליך התבגרות והכרה בסיפור ההיסטורי האמיתי. גרסאות קצת פחות עליזות על מקורו של החג מייחסות אותו לחגיגות שנערכו לאחר ניצחון המתיישבים החדשים בקרב עקוב מדם עם שבט הפקוט האינדיאני, בקונטיקט בשנת 1637.

החג נחגג מתחילת המאה ה-17 בווריאציות שונות, אך קיבל את תוקפו הרשמי רק בשנת 1941 ע״י הנשיא רוזוולט שקבע כי חג ההודיה ייחגג בכל שנה ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. התפריט של ארוחת הערב, שנאכלת בסיומו של אחר צהריים משפחתי ארוך וחמים במיוחד, כוללת, בנוסף לצלי תרנגול ההודו המפורסם, מאכלים אופייניים מגידולי המתיישבים הראשונים: רוטב בשר, מחית תפוחי אדמה, בטטה, שעועית ירוקה, רוטב חמוציות, וכמובן לקינוח- פאי דלעת מהביל.

חג ההודיה, שהחל כחג דתי, הפך עם השנים לחג אמריקאי לאומי חילוני. עבור רבים מאיתנו, הישראלים, ציון החג הוא מעין 'מבחן' לגבי רמת ההשתלבות שלנו בתרבות האמריקאית. אנו עוברים מהתעלמות מוחלטת מקיומו להתחמקות מנומסת מהזמנה לארוחת החג ועד להתארחות בבית משפחה אמריקאית שחוגגת כהלכתו ולבסוף מעזים לערוך אותו בעצמינו ואף להזמין אחרים.

רעיונות לפעילות משפחתית סביב ערכי החג

Photo by iStock

השנה, שאנו מתבקשים שלא להתכנס בהמונינו בעקבות התחלואה העולה בקליפורניה, החג ייחגג בפורומים קצת פחות מרשימים. מי מאיתנו שמציינים את החג, יכולים להתמקד השנה, יותר מתמיד, בפן המשפחתי, ולחגוג באופן אינטימי את הנכסים האישיים המשפחתיים שהתברכנו בהם.

מודה אני: כיון שמדובר בחג לאומי חילוני הוא מאפשר לצקת לתוכו תכנים תרבותיים נוספים ולחבר אותו לערכים משפחתיים וקהילתיים שחשוב לנו להדגיש בבית. אם בחרתם לציין את החג ותרצו להוסיף לו נופך אישי משפחתי, תוכלו להציע למסובים לערוך סבב בו כל משתתף חולק עם חבריו דבר אחד עליו הוא או היא מכירים תודה הערב. ניתן גם לתעד בפתקים קטנים ולשמור לשנים הבאות. יהיה מקסים לפתוח את הפתקים בעוד שנה, להיזכר במה שהודינו עליו ולהשוות. אין ספק שהשנה שאנו נתונים בה כעת היא ייחודית והדברים הקטנים עליהם אנו אומרים תודה היום (זום, משרד ביתי, פלוטון) עשויים להיראות או להיתפס לגמרי אחרת בעוד שנה. אם אתם נוהגים לחגוג את החג בכל שנה, שמרו במעטפות את הפתקים וציינו את השנה. כך תאספו לעצמכם ארכיון משפחתי יקר ערך אותו תוכלו לפתוח לאחר שנים ולהתרגש מחדש.

שירי תודה: אם תרצו "לגייר" קצת את החג ולהוסיף לטקס טקסט מאוצרות התרבות היהודית, אפשר לשיר קטעים מתוך תפילת ההלל המסורתית, שרצופה במנגינות מוכרות וטקסטים שאומרים במילים יפות ופיוטיות, פשוט- תודה. אפשר להוסיף שירי תודה עבריים מודרניים כמו ״לעבודה ולמלאכה״ של ביאליק, ״תודה״ של עוזי חיטמן, ״מודה אני״ של מאיר אריאל, "כולנו זקוקים לחסד", "אלוהים נתן לך במתנה", "אנשים טובים באמצע הדרך", ואיך אפשר בלי- “What a wonderful world”, או בגרסה העברית המקסימה של עלי מוהר ומאור כהן- "איזה אחלה עולם".

במה אני גאה? כיוון שחג ההודיה הוא חג אסיף חקלאי, בו מכירים תודה על היבול והשפע שהתברכנו בו בשנה האחרונה, ניתן לערוך סבב משפחתי בו כל אחד/ת מאתנו משתף/ת בהישג מן השנה האחרונה בו הוא/היא גאה: סיום בי"ס יסודי/תיכון/קולג', התחלה של מסגרת חדשה, רישיון נהיגה, פתיחת עסק וכו'.

על מנת להכניס קצת קצב ו'אקשן' ערכו סבב תודה ע"פ סדר הא"ב: כל אחד/ת בתורה/ו נוקב/ת בדבר עליו הוא או היא מודים בסדר האותיות: אהבה, בובה חדשה, גינה ביתית בתקופת הקורונה ועוד.

עזרה לנזקקים: ניתן לערוך לקראת החג פעילות משפחתית של הכנת חבילות או יצירת כרטיסים לקהילה אחרת שתשמח לקבל מזון, ציוד בסיסי או פשוט תשומת לב, בטח ובטח בתקופה המתאתגרת הזו של הקורונה. הפן החינוכי מאחורי פעילות כזו עשוי לשים דגש על כך שאנו מודים על השפע שהתברכנו בו ואחת הדרכים להודות היא לתת לאחרים מהשפע שיש לנו ולשמח אנשים נוספים.

סיפור החג כסיפור ההגירה שלנו: הסיפור המיוחד של חג ההודיה הוא למעשה סיפור הגירה קלאסי – הגעה למקום חדש, חוסר היכרות עם ה"כללים" המקומיים ותהליך למידה והתאלמות עד לכדי הצלחה והגעה למעמד של יצרנות ופוריות. מוכר קצת, לא? ניתן להקדיש את השיחה המשפחתית לסיפורי הגירה של הסבים, של ההורים וכמובן, שלנו: מה היו האתגרים המרכזיים בתקופה המיידית לאחר ההגעה? מהם הכללים הבסיסיים במקום החדש שלא היכרנו ולקח לנו זמן להפנים (תיאום פליי-דייט שבועיים מראש, מישהו?), ואלו עצות וטיפים הייתם נותנים למהגרים החדשים, משל הייתם אתם האינדיאנים טובי הלב שגילו לאורחים החדשים את רזי החקלאות המקומית (בלי החלק של הג'נוסייד בבקשה).

סידור אלבומים: לבסוף, החופשה הקצרה והחמימה של סוף נובמבר, ודאי השנה שרבים מאיתנו לא נוסעים לשום מקום, היא זמן נפלא לסדר אלבומי תמונות. כן, כן, הדבר הזה עם הכריכה שאפשר ממש לדפדף בו ולפדח בני משפחה שמופיעים בתמונות מביכות. בחירה משותפת של תמונות להדפסה ועיצוב אלבום יעניקו לנו שעות נפלאות של היזכרות ברגעים קסומים (או פחות קסומים) והזדמנות לספר את הסיפורים שמאחורי תמונות שנשכחו בתיקיות המחשב העמוסות.

אם תרצו לקחת את נושא התמונות צעד נוסף – הכינו עץ משפחה. התגייסו ליצירה משפחתית של ציור עץ עם ענפים והדביקו תמונות של בני משפחה בני מספר דורות. עוד הזדמנות נהדרת לספר סיפורים על דמויות אהובות במשפחה ועל מסעות חשובים בהיסטוריה שלנו.

חידון תמונות ילדות: ואם בתמונות עסקינן, פעילות נחמדה נוספת סביב שולחן החג היא חידון תמונות ילדות. אספו תמונות ינקות וילדות של משתתפי הארוחה ובקשו מהם לזהות מיהו התינוק החמוד שבתמונה המצהיבה, או מי היא הילדה המתוקה שחגגה ארבע לפני אי אלו עשורים. אפשר גם לאסוף תמונות של בני משפחה שצולמו במקומות שונים בעולם או בארץ, ולנסות לזהות את המיקום והתקופה בה נערך הטיול או הביקור.

מצא את המטמון: רעיונות לפעילות אקטיבית יותר בבית היא להחביא דלעות קטנות ברחבי הבית ולצאת למשלחת חיפוש, משחק 'חפשו את המטמון' עם חידות משפחתיות או אפייה של פאי דלעת מסורתי שימלא את הבית בניחוחות נעימים.

כמו בכל חג – הטקס המעשי, החווייתי, הוא החלק שנחרט בזיכרון והוא זה שעשוי לשרת את המסר שחשוב לנו להעביר. אז הנה, אתם מוזמנים לקחת את חג ההודיה ולציין אותו באופן האמיתי ביותר לכם ולמשפחתכם ולחגוג את הערכים שקרובים אל ליבכם.

מאחלת לכולנו ימים יפים, בריאים, ושרק יהיה לנו על מה להודות!

ממתק או ברדק: על מקורותיו התרבותיים של האלווין (ליל כל הקדושים)

ממתק או ברדק: על מקורותיו התרבותיים של האלווין (ליל כל הקדושים)

מאת: טובה בירנבאום

אמנם חצרות הבתים התקשטו להם בצבעי הסתיו והדלועים המפוסלים כבשו כל פינה, אבל השנה חג ההאלווין יראה קצת אחרת. החוגגים ייאלצו להיות קצת יותר מקוריים באופן שבו יציגו את התחפושות שלהם ואת הטריק או טריט המסורתי כנראה יחליף משחק משפחתי ואולי זה זמן טוב לשבת ולחשוב על המשמעות האמיתית של החג, מאיפה הוא הגיע ובאיזה שלב גנבו לנו את פורים והפכו אותו לסרט אימה?

אז זהו, שלא כל דבר אנחנו (היהודים) המצאנו, ורוב הסיכויים שגם אנחנו וגם הנוצרים שאבנו את ההשראה לחגי

התחפושות מאותן מקורות פגאניים עתיקים. בעידן הנוצרי התקבע החג כיום זיכרון כללי לקדושים נוצרים, וכאלה

שמסרו נפשם על אמונתם הנוצרית; אבל הדתות המונותאיסטיות הן חדשות יחסית, כשמדברים על התפתחות

תרבותית של אלפי שנים; ואם רוצים להבין באמת את מקורות ההתחפשות, ההפחדות ופאי הדלעת הריחני, צריך

ללכת עוד אחורה.

בתרבויות עתיקות רבות אנחנו פוגשים חגים שונים שקשורים בהתחפשות, בשינוי זהויות, בפורקן עול, במהפך במעמדות החברתיים ומפגש עם פחדים, שדים ורוחות של מתים. חג ההאלווין במקורו, כמו הרבה חגים בעולם העתיק, היה חג חקלאי בו ציינה התרבות הקלטית את הקציר ואת תחילתה של שנה חדשה. שחר שילוח מסבירה במאמרה על החג, כי ע״פ התרבות הקלטית העתיקה, זהו יום שבו המתים מתעוררים לחיים, הרוחות והשדים נעים בחופשיות במרחב, והם עלולים להטריד את שלוותם של האנשים החיים. הקלטים נהגו לגלף בלפת צורת פני אדם על מנת לגרש את הרוחות הרעות. כוהני הדת הקלטים נהגו ביום הזה לנבא נבואות בעזרת הדלקת מדורות גדולות.

הם ראו בתקופה זו של התחלפות העונות, של טשטוש הגבולות בין הקיץ לחורף, מועד המתאים לחיזוי העתידות. ההתחפשות ביום הזה היא כנראה בהשראת המנהג של הקלטים לעטות על עצמם עורות של בעלי חיים שאמורים לבלבל את הרוחות.

החג הקלטי עבר גלגול נוסף עם עליית הנצרות. הנוצרים שילבו את יום הזיכרון לקדושים יחד עם החג לכבוד האלה פומונה, אלת הפירות והעצים. האלה הנכבדה הזו מזוהה בעיקר עם התפוח, וזו כנראה הסיבה למשחק המסורתי של החג של שליית תפוח מתוך קערת מים בעזרת הפה. במקומות שונים בעולם לבש החג אווירה של פריקת עול, של יום בשנה בו מעלימים עין מתעלולים קטנים של וונדליזם וחוסר משמעת, והוא מקביל, במובן מסוים, לאחד באפריל.

גם פורים שלנו חל בתקופה של טשטוש גבולות, של התחלפות עונות (מהחורף לקיץ), וגם הוא שואב את מקורותיו, מה לעשות, מחגים פגאניים שבחנו מחדש, למשך יום אחד, את ההיררכיה המעמדית ואפשרו לעם לפרוק עול, להחליף זהויות ולהתמודד עם פחדים קמאיים שקשורים במוות, שדים ורוחות. אנחנו, היהודים, אוהבים להדביק לכל חג סיפור- נרטיב הצלה דתי והירואי שדרכו ניתן להעביר מסרים ואף להעשיר את החג בעלילה עסיסית – מגילת אסתר, כמובן. ליל כל הקדושים לא מצטיין בסיפור אחד, אלא, הוא משלב בתוכו מסורות מגוונות וגלגולים רבים פגאניים, נוצרים ועממיים.

אז אם המיקס הזה קוסם לכם, אתם מוזמנים לעטות על עצמכם תחפושת מפחידה או חביבה, ולשוטט ברחובות מקושטים כשבפיכם הסיסמא: ״ממתק או ברדק״ – או עדיף באנגלית: “Trick or Treat!” . השנה, לצערינו, לא נדפוק על הדלתות, אבל בהחלט נוכל ליהנות ממשחק זהויות ולהרויח עוד חג תחפושות הרבה לפני פורים. אם החג הזה פחות עושה לכם את זה- חכו עד היום שאחרי ומהרו לרכוש תחפושות לפורים בהנחה…

שבת שלום!