הפרעות באכילה

לורה, אישה בשנות החמישים לחייה מתלוננת על קשיים רבים הקשורים למערכת יחסים מעורערת עם בעלה ודאגות הקשורות בילדיה, ואילו את סגנון האכילה שלה אינה מחשיבה כבעיה. כהרגלה מזה שנים, היא זוללת את הקלוריות שגופה צורך מתוך כמויות עצומות של שוקולד וג'נק פוד. את כל הקלוריות היא מכלה מהבוקר ועד לשעה אחת בצהריים ומהשעה הזאת והלאה שומרת על צום מוחלט עד ליממה הבאה. כששאלתי אותה על צורת האכילה המשונה, האם אין פה בעיה?  היא הודתה שכן, היא יודעת שיש לה הרגלי אכילה לא בריאים, ואת ילדיה היא מחנכת אחרת. בעצם, יש מטפלת שאחראית על תזונתם, אבל היא נהנית לזלול ממתקים דבר שהיה אסור עליה בילדותה, והיא צריכה לשמור על גזרתה ולשם כך החליטה על הצום שבא אחרי הזלילה.

מישל, אשת  תוכנה בחברת הי- טק גדולה, שלא כמו לורה, נמנעת מאכילה במשך כל היום אבל זוללת כמויות עצומות של אוכל בשעות הלילה. כאילו חיה את חייה בצום רמדאן מתמשך.

דניאלה סטודנטית בשנות העשרים לחייה, מתאמנת שעות רבות בשבוע בתרגילי ריקוד בלט מודרני וכדי לשמור על משקל גופה פיתחה סידרה של חוקים נוקשים: היא אוכלת מאכלים שצבעם ירוק או לבן בלבד, ללא לחם. ויש רשימה ארוכה של סוגי מזון שלא יעלו על שולחנה למרות צבעם, כמו אבוקדו או אורז. אפשר היה להגדירה אנורקסית אילו משקל גופה היה נמוך מהנורמה או אילו איבדה את המחזור החודשי. אבל היא מצליחה לצוף ולשמור על רמת משקל בתחום הנורמאלי ועל מחזורים חדשיים תקינים בזכות החוקים הנוקשים שלה או אולי למרות החוקים.

"הפרעות באכילה" מאופיינות כתופעה נפרדת מהפרעות האכילה המוכרות. מדובר בחולים (לרוב חולות) שמשקל גופן נורמאלי ושאינן מקיאות כמו הבולמיות ואינן חוסכות בקלוריות כמו החולות באנורקסיה וביחד עם זאת מערכת היחסים שלהן עם אוכל לוקה בחוסר איזון. מדובר בסידרה של חוקים נוקשים המגדירים את היחסים של מותר ואסור בנוגע לאוכל, דבר שמרגיע את החולות וגורם להן לחוש בטוחות. החוקים הנוקשים נתפשים בעיניהן כנכונים ומתאימים לסגנונן האישי ( אגו סינטוניק ) ולכן הן לא מעוניינות לשנות אותם.

מאחורי כל הפרעות האכילה ישנן תופעות פסיכולוגיות נוספות ה"מזינות" אותן שנקראות בפי אנשי המקצוע קו-מורבידיטי. ברוב המקרים מדובר בדיכאון או בחרדה, ואילו "הפרעות באכילה" קשורות לרוב בתופעות של התנהגות אובססיבית קומפולסיבית שיש בה חוקים נוקשים, שבאה להגן על ה"אני" מפני חרדות עמוקות יותר.

האכילה היא ההתנהגות העצמונית הראשונה שלנו מאז הינקות. תינוק נולד עם מנגנון טבעי של וויסות הצרכים שלו. התינוק בוכה כשהוא רעב ומפסיק לינוק כשהוא שבע. תהליך של וויסות הצרכים הופך בריא אם ניתנים לתינוק התנאים הנכונים. כלומר, במערכת יחסים בריאה בין התינוק והוריו, התינוק לומד שמותר לבקש דברים ולקבל אותם ללא איסורים או חוקים נוקשים של מותר ואסור, ושאין בושה או אשמה הקשורים בסיפוק צרכים פיזיולוגיים או רגשיים. אצל החולים/חולות עם הפרעות באכילה, משהו בתהליך של וויסות הצרכים העצמי (סלף רגוליישן) נפגע במהלך ההתפתחות. אפשר להניח שאותם חוקים נוקשים שמנחים אותן בקשר לאוכל שולטים בחייהן בתחומים נוספים. למשל: דניאלה הרקדנית, מתייחסת בנוקשות לא רק לאוכל אלא גם לאימונים שלה. בזמן שנפצעה לא יכלה לסלוח לעצמה על שהיא לא יכולה לרקוד כי הזהות העצמית שלה היתה קשורה במאה אחוזים להצלחתה בריקוד ללא כל גמישות בקבלה עצמית.

אצל לורה, למרות גילה המתקדם, ההפרעות באכילה קשורות עדיין במרד מתמשך מול הוריה שהחזיקו בחוקים נוקשים ולא הרשו "ממתקים" (ואני מניחה שגם הנאות אחרות) בתקופת ילדותה. זלילת הממתקים מעניקה לה חופש מהחוקים הנוקשים של הוריה. דבר שגרם לאי סדר בכל הקשור לוויסות הצרכים הפיזיולוגיים והרגשיים שלה.

לפעמים הפרעות באכילה מופיעות בגיל צעיר מאוד. במיקרים רבים התופעה נעלמת בגיל ההתבגרות ובמקרים אחרים היא הופכת להפרעת אכילה. ישנם ילדים שאוכלים מספר מועט מאוד של מאכלים. הם מסוגלים להריח את ההבדל בין ריבה שהם אוהבים לזו שהם לא אוהבים, או בין סוג של חמאת בוטנים אחת לאחרת. הם מוכרחים להריח את האוכל לפני שהם מסכימים לטעום, ואם המראה של  האוכל לא נראה להם "טעים" הם לא יאכלו. התופעה הזו מכונה: ARFID- Avoidance Restrictive Food Intake Disorder. במיקרים קיצוניים התופעה משפיעה על עיכוב בהתפתחות ובגדילה. אם המשקל יורד מתחת לנורמה מומלץ להתחיל לטפל מגיל צעיר כדי למנוע סיבוכים פיזיולוגיים.

הכותבת, ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

על אומנות המריבה

על אומנות המריבה

בפרק הקודם כתבתי על "הזוג שלא ידע לריב" וסיימתי את הפרק בהבטחה שבפעם הבאה אכתוב על אומנות המריבה. אני משתעשעת במחשבה שספרים רבים נכתבו בנושא, אבל איש לא כינה מריבות בין בני זוג "אומנות", אפילו לא בהשאלה מאריך פרום.

אין צורך לתאר מריבות בין בני זוג. מי שלא חווה מריבה כזאת שיקום. מריבות נובעות מחוסר הסכמה, ממאבקי כוח ושליטה, מהצורך להיות צודק/ת, מחוסר היכולת לוותר ולראות את הצדק משני הצדדים.

לעיתים מריבות מתחילות במצב רוח קרבי של אחד מבני הזוג, ואז, השני או השניה מצטרפים למערכה, ובמקום להרגיע הם יוצרים הסלמה. את ההסלמה הזאת חשוב לדעת לעצור. אפשר לעצור את ההסלמה  בלקיחת "פסק זמן" שבו בני הזוג מתמודדים כל אחד עם הכעסים של עצמו עד לרגיעה, ורק אחר כך חוזרים ללבן את הדברים.

ג'ון  גוטמן, פסיכולוג וחוקר מאוניברסיטת וושינגטון, עסק בנושא הזוגיות ובשאלה מהו סודן של מערכות יחסים ארוכות טווח? מה גורם לזוגות לדבוק זה בזו לאורך שנים רבות לעומת זוגות אחרים שאינם שורדים את המריבות? היה מי מחברי שאמר: "הכל שטויות. מערכת יחסים ארוכת שנים נובעת מהחלטה שלא להפרד, זה הכל."  יתכן שיש צדק בדבריו, אך בכל זאת, בואו נבדוק מה אמר גוטמן לאחר עשרים שנות מחקר.

ראשית, גוטמן טען שאין תופעה כזאת, של זוגות שאינם רבים. אבל, אצל זוגות יציבים שיעור המריבות נמוך יותר. הוא צפה בזוגות נשואים למעלה מעשרים שנה שאותם אכנה "השורדים" לעומת זוגות אחרים שזה מכבר נישאו, ועקב אחרי התפתחות מערכות היחסים של שני המדגמים לאורך שנים. אנסה להביא את מסקנותיו בקצרה:

 אצל הזוגות השורדים, היחס בין רגעי העימותים מול רגעים של חיבה וחסד, אינו  עולה על אחד לחמישה.  בנוסף, גוטמן טען, שזוגות "שורדים" יודעים לריב מריבות הוגנות ( פייר פייט)  ויודעים להתפייס לאחר מריבה. לעומת זאת הזוגות שלא שרדו ארבע שנות נשואין, הפגינו דפוס התנהגות מסוים.  באמצעות הדפוס הזה ( לפי גוטמן) ניתן לנבא בשיעור גבוה של ודאות שהזוגות יפרדו.

אצל הזוגות שנפרדו, גוטמן תאר דפוסי קומוניקציה מכשילים של ביקורת, חוסר אמפתיה וחוסר הקשבה, התעלמות, ואפילו סלידה אחד כלפי השניה.  והנה פרוט דפוסי הקומוניקציה המכשילים:

ביקורת: התקפה על בן/בת הזוג בדרך כלל כדי להציג את בן הזוג כטועה:  "אתה אף פעם לא….זורק את הזבל/ מגיע בזמן/זוכר לקנות/ מניח את הבגדים במקום…" או כדי להדגיש התנהגות בלתי נסבלת: "אתה לא מסודר/ לא רגיש/ לא מקדיש מספיק זמן…"

סלידה: התקפה על אישיותו של בן הזוג בכוונה לפגוע ולהעליב: בסיפרה של ניני גוטספלד –מנוח "מילים הורגות", מובאות דוגמאות רבות של התקפות מילוליות אותן היא מכנה התעללות. התקפות מסוג זה לא יבחלו בשימוש בשמות גנאי, הומור סרקסטי, תנועות גוף אגרסיביות, הרמת קול.

התנהגות דפנסיבית: בן או בת הזוג ( או שניהם) רואים את עצמם קורבן הנסיבות. אינם לוקחים אחריות, ומנסים לדחות את טענות הפרטנר תוך כדי תלונות חוזרות, תירוצים, ויכוחים.

התעלמות: זוהי התנהגות פסיבית אגרסיבית שעלולה לפגוע באותה מידה של כאב כמו התנהגות אגרסיבית. מדובר בשתיקות ארוכות, שינוי במפגיע של נושא השיחה, יציאה הפגנתית מהחדר, או תשובה קצרה בעלת מילה אחת שלא מאפשרת דיאלוג.

לפי גוטמן, אילו איבחנתם את עצמכם כמשתמשים בנשק התוקפני שצויין למעלה, הסיכוי שמערכת היחסים שלכם תפורק מתקרב לתשעים אחוזים. ובכל זאת, הרי כולנו רבים זה עם זו  לפעמים. אם כן, מהם הכללים של פייר פייט שאינם פוגעים במערכת היחסים ומשאירים אותה שלימה לטווח ארוך?

ג'ון גוטמן ודן וייל, מציעים ( כל אחד לחוד, בשני ספרים שונים) מספר כללים חשובים למלחמה הוגנת:

כלל ראשון: המעטה ככל האפשר בהטחת אשמה. אם בכל זאת חייבים להתלונן, רצוי לעשות זאת תוך שימוש במשפטי "אני" במקום במשפטי "אתה". לדוגמה: " אני מאוד נלחצת/עצובה/ כועסת, כשאתה שוכח לקחת את הילדים בזמן".

איסור מוחלט של שימוש במילים פוגעות ומעליבות, או קריאה בשמות גנאי. שימוש במילים אלו זהה בעצמת הפגיעה לשימוש בכוח פיזי. וברור מאליו, אין להשתמש בכוח פיזי כדי להכריע את המערכה הזוגית.

רצוי להתמקד בפתרון הבעיה שעל הפרק מבלי להוסיף שמן למדורה, ולהשתמש באותה ההזדמנות לחסול חשבונות היסטוריים ארוכי טווח. במילים אחרות: שמרו את הזכרונות ההיסטוריים לזמנים אחרים, לא בזמן ריתחה.

אסור לפגוע מתחת לחגורה: כמו בהאבקות מקצועית, גם במריבות בין בני זוג, ישנם אזורים שאין לגעת בהם. כל אחד מבני הזוג מכיר היטב את נקודות התורפה של השני, ויודע יפה איך לפגוע אילו רק רצה. אבל, חוזקה של מערכת היחסים נמדד בכך, שאת נקודות התורפה יש לכבד ולא להשתמש בהם כדי לפגוע.

כלל אחרון וחשוב ביותר: אחרי כל מריבה יש להקדיש זמן, מחשבה ורגש רב לשלב הפיוס. בשלב הזה, חשוב להבין את הצד שכנגד, לקחת אחריות, ולדעת לבקש סליחה. אין בושה במילים "אני מצטער, אני מצטערת".

בהצלחה!

הכותבת: ד"ר נגה ניב

פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו.

אשמח אם תצרו קשר, אשמח לקבל תגובות ופידבק.

noga@noganiv.com

 

מערכות יחסים – פרק שמיני

לפני כשבועיים פורסמה כתבתי, "מערכות יחסים פרק שביעי – "הגלגל השלישי". היה זה  מקרה לא נדיר של בגידה בתוך קשר הנישואין. תיארתי את הדינמיקה הזוגית, הבין-אישית והאישית של כל אחד מבני הזוג וניתחתי את הדרמה המביאה לעתים קרובות ליצירת ה"משולש" בתוך חיי הזוג.

הכתבה עוררה מספר תגובות ושאלות. השבוע בחרתי להציג את אחת התגובות. דנה גוטליב הציגה שאלה מעניינת, ובהסכמתה, אפרסם את השאלה ואנסה לענות עליה בתקווה שקוראים אחרים ימצאו עניין בשאלה ובתשובה.

שאלה:

 כהרגלי קראתי בשקיקה. אני פונה אלייך בכמה שאלות שזורות זו בזו, שתמיד עולות בראשי כשאני קוראת את הכתבות שלך, והן קשורות לדרך עבודתך הישירה והעקיפה עם מטופלייך. איך מיישמים הלכה למעשה את האבחון שאת עושה בחדר? ובחזרה לזוג, מי מאתנו לא חווה את השינוי כשהילדים נולדו, ההתרחקות, ההבנה, ההתקרבות? כל כך הרבה נסיבות משפיעות על אותה מערכת, ובראש ובראשונה היא מורכבת משני אנשים. האם הגבר הצליח להיכנס בחזרה אל תוך משפחתו? האם הצליח ליטול חלק במשימות המערכת הביתית ולתת יד? להבין שזה גם חלק מהתפקידים שבאחריותו? האם הצליחה האישה לשחרר מהאחיזה ולתת גם לאחרים, כולל לבעלה? האם היא במקום שבו היא יכולה ליהנות מהלא-שלם הזה?

מובן שזה גם מאוד מעניין אותי, אבחון הוא דבר אחד, אבל איך מיישמים הלכה למעשה, איך גורמים לבני הזוג לעשות? הרי לא תמיד ניתן לומר את הדברים בפשטותם, כיוון שלנפש עצמה יש גם הזמן המתאים לה להתחיל בתהליך, והוא יכול להימשך זמן מה…. מחכה לפוסט הבא.

 תשובה:

דנה יקרה, השאלה שלך נוקבת ומורכבת. כמו ברומן מהספרים שבו רוצים לדעת מה היה הסוף, איך נפתרה התעלומה, מי יצא נפסד ומי כשידו על העליונה, ובעיקר מה עלה בגורלם של בני הזוג. גם בסיפור המקרה שהבאתי, אני מתארת לעצמי שלא די בהבנה של הדינמיקה הזוגית שהביאה למשבר ולבגידה, ואת רוצה לדעת: האם הטיפול הצליח? ואם כן, כיצד?

אתחיל מהסוף ואומר שכן, בדרך כלל טיפול זוגי יכול לעזור לשיקום הקשר הפגום. וגם במקרה שהבאתי בכתבה הקודמת, הזוג שחווה בגידה הצליח להתגבר על המשבר ולחזור לחיי נישואים תקינים.  ולשאלתך: מה קורה בחדר הטיפולים – איך מטפלים?

נדמה לי שכל ניסיון לתאר תהליך טיפולי לוקה בחסר, כי מדובר בשבועות ובחודשים שבהם בני הזוג חושפים את הכאבים ואת הכעסים ומבררים את הטעון בירור. אצל כל זוג נושאי המחלוקת הם אישיים ושונים זה מזה. אך בכל זאת, אנסה לתאר שלבים חשובים בתהליך הטיפול שבלעדיהם לא ניתן יהיה להשיג שינוי משמעותי.

ראשית, כשזוג מגיע לטיפול במשבר שבו אחד מבני הזוג בגד והשני חווה בגידה, מדובר בתהליך כואב מאוד שדומה לטיפול באובדן, לתהליך של אבל. כמו בכל תהליך של אבל, גם במקרה של בגידה, הטיפול מתפתח בשלבים שאותם בני הזוג צריכים לחוות. השלב הראשוני הוא שלב ההלם שבו קשה לקבל את הבשורה וקשה להכיל את הכאב. זהו השלב שבו הכאב הבלתי-נסבל נחווה כמו גיהינום שממנו רוצים רק לברוח. קשה להסתכל אחד לשני בעיניים, קשה לנחם ולהתנחם. בדרך כלל, בני זוג בעלי אישיות אימפולסיבית ירצו לעזוב את הקשר, לפרק את החבילה, ולפעמים יעשו זאת. בשלב הבא מופיעים רגשות עזים של כעס ומרירות. "למה זה קרה לי?" זהו השלב שבו צפויה הטחת אשמה של בני הזוג זה בזה, בעיקר הצד הפגוע מרגיש/ה כעס רב ועלבון כלפי הצד הפוגע. ובשלב השלישי מופיעות תחושות קשות של עצב על אובדן האמון, ושאלות קשות אם ניתן לשקם את האמון, לבנותו מחדש. השלבים הללו יכולים להימשך שבועות וחודשים ולא ניתן לצפות במדויק את סיומו של האחד ואת המעבר לשלב הבא. לפעמים ישנה חפיפה בין שלב הכעס לשלב העצב שבא אחריו, והם מתערבבים זה בזה. באופן תיאורטי, לאחר שבן/בת הזוג הפגועים חווים את השלבים הללו ומרגישים מוכלים ומובנים, יש בהם מוכנות גדולה יותר לקבל את בן הזוג הבוגד על חסרונותיו ומעלותיו.

בכל אחד משלבי הטיפול – הלם, כעס, עצב והשלמה – חשוב לאפשר לבני הזוג להרגיש שהאחר מבין אותם. הצד הפגוע זקוק להרבה מאוד הבנה, נכונות והשתדלות של הצד הפוגע. על הצד הפוגע חלה האחריות המרבית להביא לידי "תיקון" הקשר. זאת אומרת שהצד הבוגד צריך להביע חרטה עמוקה ולהבין את עומק הפגיעה לפני שמתקיים תיקון.

לאחר שמובעת החרטה וקיימת ההבטחה ויש נכונות להמשיך בקשר הנישואין, אפשר להתחיל את הטיפול הזוגי שיביא לשינוי במהות הקשר.

 פה עליי לומר במאמר מוסגר שאצל כל זוג המגיע לטיפול קיימת ציפייה לשינוי. כל אחד מהם מצפה שהצד השני ישתנה. אבל, באופן פרדוקסלי, השינוי לא מגיע מהצד שכנגד, אלא מבפנים. כל אחד מבני הזוג לומד להסתכל פנימה ולקחת אחריות על החלק שלו או שלה במשבר.

לקיחת האחריות היא המפתח לשינוי. במקרה הבגידה שהזכרתי בכתבה הקודמת, האישה הנבגדת לקחה אחריות על שהייתה מרירה ורוטנת ולא מפרגנת לאורך השנים שבהם חלה ההתרחקות בין בני הזוג. היא הבינה שההימנעות שלה מקשר מיני פגעה בשניהם, ובהחלט הביעה רצון לשנות דברים בתוך עצמה. היא הבינה שהדרישות (המוגזמות אולי) שלה לסדר ולניקיון מקומן אינו תמיד בראש סולם העדיפויות. וכן, הבינה שעליה "לשחרר" לחץ ולצאת מתפקיד השוטרת, הרסר"ית של הבית.

אצל בעלה חל תהליך מקביל של לקיחת אחריות. הוא ראה את החלק שלו, את הנטיה שלו להתרכז בעצמו ולחשוב על האומללות והבדידות שלו לפני שהוא רואה את טובת משפחתו. הוא הבין שקיים בו צד שהורס חלקות טובות בחייו ואינו עוזר לבנייתן. הוא התחייב לקחת חלק פעיל בחיי הבית ולהקדיש זמן לאשתו ולילדיו.

תוך כדי לקיחת האחריות כל אחד על מעשיו הוא, ועל השינוי שהם מעוניינים ליצור, בני הזוג לומדים להקשיב זה לזה. הם משתשמשים בטכניקה של "הקשבה אקטיבית" כלומר, לשקף זה לזה את הרגשות שהם שומעים. הם לומדים להביע את עצמם בלי לפגוע בצד שכנגד, הם לומדים לשאת ולתת תוך כדי הבנה שעל כל אחד מהם לדעת להתגמש ולוותר.

ובחזרה לדנה – אני מקווה שהשבתי על שאלתך. בדוגמה שנתתי הייתה נכונות אצל הגבר ואצל האישה להשתדל ולתקן דפוסי התנהגות שהובילו למשבר. הייתה נכונות של שני בני הזוג להתבונן פנימה ולקחת אחריות על השינוי שהם רוצים להשיג. לא תמיד זוגות מראים בגרות כזאת. לעתים אחד הצדדים או שניהם מתבצרים בעמדות מתגוננות ומסרבים להתגמש. מקרים כאלו עלולים להסתיים בלי הצלחה, כלומר בפרידה. לעתים דווקא פרידה ידידותית בין בני הזוג נחשבת להצלחה בטיפול.

 

הכותבת: ד"ר נגה ניב

פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

www.noganiv.com

מערכות יחסים – פרק שביעי

באחת ההפסקות שבין המטופלים הטלפון צלצל. הרמתי. מהצד השני של הקו שמעתי קול משתנק, שקט, ולאחריו בכי קורע לב. "ד"ר ניב…" קול אישה מיבבת ומושכת באפה. כל שיכלה לומר היה שמה של החברה שהפנתה אותה. הצעתי לה להגיע מיד באותו היום בשעה הפנויה שהייתה לי, והיא הודתה לי.

אישה נאה, בשנות השלושים לחייה, נכנסה אל המשרד, עיניה אדומות, פניה נפוחות. התחושה בחדר היתה של אבל כבד. משהו איום ונורא קרה, בלתי נסבל. כעבור דקות ארוכות הצליחה לספר, בנשימה קטועה, שאתמול נודע לה מפי בעלה על רומן שניהל מתחת לאפה. הוא נאלץ להודות בפניה על חיים כפולים שניהל במשך חודשים רבים ולא עם אישה אחת, אלא מספר נשים. הוא נאלץ לחשוף כל זאת בפניה מפני שהוגשה נגדו תביעה בגין הטרדה מינית מאחת הנשים, דבר שהעמיד אותו בסכנת אובדן מקור ההכנסה ופרנסת בני ביתו.

השוק היה כפול – לא רק הכאב של הבגידה, השקר ואובדן האהבה, אלא הפחד מפני הבאות, תחושת המחנק והשבי. אין לאן לברוח, אין על מי להשען, אין על מי לסמוך. הכעס והכאב הצורב התערבבו זה בזה והפכו לרגשות אשמה על שהייתה עוורת. המציאות שטפחה על פניה עוררה תחושות קשות על היותה נאיבית ופותה, איך לא ראתה, איך האמינה בו בכל לבה.

הסיפור שלה מזכיר סיפורים רבים אחרים ששמעתי בחדר הטיפולים. האישה על פי רוב מטופלת במספר ילדים קטנים. במשך כל היום היא "מתוזזת" בין עבודתה מחוץ לבית, ואחר כך עבודות הבית, הסעות לבית הספר ולחוגים, עזרה בשעורי הבית לגדולים, ארוחות שיש לבשל ולהאכיל, מקלחות והשכבות וקריאת סיפור לפני השינה לילד הקטן. ובסוף היום שלא נגמר יש ערימות של כלים להדיח וכביסה לקפל. וכשהיא זוחלת

 למיטה באפיסת כוחות מגיע בעלה הביתה. הוא מוכן ומזומן לערב רומנטי ואילו היא – מתפללת שיניח לה הערב כדי שסוף סוף תוכל לעצום עין ולנוח. הבעל בדרך כלל מספר לי שאשתו שכחה ממנו מזה זמן רב. היא איבדה עניין. אין לו עם מי לשוחח, להחליף רעיונות בנושא עבודתו או לדון בנושאים שברומו של עולם, שלא לדבר על ההימנעות שלה מחיי המין. אותה הימנעות שגורמת לו תחושה של דחייה. לעתים הוא מרגיש עלבון ולרוב מרגיש שאינו מושך יותר את אשתו. הוא פוגש ערב ערב באישה זעופה ועייפה שמתמקדת בתקתוק הבית והילדים כמו רסר"ית בצבא. היא כועסת עליו על שאינו טורח לשים את התיק במקום, את הגרביים בכביסה, את הכלים בכיור… והוא מרגיש נזוף כאחד הילדים. היא לא מרגישה צורך באינטימיות. החיים שלה מתישים גם כך, והאינטימיות המינית מיותרת בשבילה. היא יכולה לחיות בלי. ללא ספק.

מכאן ועד לבגידה המרחק קטן מאוד. הגישה הפסיכואנליטית מציעה שהצד הנבגד והצד הבוגד חווים תחושות של אובדן, כל אחד בזמן אחר. משני הצדדים נחווה אבל, שונה אמנם זה מזה, אך בשני הצדדים יש לטפל באיחוי הפצעים ובדיכאון שנגרם. בדוגמה שלמעלה, הגבר שבגד חווה תחושה של הזנחה, של אובדן הרוך והרומנטיקה, מה שהביא אותו להתאהב באישה אחרת. ואילו האישה חוותה אובדן של אמון, כאב של בגידה.

המשולש של בוגד-נבגדת-מאהבת מהווה בסיס לשיווי משקל מערכתי לאורך תקופה ממושכת. האישה מרגישה נוח בקשר שאינו תובע ממנה מיניות, הגבר מרגיש מחוזר ונחשק, והמאהבת – כנראה מגיעה גם היא לסיפוק משלה.

לפי הגישה הפסיכואנליטית, המשולש הזה מאפשר בריחה מהתמודדות עם קושי שמתעורר בזוגיות. הגבר השתמש במנגנון שנקרא "הגנה מאנית". הוא ברח אל אשליה מתוקה שבה המאהבת, האוביקט המיני שפגש, הפכה לדמות אידיאלית שענתה על כל משאלותיו. האקט של ההגנה המאנית, כלומר ההתאהבות, בא לחפות על תחושת האובדן (מדובר באובדן ההתלהבות של אשתו, או תחושת היותו פחות חשוב או משמעותי בהשוואה לילדים שתופסים מקום מרכזי בחיי אשתו) בתוך קשר הנישואין, שאליו מתלווה גם תחושת דיכאון.

אצל הגבר הבוגד בדוגמה שלמעלה, היה קושי בהתמודדות עם השינוי שקרה בתוך המערכת המשפחתית עם הולדת הילדים. הוא חווה את השינוי הזה כאובדן, עליו קיבל מענה בתוך הקשר עם המאהבת. ההתאהבות החדשה טישטשה אצלו את התחושות הנורמליות הללו, של הסתגלות לא פשוטה, שאיתן מתמודדים אנשים בוגרים בתוך מערכות של נישואין ומשפחה. לא כל זוג חווה בהכרח תחושות קשות של אובדן הרומנטיקה בזמן גידול הילדים. אבל זוגות שאינם עוברים אדפטציה לשינוי המערכתי (שקורה עם הולדת הילדים) פגיעים יותר לתחושות של דיכאון. אותה תחושת דיכאון קשורה בצורך הנרציסטי להיות אהוב וחשוב תמיד.

קרנברג, הוגה דעות פסיכואנליטיקאי, טען שההתאהבות בגורם שלישי יוצרת אצל בן הזוג הבוגד תחושת אשליה, לא רק של אהבה אידיאלית, אלא גם אשליה של כוח. הוא מעמיד את עצמו בין האישה למאהבת ונותן לשתיהן להילחם על אהבתו. הוא לא יוצר קשר נאמן עם אף אחת מהן, ובכך הוא נוקם באשתו את נקמת היותו דחוי ופגוע.

בטיפול בבני הזוג הללו חשוב להתמקד בהבנה של תחושות האובדן בתוך הקשר הזוגי. אצל כל אחד מהם יש בריחה אל מקום מפלט נוח. לגבר שבדוגמה חשוב לעזור להתמודד עם רגשי הדיכאון הנובעים מאובדן של מרכזיות מקומו בחיי זוגתו. גם אצל האישה קיימת בריחה אל מקום שבו אין מיניות. היא בורחת אל חיים אפלטוניים שבהם היא רואה בבעלה אח או אב, שאינו מעורר תחושות מיניות. הבריחה שלה נובעת מעייפות, מעצם היותה מותשת, ללא יכולת לוותר על אמהות טוטאלית, ללא סייגים. לרוב זוהי אמהות פרפקציוניסטית שאינה מותירה מקום לחלקים אחרים של ה"אני" שלה. הטיפול יעזור לה לוותר על אמהות מושלמת, לשמר אנרגיה, ולהשקיע בעצמה ובזוגיות כדי לקבל משפחה יציבה.

שני בני הזוג צריכים ללמוד לעמוד מול מציאות תובענית. על שניהם ללמוד לקבל את חייהם כפחות ממושלמים ויותר מאוזנים. ובאותה המידה עליהם לקבל את עצמם, ואת בן הזוג, כפחות ממושלמים ופחות אידיאלים. בדוגמה שנתתי הגבר בגד והאישה חוותה את הצד הנבגד, אבל זוהי אך ורק דוגמה. פעמים רבות הגבר מוצא עצמו נבגד מסיבות דומות, והאישה הבוגדת מחפשת לעצמה התאהבות מחדש במנגנון הגנה "מאני" הבא לחפות על אובדנים נרציסטים משלה.

הכותבת: ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

noga@noganiv.com

www@noganiv.com

מערכות יחסים – פרק שישי

אפתח בציטוט מתוך הספר "סיפור מתוך הבועה" (נגה ניב 2008)

"איך היה סוף השבוע במונטריי?" התעניינתי, הקפה הרותח צורב את לשוני. גבי המשיכה לדבר בתנועות ידיים, מאגרפת את כף ידה ומצביעה עם האגודל כלפי מטה.

אכזבה.

העצב של גבי נגע בי בידיים קרות כקרח. שתקתי. לא ידעתי מה לומר ואיך לדובב אותה.

"את יודעת דניאלה," פתחה לאחר שתיקה ארוכה, "סוף השבוע הזה גרם לי להרהר על זוגיות," הישירה אלי מבט עגום. "זוג צעיר נישא. השניים מאוהבים אחד בשני עד אין קץ, מבטיחים לחיות יחד לנצח ומאמינים בזה. ואז נולדים הילדים, והם נושאים בעול בניית בית ופרנסה, ואיש ואישה טרודים בעשייה למען הקן. ממש כמו הציפורים. אחת דוגרת והשני מביא מזון. אבל בסוף השבוע האחרון התנערתי פתאום מהציפור בעלת הראש הקטן שאני, התעוררתי מהסחרור של חיי היום יום, הפניתי מבט אל בן זוגי שבדרך כלל נמצא באיזה מסע עסקים ובמקרה היה שם לידי, ופתאום צצה השאלה: מי זה? איך יתכן שלמרות שהתחלנו את החיים יחד, הפכנו לאנשים שונים כל כך."….

"אני לגמרי ריאלית. לא רוצה ריקודים וחיזורים. אני חושבת על האישיות של דודי. שאלתי את עצמי שאלה. הרי דודי ואני נקשרנו אחד לשני בילדותנו, ואילו הייתה לי היום האפשרות לבחור בן זוג, האם הייתי בוחרת בדודי או בגבר דומה לו? שלילי. היום הייתי בוחרת בגבר עדין, רגיש, כזה שמתעניין בי באמת, אחד שמגלה רגשות, שתחומי העניין שלו משיקים לשלי."

"את נשמעת כמו מודעת שידוכים," לא התאפקתי.

גבי הסתכלה בי בכעס. ההערה הצינית שלי פגעה בה. הצטערתי.

"את לא תופסת את הנקודה, דניאלה. אני מדברת על תהליך של התרחקות בין בני זוג. משהו שקורה בהדרגה, לא ביום אחד. כששני אנשים שחותרים בסירה אחת לאורך זמן פתאום עוצרים ושואלים מיהו הברנש שיושב איתם בסירה. ואם הייתה לך אפשרות לבחור בן זוג מחדש, האם אותו צעיר מבטיח שבחרת לפני הרבה שנים עדיין מתאים   לחתור איתך בשארית הדרך, במחצית השנייה של חייך?"

"בדרך כלל אנשים גדלים יחד. את לא מרגישה כך?" ניסיתי לטשטש את התמונה האפלה. רציתי לעודד.

"לא במקרה שלנו. אני חושבת שגדלנו בנפרד. אם דודי היה יושב פה עכשיו ומקשיב לי, הוא לא היה מבין על מה אני מדברת, כי נושאים כאלו לא נוגעים אפילו בקצה חוט המחשבה שלו. מדובר בסוג אינטליגנציה שאין לו, לדודי, כזאת שלא נמדדת במבחנים. כי מבחנים הוא עובר בהצלחה מסחררת ובהצטיינות יתירה. כל התעודות שלו מעוטרות בלטינית:  .SUMMA CUM LAUDE"

"אולי הוא צריך ניעור, גבי? את יודעת שהוא אוהב אותך בדרך שלו."

גבי חשה החמצה. אותה עדנה שהיא מיחלת לה בתוך קשר הנישואין לא מצויה בינה לבין בעלה והיא מפנטזת על גבר עדין ורגיש שיעניק לה את האושר המבוקש.

אסתר פרל בסיפרה "מייטינג אין קפטיביטי" טוענת, שהחיים המודרניים מבטיחים לנו אידיליה. קיימת באוויר הבטחה בלתי מפורשת, שחיי הנישואין יכולים לספק לנו את כל הצרכים והמאוויים הכמוסים ביותר. כל שנותר לנו- הוא למצוא את בן או בת הזוג המתאימים. אותו אחד או אחת שיכולים להעניק לנו את האושר הגדול. לטענתה, אחוז הגירושין נמצא בעליה תלולה בגלל האכזבה המורגשת כשחיי נישואין שגרתיים אינם מספקים מענה לציפיות הללו.

הפסיכואנליטיקאית ננסי חודורוב (באותו הספר) טוענת, שהאקסקלוסיביות אותה אנחנו מחפשים בתוך חיי הנישואים נעוצה בקשר הראשוני שהיה לנו בתקופת הינקות. אז, בינקות, היתה אמא טובה, חמה ועוטפת שהעניקה לנו את כל צרכינו. באופן לא מודע אנחנו שואפים לחזור לקשר הסימביוטי המלא ברוך ואהבה שהיה פעם. אנחנו שואפים לחזור למצב שבו יש קבלה מלאה ללא ביקורת, ללא דרישות, וללא מאמץ מיוחד מצד ה"אני" (התינוק). ואולם, לאלה מאיתנו שלא היתה להם אימא אידיאלית, אלא אימא אנוכית, בלתי עיקבית, נוטשת, או לא נמצאת, ישנה שאיפה גדולה עוד יותר למצוא את השלימות בחיי הנישואין שלהם כדי למלא את החסר.

ננסי חודורוב מסבירה: גם המצב הסימביוטי שאנחנו שואפים לשמר (כמו בקשר שבין האם לתינוק) הינו מתעתע. למעשה, גם אז, בילדות, לא היתה מעולם סימביוזה מושלמת. כבר בינקות התינוק נאלץ להתמודד עם "בגידה" של האם שהיו לה עיסוקים אחרים מלבד הטיפול בתינוק, ולרוב היה לה "מאהב" נוסף, הלא הוא האב. אותה התמודדות עם האכזבות הקטנות, מחשלת את התינוק ומאפשרת לו להבין שאין שלימות אפילו לא בקשר בריא עם אם אוהבת. התינוק לומד לחיות עם מצב שאינו אידיאלי, ומקבל את האם כ"מספיק טובה". יום אחד הוא יגדל וימצא לעצמו אישה שתאהב אותו, וכך הוא פותר לעצמו את התסביך האדיפלי וממשיך במסלול החיים בלי ציפיה לשלימות גמורה. לעומת זאת,  אצל אלו מאיתנו שלא פתרו את הפאזל הזה שנקרא "התסביך האדיפלי", החיפוש הבלתי נדלה של האושר הגדול לעולם ממשיך ולא נעצר. הם מאמינים בכל מאודם ( כמו גבי בסיפור שלמעלה) שאותו האושר קיים בהישג יד,  ועליהם רק להתאמץ קצת, ולמצוא אותו.

ובחזרה לגבי- אילו היתה בטיפול, הייתי מנסה להאיר את עיניה ולמצוא סיבות טובות לחזק את הקשר עם דודי בעלה, קשר שהתרופף במהלך השנים. הייתי עוזרת לה לבחון את הכעס שיש לה כלפי בעלה, במקום לחפש את האושר במקום אחר. במילים אחרות, הייתי עוזרת לה לשקם את הקשר, ולנסות להפיח בו חיים. ברור שהנוסחה הזאת לא מתאימה לכל אחד. השבוע שמעתי ממישהו שהיה נשוי שלוש פעמים: "אני לא מתכוון לתת במתנה בית נוסף לאישה הרביעית." אותו אדם נכווה קשות בשלושה קשרי נישואין וסביר להניח שהוא לא יחזור על הטעות. בטיפול הייתי מנסה לברר איתו איך בחר לעצמו בנות זוג שהיחסים איתן  הגיעו למצב של חוסר אמון ופגיעה קשה ברגשותיו.

חג שמח,

הכותבת:  ד"ר נגה ניב

פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו