מצביעים למען הכללת יהדות ארה"ב בתכנית הלימודים האתניים בבתי הספר בקליפורניה

מצביעים למען הכללת יהדות ארה"ב בתכנית הלימודים האתניים בבתי הספר בקליפורניה

מאת: דלית גבירצמן

אני זוכרת היטב את הערב שבו שמעתי לראשונה על ה״תוכנית ללימודים אתניים״ בקליפורניה. זה היה בינואר, לפני הקורונה. ישבנו חבורה של כעשרים ישראלים.ות והקשבנו בדממה להרצאה של חברתנו סרינה איזנברג מה-AJC. עכשיו שתבינו, אנחנו אף פעם לא מקשיבים בדממה. הפורום הזה שלנו מכיל א.נשים דעתנים, עסקנים פוליטיים, אנשי ונשות חינוך, פעילים ומובילות חברתיות, מתנדבות ונציגים מארגונים חשובים ומוכרים בקהילה הישראלית והאמריקאית גם יחד. כולנו הבטנו בשקפים, בתרשימים, במספרים ובטבלאות, הקשבנו בדאגה הולכת וגוברת להסברים של סרינה וניסינו להבין איך זה קרה שנרדמנו בשמירה. שמענו ממנה על הפעילות האינטנסיבית שמתרחשת בשנים האחרונות בקרב ארגונים יהודיים שונים כדי לחסום ולבלום את חוק ה״לימודים האתניים״, שיהפוך את הנושא למקצוע חובה בכל בתי הספר התיכוניים בקליפורניה, ושבעקבותיה יאכף גם במדינות נוספות בארצות הברית.

תוכנית ״הלימודים האתניים״ התקבלה ב-2016 במטרה להדגיש את תרומתם של מיעוטים בפיתוח ארצות הברית וקליפורניה, כקורס חובה במדעי החברה. התוכנית כללה נושאים של גזע, לאום, זכויות מיעוטים, קולוניזציה, הגירה, עליונות לבנה, קפיטליזם, פטריארכיה, אקטיביזם חברתי ועוד. עד כאן, הכול טוב ויפה. אם כך, מדוע נפלו פנינו, אתם וודאי שואלים. ובכן, התוכנית שצפויה להיכנס לכל בתי הספר התיכוניים הציבוריים בקליפורניה מכילה תכנים אנטי ישראליים קשים המציגים את היהודים כחלק מהעליונות הלבנה ואת ישראל, באופן חד צדדי, כמדינה מדכאת וכובשת. תכני הלימודים כוללים קריאה להחרמתה של ישראל, ולפיכך הופכת את ארגוני ה-BDS ופעולותיהם ללגיטימיות וצודקות.

ועכשיו, רגע של הבהרה: כל מי שמכיר.ה אותי, יודע.ת שאני בד״כ בורחת מפוליטיקה כמו מאש. כל דבר שמדיף, ולו ארומה קלה של אג׳נדה פוליטית, מיד גורם לי למנעד רגשות הנעים בין חוסר נוחות וחרדה ועד לסלידה עמוקה ושיתוק. מבט חטוף במנהיגות העולמית העכשווית יכול לתת הסבר חלקי לתגובה או לחוסר התגובה שלי. אני תמיד מרגישה חולשה ואוזלת יד אל מול כוחות האופל של השחיתות, השקרים, הכוחנות והדורסנות של המערכת הפוליטית. הדרך שבה בחרתי להתמודד עם כל אלה היא לדבוק בטוב ובמשמח. להאיר על א.נשים שמקדישים את זמנם ומרצם לעשיית טוב. אך השבוע, נכנעתי. התגבר אצלי פתאום הקול הפנימי, זה שמעיר אותי בכל בוקר וגורם לי להיכנס לכיתה ולעמוד מול עיניים צעירות, חוקרות וצמאות לדעת. למעלה מעשרים שנה שאני עוסקת בחינוך יהודי, בהוראת העברית ותרבות ישראל. ולפתע הרגשתי את האחריות המוטלת על כתפינו, הורים ומורים, וכל המבוגרים האחראיים השותפים לחינוך ועיצוב הדור הבא.

קרן סטילר

ולכן בחרתי השבוע לשבת לשיחה עם קרן סטילר, העומדת בראש הפרויקט המזרח תיכוני של המועצה ליחסי הקהילה היהודית (JCRC). הארגון מייצג בתי כנסת וארגונים יהודיים בנושאים קריטיים הנוגעים לקהילה היהודית. קרן, ילידת ניו יורק ובעלת מאסטר בניהול ארגונים ללא מטרות רווח, הגיעה לאזור המפרץ בשנת 2000, והיא מקדישה את חייה לעשייה חברתית וציבורית הקשורה לנושאים מורכבים הנוגעים לישראל ולקהילה היהודית ככלל.

השיחה בינינו התקיימה בזום, כמובן, ביום הכי אפוקליפטי והזוי שחוויתי מימי, אפילו בשנה ששברה את כל השיאים בתחום. השעה היתה עשר בבוקר, והמשרד שלי היה חשוך לחלוטין. דרך החלון הבטתי בשמיים שהיו אדומים כאילו עברנו לגור במאדים.

אני מבקשת מקרן להתחיל מהתחלה, והיא מספרת לי שתחום המחקר של הלימודים האתניים צמח בקמפוס של SFSU עוד בשנות השישים. בבסיסו הוא דגל באקטיביזם סביב נושאים של צדק ושוויון חברתי, ברמה של לימודי קולג׳. כמובן שיש הבדל עקרוני ומהותי בין תואר אקדמי וקורסי בחירה למתעניינים בנושא לבין תוכנית לימודים לבתי ספר תיכוניים, שהם בגדר חובה. הארגונים היהודיים עקבו בדאגה רבה אחרי המגמה לעידוד המהלך הפדגוגי הזה ובעיקר אחר התכנים הפוגעניים שנכללו במודל התוכנית באופן חד צדדי ואנטי ישראלי בעליל. כמו כן, מבט מעמיק בסילבוס הצביע על הדרה מוחלטת של יהדות אמריקה מתוכנית הלימודים.

קרן מסבירה: ״ישנן מספר בעיות בולטות בתוכנית. ראשית, התהליך כשלעצמו היה חסר שקיפות לחלוטין. מהלכים ושינויים של הרגע האחרון נעשו מאחורי הקלעים, וזאת אחרי מגעים ושיחות עם הנוגעים בדבר. במקור, התוכנית היתה אמורה לכלול ארבע קבוצות אתניות; אמריקאיים- אפריקאיים, אסיאתים-אמריקאיים, אמריקאיים-ילידים ולטיניים. תחת הקטגוריה של אמריקאיים- אסיאתיים נכללו גם הערבים-אמריקאיים. אנחנו לא התנגדנו להכללה הזאת, אלא דרשנו שהחומר האנטי ישראלי יוצא מהתוכנית. בסופו של דבר, למרות כל המגעים, הם נכנעו ללחצים שהופעלו עליהם והלימוד על הערבים-אמריקאיים נכלל בתוכנית, כולל כל המסרים האנטי-ישראליים.

בעיה נוספת היתה ההדרה הבולטת של הקהילה היהודית מתוכנית הלימודים. זה מאוד בעייתי שבשעה שמדברים על דיכוי וגזענות, לא מזכירים, כהוא זה, את הנושא של אנטישמיות ביחס לקהילה היהודית-אמריקאית. ואם לא די היה בכך, הרי שהקהילה היהודית-אמריקאית מוזכרת רק בהקשר של עליונות לבנה. בנוסף, דרשנו שתיכלל בתוכנית הגדרה מדויקת של אנטישמיות, ויש דעות רבות בנוגע להגדרה. ברור שלארגונים יהודיים שונים יש לעיתים מטרות ואג׳נדות קצת שונות, אבל חשוב שנישאר מאוחדים וברורים בנוגע לנקודות הבעייתיות הללו. אנחנו נמשיך לפעול כדי להשיג את התיקונים והשינויים בתוכנית הלימודים, וחשוב מאוד לגייס כמה שיותר תמיכה. חשוב מאוד שגם שהקהילה הישראלית תהיה מעורבת, שכן רבים מהילדים הישראליים הולכים לבתי ספר ציבוריים.״

בנוסף לחוסר השקיפות והשינויים של הרגע האחרון, כל התהליך של מינוי הועדות השונות היה בעייתי והוא עודנו מתסכל ביותר. הייצוג של חברי הוועדות היה לוקה והוא בהחלט לא מייצג את מיגוון הדעות.

איזה תפקיד משחק ה-BDS בכל המהלכים הללו?

״התוכנית ללימודים אתניים לא נוצרה במקור כדי לתמוך בפלשתינאים, ויחד עם זאת, זה ברור שישנם אנשים המעורבים בדבר, שעבורם הכללתם של הפלשתינאים בתוכנית היא קריטית. אך בסופו של דבר, מה שקרה הוא שהחלקים במערכי השיעור הנוגעים לערבים-אמריקאים היה כפול משלושת החלקים האחרים גם יחד. יותר מאלו הנוגעים לקהילה האפריקאית- אמריקאית, ואם זה לא הטייה של המטרה, אז אני לא יודעת הטייה מהי. זהו בעיני החלק הבסיסי של הסיפור הזה. ישנם אחרים שמתנגדים לתוכנית הזאת בגלל הבדלים פילוסופיים. לטענתם, אפשר ללמד לימודים אתניים בלי להכניס לעניין אג׳נדה פוליטיקה. זה אמור להיות קורס המבוסס על חקירה וחשיבה ביקורתית ולא על הטפה. הסטודנטים צריכים להרגיש בנוח לפתח ולהביע את דעותיהם. אנחנו מקווים שהמורים בבתי הספר יקבלו הוראות והנחיות ברורות בנוגע לתפקידם, שהוא לספק לתלמידים מידע מנקודות מבט שונות, ולא להטיף.״

מהו הדבר שהכי מטריד אותך או מדיר שינה מעינייך בנוגע לתוכנית הלימודים האתניים?

״אני דואגת שזה יהיה מאבק ועניין לטווח הארוך. אנחנו יכולים לקבל את התוכנית הכי טובה שניתן, ועדיין זה יהיה תלוי במורים במחוזות השונים ובאופן שבו הם יישמו אותה באופן הראוי. החשש הוא שמורים עדיין יחליטו להביע את עמדותיהם בעיקר סביב הנושאים הקשורים ל-BDS. אנחנו באמת זקוקים להורים שיהיו מוכנים להיות מעורבים. ההורים צריכים לדעת מה הילדים שלהם לומדים בבית הספר ולשוחח איתם על הנושאים המורכבים הללו, קשים ככל שיהיו. צריך לעזור לילדים להתמודד עם האתגרים והרגשות שלהם סביב הנושאים הללו. אני חוששת שהרבה הורים מרגישים מסויגים או לא מצוידים כהלכה כדי לנהל את השיחות הללו בצורה אפקטיבית. ובעיקר אני דואגת שתתעורר עייפות מהעיסוק בנושא מאחר ומדובר במאבק לטווח ארוך״.

איך את רואה את התפקיד של הקהילה הישראלית בתוך כל זה?

״קודם כל, חשוב שתהיה לקהילה הישראלית ניראות. הקהילה הישראלית עברה דה-הומניזציה ואנחנו צריכים להחזיר לה את האנושיות ואת מיגוון הקולות. צריך שהיא תהיה מיוצגת כהלכה על מיגוון דיעותיה. אני יודעת שלהרבה ישראלים קשה להבין כיצד עובדת מערכת החינוך כאן משום שהיא מאוד שונה ממערכת החינוך בארץ. בישראל הכול ריכוזי, ואילו כאן כל מדינה וכל אזור הם שונים. ישנם סטנדרטים אבל היישום שלהם שונה מאזור לאזור. הממשל כאן לא יכול להתערב ולהחליט מה ילמדו בבתי הספר. זה מאוד שונה ומספיק להביט בכל מה שקורה עכשיו. בנוסף, הציפייה למעורבות הורית היא הרבה יותר גבוהה כאן, במיוחד בבתי הספר היסודיים. הדרך שבה ניתן להשפיע ולגרום לשינוי גם היא שונה לחלוטין. לכן חשוב מאוד שישראלים יהיו מעורבים ויקחו חלק פעיל בכל זה, בין אם כנציגים בוועדות השונות, בארגוני ההורים בבית הספר או כנציגים בועד המנהל. אנחנו צריכים אותם בכל רמה.״

לסיום, אני שואלת את קרן מהו המסר שחשוב לה להעביר לנו, ובלי להתבלבל היא אומרת:

״המעורבות שלכם מאוד חשובה. אל תשבו בצד ותתנו לאחרים לדבר עליכם. הקול של הקהילה הישראלית צריך להישמע. התוכנית הזאת אומרת עליכם דברים וחשוב שתייצגו את עצמכם״.

אז נכון, יש קורונה ויש אבטלה, אין מנהיגות ולפעמים גם אין תיקווה, אבל חברים וחברות, זה הקרב על העתיד של הילדים והנכדים שלנו. זהו הקרב על איך שהם יתנהלו בעולם הזה כיהודים וכישראלים. זהו הקרב על דעת הקהל האמריקאית והדור הבא של המצביעים, שכבר עכשיו הם חצויים ושסועים. זהו אולי הקרב האחרון בנסיון להשפיע על ייצוג מאוזן בתוכנית הלימודים האתניים שתעצב את דמותם של ילדינו וחבריהם לכיתה או לגן. ועכשיו זה הזמן לנסות ולהשפיע.

מה ניתן לעשות? לחצו על הקישור ומלאו את פרטיכם על מנת שקולכם יגיע לנציג הציבור של איזור מגוריכם בקליפורניה.

שבת שלום!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

קשר משפחתי: מיכל מיאסניק וה-Active Agers Initiative

קשר משפחתי: מיכל מיאסניק וה-Active Agers Initiative

מאת: דלית גבירצמן

דינג דונג. המסך עולה ואור נדלק. זה לא אור השמש ולא אור מנורה, אלא אור פנימי שקורן מפניה היפים. ככה זה. יש אנשים ונשים שלא צריך יותר מלהביט להן בעיניים כדי לראות את האור שקורן מהן מבפנים. זהו אור שנשאר איתך הרבה אחרי שהראיון מסתיים והמסך כבה. כך גם המחשבות ממשיכות ללוות אותי ימים רבים לאחר מכן, ומעוררות בביתי שיחות עם ילדי והורי הפרטיים. אבל רגע, בואו נתחיל מהתחלה.

את מיכל מיאסניק אני מכירה כבר שנים רבות, בכובעים שונים ובמעגלים שונים. נפגשנו פעמים רבות באירועים חברתיים ולשיחות בארבע עיניים לקפה (זוכרים שפעם, מזמן, עוד היינו עושים דברים כאלו?), היה לי את העונג ללמד את ילדיה עברית, שיתפנו פעולה במסגרות הקשורות לעבודה קהילתית וחינוכית, בקיצור – זאת לא הפעם הראשונה שנפגשנו. זאת גם לא היתה הפעם הראשונה בה שמעתי על המיזם החברתי החדש שהקימה, אך משהו קרה בשיחה המיוחדת הזאת שהידק את כל החיבורים גם יחד.

אפשר להתחיל את הסיפור לפני כשנתיים כשמיכל ומשפחתה עשו דבר לגמרי לא שגרתי. הם לקחו את שלושת ילדיהם והחליטו לצאת לטיול מסביב לעולם. הם בחרו להתחיל את המסע בארץ ושם הם בילו חודש וחצי. מאחר והילדים לא היו במסגרות חינוכיות באותה התקופה, מיכל החלה לחשוב מה אפשר יהיה לעשות כדי לספק להם זמן איכותי ומשמעותי, מעבר למפגשים ובילוי עם חברים ובני משפחה. למיכל עצמה היה קשר עמוק עם הסבים והסבתות שלה, והיא תמיד האמינה ביכולות, במיומנויות ובחוכמת החיים של האוכלוסייה המבוגרת. לכן היא התחילה לחשוב על פרויקט ייחודי, שבו יוכלו לעבוד ילדיה ביחד עם הסבים והסבתות. עוד בטרם הגיעו לארץ, היא בדקה איתם את האפשרות לקחת חלק בפרויקט הזה, והם נענו ברצון. במשך שנים רבות, אבא של מיכל היה כלכלן, והיה אך טבעי לבקש ממנו ללמד את ביתה האמצעית, נועה, שיעורים בכלכלה. הוא מאוד התרגש מהרעיון ומיד החל בבניית מערכי השיעור. אלו היו שיעורי העשרה שאינם קשורים לתוכנית לימודים כלשהי. הסבתא הידועה כבשלנית מעולה בחרה בסדנת בישול, שכללה מפגש של פעם בשבוע שבו החליטו על התפריט, הלכו לקניות, בישלו, ואז ישבו לארוחה משפחתית ונהנו מהמטעמים שהכינו ביחד. וכך זה התחיל ועבד בהצלחה במשך חודש וחצי.

מיכל מיד הבחינה בקשר הרגשי החזק שהלך והתעצם בין הנכדים לסבים והסבתות. כאמור, אחרי חודש וחצי משפחת מיאסניק עזבה את ישראל והחלה את מסעם בעולם. אחותה של מיכל אף היא החלה בעקבותיה לבנות פרויקטים דומים, שאף הם העשירו והעמיקו את הקשרים עם הסבים והסבתות. ואז גמלה בליבה של מיכל ההחלטה, שעם שובה מהמסע היא תתחיל להגביר את החשיבה על פרויקטים נוספים. מיכל למדה באוניברסיטה עבודה סוציאלית והתמחתה בגרונטולוגיה, שהוא תחום חקר ההזדקנות. בשעתו, כשהגיעה עם משפחתה לעמק הסיליקון, מיכל עסקה בהייטק במשך 15 שנה, אך בזמן הטיול הגדול היא הגיעה להבנה שבעצם היא היתה רוצה לחזור לאהבה הישנה שלה, אל העבודה עם האוכלוסיה המבוגרת.

מיכל מיאסניק

״תמיד הרגשתי שברגע שיש לי את החיבור עם האוכלוסיה הזאת, זה מוציא אותי מהעשייה האינטנסיבית היומיומית, ומביא אותי למקום של הקשבה, למידה ופחות שיפוטיות. מעבר לזה, ראיתי מה זה עושה לילדים שלי ולהורים שלי מבחינת העמקת הקשר, ופשוט אמרתי לעצמי שיש פה הזדמנות מדהימה לחיבור שהוא קיים, אבל צריך לקחת אותו צעד אחד קדימה. מבחינתי, כשאני רואה את התוצאות, אני מתרגשת בכל פעם מחדש. זה כל כך חשוב וכל כך משמעותי לכל הצדדים, שזה ממש עושה לי טוב. כשחזרנו מדרום אמריקה, החלטתי להקים את המיזם שקראתי לו ״The Active Agers Initiative”. אני באמת מאמינה שלסבים ולסבתות יש יותר זמן פנוי ואת היכולת המדהימה והאינסופית  להמשיך לתרום לנו לבני המשפחה, ולכולנו כחברה. רק צריך להבין מה הרקע שלהם, מה הם עשו בצעירותם ומה הם עושים עכשיו. הרבה מאיתנו אפילו לא מודעים להיסטוריה ולהיבטים הללו בחיים של הסבים והסבתות״.

אז איך בדיוק עובד המיזם?

״בשלב הראשון, אני נותנת למשתתפים שאלון שבו מראיינים את סבא וסבתא. הם שואלים אותם לגבי התחביבים שלהם, איזו כיתה הם הכי אהבו בבית הספר, מה הם אוהבים לעשות עכשיו, איפה הם מתנדבים, ועוד הרבה דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם בשיח המשפחתי היומיומי. קיים אלמנט רגשי מאוד חזק בקשר בין הסבים והסבתות לנכדים והנכדות, שהוא כבר Built-in, ועכשיו אנחנו לוקחים את זה ומלבישים על זה דברים נוספים, כשהמטרה הכי חשובה היא שיהיה כיף לשני הצדדים. מעבר לזה, ישנה תחושה של עשייה משותפת, העשרת הקשר הבינאישי ויצירת מודעות למה שקורה בחיים של הסבים והסבתות. במרבית המקרים, הם יודעים מה קורה בחיים של הנכדים והנכדות אך לא להיפך.״

עוד הרבה לפני שהזום פרץ לחיינו ושינה את האופן שבו אנחנו נפגשים ושומרים על קשר עם בני המשפחה, מיכל זיהתה את הצורך בקשר עמוק ומשמעותי עם הסבים והסבתות. זהו צורך אמיתי משום שרבות מהמשפחות בקהילה הישראלית נמצאות במרחק אלפי מיילים מבני המשפחה, ואף המשפחות בקהילה האמריקאית נמצאות במרחק רב מהסבים והסבתות.

״החלטתי להקים את הפרויקט, שהמטרה שלו היא לחבר בין נכדים ונכדות לסבים וסבתות או מבוגרים משמעותיים אחרים בחייהם, כמו דוד או דודה או חברי משפחה שעונים על הקריטריונים של Active Agers. השלב הראשון הוא להסביר למשתתפים הצעירים, באופן המותאם לרמת הגיל, על האוכלוסיה הזאת. אני מסבירה להם על המאפיינים הדמוגרפיים של ה-Active Agers כדי ליצור מודעות אצל הילדים בנוגע למה שקורה לאוכלוסיה הזאת, בעיקר עכשיו, בזמן הקורונה. הכול נעשה בצורה אינטראקטיבית דרך הפעלות ושאלות המעוררות שיח ושיתוף. בסיום כל סדנה, עוד לפני המפגש עם הסבים והסבתות, אני מרגישה שאני כבר מכירה אותם דרך הנכדים, והלוואי ויכולתי לחבק כל אחד ואחת מהם. הם נכנסים לי ללב דרך השיתוף של הנכדים, ורואים מיד את הרגש והאיכפתיות שחשים הצעירים כלפי הסבים והסבתות. תוך כדי הפרויקט אני נותנת להם דוגמאות לפעילויות שהם יכולים לעשות עם סבא וסבתא, והם מחליטים מה הם רוצים לעשות. בעצם, יש תכנון משותף עם הסבים והסבתות לגבי העשייה, כשהמטרה היא שלא תהיה עשייה חד פעמית, אלא שיהיה תכנון של מספר מפגשים. אם הם מוצלחים ויש עניין, אפשר להמשיך ולקיים אותם במשך מספר שבועות ואפשר גם לעבור לפרויקט הבא.״

את יכולה לתת לי דוגמאות לפרויקטים מעניינים?

״בשבועות האחרונים התקיימו ביקורים וירטואליים של סבא וסבתא במוזיאונים, פרויקט הכנת קינוחים, משחק סודוקו בין סבא לנכד פעם בשבוע, ילד שמשחק פעמיים בשבוע שחמט אונליין עם סבא, ועוד. בחלק מהמקרים הנכד צריך גם לעזור לסבא או לסבתא להתגבר על אתגרים טכנולוגיים. הוא מסביר ומלמד אותם כיצד להתחבר לזום ואיך להתחבר לאתר המקוון של משחקי שחמט, לדוגמה. יש פה הרבה אחריות מצד הילדים, גם ללמידה המשותפת וגם לעמידה בזמנים שנקבעו מראש. צריך להבין שמעבר לעובדה שהפרויקטים הללו צריכים לעניין את שני הצדדים, הם גם צריכים להיות יחסית פשוטים ליישום. לא מדובר על פרויקטים של מפגש יומיומי של שעתיים על עבודת מחקר עצומה. כדאי תמיד לסיים את המפגש עם תחושה של עוד. בכל סדנה שאני מעבירה אני מקבלת מהילדים עוד ועוד רעיונות יצירתיים לפרויקטים. למשל, היתה ילדה שבחרה להתמקד בשם המשפחה, והיא בדקה עם הסבתא את המקורות של השם, באיזו מדינה הם נולדו וכך הן למדו על ההיסטוריה המשפחתית.״

ואז פרצה לחיינו הקורונה…

״ואז פרצה הקורונה, ואיתה נוצר צורך גדול אף יותר בחיבור, כי כולנו פה בעצם במצב מאוד מאתגר, אך הסבים והסבתות והעובדה שהם נמצאים באוכלוסייה בסיכון הופכת אותם למבודדים עוד יותר מאי פעם. כיום נוצר צורך אמיתי בחיבור עם הנכדים והנכדות, והעובדה שבמהלך הסדנה נותנים להם כלים במסגרת קבוצתית תוך הנחייה ושיתוף, הופכת את החוויה לחזקה ולמעשירה יותר מאשר אם כל אחד היה מתחיל את זה לבד. בקבוצה יש בסביבות עשרה משתתפים והפעילות היא מאוד אינטראקטיבית.״

איך את מגיעה אליהם או איך הם מגיעים אליך? איך זה בדיוק עובד?

״קודם כל, יצרתי קשר עם מספר גופים ובתי ספר כמו בגד כפת, האוזנר וה-JFCS

(Jewish Families and Children’s Services). כעת, זה כבר עובר מפה לאוזן ואנשים פונים אלי בבקשה להקים סדנה לקבוצות גיל שונות. בחודשים האחרונים עשיתי עשרות סדנאות ובעקבות ההצלחה של הסדנאות הקודמות אנשים פשוט יוצרים איתי קשר.״

האם את מתחילה עם הילדים או המבוגרים?

״הפוקוס שלי הוא לעבוד עם הנכדים והנכדות, והעובדה שאת מעצימה אותם ונותנת להם אפשרות ליזום, לתכנן ולהציע לסבא ולסבתא את הפרויקט היא חלק גדול מהקסם של העשייה. ההבנה שהם עושים משהו טוב והיכולת להיות חלק מקבוצה, לחשוב ביחד על רעיונות ולשתף בקבוצה, ואז לממש אותם – כל אלו הם אלמנטים שמייחדים את הפרויקט. המטרה של הסדנה היא לתת את הכלים הראשוניים והדחיפה הראשונית, שלאחריה הם יוצאים לדרך. אני יכולה להגיד לך שבסדנאות שקיימתי לפני מספר חודשים, הילדים עדיין ממשיכים את המפגשים הוירטואליים פעם בשבוע. בכלל, כל הנושא של קשר וירטואלי משמעותי עם בני משפחה רחוקים וכיצד לתקשר איתם הוא נושא חשוב לחיים, והכלים שאני נותנת בסדנה יכולים לעזור להם אחר כך, כשהם עוזבים לקולג׳ או בוחרים לחיות במדינה אחרת.״

מיכל מספרת לי על מפגש מיוחד משני צידי העולם בין ילד בן 13 שגדל בארץ עד גיל 7 ועבר עם משפחתו לקליפורניה, ובין הסבתא שגידלה אותו ועברה להתגורר ברוסיה עם הבת השנייה שלה. הקשר בין הנכד לסבתא היה מאוד קרוב והפרידה היתה מאתגרת. הפרויקט שהילד בחר לעשות מבוסס על האהבה לספרים המשותפת לו ולסבתא. הם החליטו להקים מועדון ספר, שבו הסבתא קראה ספר מסוים ברוסית והילד קרא אותו באנגלית, ואז הם שוחחו עליו ברוסית. במהלך הפרויקט המשותף הילד למד המון דברים חדשים ומעניינים על הסבתא, על ההיסטוריה שלה ועל דברים משמעותיים שהיא עשתה בחייה. בעקבות החיבור המרגש והמשמעותי והעמקת הקשר, הנכד והסבתא החליטו לצאת לטיול משותף ברוסיה.

לאן את רואה את הפרויקט הזה גדל בעתיד?

״זאת שאלה מצוינת. בימים אלו, מכיון שאני רואה שיש פה צורך אמיתי, אני חושבת על כל מיני כיוונים. אני חושבת שיש פה באמת משהו שהוא מצד אחד פשוט, ומצד שני גדול ומשמעותי, ואני מנסה לחשוב לאן אני יכולה לקחת את זה. אין לי עדיין תשובה אבל אני יודעת שיש לזה פוטנציאל גדול, מעבר לעצמי.״

ואז הגיע הרגע שבו שאלתי את מיכל על הזכרונות שלה-עצמה מהסבים והסבתות שלה, והדמעות החלו לזלוג.

״סבא וסבתא שלי עלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ואחרי ששכלו את בנם בן ה-23 במלחמת יום כיפור, הם מעולם לא השתקמו. אנחנו היינו הנכדים היחידים שלהם והרגשנו שנתנו להם הרבה אור. היה בינינו קשר הדוק ומיוחד, והיתה שם המון אהבה ואיכפתיות משני הצדדים. עד היום אני זוכרת איך הייתי מגיעה אליהם באוטובוס וסבתא היתה מחכה לי בתחנה, וגם את ההליכות המשותפות שלנו לים. אחיותיי ואני היינו מבלות שעות ארוכות בבית סבא וסבתא בדרום תל אביב, ואני זוכרת את החוויות הללו כמשהו שבנה ועיצב אותנו.״

איזה שיעור חשוב למדת מהם, שיעור שלקחת אותו להורות שלך?

״וואו, אני חושבת שלמדתי מהם לדעת להסתכל על הטוב אפילו אחרי כל הדברים הקשים שהם עברו. למדתי שחשוב להיות פעילים ולדעת להסתכל על החיים בעיניים אופטימיות עד כמה שאפשר, למרות הכאב ולדעת לשמוח ולהמשיך בעשייה. הם שמו את הכאב הגדול שלהם בצד והיו אנשים שמחים, עם המון נתינה ואהבה. סבא שלי היה צייר מדהים. הוא עשה את השלטים לאוטובוסים של חברת דן, ולו הייתי יכולה, הייתי רוצה לעשות איתו פרויקט שקשור לאמנות וציור. כמובן שהייתי רוצה לדבר איתם על השואה. אני מרגישה שלא הכרתי אותם מספיק, ולו הייתי יכולה, הייתי רוצה לשבת איתם עכשיו וללמוד יותר על החיים שלהם.״

הבטתי במיכל וראיתי את האמת שלה ואת המוטיבציה שעומדת מאחורי המיזם החשוב והמשמעותי שהקימה. הפלטפורמה הבין-דורית שהקימה מיכל מיאסניק היא מתנה לשני הצדדים; לדור הצעיר וגם למבוגר. אין ספק שהעשייה הזאת ממלאת לה את הלב, וכשפועלים מתוך נתינה ואהבה, אין לזה גבולות. אפילו לא השמיים.

ליצירת קשר לחצו כאן.

הכירו את תוכניות בני/בנות המצווה המוצעות בעמק

הכירו את תוכניות בני/בנות המצווה המוצעות בעמק

מאת: טובה בירנבאום

זוכרים את עצמכם בגיל 11? 12? זוכרים את בת או בר המצווה שלכם? אם ציינתם את המאורע, מה הרגע הזכור לכם במיוחד? מה זכור לכם מתוך התהליך לקראת הארוע?

ערב בת המצווה שלי זכור לי באופן מעורפל מאוד, אני מודה, אבל ישנם לא מעט רגעים חזקים מהתהליך הקבוצתי שחוויתי עם בנות הכיתה שלי שאני זוכרת בברור ונוצרת כאוצר יקר. הילדה הפרטית שלי עדין רחוקה מהגיל הרלוונטי, אך כשאני משוחחת עם משפחות וילדים המתלבטים סביב עיצוב התהליך והארוע של "גיל מצוות", אני חוזרת אל הזכרונות הללו ושואלת עצמי מה היה שם משמעותי, מה היה לא כך כך משמעותי, מה חשוב לי היום כמחנכת ומה חשוב עבור הורי הילד/ה הנרגשים.

מכירים את הביטוי השחוק שלא התוצאה חשובה אלא הדרך? כאן, בעיני, זהו המפתח; הדרך לקראת ארוע בני מצווה משמעותי עשויה להיות עוצמתית יותר מכל חגיגה, טקס או מסיבה. למסע לקראת היום המיוחל עשויים להיות שני חלקים: חלק אישי וחלק קבוצתי. ביושבנו בחו"ל, מכיון שרוב ילדינו לומדים בבתי ספר ציבוריים, אנו מתרפקים לעיתים על חוויית החִבְרוּת הקבוצתית בתוכה גדלנו בארץ ,בכיתה הדחוסה בבית הספר הממלכתי בישראל. חלק גדול מאיתנו חווה את שנות הילדות בתוך קבוצה מונוליטית שחבריה מחזיקים במרכיבי זהות די דומים. בצפון קליפורניה בבית הספר הציבורי אנו חשופים לעושר זהותי של ילדים מפינות שונות בעולם (או לפחות ההורים שלהם) ואם אנו מייחלים לחוויית ברור זהות קבוצתית עמוקה עבור ילדינו, עם ילדים המתלבטים בשאלות זהות דומות – המשימה היא עלינו.

הילדה שלי שנולדה בסיליקון ואלי מחזיקה, כך אני לומדת, במשולש זהותי מורכב ועוצמתי, שדורש פירוק ובירור. לא בגיל ארבע, כנראה, אבל בשלב בו ניתן וצריך לתת מילים לתחושות ושאלות של מי אני, לאן אני שייכ/ת, במה אני דומה, במה אני שונה מהאנשים סביבי, והכי חשוב – מה מעניין, חשוב וערכי בעיני לאור כל זאת. הזהות המשולשת של יהודי/ה-ישראלי/ת-אמריקאי/ת (לא בהכרח בסדר הזה) לא תמיד ברורה לנו, ההורים, שרובנו גדלו לתוך עולם מוסדר (מוסדר מידי) של תשובות מוכנות לגבי שאלות זהות ושייכות. המתנה הגדולה שנוכל לתת לילדים שלנו היא מסגרת בטוחה שבה נסייע להם לתת מילים למחשבות ראשוניות שמתחילות להיווצר, והבנה חשובה ש – א. אפשר לשאול הכול, וב. להרבה שאלות יש תשובות אפשרויות רבות או שאין תשובות כלל. כך נעודד את הילדים שלנו לחבק את המורכבות הזהותית שלהם ולהתייחס אליה כאל מתנה יקרת ערך שהענקנו להם. היכולת לאמץ ראיית עולם מורכבת, לא פשטנית, לא חד מימדית, ההנאה מהגמישות התרבותית שלתוכה גדלו באופן טבעי והאפשרות לתת לה מילים וצבעים.

חוויית עיצוב זהות שמתרחשת בתוך קבוצה של דומים (דומים יותר או דומים פחות) לא חייבת להתמקד רק בסוגיות של זהות ושייכות. התוכן יכול להיות סביב נושאים של התבגרות, עצמאות, כלים חשובים לחיים, או בקיצור, כל מה שאנחנו, ההורים, חושבים שחשוב.

לצד זאת, נוכל לחשוב גם על תהליך אישי ומשפחתי. כן, זה דורש השקעה. התהליך עשוי להיות לקראת "תוצר" או טקס וגם יכול להיות תהליך לצורך תהליך. קשה לנו אולי לקבל את זה, אבל לא כל ילד/ה רוצה לעמוד באור הזרקורים ולעמוד ל"מבחן הצלחה" מול קהל. חשוב לבדוק זאת בכנות עם הילדים שלנו.

המסורת שהתפתחה סביב טקסי בני מצווה היא השתתפות פעילה בטקס תפילה קהילתי/משפחתי, עליה לתורה וקריאה מתוך התורה. זו אפשרות יפהפיה, אך חשוב לזכור שאפשר וצריך לקחת לעצמינו גם חרות ואחריות מול האוטומט המסורתי. שנים רבות הורגלנו בארץ לעשות הפרדה בין טקסי חיים יהודיים (בני מצווה, חופה, לוויה) לבין הערכים האישיים שלנו. הורגלנו לתת את המפתחות לרגעים החשובים של חיינו לידי מי שנתפס כבעל הידע והסמכות. ברגע שאנו בוחרים לבדוק כיצד היום בו נציין את המעבר של ילדינו מילדות לבגרות לאור ולא בסתירה לערכים כמו שוויון מגדרי, חשיבה ביקורתית ויצירתיות, אנו לוקחים על עצמינו אחריות לעצב טקס ותהליך שיהיו בצלמינו וכדמותינו.

זוהי הזדמנות נפלאה עבור המשפחה לעבור תהליך בירור משותף ואף חלון נדיר לחקר ההיסטוריה המשפחתית והלאומית. התהליך אף עשוי להיות סביב נושא חברתי ויכול להוות הזדמנות עבור הילד/ה לבחון מה חשוב *לו או לה*; מה בעולם שסביבו מטריד אותו/ה וכיצד היה/היתה רוצים לתרום לתיקון החברה והסביבה. זו עשויה להיות הזדמנות לחוות תהליך של בחירה, מיקוד, יצירת אסטרטגיה, להחשף לעולם גיוס הכספים (אם רק מישהו היה מלמד אותי את התחום בגיל 12…) ושכנוע אנשים נוספים להקדיש משאבים לנושא.

כן, זה דורש מחשבה והשקעה; כשבוחרים לא ללכת על אוטומט אלא לעצב זיכרון חי, משמעותי ורלוונטי עבור הדור הבא, זוהי מחוייבות, אבל החדשות הטובות הן שהמחויבות הזו היא *שלנו* ולנו החירות להשתחרר מה"צריך" ולהמקד בחשוב, בָּעֶרְכִּי ובמעצים.

אז אם אתם רוצים לסלול לילדיכם דרך שתוביל אותם לארוע בן/בת מצווה משמעותי ועוצמתי, ישנן תוכניות שונות המוצעות באיזורינו, כל אחת מהן שמה דגש על אספקטים שונים הנוגעים לגיל זה, ובחינה מעמיקה של התכנים תעזור לכם להתאים את התוכנית הנכונה ביותר עבור הבן/בת שלכם. הנה המרכזיות שבהן:

רייז דה בר

Raise the bar היא תוכנית בני המצווה של ה-ICC@JCC שרצה בהצלחה רבה מזה כ-8 שנים. התוכנית הינה מסע אישי, משפחתי, קבוצתי וקהילתי שעובר/ת הנער/ה. בגיל המיוחד והרגיש הזה כל משתתף/ת יוצא למסע אל עצמו, להכיר את עצמו טוב יותר ולהגדיר מי הוא ומה הוא. במסגרת התוכנית המשתתפים עובדים על פרויקט שורשים, בשיתוף פעולה מיוחד עם מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, במהלכו המשתתפים חוקרים את הסיפור המשפחתי שלהם, יוצרים מיצג ומציגים אותו בתערוכה קהילתית (ואפילו יכולים להשתתף בתחרות בינלאומית של בית התפוצות, לזכות בטיסה לארץ ולהציג את הפרויקט שלהם במוזיאון). התוכנית שמה דגש על בניית קבוצת השווים באופן חוויתי, המאפשר שיתוף, תמיכה, גיבוש ובעיקר את ההנאה בלהכיר חברים חדשים ובלהעמיק קשרים קיימים. המשמעות של בר/בת המצווה היא בעצם המעבר מעולם הילדים לעולם המבוגרים והפיכת הנער/ה לחלק מהקהילה. אנחנו מאמינים שזה מרכיב מאוד חשוב בהתבגרות ובאחריות, ולכן המשתתפים נחשפים בתוכנית לרבדים שונים בקהילה שסביבנו, פוגשים דוברים מארגונים העוסקים במעורבות קהילתית ויוצאים יחד להתנדבות.

"כששתי בנות שבאו מבתי ספר שונים בהם היו הישראליות היחידות בשכבה, נפגשו בתוכנית והפכו לחברות קרובות , אנחנו יודעים שאנחנו עושים משהו שהמשתתפים כל כך זקוקים לו מבחינה חברתית", אומרת טל זילברשטיין פז, מנהלת התוכנית, "כשמשתתף מראיין את סבא שלו בישראל במסגרת פרויקט השורשים ופתאום נוצרת ביניהם שיחה עמוקה שנותנת המון כבוד לשני הדורות, ואחר כך במפגש המשתתף מספר את הסיפור בגאווה ובעיניים בורקות כי הוא גילה שסבא שלו הוא בעצם דמות מעוררת השראה עם סיפור היסטורי מדהים – אנחנו יודעים שנתנו מתנה לכל המשפחה, כשמשתתפת שמעולם לא ביקרה בבית כנסת, לומדת איתנו על זרמים ביהדות ומחליטה שהיא רוצה בת מצווה שוויונית ולעלות לתורה – אנחנו יודעים שעזרנו לה לעצב בעצמה רגע משמעותי כל כך בהתבגרות שלה".

כמו כל תוכניות ה- ICC, גם רייז דה בר מבוססת על גישת יהדות כתרבות ומקדמת פלורליזם רעיוני. ישנן דרכים שונות ומגוונות לחגוג מסורת ובר/בת מצווה בפרט והיהדות כתרבות באה לידי ביטוי בתוכנית הן בשיח על טקס בר/בת המצווה עצמו, בחשיפה לזרמים ביהדות באמצעות ביקור בבתי כנסת שונים טבחגיגת החגים ברוח זו.

השנה, על אף אילוצי הקורונה, תתקיים התוכנית באופן פרונטלי ב-OFJCC בפאלו אלטו בהתאם לכל הנחיות הבריאות והבטיחות כדי לאפשר לקבוצה את האינטראקציה החברתית ואת הקשר הבלתי אמצעי שכה חשובים בתוכנית. התוכנית תתקיים אחת לשבועיים החל מחודש אוקטובר ועד מרץ וינחה אותה איש החינוך אילן ויטמברג. המפגשים יועברו בעברית על מנת לסייע בשימור וחיזוק השפה וההקשר התרבותי שלה, אך מותאמת לבני נוער בעלי רמות עברית מגוונות.

ביום שלישי, ה-25 באוגוסט, יתקיים בזום ערב מידע בו תוכלו לקבל מענה על כל שאלותיכם. להרשמה לחצו כאן.

פרטים נוספים על התוכנית ניתן למצוא כאן.

הימליה

מטרת תוכנית בנות/בני המצווה של הימליה היא לאפשר לבני נוער ישראלים בעמק הסיליקון לחוות יחדיו את המעבר מעולם הילדים לעולם המבוגרים ואת השתלבותם בחברה ובקהילה. התוכנית מועברת דרך למידה משמעותית וחוויתית בנושאי שנת המצווה, תוך דיאלוג בנושאים אישיים, חברתיים ותרבותיים.

התוכנית מתמקדת בנושאים החשובים והמרכזיים בשנה המשמעותית בחייהם, החל ממשפחה ושורשים, זהות אישית ויהודית, תזונה, כלכלה ועוד.

חברת הימליה הוקמה לפני כ-5 שנים ומתמחה בהפקת אירועי בוטיק מותאמים אישית. האירועים כוללים אירועי חברה, אירועים לחגיגות ימי הולדת משמעותיים (בר/בת מצווה, ימי הולדת עגולים), אירועים משמעותיים אחרים.

כל אירוע נבנה בהתאמה אישית לעומד במרכזו, תחביביו ואהבותיו ובהתאם למשתתפים וכולל שילוב של משימות מאתגרות פיזית ומחשבתית. במהלך שנות הפעילות התחלנו גם לעבוד עם קבוצות בני מצוה מתוך היכרות מתמשכת עם קבוצת הגיל הזו והחשיבות שאנו רואות בשנת המצווה ובתהליכים שהם עוברים בה.

תוכנית בני/בנות המצווה של הימליה מתעדכנת ומשתנה בכל שנה בהתאם לנסיון ולצרכים שעולים מתוך הקבוצה.

השנה נעשו התאמות לפי הנחיות המחוז והמפגשים נערכים בחוץ, בקבוצות קטנות של עד 12 משתתפים ועם הקפדה על כל נהלי הריחוק החברתי.

"אנחנו מביאות את הנסיון הרב שיש לנו מהפקות אירועים מותאמים אישית לחגיגות בר/בת מצווה על מנת להפוך את המפגשים לחווייתים במיוחד עם משימות אינטראקטיביות ומאתגרות והקפדה על יחס אישי לכל אחד מהמשתתפים", אומרות קרן רוזן ומאיה גליק, מנחות התוכנית, " כל מפגש מועבר בצורה חוויתית וייחודית על מנת ליצור שיח פתוח וכנה והפנמה עמוקה של המסרים המועברים בו".

התוכנית מיועדת לבנות 12 או בני 13 שחוגגים במהלך השנה בר/בת מצווה (הקבוצות נפרדות לבנים ולבנות). התוכנית כוללת 12 מפגשים ומיועדת לדוברי עברית.

 

ניתן ליצור איתנו קשר דרך האימייל , אתר האינטרנט, עמוד הפייסבוק או בטלפון 650-924-5936.

התארגנות פרטית

דרך נוספת לציין את שנת המצווה היא באמצעות התארגנות פרטית של הורים, אשר קובעים את התכנים בעצמם, מארגנים את חברי הקבוצה ודואגים לכל האופרציה החל ממיקום המפגשים ועד לתיאום המרצים האורחים. תמר בארי שחיפשה לפני כ-6 שנים תוכנית אשר תתאים לבתה בחרה באופציה זו לאחר שלא מצאה משהו קרוב למקום מגוריה ויחד עם ליאת סלמן ורינת גורביץ' פתחו תוכנית בנות מצווה משל עצמן. "היה חשוב לנו להעניק לבנות שנה משמעותית לקראת בת המצווה, החלטנו להתמקד באספקטים אישיים, חברתיים וקהילתיים ולפי זה בחרנו את הנושאים והמרצים, מספרת תמר, "במפגש אחד היתה רופאה אשר דיברה על ההתפתחות המינית ואיך כל אחת שונה האחת מהשנייה, במפגש אחר דיברה תזונאית על חשיבות התזונה והאיזונים בחייהן, עובדת סוציאלית דיברה על כל נושא הדימוי העצמי והחברתי, מדריך קרב מגע העביר להן סדנה בהגנה עצמית וכמובן נגענו בכל הנושאים של זהות יהודית, חשיבות החגים ומשמעותם, עשינו פעילות מעצימה בחנוכה וסדר נשי בפסח והכל ברוח יהדות כתרבות. כדי לחשוף את הבנות לזרמים השונים ביהדות הן עשו סיורים בבתי כנסת שונים במהלכם אפילו ראו טקס בת מצווה אלטרנטיבי אמיתי".

תחרות הסיפור הקצר של בגד כפת: הסיפור הזוכה במקום הראשון הוא…

תחרות הסיפור הקצר של בגד כפת: הסיפור הזוכה במקום הראשון הוא…

תלמידי בגד כפת זכו השנה ללמוד על הסופר אתגר קרת, קראו סיפורים קצרים שלו ושל אחרים, ולמדו את עקרונות הסיפור הקצר. התלמידים כתבו סיפורים קצרים בעצמם והשתתפו, לראשונה בסיליקון ואלי, בתחרות הסיפור הקצר של בגד כפת.

Photo by iStock

יוזמת התחרות היא שלוחת לוס גאטוס שעל אף הקורונה המשיכה והוציאה אותה לפועל. באמצעות קובץ הסיפורים הקצרים שנלמדו בכיתות קיבלו התלמידים משב רוח מרענן לשיעורים, העשירו את הרפרטואר התרבותי שלהם וזכו להכיר סופר ישראלי עכשווי. כשהתלמידים היו צריכים לכתוב סיפור קצר משל עצמם, הם נהנו לא פחות.

בתחרות השתתפו תלמידים מכיתות החטיבה והתיכון של בגד כפת ואת הזוכים בחר צוות של שלוש שופטות אשר קיבל את הסיפורים ללא שמות. גם התלמידים עצמם לא ידעו את זהות השופטות ועכשיו זו ההזדמנות לחשוף אותן ולהודות להן על תרומתן:

גליה פורת- אשת חינוך, מומחית בהוראת השפה העברית ומרצה באוניברסיטת סטנפורד.

אורית קימל- תסריטאית , מחזאית, יועצת ארגונית, אם, רעיה וחברה. כתבה תסריט ל״החיים בינתיים״, סרט קולנוע באורך מלא. דרמת טלוויזיה ״זנב של עפיפון״  ומחזה ״110 פעימות בדקה״ .

דלית גבירצמן- אשת חינוך ותוכן, מרצה באוניברסיטת סן פרנסיסקו, מנחת קבוצות של ״מבשלים בעברית״, בעלת טור שבועי ב״בעניינים״ ומנחת סיורי אמנות וקולינריה ״אמנות על קצה המזלג״ בסן פרנסיסקו.

דבר השופטות- "תודה על האפשרות שניתנה לנו לקרוא, להיחשף, ולשפוט את הסיפורים ששלחו התלמידים, שמחנו לעשות זאת. הרעיון לקיים תחרות כזו ולהציב בפני תלמידים צעירים אתגר כתיבה, בעברית, נהדר. גם התוצאות היו טובות. חלק מהסיפורים הפתיעו אותנו , בבגרות ,בסגנון וביכולת לספר סיפור.

שלושת הסיפורים שמצאנו אותם טובים במיוחד היו:

  1. שקט (סיפורה של לירי טריפ)- עלילה טובה ומרגשת, שימוש בדימויים מקוריים ורגש. הכותב/כותבת מצאה דרך לתאר עולם פנימי ייחודי ואת הקונפליקט והדרמה של הגיבורה עם העולם החיצוני בצורה נוגעת ללב.
  2. העיפרון והמחדד (סיפורה של מארי לבקוביץ)- עלילה מעניינת, כתובה היטב. דרמה גדולה/קטנה שמתרחשת בקלמר שהוא מטאפורה מוצלחת למציאות של מאבק חברתי ותחושת שייכות וניכור.
  3. חיים באפור (סיפורה של עדי פרנבוך)- הכותב/כותבת הצליחו בסיפור מפחיד ועצוב זה, ליצור עולם, עולם דמיוני, עגום וקשה".

לירי טריפ, הזוכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר

אז מזל טוב ללירי טריפ בת ה-12 מכיתת החטיבה של מיכל וייס שזכתה במקום הראשון, למארי לבקוביץ מכיתת החטיבה של ורד גאני קציר ולעדי פרנבוך מכיתת התיכון של אורטל אוהד שהסיפורים שלהן הצטיינו במיוחד. לירי, מארי ועדי יקבלו תעודות הוקרה, כרטיסים למפגש הוירטואלי עם אתגר קרת והכיתה של לירי תקבל מסיבת פיצה בתחילת השנה הבאה.

והנה סיפורה של לירי טריפ:

שקט

תמיד ידעתי שאני שונה. הרגשתי את זה כמו לימונדה שמחליקה בגרון. הרבה פעמים, הלימונדה הקפיאה לי את המוח, אבל עכשיו ביולי כל כך חם שיכולתי לשחות בבריכת קרח ועדיין להזיע. אבל להיות שונה זה לא כמו לשתות לימונדה. זה לא דבר רע להיות שונה. זה פשוט אומר שאני לא בדיוק כמו כל שאר האנשים. וזה בסדר. אני לא חייבת להיות. נכון?

לפעמים שאלתי את עצמי, אני באמת מי שאני רוצה להיות? או שאני יכולה להשתנות לטובה כדי להיות כמו אנשים אחרים? זה כבר לא משנה. ידעתי שאף פעם לא אשתנה.

למה אני שונה? אני שקטה. מספיק דבר כזה קטן בשביל להיות שונה. אבל אני לא רק קצת שקטה.  אני מאוד שקטה. כל הזמן. ההורים שלי פחדו שיש לי בעיות חברתיות, כי אף פעם לא דיברתי. כשהייתי קטנה, לא שיחקתי משחקים עם שאר הילדים בשכונה. כשהזמנו אורחים,  תמיד הסתתרתי בארון האהוב עלי וקראתי ספר. בבית הספר, טיפסתי על העצים וספרתי ציפורים בהפסקות. אפילו בבית, נשארתי בחדר וציירתי את הפרחים שגדלו לי מחוץ לחלון. זה היה קל להיות בשקט. אבל לפעמים זה לא היה כיף.

שקט היה בודד. אף פעם לא היו לי חברים. אולי רק החתול שתמיד גרגר אלי כשחזרתי הביתה מבית הספר. אבל זהו. במסיבות יום ההולדת שלי, זה תמיד היה רק אני והמשפחה שלי. הרבה פעמים עזבתי את המסיבה שלי עוד לפני שהיא נגמרה. אמא שלי אמרה לי שחברים זה דבר חשוב. הם עוזרים לך, ומשחקים איתך, ואת יכולה להגיד להם כל מה שבא לך בלי לפחד להגיד את זה. אני חשבתי שזה טיפשי. מי צריך חברים כשאתה יכול לעשות את הכל בעצמך.

אבל לפעמים בבית הספר, ראיתי את כל הילדים משחקים ביחד. הם שמחו ביחד, כמו תינוק וסוכריה על מקל.

גם אם לפעמים רציתי חברים, ראיתי את עצמי כילדה מאוד חזקה ועצמאית. ממש כמו אננס: אתה צריך לעבור את הקליפה החזקה והקוצנית שלו כדי למצוא את הפרי המתוק והטעים. הפרי שלי זה הראש שלי, בתוכו יש אלפי מחשבות מתקתקות מסביב כמו מחוגים בשעון. אני תמיד חשבתי, ההילוכים שלי תמיד יסתובבו. מבחוץ, אני כלום. אבל מבפנים, אני הכל בבת אחת! אני לא נראית כמו מי שיש לה הרבה להציע, אבל ככל שקילפתם ממני יותר, גיליתם יותר ויותר שכבות. אני יכולה לבכות , לצחוק, לחייך, לשיר, לנגן, לשחק, לכתוב, לרקוד, וגם לחשוב! זה עשה לי טוב לדעת שיש לי כל כך הרבה דברים טובים בפנים. אבל אף אחד אחר לא  ידע. אף אחד אפילו לא דמיין שהילדה הזאת יכולה להיות יותר מפחדנית ושקטה. למה אף אחד לא האמין? הרי העצים הכי מכוערים מגדלים את הפירות הכי טעימים. הלוואי והייתי עץ.

הפעמים היחידות שהשקט הרגיש טוב זה כשהייתי מתגנבת לשדות. לפעמים, בלילות, כשהרגשתי בודדה במיוחד, הייתי יוצאת לטיול על רחוב אלון ופונה אל דרך שטופת שמש. בקצה עמד שדה, עם נוף ההרים מאחוריו והדשא הגבוה שהתנפנף ברוח. ושם הוא עמד. עץ דקל גדול, ניצב גבוה וגאה באמצע השדה. אני דילגתי על הדשא,  מרגישה אותו מבריש את רגליי היחפות. טיפסתי על  הענפים המתפתלים, כל הדרך עד לצמרת העץ. בחלק העליון  היה ענף מעוקל, מושלם בשביל להחליק לתוכו. הייתי יושבת שם, בועטת את הרגליים באוויר ובוהה בהרים ובירח. אולי הם החברים שלי? נשארתי שם להכי הרבה זמן שאני יכולה לדמיין. עד שהירח נעלם והציפורים התחילו לצייץ מלודיה מאושרת. אז הייתי קופצת בין הענפים ורצה חזרה הביתה. לא הרגשתי אז כל כך בודדה.

ספטמבר, זמן לחזור לבית הספר. התעוררתי בבוקר היום הראשון עם הרגשה של עייפות וחרדה.  גררתי את הרגליים שלי לשירותים והבטתי ארוכות במראה. השיער שלי היה מסוקס ומקורזל,  כאילו מישהו לקח מכונית צעצוע וגלגל אותו על הראש שלי עד שכל השיער שלי  הסתבך. לקחתי את מברשת השיער שלי וסירקתי אותו עד שנעשה רך ויפה. אחרי זה, קלעתי צמה אחת יפה וקשרתי אותה עם סרט ורוד. רצתי לחדר שלי והתלבשתי מהר, בחולצה סגולה וג'ינס כחולים. נעלתי את הסניקרס האהובים שלי, אלה שבצבע אדום. "תיכף מתחיל בית הספר,בואי לאכול ארוחת בוקר!" אמא שלי קראה מהמטבח. הקול שלה היה כל כך חזק שהרגשתי אותו מתכדרר מקיר לקיר.  תפסתי את התיק ואת הספר שלי וזינקתי למטבח כמו קוף רעב.

כשאמא שלי ראתה אותי, היא רצה ונתנה לי נשיקה על הלחי. "בוקר טוב, שמש! את מתרגשת לקראת היום הראשון בחטיבת הביניים?" היא שאלה בקול חם ומתעניין. נדנדתי את הראש למעלה ולמטה וחיבקתי את אמא שלי. "טוב תשבי, הפנקייקים כמעט מוכנים." ישבתי בשולחן האוכל. יכולתי להריח את הפנקייקים באוויר כמו קול שמטייל בטלפון. הרמתי את הספר שלי "פלא" מהשולחן והתחלתי לקרוא. אמא שלי הגיעה עם צלחת מלאה בפנקייקים חמים וסירופ מייפל. כמה דקות אחרי שהתחלתי לאכול, אמא שלי צרחה "מהר, האוטובוס כאן. תקחי את הדברים שלך ובואי נצא!" בדרך החוצה, לקחתי את בקבוק המים וארוחת הצהריים. אמא שלי לקחה אותי עד לאוטובוס וחיבקה אותי. "אני אוהבת אותך מאוד, יעל שלי. תהני בבית הספר. ובבקשה, אל תקראי כל הזמן את הספר הזה. תנסי להכיר חברים חדשים!"

"אני יודעת אמא." מלמלתי. היא נופפה לשלום ואני רצתי לתפוס את האוטובוס.

"את איחרת." אמר נהג האוטובוס כשניסיתי למצוא כיסא ריק.

"את לא יכולה לשבת כאן!" קרא לעברי יונתן.

רינת חייכה. "גם לא כאן, חנונית" היא אמרה. בכל מקום באוטובוס אנשים אמרו "לכי מפה!" או "את לא יושבת כאן!" הנהג המשיך לנסוע. כבר ממש הייתי צריכה כיסא, אז זזתי מהר לחלק האחורי של האוטובוס. פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי וגורר אותי לתוך שורת כיסאות מאחורה.

"את יכולה לשבת כאן." ילדה לחשה אליי והושיבה אותי בשורה שלה. אמרתי לה תודה ועמדתי להוציא את הספר שלי אבל חשבתי על מה שאמא שלי אמרה. הסתכלתי על הילדה וראיתי שהיא בוחנת אותי כמו ילד שמסתכל על ג'וק. החלטתי לבחון אותה. היה לה שיער צהוב כמו השמש. הנמשים הדהויים שלה יצרו גשר על האף שלה. העיניים הכחולות שלה הזכירו לי את הים. סוף סוף, היא הפסיקה לבהות בי והסתכלה בחלון. "קוראים לי יולי." אמרה עם חיוך גדול כמו אבטיח.

"שלום יולי. לי קוראים יעל." מלמלתי, ותוך כדי שיחקתי עם הצמה שלי כדי להחביא את זה שאני מתביישת.

"אז את מתרגשת  להתחיל חטיבת ביניים?" יולי שאלה אותי. לא עניתי אז היא המשיכה. "שמעתי שזה השנה הכי קשה. האח שלי דניאל אמר לי שכדאי לי לקוות למורים טובים כמו המורה חיים." יולי קשקשה, מחייכת אלי כל הזמן עם הפרצוף החמוד שלה.

"אפשר להגיד שאני מתרגשת. אבל יותר נכון, אני פשוט מקווה שזה יגמר מהר. אני לא ממש אוהדת של בית ספר. זה יותר מדי בודד ומשעמם." גמגמתי והסתכלתי על החלון.

"אל תדאגי. יהיו לך חברים בטוח!" יולי ניחמה אותי.

"תודה, זה כיף לשמוע."

"אין בעיה. רוצה ללכת לכיתה ביחד? לא אכפת לי שתהיה לי חברה."

"ברור!" פניתי להסתכל אליה והפרצוף שלי זהר משמחה. זה באמת קורה לי? היא באמת רוצה להיות החברה שלי? הייתי המומה מההרגשה החדשה הזאת. אבל כשהמשכנו לדבר, שמתי לב שזה מרגיש טוב ואפילו קצת מנחם. כאילו שבאמת אכפת לה ממני.

"כולם, רדו מהאוטובוס!  לכו לבית הספר ואל תאחרו. יום טוב!" הנהג צעק, וחנה ליד הכניסה לבית ספר. ילדים רצו מהאוטובוס כמו אסירים נמלטים. אני הלכתי עם יולי, וידעתי שהכל יהיה בסדר.  אני אוהבת את השקט, אבל עכשיו מצאתי משהו יותר טוב.

מחנות קיץ יהודיים עם לינה בארצות הברית

מחנות קיץ יהודיים עם לינה בארצות הברית

מחנות הקיץ הכוללים לינה בארצות הברית (Overnight summer camps) הם עולם שלם של פעילויות ספורט, אומנויות, מוסיקה וטיולים במקומות ציוריים. במחנות, מתנסים הילדים בחוויות חדשות אשר תורמות לטיפוח העצמאות, האחריות והבגרות שלהם, הם נמצאים באינטראקציה תמידית עם בני גילם, מטפחים חברויות חדשות ונחשפים לתרבויות שונות ומעצבים את זהותם היהודית.

Teenagers playing piggyback

iStock.com/omgimages

לכל מחנה הסגנון והאופי שלו ועם בחינה של הרצונות והצרכים של ילדכם תמצאו את המחנה המושלם שיותיר בו זכרונות וחוויות מעצבות לכל החיים.

"שלושת הילדים שלנו השתתפו במחנות קיץ עם לינה, גם בארה״ב וגם בארץ, ולכולנו זו היתה חוויה משנת חיים", מספרים רוני ואודי ענתבי, "היה לנו חשוב לשלוח אותם למחנות קיץ יהודיים שמצד אחד ישמרו את המוכר להם מהיום יום ומצד שני יתנו איזשהו ערך מוסף מבחינת ערכים ומסורת יהודית. החוויה הזאת פיתחה את הכישורים החברתיים שלהם, הפכה אותם לעצמאיים הרבה יותר, הם גילו המון דברים חדשים על עצמם, ואנחנו ההורים- למדנו לשחרר, לסמוך עליהם גם כשהתקשורת היא חד כיוונית (לרוב הם לא עונים למכתבים שאנחנו שולחים…). היה לנו שקט נפשי כי ידענו שהם במקום בטוח עם מדריכים מעולים, עסוקים רוב שעות היום בפעילות שהם הכי אוהבים (ספורט, מוזיקה, חברים) והכי חשוב- בלי טלפונים סלולריים.

למרות שהיו להם (ולנו) המון חששות ביום הראשון, כשאספנו אותם אחרי שבועיים הם ממש לא רצו לעזוב. קיבלנו חזרה ילדים הרבה יותר בוגרים, מלאי חוויות עם המון קשרים חברתיים חדשים- המחנה נתן להם הזדמנות להכיר ילדים מכל ארה"ב עם תחומי עניין דומים להם ומה שנחמד זה שבדרך כלל את אותם ילדים הם פגשו שנה אחרי שנה במחנה ושמרו על קשר גם מחוצה לו. בעינינו אין תחליף לחוויה הזו ואם אפשר להעניק אותה לילדים, זה לגמרי שווה את המאמץ".

אם אתם שוקלים לרשום ילד מהמשפחה בפעם הראשונה, מהר מאוד תגלו שיש מגוון רחב של מחנות מסוג זה והמחירים, איך לומר, לא בדיוק שווים לכל כיס. החדשות הטובות הן שעומדות לרשותכם מלגות עם הנחות משמעותיות של עד 60% ממחיר המחנה ועד $2000 לילד (למחנה של שלושה שבועות). את המלגה ניתן לקבל בהרשמה לאחד מששת מחנות הקיץ היהודיים באזורינו, שאחד מהם הוא JCC Maccabi Sports Camp ב-Atherton, מחנה ותיק שהוא מעתה חלק מה-OFJCC בפאלו אלטו.

לאחר שתבחרו במחנה שאליו תרצו להירשם, תוכלו לפנות לצוות המחנה דרך כתובת האימייל המצויינת באתר. עדכנו את צוות המחנה שברצונכם להירשם ולקבל את המלגה First-Time Isralies. צוותי המחנות מעודכנים וידעו להנחות אתכם בהרשמה בתעריף מוזל.

הקריטריונים להגשת מלגה הם:

  • הורה אחד לפחות גדל בישראל
  • הילד/ה לא השתתפ/ה בעבר באף מחנה קיץ יהודי הכולל לינה והם הראשונים במשפחה להירשם אליו בקיץ הקרוב
  • הילד/ה תושב/ת ה-Bay Area

אז רגע לפני שהקיץ כאן, הכירו את המחנות השונים, גלו מהן הפעילויות המרכזיות של כל אחד מהם? לאלו גילאים הוא מיועד? וכמה זה יעלה לכם?

JCC Maccabi Sports Camp

בניית אישיות חזקה וזהות יהודית דרך הספורט. אם ילדכם אוהב ספורט ורוצה לשפר את המיומנויות שלו- זה המקום. כדורגל, כדורסל, בייסבול, טניס, שחייה הם רק חלק מענפי הספורט בהם המחנה מתמקד וכל זאת לצד תכנים יהודיים כמו תיקון מידות, קבלות שבת, שמירת הגוף ועוד.

עלות מחנה JCC מכבי ספורט – מ- $1895 לשבוע ועד $3595 לשבועיים.
לפרטים והרשמה לחצו כאן.

מחנה גלבוע Camp Gilboa

מחנה גלבוע מציע חוויה ייחודית ותוססת לבני נוער בגילאי 8-17. המחנה משתרע על פני 40 דונם של יער אורנים ליד אגם בלוף הקסום בהרי ברנרדינו. במחנה החניכים ישחו, יטיילו, ירקדו, ישחקו, ויהנו מפעילויות בתחום האומנות, המוסיקה והספורט האתגרי.

מחירי המחנה נעים בין 3370$ למחנה בן 3 שבועות ל-5300$ לשישה שבועות.

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

מחנה בכל לשון Bechol Lashon

מחנה בכל לשון, הממוקם במערב מחוז מרין, כשעה נסיעה מסן פרנסיסקו, מזמין את כל הילדים לקחת חלק בקהילה היהודית הגלובלית. יחד ילמדו על הגוונים השונים ביהדות דרך שיעורי בישול, ריקוד, שירה, משחקים וכיף.

צוות המחנה מביאים עמם כישורים אישיים ומקצועיים ומתמקדים בפיתוח הזהות היהודית העולמית. מעבר לפעילויות כמו קייאקים, אומנות, מוסיקה, בישול ועוד, מטרתו של המחנה היא לטפח את האהבה והזיקה ליהדות, ללמד על הזרמים השונים בה ולטפח בחניכים כישורי מנהיגות. המחנה מיועד לגילאי 8-18 ועלותו היא 1500$ לשבוע.

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

מחנה טוונגה Tawonga

החזון העיקרי של מחנה טוונגה הוא בראש ובראשונה לטפח את ההערכה העצמית של הילד, את כישוריו ואת עצמאותו ולאחר מכן ליצור קהילה מגובשת ומלוכדת, להתחבר אל הטבע ולטפח את הזהות היהודית. המחנה הממוקם כ-7 מייל מפארק יוסמיטי מוקף יערות ונוף עוצר נשימה.

עלות המחנה נעה בין $1,495 לשישה ימים ועד ל-4265$ לשבועיים וחצי.

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

מחנה ניומן  Newman URJ

יתקיים השנה בקמפוס הנפלא של Cal Maritime. במחנה, יעודדו את החניכים לספוג ערכים יהודיים וליישם אותם בבית ובקהילה בחיי היום יום. העקרונות המנחים במחנה הם תיקון עולם- הפיכת הסביבה בה אנו חיים לטובה יותר באמצעות תיקון מידות, גמילות חסדים, תלמוד תורה ואהבת ישראל. כל זאת במקביל פעילויות ספורט, הרבה כיף ואוכל טוב.

עלות המחנה נעה בין $3785 ל-15 יום ועד ל-6950$ ל-30 יום.

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

מחנה אלונים Camp Alonim 

המחנה מציע סביבה חמה ובטוחה בה הילדים יטפחו את האני העצמי שלהם עם דגש על חיבור לטבע, חברות ותרבות יהודית. במחנה ילמדו הילדים לרקוד ריקודי עם, לרכב על סוסים, לשחות, לשיר שירים, לחקור את הטבע ועוד. ישנה אופציה של מחנה יום.

המחנה מיועד לילדים בכיתות K ועד 11th ועלותו נעה בין 1195$ ל-3795$

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

מחנה רמה Camp Ramah

מחנה רמה הוקם בשנת 1956 ב-Ojai שבקליפורניה ומציע תוכניות לחניכים ומדריכים בכל ימות השנה. חניכים מכל רחבי ארצות הברית והעולם מוזמנים להרחיב את היצירתיות שלהם, לחקור את יהדותם בעולם של היום ולהתנסות ביופי שלטבע יש להציע.

החניכים הצעירים יפתחו מיומנויות הנהגה, יחזקו את הזהות היהודית שלהם וייצרו חברויות חדשות אשר ילוו אותם לעד.

עלות המחנה- 2855$ ועד $10,660 לכל הקיץ

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

Eden Village West

Eden Village West הוא מחנה קיץ יהודי חדש בסונומה, ״מהחווה אל השולחן״. המחנה מיועד לעולים לכיתות ג' – ט׳ ומציע התנסויות באמנות קולינארית, חקלאות אורגנית, מיומנויות בטבע, ספורט, מוזיקה, מזון כשר אורגני ועוד. המחנה ממוקם בקמפוס יפה המשתרע על 350 דונם לאורך ה-Russian River.

למשתתפים מובטחת חווית חיים ייחודית, משולבת בהנאה, תוך הזדמנות להעצמה אישית בדרך לעולם ידידותי ליותר לסביבה, מבוסס צדק חברתי ומחובר לעולם רוחני.

עלות המחנה- בין 1695$ (או 1645$ לנרשמים עד ה-1 באפריל) לשבוע אחד ל- $3,350 (או 3250$ לנרשמים עד ה-1 באפריל) לשבועיים.

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

6 Points Sci-Tech Academy West

כשמדע פוגש כיף! חניכים העולים לכיתות ה' – י׳ מוזמנים למחנה בן 12 יום הממוקם באיזור לוס אנג'לס  במהלכו יעסקו בחקר רובוטיקה, עיצוב משחקי וידאו, מדע סביבתי, מדיה דיגיטלית ועוד מגוון של פעילויות מהנות אחרות בסביבה ידידותית עם חניכים בעלי תחומי עניין דומים. בכל אותן התנסויות מדעיות יחקרו החניכים גם את הזהות היהודית שלהם ויחזקו את הקשר שלהם לישראל דרך הפן הטכנולוגי.

מחיר: החל מ-$3,400

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

Havaya Arts Camp

מחנה המיועד לחניכים העולים לכיתה ג׳- ט׳ אשר רוצים לפתח את הצד האומנותי שבהם, לחזק את הזהות היהודית ולהפוך לגרסה הכי טובה של עצמם.

המשתתפים יבחרו מתוך ארבעת הדיסציפלינות הלימודיות – אומנות חזותית, מוזיקה, תיאטרון, ריקוד ותנועה ויוכלו לעבוד בתחום הליבה שלהם או לחקור תחום אחר כשכל הכלים וההשראה האפשריים נמצאים ממש בקצות אצבעותיהם. המחנה ממוקם באיזור פסדינה, כ-5 שעות נסיעה מאיזור העמק.

עלות המחנה- החל מ-2950$.

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

Moshava California

מחנה מושבה קליפורניה (לשעבר מושבה מליבו) מתקיימים תחת המטריה של תנועת "בני עקיבא" הפועלת לעורר ולהעצים את הנוער היהודי של צפון אמריקה למחויבות עמוקה לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל דרך מחנות קיץ ומגוון של תכוניות חינוכיות במהלך כל ימות השנה.

מחנות הקיץ של המושבה מציעים מזה 75 שנה חוויות קמפינג יוצאות דופן, ייחודיות ומעוררות השראה לכל החיים בקרב נוער יהודי וצעירים בצפון אמריקה.

עלות המחנה- בין 4150$ ל-7000$ לכל הקיץ.

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

URJ 6 Points Sports Academy

מחנה ספורט מקצועי הממוקם בלוס אנג'לס ובצפון קרוליינה. במחנה יתנסו הילדים בכל סוגי הספורט וביניהם בייסבול, כדורסל, כדורגל, טניס, טיפוס קירות, שחייה ועוד. המחנות הם בסשנים של שבועיים, ארבעה או שישה שבועות.

עלות המחנה- החל מ-3150$

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

Camp Tel Yehudah מחנה תל יהודה

המחנה מציע תוכנית לימודית חוויתית ודינמית המתמקדת בפיתוח מנהיגות ובחיבור בני הנוער ליהדות ולישראל. החניכים במחנה יהנו מפעילויות ספורט, מוזיקה, יצירה ואומנות, מסלולי טיול ועוד. המחנה ממוקם על גדת נהר ברוויל בניו יורק ומקבל חניכים מכל רחבי ארצות הברית, אנגליה, ישראל ומדינות נוספות בעולם.

תכני הלימודים במחנה פונים לכל הפלגים ביהדות- אורתודוכסים, קונסרבטיבים או רפורמים על מנת ליצור קהילה פלורליסטית ותוססת.

עלות המחנה- החל מ-2700$.

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

מחנה קיץ כחול לבן Kachol Lavan camp

עמותת ידידי הצופים בשיתוף עם ארגון ה-IAC מציעים מחנה לינה בניו ג'רזי בן 12 יום אשר מתנהל כל כולו בשפה העברית. המחנה מיועד לילדים ובני נוער בגילאי 9-15 ומציע כ-70 חוגים שונים ומגוון גדול של פעילויות הקשורות לתרבות הישראלית. המחנה מתקיים בין התאריכים 9-20 באוגוסט ופתוח לכלל הילדים דוברי העברית מרמה בסיסית המתגוררים בצפון אמריקה. מתקני המחנה מופעלים על ידי ארגון NJY Camps המפעיל מחנות קיץ מזה 99 שנה. במחנה ישנם אגמים, מגלשות מים, מגרשי ספורט, חדרי אמנות ועוד.

עלות המחנה- 2300$

לפרטים והרשמה לחצו כאן.

NCSY Camp

NCSY הינו ארגון הפועל למעלה מ-60 שנה ומטרתו היא להעניק לבני הנוער היהודיים את ההזדמנות לבנות קשר עמוק עם השורשים היהודיים שלהם דרך תורה ומסורת. NCSY מפעיל 19 תכניות קיץ ייחודיות בארה"ב, ישראל ואירופה, ומספק חוויה ייחודית לבני נוער הבאים מרקעים שונים. לארגון, תכניות התמחות, פעילויות התנדבות, מחנות גלישה וגם תכנית חדשה של "הצלה ישראל". רוב התוכניות הן לבני נוער בכיתות ט'- י"ב עם כמה יוצאים מן הכלל.
קיימים מגוון מחירים לתוכניות השונות.
לפרטים והרשמה לחצו כאן.