אוקטובר 2020: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

אוקטובר 2020: תערוכות אמנות מומלצות בעמק הסיליקון והסביבה

מאת: אביטל משי

הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שבה המלצתי על תערוכות אמנות חדשות. אני לא יודעת מה איתכם/ן, אבל אני כבר ממש צמאה לבקר בגלריות ובמוזיאונים ולראות מה חדש. הקורונה זעזעה לגמרי את שדה האמנות, יחד עם זאת היא גם הובילה לשינויים רצויים ומעניינים. הרבה תערוכות חדשות דנות בהשפעת המגפה על החיים ובעקבות מחאת ה-BLM, יש גם לא מעט תערוכות שעוסקות בתרבות השחורה עם ייצוג גדול יותר של אמנות אפרו-אמריקאית. וכמובן, שיש המון תערוכות המוצגות בחוץ או באוטו או במרחב הדיגיטלי כדי שאפשר יהיה להמשיך ולחוות אמנות בצורה בריאה ובטוחה.

SFMoMA: Bay Area Walls

תערוכה זו מציגה סדרת ציורים גדולי מימדים אשר הוזמנו במיוחד על ידי המוזיאון, וצויירו על ידי אמניות ואמנים מקומיים. הציורים מתארים את השפעות משבר הקורונה על החיים אך גם מציגים השקפת עולם אופטימית תוך הסתכלות קדימה על אפשרויות חדשות ועל עתיד טוב יותר. הציורים מספרים סיפורים על הקהילות החיות באזור ועל האתגרים העומדים בפניהם. כמו גם, סיפורים על שינויים מערכתיים הנדרשים כדי להפוך את המוזיאון עצמו למוסד אנטי-גזעני אשר מסוגל לייצג בצורה טובה את הקהילות אותן הוא משרת. יש להירשם מראש כאן.

The San José Museum of Art: Barring Freedom

בארצות-הברית יש יותר משני מיליון אנשים שכלואים בבתי הסוהר. רובם שחורים וכמעט כולם מגיעים מקהילות עניות. תערוכה קבוצתית זו מציגה עבודות הדנות בבעייתיות של תעשיית בתי הכלא האמריקאית. התערוכה התהוותה לפני משבר הקורונה וזה מעניין לראות שבעקבות המחאות האחרונות חלו הקלות חדות בהשלכות המחרידות של תרבות המאסר ההמוני. העבודות בתערוכה מציגות את הדרכים בהן נחשפת תפיסת עולם גזענית במערך בתי הסוהר וכן מנסות לחלום מציאות שבה אין מקום לאי-צדק חברתי. התערוכה נבנתה בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת קליפורניה, סנטה קרוז ומלווה בסדרת הרצאות מרתקות ורלוונטיות אשר דנות בבעיה. יש להרשם להרצאה מראש כאן.

להצטרפות לסדרת ההרצאות בנושא לחצו כאן.

בנוסף, אני ממליצה לצפות בסרט הדוקומנטרי 13TH העוסק בנושא זה.

 de Young museum: Frida Kalo- Appearance Can Be Deceiving

על תערוכה זו המלצתי לפני הקורונה והיא נפתחה רק אחרי שכולנו נכנסנו לסגר. הלכתי לראות אותה בשבוע שעבר ואני חוזרת וממליצה בחום. התערוכה מציגה מבחר מעבודותיה של פרידה קאלו כמו גם ביגוד ואביזרים שהיו שייכים לה. יש להזמין כרטיסים לתערוכה המיוחדת הזו מראש כאן.

אני גם ממליצה מאוד לצפות בסרט העלילתי Frida, המספר על חייה של האמנית.

Artist Videos at the San Jose Drive-In

בואו לראות אמנות מהאוטו (!) בערב ייחודי של סרטי אמנות שיוקרנו על מסך הדרייב-אין שבסן-חוזה. בתוכנית, סרטים קצרים, בלתי צפויים, מפתיעים ומרגשים שנעשו על ידי אמניות ואמנים בינלאומיים שמטרתם לחשוב מחדש על קונבציות קולנועיות. במהלך האירוע יערכו הגרלות ״רטרו-עתידניות״ המוצגות על ידי קולקטיב אמנות מאוקלנד. כמובן שגם אפשר יהיה לקנות פופקורן ושתייה. לרכישת כרטיסים מראש לחצו כאן.

Filoli: Rich Soil

בואו לראות אמנות יפה בחוץ. אחוזת פילולי מארחת בגנים המרהיבים שלה את הפסלת קריסטין מייס ופסלי התיל המייצגים דמויות אנושיות. הפסלים נבנו בהשראת עולם הריקוד וכמחווה לאבות הקדמונים שחיו על האדמה הזו וטיפלו בה. העבודות גם מעוררות מחשבות הקשורות לזהות ולשאלות כגון מי אנחנו? מה אנחנו עושים עם החיים שלנו? ואיך הפעילות שלנו משפיעה על העולם?

יש להזמין כרטיסים מראש כאן.

Desktop: מוזיאון תל אביב לאמנות

למי שמעדיף לראות אמנות מהבית, אני ממליצה להעיף מבט בפרוייקט חדש של מוזיאון תל-אביב אשר שם לעצמו מטרה להרחיב את הגבולות הפיזיים של המוזיאון. האמניות והאמנים המשתתפים בפרויקט הכינו סרטונים קצרים אשר חושפים את שולחן העבודה שלהם. כמובן שכיום קשה להבחין בין שולחן העבודה הפיזי וזה הדיגיטלי והתערוכה מתייחסת ליחסי הגומלין שבין השניים. לצפייה בפרוייקט לחצו כאן.

ציטוט לסיום:

״יש לפעול כאילו יש בכוחנו לשנות את העולם לגמרי. ויש לעשות זאת כל הזמן״ ~ אנג'לה דייוויס.

למחשבות נוספות, צילומים מתערוכות וצילומים של האמנות האישית שלי – avitalix@

פרשת נח: על נוחות, אמונה, אגואיזם ואקטיביזם

פרשת נח: על נוחות, אמונה, אגואיזם ואקטיביזם

מאת: יפעת הרץ

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו…וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ…

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע."

בתחילת הפרשה מודיע אלוהים לנח שהוא ”שורף ת‘מועדון" סה"כ כהורה צעיר יחסית שלא קרא את מרשל רוזנברג ולמד על תקשורת מקרבת, מבחינתו- הוא ברא, עבד, פיתח, נתן מלא אופציות, לא מאוד אהב את התוצאה והחליט שדי. הוא מוחק את האנושות. 

Noah's Ark, oil on canvas painting by Edward Hicks

אלוהים פונה לנח, ”צדיק בדורותיו“, מודיע לו על המבול הצפוי ומטיל עליו פרוייקט בניית תיבה עם מפרט מפורט לתיבה בת שלוש קומות וחלון אחד. ועוד מתחייב אלוהים בפני נח, כי מכל בני ובנות האדם הוא הצדיק שנשא חן בעיני ה', ובני משפחתו נבחרו להינצל מרע הגזירה, ומי מאיתנו בעצם לא מעדיפ.ה לשאת חן להינצל ולחיות בנוחות? 

אך האמנם צדיק היה נח? אולי צדיק, אבל צדיק אגואיסט. 

בניית התיבה אורכת 120 שנה, זמן שמקובל לראותו כארוך מספיק כדי לאפשר לדור החוטא לחזור בתשובה. נח מזהיר אותם מפני מבול, אך הם אינם שועים לאזהרותיו ואף מלגלגים עליו ועל בני משפחתו. נח אמנם מזהיר את האנשים סביבו, אך לרגע לא מעלה על דעתו לפנות למי ש"סגר איתו את הדיל" ולנסות לבטל את גזירת המבול ולהציל את האנושות כולה מפני כליה. 

אולי נח מקבל בשלווה יחסית את רוע הגזירה כי הוא לא באמת מאמין שיגיע מבול (מזכיר לי קצת מה חשבתי על האנשים שהתחילו להפגין לפני שנים בפתח תקווה). 

בתחילת סיפור המבול נח מתואר כאדם ”קטן אמונה“ שגם כאשר מי המבול מתחילים להיאסף, ומגיעים לו עד הברכיים, הוא כבר נכנס לתיבה. לאמור, עד אותו רגע הצדיק שנבחר היה בספק. אולי בפחד. 

ואולי הוא אינו מתפלל עליהם ומנסה להצילם מפני שהוא עסוק בעצמו, משפחתו קיבלה מילוט ודי לו בכך.

נראה לי שרב הא.נשים שעשו רילוקיישן יכולות להזדהות עם ההרגשה של לדחוק את העולם לתוך מזוודה/מכולה ולשוט אל הלא נודע, לפעמים בתחושת הזדמנות, לפעמים בריחה והצלה ולפעמים אף בתחושת ”אחרינו המבול“…

בנוסף, אני חושבת שבכולנו יש חלק שבחר בנוחות, בחיים פשוטים יותר, בטוחים יותר, צפויים ואולי שפויים יותר, וזה חלק בריא וחשוב.

אבל מתוך הנוחות הזו צומח לפעמים גם קושי וספק, ספק באמונה בדרך כזו או אחרת וספק בצורך בעשיה ואפילו בדבר הזכות לה. כמה מחברותי הטובות מרגישות לא בנוח להביע את דעתן או לעשות מעשה אל מול המבול הנוכחי בישראל כי הם/הן לדבריהם ”יושבים רחוק, במקום נוח“ ולא מרגישות נוח…כמו בפרשה ממש, הספק והנוחות מעכבים – פה אנחנו פוגשים איך הבחירה בנוחות מייצרת נכות- מנשלת במקום לצמח. 

נדמה שפרשת נח מזכירה לנו או מזהירה אותנו מהבחירה האנושית הכמעט טבעית לצוף או לטבוע בחיים נוחים. או לפחות מפנה אותנו להתבונן במחירים של נוחות. 

 

נח דאג שיהיה לו ולמשפחתו נוח. ועם זאת הפרשה מביאה אלינו גם תקנה: גיבור הסיפור, בעל ספק הפחד, ספק העייפות והעלבון (בכל זאת 120 שנות גנאי וקלס מהסביבה יכולים להיות קשים) נכנס לתיבה אגואיסט, אך בתוכה אין לו מנוס מלהבין שנוח לא יהיה כאן כנראה, שהתבל כולה הצטמצמה לתיבה שהוא רב החובל שלה. ושבאמת יש מבול.

באין ברירה התמסרו הוא ובני משפחתו לעבודה הרבה והבינו שכולם, בין אם יש בהם ספקות, שאלות, פחדים ותיסכולים כולם בתיבה אחת והקיום למעשה תלוי בעשיה למען האחר. נח נכנס לתיבה עם נעמה אשתו, שהיא נצר לשושלת קין הדחויה והמקופחת, שאולי זה סימן לשילוב של המקופח והדחוי והתיקון בעבודה המשותפת.

אולי הגיבור הזה מזכיר לנו שאין צורך להיות בהחלטה שלמה ובחוסר פחד וספק כדי לעשות מעשה, כדי להיות מעורב, כדי לתת בהתמסרות, אלא ניתן במסע המשותף להיות בעשיה יחד עם הספק והפחד וכך לעבור את המבול ולתת לספק דווקא להצמיח בנו טוב הרואה את האחר.

נהוג ומקובל לערוך השוואה בין נח לבין אברהם, אמר רש“י: ”ויש שדורשים אותו (את הקביעה

”איש צדיק בדורותיו“) לגנאי, לפי דורו היה צדיק ולו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום“,

אברהם כונה ”היהודי הראשון“ שכן יש תפיסה שהיהודי לא חי רק בתוך עצמו אלא דואג גם לסביבתו – כשרצה אלוהים להפוך את סדום, התמסר אברהם לתפילות ותחנונים להציל את הערים על אף יושביהן הרשעים. 

כותבת פרופסור רוחמה וויס: נח היה צריך להגיד לאלוהים: "לא", כשם שאמרו אברהם, משה וחסידי אומות העולם לדורותיהם. בשעת מבחן אנחנו ניצבות, כמו נח, כמו אברהם, כמו בת פרעה עם האחריות לומר "לא" לרצחנות ולשנאה.“ ואני מוסיפה לדיכוי ולשחיתות מוסרית.

”אברהם – בשעה שרב עם אלוהים על סדום, ומשה – בשעה שהתאמץ להציל את בני ישראל מגזירות השמד האלוהיות, הסתכנו לא רק בבדידות אנושית, אלא גם בגינוי ונידוי אלוהי. אלוהים יכול היה יכול לדון את המתריסים נגדו למוות, או להרחיקם ממנו לעד. אלוהים לא מודיע מתי הוא מצפה שנסרב, ומתי צייתנות היא התגובה הנכונה מבחינתו. אני רוצה להאמין שאלוהים קיווה שנח, וגם אברהם בעקידה, יאמרו לו – לא.“

לעיתים בשעת מבחן אנחנו ניצבות לבד; אך לא כן כאן בקהילה, לעיתים חלק מהקהילה והשליטים/בעלי השררה נגדנו, ואנו נותרות בכל זאת עם האחריות לומר ”לא“… ולהציל את מי ומה שנוכל.

ובפרפרזה מימי קדם לימינו אנו, יש לנו היום תפקיד והחובה ואף המדריך ההיסטורי להיות צדיקות ולהגיד ”לא“! לא לרוע הגזירה. 

יש לנו החובה להבין שגם פה בחיינו הנוחים יש טפטוף מבשר מבול וגם בישראל יש כבר מבול מוסרי ובכל זאת עם או בלי ספק ופחד להתפלל, לזעוק, לצאת מהנוחות ולהירתם לעשיה.

להגיד לא! לכל מי שמרגיש שרומס חופש וזכויות של חלשים, לא! להנהגה שרומסת זכויות אדם, לא להנהגה שפוגעת בדמוקרטיה, לא! לכל אדם קט או רב דרג שבאופן ישיר או עקיף מסית, מפלג, דורס ומנצל את החלש. ולא! לכל אדם שמנסה להחליש אותנו דרך הספק שבנו.

כן! לצו המוסר המצפוני והעשיה הקהילתית המשותפת סביבו . 

ועוד פרפרזה מאת פרופסור וייס על העצה ,“יורקים עלייך דמייני שזה גשם“, כדאי לזכור שהמצב ההפוך מסוכן לא פחות: כשיורד מבול לא כדאי לדמיין שאלו יריקות, ודאי לא כדאי לנו להמשיך ולחכות עד שהמים מגיעים לברכיים.  

זה הזמן להציל את התבל מתוך התיבה שלנו  דרך עשיה ותוך נחמה שהגיבורות והגיבורים החיים בינינו אינן בודדות כבר וניצבת לצידן קהילה שלא מפחדת לאמר לא! 

נמשיך להתפלל כולנו ליונה עם עלה של זית ובד בבד עם ולמרות הספק נעמוד בסולידריות ובמעשה עם קריאת החמס העולה מכל עבר. נעבור את המבול יחד. 

פרשת בראשית: קיצור תולדות האדם

פרשת בראשית: קיצור תולדות האדם

מה בין ניק קייב, התיאטרון האנושי, והצורך לתקן, למרות הכל.

מאת: דנה גרייצר-גוטליב

כבר חמישה ימים שאני בוהה מול מסך מהבהב. קמה, יושבת, הולכת, חסרת מנוחה. איך מתחילים לספר את הפרמיירה של כל ההתחלות. את היצירה המונומנטלית עטורת הפרסים בכל קטגוריה אפשרית שהפכה לבסט-סלר בכל הזמנים, החגים והמועדים. אני מדברת על סיפור הבריאה וקורות האדם וזו פרשת השבוע שלנו, ״פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית״. הפרשה הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. אתם מבינים.

לשם כך זימנתי את ה״כְּתוּבִים והפירושים אוֹן-לַיין״ לחברותא והתחלנו ללמוד. 

Painting by Peter Paul Rubens

בפשט של הפרשה סיפור שמתחיל בקסם ובאופוריה, משתבש מהר ומסתיים בעולם שהוא רחוק מלהיות מושלם. זה סיפור על, כלום ויש-מאין. על בריאת עולם בשבעה ימים (או במפץ גדול), בריאת אדם ועל נסיון לייצר חיים הרמוניים בעולם שכולו גן עדן.

אך…לאותו אדם שהצטרף ממש בסוף היתה אובססיה. הוא אהב לקלקל. ״אדם קלקולים״ היה כתוב על כרטיס הביקור שלו. הוא קלקל עד שגורש מגן העדן, צאצאו קין, רצח את אחיו הבל ונענש ונוח שהגיע מאוחר יותר, חש לא בנוח בתוך עם חוטא שבתוכו ישב. בורא עולם התאכזב, לחץ על כפתור ה- Reset, ומחק את העולם במבול. סוף?  

ובדרש; מי כתב את הסיפור? (שימו לב שאני שואלת בגוף זכר). מה היו המניעים שלו? למה הוא כתב טקסט לא שוויוני, מטלטל, מדמם ומאוד אלים שיש בו מעט יופי, מעט תקווה והרבה כאב ואכזבה. זה בגלל שאנחנו יהודים תגידו, לא באנו לפה להנות וכדאי שנדע את זה מההתחלה. זה הנרטיב. האמנם?

לפני שנתיים הלכתי לראות את ניק קייב בהופעת שיח ושירה באולם הפילהרמונית בסן פרנסיסקו. ישבתי מהופנטת, על הבמה, ניק החכם, העמוק, המצחיק, העצוב והמוסיקלי עד כאב, עונה בגילוי לב לשאלות הקהל ומספר על האבל הקשה והגעגוע לבנו בן ה-15 שנהרג. על התמוטטות המשפחה, המעבר למדינה חדשה על מנת לרכך את הזכרונות, יצר ההשרדות והאהבה הגדולה שמחזיקה אותם יחד. כשנשאל איך? איך אתה מצליח אחרי כל כך הרבה שנים לשמור על הזוגיות שלך, על המשפחה שלך, על החיים, ענה: החיים שלנו סובבים סביב קלקולים ותיקונים, אנחנו מתקנים ושוב מתקלקל. הדברים מתקלקלים ביננו, החיים מתקלקלים לנו ואם אנחנו רוצים לחיות אנחנו צריכים לתקן מחדש בכל פעם ממקום אחר. 

כשקראתי את סיפור הבריאה והפרשה חשבתי על דבריו של ניק, מהות הפרשה היא על יצירה, קלקולים ותיקונים. כדי להסביר בצורה מוחשית את הפרשה אשתמש בדימוי של תיאטרון. שם התיאטרון: עולם. מרכיביו; יזם, אדריכל, במה, תאורה, תפאורה, מחזה ומחזאי, שחקנים וקהל. שם ההצגה בראשית. להצגה ארבעה מערכות ; סיפור בראשית, סיפור גן עדן, קין והבל, נוח ומחיקת העולם במבול.

מערכה ראשונה – הבריאה, היצירה והבנייה

״בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ״.. ואת האור (הקמת התיאטרון) – ביום השני יצר את הרקיע . בשלישי ים ויבשה (הבמה). ברביעי תלה את השמש ואת הירח וקבע שהשמש תאיר ביום והירח בלילה – (פנסי התאורה). ביום החמישי והשישי נבראו יצורי המים ועופות השמים והיצורים החיים ביבשה (הקהל). בסוף מעשה הבריאה ביום השישי ברא אלוהים את האדם (השחקנים) וביום השביעי, מנוחה. (מחיאות כפיים של הקהל ומעבר למערכה השנייה).

מערכה שניה: סיפור גן עדן

לסיפור גן עדן שתי גרסאות המתארות את בריאתה של האישה. מעניין.

הגרסה הראשונה: (בראשית פרק ב׳) אישה נוצרה מצלע האדם. יש היררכיה ברורה מי היה ראשון ואיך נוצרה השנייה.

 {ז} וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: {יח} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: … {כא} וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: {כב} וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: {כג} וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

בגרסה השנייה, כמה פרקים מאוחר יותר כתוב, שני המינים נבראו יחד באותו הזמן! הופה, הופה!.

(בראשית פרק ה׳, פסוק ב׳) זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּרְאָֽם

המחזאי עכשיו מחליט להכניס לסיפור צלע שלישית לסיפור שיהייה מעניין, נחש. הנחש פונה לאישה (ולא לאיש) משכנע אותה שאין בעיה לאכול מהפרי האסור של עץ הדעת. זו משכנעת את אדם ששוכב לו עירום, זרוק איפשהו ויחד הם אוכלים מהפרי, עוברים על כלל האיסור ו…מקלקלים. העונש שמטרתו הוא תיקון, גירוש מגן העדן, הנחש יזחל על גחונו והאישה תלד בעצב בנים. 

שימו לב איך המחזאי מנכיח את עליונות האדם על האישה, {טז} אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:

יעני, האישה נוצרה בצלם האדם (תלוי באיזו גרסה אתם בוחרים), ערמומית כנחש ובגללה האדם עבר על כלל חשוב. היא נענשת בלידות קשות והאיש שאיתו קשרה את חייה ימשול בה

וואו. איזה טקסט וקביעה מגדרית לדורות במחזה.

על כך אומרת סימון דה בובואר בספרה על ״המין השני״, ״בתיאור המקראי של בריאת האישה הראשונה מצלעו של האדם הראשון, כדי לאשש את גישתה בדבר מעמד האישה כישות שונה ונחותה מן הגבר״. לדעת בובואר, תיאור הבריאה מבטא הבחנה מהותית בין האיש לבין האישה. 

מערכה שלישית – קין והבל (בראשית פרק ד׳). 

לבמה עולים קין והבל, צאצאי אדם וחוה, בידם מנחת תודה למחזאי רק שזה מעדיף ומקבל בברכה את מתנת הבל. לא משנה מה הסיבה. קין מקנא לאחיו, המחזאי מבין את זה ואומר לו: "וַיֹּאמֶר ה', אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ; הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּו." (ספר בראשית, פרק ד', פסוק ו'). אם תשפר מעשיך ומחשבותיך תוכל להתמודד עם היצרים שלך. קין בוחר אחרת ורצח את אחיו ונענש בגלות. למרות שמדובר על דור שני בלבד עלי אדמות, נוצרת תחושה ברורה שלא מדובר רק על שלב בתולדות האדם והעולם, אלא על בעיית נצחיות.  קלקולים אמרנו? אז עכשיו העונש. להיות נווד. קין לא יהיה תושב קבע ולא יעבד את אדמתו ויהיה בעל נכסים. קין מנסה להתווכח, הופך לנווד וברבות הימים הוא מחליט בניגוד לעונש, משתקע צובר נכסים ומעבד את אדמותיו…שוב מקלקל.

המסך יורד. הקהל משתעל בכסאותיו בחוסר נוחות. ״מחזה לא פשוט״, אני שומעת מישהי אומרת בשורה מאחורי,  הפסקה. המסך עולה-

מערכה  רביעית – נוח והמבול

האדם ממשיך לחטוא, לעשות רע ובעיקר לעבור על הכללים. נח, שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו", נבחר להיות מי שישרוד את המבול עם משפחתו ולייסד את האנושות החדשה אחרי המבול.

בסצינה יש אפקטים של רוח, מים, הכל נמחק רק תיבה קטנה צפה לה על פני המים מחכה לבאות.

ההצגה מסתיימת בטון צורם אך עם תקווה.

בדרך הביתה אני מנסה לעכל את מה שראיתי,

ההצגה עוסקת בבריאת עולם מושלם, הרמוני  גן עדן. בבריאה של אדם שמתעלם מכללים, מקלקל ונענש ושוב… בלופ. העונש משמעותו לטהר, לזכך ולתקן. אבל מרגיש לי שהשיטה הזו לא עובדת. התעייפתי, זו כרוניקה ידועה מראש. למה האדם לא לומד מטעויות? ולמה המחזאי לא מחליף את העונש במשהו יותר בונה כי אנחנו רואים, זה לא עובד מי יודע מה. 

יש משמעות לסדר ההצגה, קודם הבריאה של הטבע. אח״כ האדם, תפקידו לעבוד ולשמור על הטבע לא כאדון, אלא כמבוגר האחראי, הוא אמור להבין את פוטנציאל ההרס ולבחור בטוב. המחזאי רוצה שנהיה טובים יותר אבל, התרגלנו לראות את עצמנו כאדוני העולם, כשליטי הטבע והעולם כולו נועד למלא את הצרכים שלנו ולעמוד לשירותינו. אנחנו מבינים את זה יותר עכשיו בתקופת הוירוס המשתק והאקלים שמשתנה לרעה, ואנחנו מסרבים ללמוד, חוצים ובודקים כל גבול אפשרי, פושעים במעשים של בן אדם לחברו; קנאה, יוהרה, רצח, חוסר שוויון מגדרי, אינטרסים, מלחמות ועוד. ועל הדרך הורסים את התפאורה ואת אולם התיאטרון שבו אנחנו מופיעים – העולם שבו אנו חיים, בלעדיו אין לנו קיום. האם שכחנו שאנחנו בסך הכל שחקנים? 

רות ביידר גינסבורג אמרה שהיהדות שלה מתבטאת בחתירה לצדק, זו גם היהדות שלי. בשביל צדק ושוויון צריך לקום ולעשות תיקון. שמעתם? צריך להתחיל מהתחלה ולתקן, תיקון אחר קילקול ושוב תיקון, הרבה תיקונים והרבה התחלות, כל פעם מבראשית.

שלושים יום למותה של רות ביידר גינצבורג: זוכרים וממשיכים את דרכה

שלושים יום למותה של רות ביידר גינצבורג: זוכרים וממשיכים את דרכה

מאת: יעל יחיאלי

בערב ראש השנה, בזמן שעל פי המסורת היהודית צדיקים נפטרים, הלכה לעולמה רות ביידר גינצבורג. הידיעה הזו, על אף שלא הייתה הפתעה, הכתה בי בבטן והתמלאתי עצבות. בימים שאחרי המשכתי לקרוא עליה, ראיתי שוב את הסרט הנפלא עליה, והרגשתי כמי שמתאבלת על לכתה של אם גדולה.

מה היה בה ברות ביידר גינצבורג שרבים ורבות ראו בה דמות של מנהיגה מעוררת השראה? רות גדלה בברוקלין, במשפחה יהודיה קונסרבטיבית, להורים מהגרים, לא פעם היא סיפרה על החינוך שקיבלה מהוריה – שאין דבר העומד בפני הרצון, החינוך הזה ליווה אותה במהלך השנים בעשייה שלה עד שהגיעה להיות שופטת בית המשפט העליון בארצות הברית. היא מתארת כי בשנות ילדותה הלכה למחנה קיץ יהודי ובו שימשה לא פעם בתפקיד הרב, כך שנראה שיכולת מנהיגות והובלה של ציבור היו שם כבר מגיל צעיר. היהדות שלה, כפי שהיא תיארה בקבלת פרס בראשית בשנת 2018, היא יהדות של צדק חברתי ושאיפה לשלום, זו היהדות שגדלה עליה, דברי הנביאים אינם רק היסטוריה עבורה אלא גם קריאת כיוון מוסרית. במהלך כל חייה היא התגברה על מכשול אחרי מכשול ולא נתנה לאתגרים של המציאות להפריע לה. בראיונות רבים שנתנה במהלך השנים רות הזכירה שלאורך חייה המקצועיים היו שלושה "מיכשולים" שניצבו בפניה – היותה אישה, היותה יהודיה, והיותה אמא. אני מסתכלת סביבי וחושבת שרבות מאיתנו יכולות גם היום בשנת 2020 להזדהות עם מכשולים כאלו שנתקלנו בהם. אולי לא בהיותנו יהודיות, אך כנשים ואמהות אני חושבת שהמכשולים האלו עדיין שם, החברה שלנו עוד לא הציבה את השוויון כערך עליון. כמעט בכל מרחב עדיין ניתן לראות את האי שוויון המגדרי, באיך שנראים כנסים, איך שנראות ממשלות, בתי משפט, ועדי מנהל ועוד. נשים צריכות להיות במוקדי קבלת ההחלטות, כך ביידר אמרה, ובימים האלו, ימי קורונה ומגיפה עולמית אני חושבת שהדברים עוד יותר מובהקים. נראה שבמדינות עם מנהיגות נשית הן עושות עבודה טובה יותר בהתמודדות עם המגיפה ויש התחשבות בכלל האוכלוסייה וקבלת החלטות טובות יותר. איך ניתן להגיע לכך שנשים יהיו בעמדות הכוח וקבלת ההחלטות? הלוואי והייתה לנו תשובה פשוטה, זה כמובן עוד תהליך ארוך. באחד הראיונות היא מספרת "לפעמים, כשאני נשאלת מתי תהיינה מספיק נשים בבית המשפט העליון, אני עונה 'כשתהיינה תשע'. אנשים נדהמים. אבל כשהיו תשעה גברים, אף אחד אף פעם לא חשב שזה מוזר." התרגלנו לעולם שבו רואים רק גברים, זה לא נראה לנו מוזר.

באופן אישי, בעשורים האחרונים אני חלק מתנועה גדולה של נשים שנאבקות למען שוויון, יש גם גברים שותפים למאבק, לצערי לא מספיק. חלק מהמאבק נמצא בבתי המשפט ורות ביידר גינצבורג תרמה ככל יכולתה במישור זה. חלק מן המאבק נמצא בעיוורון המגדרי שנמצא כמעט בכל מרחב. כדי ליצור עולם שוויוני יותר יש להבנתי לעסוק גם במישור המשפטי וגם במישור החברתי. כמו הרבה תיקונים גם התיקון הזה ייעשה כאשר כל אחד ואחת מאיתנו נשאל מה אני יכול/ה לעשות יותר בשביל להגיע לעולם שוויוני יותר. כדי שלבנים ולבנות שלנו יהיה עולם טוב יותר, כי תיקון כזה יהיה טוב לכולםן לא רק לנשים. דמותה של רות ביידר גינצבורג יכולה ללוות אותנו בהמשך העשייה והתיקון של העולם. דרך חייה יכולה להיות לנו כמו צוואה להיאבק על הטוב, על השוויון ועל הצדק בכל מרחב שאנחנו נמצאים/ות בו.

ביום רביעי הקרוב 14 באוקטובר במסגרת תוכנית חמישים גוונים נקיים אזכרה במלאת שלושים יום למותה של רות ביידר גינצבורג. תשתתפנה נשים שהן בעצמן מובילות במאבק על שוויון, כל אחת תספר מהכיוון שלה על רות ביידר גינצבורג, נערוך טקס אזכרה ונפנה לנו זמן ומקום לדבר על המאבק לשוויון, פמיניזם, יהדות וזהות.

בהשתתפות :

מרב מיכאלי – חברת כנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה.

אסתר רוזנפלד – עורכת דין לענייני משפחה, בוגרת גוונים.

אילנה סטוקמן – סגנית יו"ר המפלגה הדמוקרטית בישראל, פעילה חברתית.

ובהשתתפות חברי וחברות קהילה. מוזמנות/ים להצטרף. לפרטים נוספים והרשמה לחצו כאן

פרשת וזאת הברכה: סוגרים מעגל ומתחילים מבראשית

פרשת וזאת הברכה: סוגרים מעגל ומתחילים מבראשית

מאת: מור מוריה-שיפוני

צר היה כל כך הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף, אל מקום שבו אולי כמו הר נבו רואים רחוק רואים שקוף… כך כותב יענקלה רוטבליט בשירו ״רואים רחוק רואים שקוף״ ומבחינתי מצליח לתמצת במשפט אחד את כל הפרשה. פרשת ״וזאת הברכה״ היא בעצם הפרשה האחרונה בספר דברים וכך מסתיימת עוד שנה של קריאת התורה. בפרשה זו אנו נפרדים ממשה שמבקש לסגור מעגל – הוא, שהשלים עם גורלו, נפרד כעת מהעם, צופה מהר נבו בארץ המובטחת ולבסוף ״פורש כנפיים״ ונאסף אל אבותיו.

תמונה באדיבות נשות הכותל

בעת קריאת הפרשה גם אנחנו, כמו משה, סוגרים מעגל – באותו שבוע אנו זוכים לחגוג את שמחת תורה ומיד – באותו שבוע – גם להתחיל מ״בראשית״. החיבור הזה בא להזכיר לנו את הרציפות של התורה ומכאן של החיים עצמם ובעצם להבין שהיקום עצמו בתנועה מתמדת שלא נגמרת – מעגלים של חיים ומוות, סופים והתחלות. 

ההכרה בכך אולי מסבירה טוב את העובדה שעם כל הצער והכאב על מותו של משה בסוף הפרשה, פרשת "וזאת הברכה" היא דווקא הפרשה השמחה ביותר בתורה. היא נקראת בבית הכנסת בשמחת תורה, שהוא (יחד עם פורים) אחד משני הימים השמחים ביותר בלוח השנה היהודי. השמחה בשמחת תורה נובעת לא מכך שחיינו עוד שנה והשלמנו בהצלחה עוד מחזור של קריאת התורה (למרות שבשנת 2020 גם זו סיבה מספקת בהחלט) – השמחה מייצגת את התפיסה של היהדות לפיה חיי האדם אינם מסתיימים במותו אלא, שכמו משה, ההשפעה וההישגים שהשגנו בחיינו יכולים ללוות דורות רבים ולהיות מורגשים אלפי שנים אחרי מותנו. 

מוות נחשב בעיני רבים מאיתנו משהו קשה, מפחיד, לא רצוי, מאיים, משהו שכדאי לדחות ורובנו נמנעים מלדבר עליו. הפרידה מאדם שממלא תפקיד כלשהו בחיינו היא קשה במיוחד וכל תרבות מסגלת לעצמה דרכים ומנהגים שונים להתמודדות עם אובדן של אדם אהוב. מותו של משה, כמו המוות של כל אחד מאתנו, הוא מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה. אך למרות שהוא מת לפני שנים רבות, השפעתו על חיינו לא פחתה ואנו שבים ונזכרים בו בכל שנה מחדש – מה שמלמד אותנו כי למעשיו של אדם השפעה נצחית ויכולת לחבר בין דורות שונים וחברות מגוונות – וההבנה הזו כשלעצמה היא בהחלט סיבה למסיבה.

פרשת וזאת הברכה מאפשרת סגירת מעגל של משה, של העם וגם שלי אישית. כמי שגדלה בבית חילוני, אל הפרשה נחשפתי לראשונה כשהייתי בת עשר. כחודש לאחר שהצטרפתי למקהלת הילדים קנטבילה בקונסרבטוריון העירוני בפ״ת, התחלנו ללמוד יצירה חדשה הנושאת את שם הפרשה – ״וזאת הברכה״. מדובר ביצירה ישראלית, מודרנית, שמילותיה הן אחת לאחת הטקסט התנ״כי. את היצירה המקורית, שנכתבה במיוחד עבורנו, כתב מלחין ישראלי בשם בן-ציון אורגד לכבוד בר המצווה של נכדו. אני חייבת להודות שגם בגיל 10 פחות התחברתי למוסיקה מודרנית, והיצירה הזו בפרט כל כך קשה להקשבה וביצוע שמאז שהופענו איתה לראשונה עברו 8 שנים עד שהיצירה בוצעה במלואה בשנית. הפעם השניה בה העלנו את היצירה כולה היתה בקונצרט שנערך לכבוד המלחין, שזכה לסגור מעגל משלו ולשמוע אותה פעם אחת ואחרונה לפני שהלך לעולמו כמה חודשים לאחר מכן. עברו יותר מ-20 שנה מאז אותו קונצרט ואני עדיין זוכרת כל תו ביצירה הארוכה, המודרנית והממש לא ידידותית הזו. למרות שלא קל לשמוע ולבצע את היצירה הזו, התרגלתי אליה, למדתי לאהוב אותה. לפני כחודש אפילו מצאתי את הביצוע שלנו באינטרנט והקשבתי לו (הפעם מבחירה) שוב ושוב תוך שאני דומעת, מתעטפת בנוסטלגיה ונזכרת בכל הערה או מעבר מוסיקלי שעבדנו עליו שוב ושוב ושוב עד שיצא כפי שהתכוון המלחין. 

כמוני, כך גם משה – הוא התחיל את מסעו כשהוא לא מעוניין בתפקיד הזה של מנהיג אך מגיע לסוף הדרך כשהוא מלא אהבה ונוסטלגיה לעם שלא תמיד היה לו קל לעכל אותו.

יש אומרים כי סגירת מעגלים בטקסיות מקלה על המעבר לשלב הבא ועוזרת לנו להתקדם קדימה בחיינו – אז בואו נראה איך עוזרת לנו התורה להגיע לקתרזיס הזה ולסגור מעגל: בפרקים הקודמים ראינו כי משה, המנהיג, משתמש בנאומיו בעיקר לצורך הפחדה ואזהרה של העם, פן יעזבו את דרכי ה׳. כעת, ברגעיו האחרונים הוא יכול ״לשחרר״ ולהראות לעם שהוא גם אוהב אותו. הוא פונה אליהם בדברי ברכה (שהרי אם לא עכשיו אימתי) כמו שעשה יעקב בשעתו לפני מותו. רש"י מזכיר שהפרשה מתחילה בוו' החיבור (וזאת הברכה), מפני שמשה כביכול אומר: אתחיל את הברכות שלי מהמקום שבו יעקב אבינו סיים את הברכות שלו. 

משה, שכבר השלים עם גורלו לפני כמה פרקים, מעוניין כעת בסגירת מעגל ולא רק עבורו, אלא עבור העם. הוא עושה זאת לא רק בתוכן ובסגנון אלא גם בגישה וביישום. כפי שיעקב ברך את ילדיו אחד-אחד, ולא נתן שתי ברכות זהות (מפני שאין שני בנים זהים) כך עשה גם משה. במקום לברך את כלל ישראל בברכה אחת הוא מברך כל שבט בנפרד ובאופן הייחודי לו. משה משקיע מחשבה רבה בבחירת הברכות ומשכיל לתת מקום לשוני ולמיוחדות של כל שבט, ובכך לאפשר אחדות שאינה מטשטשת את מקומו של היחיד, אלא בונה בנין גדול ושלם אשר בו יש מקום לכל אחד ואחד.

גם ״בימים רגילים״ ההבדלים בין ״השבטים השונים״ בחברה שלנו גלויים בפני כל, אך בימי הקורונה אנו חשים את הפילוג העמוק בחברה הישראלית כגדול מתמיד – כל צד מנסה לצעוק חזק יותר את אשר על ליבו ולדאוג לאינטרסים הייחודיים שלו. עם זאת, ברור לכולנו שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בסיפור האנושי – לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו יש תכלית ומשמעות והשפעה גדולות ביותר. זה מה שמשה מלמד אותנו בברכות האחרונות שהוא מברך את עם ישראל. משה, הריאליסט והמנהיג בכל רמ״ח אבריו, נחוש בדעתו, להדגיש בפני עם ישראל שהברכות גוברות על הקללות ושבסופו של דבר הטוב ינצח את הרע ושאנחנו עדיין יכולים לשפר את העתיד ולהצליח – כל עוד נעשה זאת ביחד תוך שכל אחד מאיתנו מביא לשולחן את חוזקותיו. 

את הברכות הפרטניות הוא מסיים בברכה כללית לכל העם – כי למרות ההפרדה וההבדלים – עדיין כולנו עם אחד וכשכל אחד ממלא את ייעודו נוכל לשכון בבטחה בנחלתנו ולהנות מפירות עמלנו. וזאת הברכה האמיתית שמעניק משה לעמו – השלווה שלו והביטחון שלו שבסופו של דבר, אחרי כל הקשיים והניסיונות, הכל יבוא על מקומו בשלום והתורה שהוא נתן להם תצעיד אותם לעבר אותו יום גדול של גאולה, ניצחון וחיים שלווים בארץ המובטחת.

כשהוא מסיים לברך, עולה משה להר נבו, וכמו בשיר של רוטבליט, משקיף רחוק על הארץ הפרושה למרגלותיו, אל ארץ הגלעד, הים והנגב. הוא רואה את הארץ אך לא זוכה להיכנס אליה. שם, על ההר, מת משה, בגיל מאה ועשרים (ממש כמו הלל הזקן, רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שבאו אחריו) ונקבר בגיא בארץ מואב. 

מקום קבורתו המדויק לא נודע. יש אומרים שהסיבה לכך היא כדי שמקום קבורתו של משה לא יהפוך למוקד של עבודה זרה. אחרי שרואים את התמונות שנשלחו לאחרונה מאומן אי אפשר שלא להעריך את המחשבה וההיגיון מאחורי ההחלטה הזו – שגם במותו נשאר משה נאמן לתורה ולדרכו הצנועה שהוביל בה את העם.

בני ישראל מבכים את מותו של משה במשך שלושים יום ויהושע, מוסמך למנהיג אשר יוביל את העם בכיבוש הארץ. למרות שמתואר כי יהושע היה מלא רוח חכמה שהאציל עליו משה, בכל זאת מספרת לנו התורה כי לא קם עוד בישראל נביא כמשה.

במובן הזה יש תחושה אמיתית של סוף. סוף של תקופה וסוף של חיים ובעיקר לקח חשוב – אל תנסו להיות משה, כי לא יהיה עוד משה – תהיו אתם. תצמיחו מנהיגים חדשים שמתאימים לתקופה שלכם. תלמדו את העבר אבל אל תשקעו בנוסטלגיה. הנוסטלגיה היא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, אך לעתים קרובות היא גם מפריעה ומונעת התקדמות אל העתיד. באופן אישי אני בנאדם מאוד נוסטלגי. תמיד מסתכלת אחורה וצובעת את הכל בורוד כך שכל תקופה שעברתי היא בעצם ״התקופה הכי יפה שהיתה לי בחיים״ והייתי שמחה לחזור אליה. אבל בעצם אולי טוב שאין לי אפשרות לחזור לאחור כי כל שינוי ולו הקטן ביותר לא היה מביא אותי למקום בו אני נמצאת היום. הלוואי שבעוד כמה שנים, כשמפגשים חברתיים יוכלו להתקיים שוב, ולא בזום, נוכל להסתכל על התקופה הזו בנוסטלגיה ולהגיד שהיא בעצם היתה אחת התקופות הטובות שהיו לנו בחיים ואז, כמו התורה, נחזור להווה, נקום למחרת בבוקר, עם שיר חדש בלב ונתחיל מבראשית.

חזק חזק ונתחזק