בית פתוח: הצצה לבית המואר בשכונת קמבריאן בסן חוזה

בית פתוח: הצצה לבית המואר בשכונת קמבריאן בסן חוזה

מיקום: שכונת קמבריאן בסן חוזה

גודל הבית: 2160sf

גודל המגרש: 8800sf

תקציב השיפוץ: 650,000$

הדיירים: זוג צעיר מטקסס עם שני ילדים קטנים.

תיכנון: ANAV Design

צילום: בועז מאירי

 

כשהחל התכנון לשיפוץ הבית, היה ברור שכל חלוקת החללים בבית הולכת להשתנות. במקור, היה הבית שבשכונת קמבריאן בעל 3 חדרי שינה, מחולק להרבה חללים סגורים וחשוכים, עם עיצוב מסורתי וחסר אופי. כשהחלה האדריכלית ענת שמריהו לעבוד על תכנון הבית עם הדיירים, זוג צעיר עם שני ילדים קטנים, הדרישות העיקריות שלהם היו להוסיף חדר שינה נוסף ושירותים, להוסיף אור לבית וליצור מבנה פתוח וקשר עם החצר האחורית בכל האיזור הציבורי של הבית.

המבנה הקדמי הקרוב לרחוב שבו חדרי השינה והגראז' נשאר ושינינו בו קירות פנימיים, פתחים וחומרי גמר בלבד. לעומת זאת, את החלל המשותף הרסנו ובנינו מחדש. החלל המשותף שכולל מטבח, פינת אוכל, סלון וחדר משפחה בנוי כולו לאורך החצר האחורית. יצרנו מרחב פתוח, תיקרות גבוהות עם סקיילייטים ופתחים גדולים.

ישנה חשיבות עצומה מבחינתי לאור טבעי, גם בבית הזה וגם בכל בית שאני מתכננת. אור שמגיע מפתחים גדולים בקירות ובתיקרה לא רק שמביא לחיסכון באנרגיה, אלא גם קשור קשר ישיר למצב הרוח. תאורה נכונה משפרת את איכות החיים שלנו. לתאורת חשמל יש תפקיד חשוב לא פחות ולכן אני מנסה להתאים את התאורה לחלל. מטבח למשל צריך תאורה ממוקדת וקרה ולעומת זאת סלון מצריך תאורה נעימה חמה ומזמינה.

חלל הכניסה

מימין: הכניסה לפני השיפוץ והכניסה אחרי השיפוץ

כדי להקטין את עלויות שיפוץ הבית, החלטנו להשאיר את שני חלקים בבית הצמודים לרחוב, הגראז' וחדר ההורים, כמו שהם ולא להזיז אותם. הבעיה היתה ששני החלקים היו קרובים אחד לשני ויצרו מעבר צר וארוך לעבר הכניסה. כפתרון, העברנו את הכניסה לבית קרוב יותר לרחוב, הוספנו דלת כחולה וגבוהה ופרגולת עץ מעל, רצועת צמחיה שמלווה את הדרך וחיפוי עץ סידר (Cedar Wood) שמלווה את הכניסה לבית מהחוץ לפנים ובין השאר מסתיר מאחוריו ארון מעילים גדול.

מבואת הכניסה בתוך הבית עצמו  היתה ארוכה, ניסתרת , חשוכה ולא מוגדרת כאזור כניסה- זו בעצם היתה כניסה לפרוזדור צמוד למטבח.

המטבח

לפני השיפוץ, המטבח היה ממוקם בכניסה לבית ומאחר שרצינו את הקשר לחוץ, העברנו אותו בצמוד לאיזור של החצר האחורית. את הקשר לחוץ יצרנו גם על ידי יצירת חלון במטבח שמתקפל ומשטח העבודה שנמשך בגובה זהה אל מחוץ לבית ויוצר ישיבת בר חיצונית צמודה למטבח. הוספנו סקיילייטים רבים לאורך החלל המשותף כדי להכניס אור לעומק הבית. לסקיי לייט יש וילון פנימי עם שליטה אלקטרונית שיכול להיסגר בשעות של שמש ישירה.

המטבח לפני השיפוץ

אחד הדברים שהיה חשוב לדיירים זה שהמטבח יהיה אזור נעים לישיבה למשפחה הגרעינית, אך באותה עת נעים גם לארוח של מספר משפחות עם ילדים.

בכל איזור המטבח, פינת האוכל והסלון ישנה יציאה לדק עץ ענק דרך פתחי דלתות גדולים וחלונות מתקפלים מה שמאפשר נגישות נוחה ותחושה של זרימה בין האזורים. המשפחה נהנית מן החיבור לחצר, מהעובדה שמכל חלל ניתן לפקח על ביטחונם של הילדים ולאפשר להם עצמאות בבית. למזלה של המשפחה, הם גם התברכו בשכנים נהדרים ולכן יצרנו שערים בגדרות כדי שהילדים יוכלו לטייל בין החצרות האחוריות.

הסלון וחדר המשפחה

חדר המשפחה מופרד מהסלון והמטבח באמצעות קיר עם דלתות ענק מה שמאפשר לילדים חלל משחק משותף עצמאי בעוד המבוגרים מבלים יחד ללא הפרעה תוך השגחה.

הסלון לפני השיפוץ

רצינו שתהיה הפרדה בין הסלון לחדר המשפחה ולכן הוספנו קיר עם דלתות הזזה שנבלעות בתוכו (pocket door). בחדר המשפחה הוספנו אח כדי לתת חמימות לחלל, ואת כל הקיר שמסביבו חיפינו באריחים שחורים מקרמיקה. משני צידי האח הוספנו ספסל בנוי מעץ שמשמש לאחסון פתוח.

כל החלונות והדלתות החיצוניות בבית הם עם פרופילים שחורים שמדגישים את הפתחים בתוך הבית ומשתלבים בצבע השחור של הזכוכית מבחוץ (זכוכית מבחוץ נראית שחורה ביום ומבפנים שקופה). גם הקיר השחור בחדר המשפחה נועד למעשה ליצור קונטרסט מול הקירות הלבנים, הוא מדגיש את הלובן ויוצר נקודת התיחסות ברורה (Focal Point).

יחידת ההורים

חדר השינה לפני השיפוץ היה חשוך, עם שטיחים מקיר לקיר ומבנה לא פונקציונלי. עשינו שינויים בחלל במסגרת הקירות של הבית ואת הגג של חדר שינה גם השארנו כמו שהוא. הוספנו חדר ארונות, שינינו את המיקום של חדר הרחצה וכן הוספנו חלון הבנוי כמעין ספסל (Bay Window) שאפשר לשבת עליו ולקרוא ספר. את השטיחים הסרנו  ובמקומם התקנו רצפת עץ אלון עם יחידות ברוחב של 7 אינץ שגם נותנות תחושה של מרחב. את הרצפה הזאת למעשה התקנו בכל רחבי הבית, פרט לחדרי האמבטיות. החלון מצופה עץ סידר בו השתמשנו באיזורים שונים בבית. הקרמיקה בחללים הרטובים הם מעבודת יד של חברת Fire Clay והגוונים שהשתמשנו בהם נעים בין לבן לשחור.

חדר האורחים

חדר זה משמש למשפחה שבאה מטקסס לביקור, הוא מנותק משאר חדרי המשפחה, צמוד אליו חדר רחצה מה שמאפשר פרטיות. בימים שאין מבקרים משמש החדר כמשרד. אני מאוד אוהבת שלחללים בבית יש שימוש לאורך היום ולאורך השנה. חללים נטושים נוטים לתת הרגשת ניכור ואם לחדר מיותר יש גם דלת  רוב הסיכויים שהוא יהפוך לחדר מיחזור קרטונים של אמזון.

ספרי קצת על הנסיון המקצועי שלך

למדתי אדריכלות בטכניון ובבצלאל והשלמתי ידע מקומי ב-West Gate College. ארכיטקטורה עבורי היא תיכנון מרחב לפעילות אנושית. נקודת המוצא שלי היא תמיד האדם ולא הצורה, המרחב ולא הסיגנון. כשאני לומדת את האדם שעבורו אני מתכננת את הבית, אני יוצרת לו סביבה שמתאימה בדיוק לו לפעילות הפיזית והתרבותית שלו.

אני לא מגדירה את סיגנון התיכנון שלי בשם אלא יצירת מרחב בעל אופי שיוצר לאדם סביבה נעימה, מפרה, מוארת, מאווררת למיגון רב של פעילויות שבסופו של דבר יוצרת לו תחושת בית. מכיוון שבנשמתי אני ישראלית אני מאמינה שהישראליות שלי ניכנסת לכל עבודה שלי, אם זה בפתיחות, בחום או במשפחתיות.

 

*מדור העיצוב של אתר בעניינים נועד לתת במה למעצבים ואדריכלים מן הקהילה ואינו משמש כהמלצה על מעצב זה או אחר. אם אתם מעצבים או אדריכלים הפועלים כאן באיזור ורוצים להשתתף במדור, כתבו לנו- sackerman@paloaltojcc.org

תחרות הסיפור הקצר של בגד כפת: הסיפור הזוכה במקום הראשון הוא…

תחרות הסיפור הקצר של בגד כפת: הסיפור הזוכה במקום הראשון הוא…

תלמידי בגד כפת זכו השנה ללמוד על הסופר אתגר קרת, קראו סיפורים קצרים שלו ושל אחרים, ולמדו את עקרונות הסיפור הקצר. התלמידים כתבו סיפורים קצרים בעצמם והשתתפו, לראשונה בסיליקון ואלי, בתחרות הסיפור הקצר של בגד כפת.

Photo by iStock

יוזמת התחרות היא שלוחת לוס גאטוס שעל אף הקורונה המשיכה והוציאה אותה לפועל. באמצעות קובץ הסיפורים הקצרים שנלמדו בכיתות קיבלו התלמידים משב רוח מרענן לשיעורים, העשירו את הרפרטואר התרבותי שלהם וזכו להכיר סופר ישראלי עכשווי. כשהתלמידים היו צריכים לכתוב סיפור קצר משל עצמם, הם נהנו לא פחות.

בתחרות השתתפו תלמידים מכיתות החטיבה והתיכון של בגד כפת ואת הזוכים בחר צוות של שלוש שופטות אשר קיבל את הסיפורים ללא שמות. גם התלמידים עצמם לא ידעו את זהות השופטות ועכשיו זו ההזדמנות לחשוף אותן ולהודות להן על תרומתן:

גליה פורת- אשת חינוך, מומחית בהוראת השפה העברית ומרצה באוניברסיטת סטנפורד.

אורית קימל- תסריטאית , מחזאית, יועצת ארגונית, אם, רעיה וחברה. כתבה תסריט ל״החיים בינתיים״, סרט קולנוע באורך מלא. דרמת טלוויזיה ״זנב של עפיפון״  ומחזה ״110 פעימות בדקה״ .

דלית גבירצמן- אשת חינוך ותוכן, מרצה באוניברסיטת סן פרנסיסקו, מנחת קבוצות של ״מבשלים בעברית״, בעלת טור שבועי ב״בעניינים״ ומנחת סיורי אמנות וקולינריה ״אמנות על קצה המזלג״ בסן פרנסיסקו.

דבר השופטות- "תודה על האפשרות שניתנה לנו לקרוא, להיחשף, ולשפוט את הסיפורים ששלחו התלמידים, שמחנו לעשות זאת. הרעיון לקיים תחרות כזו ולהציב בפני תלמידים צעירים אתגר כתיבה, בעברית, נהדר. גם התוצאות היו טובות. חלק מהסיפורים הפתיעו אותנו , בבגרות ,בסגנון וביכולת לספר סיפור.

שלושת הסיפורים שמצאנו אותם טובים במיוחד היו:

  1. שקט (סיפורה של לירי טריפ)- עלילה טובה ומרגשת, שימוש בדימויים מקוריים ורגש. הכותב/כותבת מצאה דרך לתאר עולם פנימי ייחודי ואת הקונפליקט והדרמה של הגיבורה עם העולם החיצוני בצורה נוגעת ללב.
  2. העיפרון והמחדד (סיפורה של מארי לבקוביץ)- עלילה מעניינת, כתובה היטב. דרמה גדולה/קטנה שמתרחשת בקלמר שהוא מטאפורה מוצלחת למציאות של מאבק חברתי ותחושת שייכות וניכור.
  3. חיים באפור (סיפורה של עדי פרנבוך)- הכותב/כותבת הצליחו בסיפור מפחיד ועצוב זה, ליצור עולם, עולם דמיוני, עגום וקשה".

לירי טריפ, הזוכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר

אז מזל טוב ללירי טריפ בת ה-12 מכיתת החטיבה של מיכל וייס שזכתה במקום הראשון, למארי לבקוביץ מכיתת החטיבה של ורד גאני קציר ולעדי פרנבוך מכיתת התיכון של אורטל אוהד שהסיפורים שלהן הצטיינו במיוחד. לירי, מארי ועדי יקבלו תעודות הוקרה, כרטיסים למפגש הוירטואלי עם אתגר קרת והכיתה של לירי תקבל מסיבת פיצה בתחילת השנה הבאה.

והנה סיפורה של לירי טריפ:

שקט

תמיד ידעתי שאני שונה. הרגשתי את זה כמו לימונדה שמחליקה בגרון. הרבה פעמים, הלימונדה הקפיאה לי את המוח, אבל עכשיו ביולי כל כך חם שיכולתי לשחות בבריכת קרח ועדיין להזיע. אבל להיות שונה זה לא כמו לשתות לימונדה. זה לא דבר רע להיות שונה. זה פשוט אומר שאני לא בדיוק כמו כל שאר האנשים. וזה בסדר. אני לא חייבת להיות. נכון?

לפעמים שאלתי את עצמי, אני באמת מי שאני רוצה להיות? או שאני יכולה להשתנות לטובה כדי להיות כמו אנשים אחרים? זה כבר לא משנה. ידעתי שאף פעם לא אשתנה.

למה אני שונה? אני שקטה. מספיק דבר כזה קטן בשביל להיות שונה. אבל אני לא רק קצת שקטה.  אני מאוד שקטה. כל הזמן. ההורים שלי פחדו שיש לי בעיות חברתיות, כי אף פעם לא דיברתי. כשהייתי קטנה, לא שיחקתי משחקים עם שאר הילדים בשכונה. כשהזמנו אורחים,  תמיד הסתתרתי בארון האהוב עלי וקראתי ספר. בבית הספר, טיפסתי על העצים וספרתי ציפורים בהפסקות. אפילו בבית, נשארתי בחדר וציירתי את הפרחים שגדלו לי מחוץ לחלון. זה היה קל להיות בשקט. אבל לפעמים זה לא היה כיף.

שקט היה בודד. אף פעם לא היו לי חברים. אולי רק החתול שתמיד גרגר אלי כשחזרתי הביתה מבית הספר. אבל זהו. במסיבות יום ההולדת שלי, זה תמיד היה רק אני והמשפחה שלי. הרבה פעמים עזבתי את המסיבה שלי עוד לפני שהיא נגמרה. אמא שלי אמרה לי שחברים זה דבר חשוב. הם עוזרים לך, ומשחקים איתך, ואת יכולה להגיד להם כל מה שבא לך בלי לפחד להגיד את זה. אני חשבתי שזה טיפשי. מי צריך חברים כשאתה יכול לעשות את הכל בעצמך.

אבל לפעמים בבית הספר, ראיתי את כל הילדים משחקים ביחד. הם שמחו ביחד, כמו תינוק וסוכריה על מקל.

גם אם לפעמים רציתי חברים, ראיתי את עצמי כילדה מאוד חזקה ועצמאית. ממש כמו אננס: אתה צריך לעבור את הקליפה החזקה והקוצנית שלו כדי למצוא את הפרי המתוק והטעים. הפרי שלי זה הראש שלי, בתוכו יש אלפי מחשבות מתקתקות מסביב כמו מחוגים בשעון. אני תמיד חשבתי, ההילוכים שלי תמיד יסתובבו. מבחוץ, אני כלום. אבל מבפנים, אני הכל בבת אחת! אני לא נראית כמו מי שיש לה הרבה להציע, אבל ככל שקילפתם ממני יותר, גיליתם יותר ויותר שכבות. אני יכולה לבכות , לצחוק, לחייך, לשיר, לנגן, לשחק, לכתוב, לרקוד, וגם לחשוב! זה עשה לי טוב לדעת שיש לי כל כך הרבה דברים טובים בפנים. אבל אף אחד אחר לא  ידע. אף אחד אפילו לא דמיין שהילדה הזאת יכולה להיות יותר מפחדנית ושקטה. למה אף אחד לא האמין? הרי העצים הכי מכוערים מגדלים את הפירות הכי טעימים. הלוואי והייתי עץ.

הפעמים היחידות שהשקט הרגיש טוב זה כשהייתי מתגנבת לשדות. לפעמים, בלילות, כשהרגשתי בודדה במיוחד, הייתי יוצאת לטיול על רחוב אלון ופונה אל דרך שטופת שמש. בקצה עמד שדה, עם נוף ההרים מאחוריו והדשא הגבוה שהתנפנף ברוח. ושם הוא עמד. עץ דקל גדול, ניצב גבוה וגאה באמצע השדה. אני דילגתי על הדשא,  מרגישה אותו מבריש את רגליי היחפות. טיפסתי על  הענפים המתפתלים, כל הדרך עד לצמרת העץ. בחלק העליון  היה ענף מעוקל, מושלם בשביל להחליק לתוכו. הייתי יושבת שם, בועטת את הרגליים באוויר ובוהה בהרים ובירח. אולי הם החברים שלי? נשארתי שם להכי הרבה זמן שאני יכולה לדמיין. עד שהירח נעלם והציפורים התחילו לצייץ מלודיה מאושרת. אז הייתי קופצת בין הענפים ורצה חזרה הביתה. לא הרגשתי אז כל כך בודדה.

ספטמבר, זמן לחזור לבית הספר. התעוררתי בבוקר היום הראשון עם הרגשה של עייפות וחרדה.  גררתי את הרגליים שלי לשירותים והבטתי ארוכות במראה. השיער שלי היה מסוקס ומקורזל,  כאילו מישהו לקח מכונית צעצוע וגלגל אותו על הראש שלי עד שכל השיער שלי  הסתבך. לקחתי את מברשת השיער שלי וסירקתי אותו עד שנעשה רך ויפה. אחרי זה, קלעתי צמה אחת יפה וקשרתי אותה עם סרט ורוד. רצתי לחדר שלי והתלבשתי מהר, בחולצה סגולה וג'ינס כחולים. נעלתי את הסניקרס האהובים שלי, אלה שבצבע אדום. "תיכף מתחיל בית הספר,בואי לאכול ארוחת בוקר!" אמא שלי קראה מהמטבח. הקול שלה היה כל כך חזק שהרגשתי אותו מתכדרר מקיר לקיר.  תפסתי את התיק ואת הספר שלי וזינקתי למטבח כמו קוף רעב.

כשאמא שלי ראתה אותי, היא רצה ונתנה לי נשיקה על הלחי. "בוקר טוב, שמש! את מתרגשת לקראת היום הראשון בחטיבת הביניים?" היא שאלה בקול חם ומתעניין. נדנדתי את הראש למעלה ולמטה וחיבקתי את אמא שלי. "טוב תשבי, הפנקייקים כמעט מוכנים." ישבתי בשולחן האוכל. יכולתי להריח את הפנקייקים באוויר כמו קול שמטייל בטלפון. הרמתי את הספר שלי "פלא" מהשולחן והתחלתי לקרוא. אמא שלי הגיעה עם צלחת מלאה בפנקייקים חמים וסירופ מייפל. כמה דקות אחרי שהתחלתי לאכול, אמא שלי צרחה "מהר, האוטובוס כאן. תקחי את הדברים שלך ובואי נצא!" בדרך החוצה, לקחתי את בקבוק המים וארוחת הצהריים. אמא שלי לקחה אותי עד לאוטובוס וחיבקה אותי. "אני אוהבת אותך מאוד, יעל שלי. תהני בבית הספר. ובבקשה, אל תקראי כל הזמן את הספר הזה. תנסי להכיר חברים חדשים!"

"אני יודעת אמא." מלמלתי. היא נופפה לשלום ואני רצתי לתפוס את האוטובוס.

"את איחרת." אמר נהג האוטובוס כשניסיתי למצוא כיסא ריק.

"את לא יכולה לשבת כאן!" קרא לעברי יונתן.

רינת חייכה. "גם לא כאן, חנונית" היא אמרה. בכל מקום באוטובוס אנשים אמרו "לכי מפה!" או "את לא יושבת כאן!" הנהג המשיך לנסוע. כבר ממש הייתי צריכה כיסא, אז זזתי מהר לחלק האחורי של האוטובוס. פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי וגורר אותי לתוך שורת כיסאות מאחורה.

"את יכולה לשבת כאן." ילדה לחשה אליי והושיבה אותי בשורה שלה. אמרתי לה תודה ועמדתי להוציא את הספר שלי אבל חשבתי על מה שאמא שלי אמרה. הסתכלתי על הילדה וראיתי שהיא בוחנת אותי כמו ילד שמסתכל על ג'וק. החלטתי לבחון אותה. היה לה שיער צהוב כמו השמש. הנמשים הדהויים שלה יצרו גשר על האף שלה. העיניים הכחולות שלה הזכירו לי את הים. סוף סוף, היא הפסיקה לבהות בי והסתכלה בחלון. "קוראים לי יולי." אמרה עם חיוך גדול כמו אבטיח.

"שלום יולי. לי קוראים יעל." מלמלתי, ותוך כדי שיחקתי עם הצמה שלי כדי להחביא את זה שאני מתביישת.

"אז את מתרגשת  להתחיל חטיבת ביניים?" יולי שאלה אותי. לא עניתי אז היא המשיכה. "שמעתי שזה השנה הכי קשה. האח שלי דניאל אמר לי שכדאי לי לקוות למורים טובים כמו המורה חיים." יולי קשקשה, מחייכת אלי כל הזמן עם הפרצוף החמוד שלה.

"אפשר להגיד שאני מתרגשת. אבל יותר נכון, אני פשוט מקווה שזה יגמר מהר. אני לא ממש אוהדת של בית ספר. זה יותר מדי בודד ומשעמם." גמגמתי והסתכלתי על החלון.

"אל תדאגי. יהיו לך חברים בטוח!" יולי ניחמה אותי.

"תודה, זה כיף לשמוע."

"אין בעיה. רוצה ללכת לכיתה ביחד? לא אכפת לי שתהיה לי חברה."

"ברור!" פניתי להסתכל אליה והפרצוף שלי זהר משמחה. זה באמת קורה לי? היא באמת רוצה להיות החברה שלי? הייתי המומה מההרגשה החדשה הזאת. אבל כשהמשכנו לדבר, שמתי לב שזה מרגיש טוב ואפילו קצת מנחם. כאילו שבאמת אכפת לה ממני.

"כולם, רדו מהאוטובוס!  לכו לבית הספר ואל תאחרו. יום טוב!" הנהג צעק, וחנה ליד הכניסה לבית ספר. ילדים רצו מהאוטובוס כמו אסירים נמלטים. אני הלכתי עם יולי, וידעתי שהכל יהיה בסדר.  אני אוהבת את השקט, אבל עכשיו מצאתי משהו יותר טוב.

פרשת במדבר: חוזרים אל הארץ המובטחת אחרי רילוקיישן

פרשת במדבר: חוזרים אל הארץ המובטחת אחרי רילוקיישן

מאת: נעמה שבתאי

בפרשת במדבר אשר פותחת את ספר במדבר בני ישראל מתארגנים לקראת המסע לעבר ארץ כנען, הם עם בתחילת הדרך, בהתהוות. עם מבולבל, שרק לא מזמן יצא ממצרים לדרך חדשה, קיבל את לוחות הברית ובהן עשרת הדברות וכבר הספיק לחטוא, להכין לו עגל מזהב וגם להיענש בחומרה, ועכשיו העם הזה שעבר כל כך הרבה בכל כך מעט זמן מתארגן לקראת ההגעה לארץ כנען. פרשת במדבר עוסקת בניסיון לעשות סדר בבלאגן מסביב ובמהלכה מתקיים מפקד אוכלוסין לקראת היציאה למסע ל… סופרים את בני ישראל (רק את הגברים כמובן…), מחלקים לשבטים ולמחנות, ללוחמים. מגדירים את סדר החניה והיציאה למסע (מי הולך לפני מי), מחלקים תפקידים, ממנים מנהיגות מקומית ובעיקר מנסים ליצור מבנה שיצליח לנהל ציבור ענק שמתכונן אל הלא נודע.

"בקריאה יחפה" אפשר להאמין שהדברים נכתבו ממש כאן ועכשיו על ימינו אנו. כשכל המערכות מסביב עסוקות יום וליל בהתמודדות עם מציאות חדשה ומתהווה, כשהכותרות הראשיות עוסקות במספרי החולים, הבריאים, המתים, באיך מחלקים אותנו למחוזות, לגבולות גזרה, בתפקיד של מי חיוני ושל מי פחות ובאחריות מי ומתי להעביר אותנו משלב אחד למשנהו.

נראה שאז כמו היום הטבע האנושי שלנו לא יכול להימנע מהצורך בתכנון והתארגנות לעבר הלא נודע, בין אם מדובר במסע לעבר הארץ המובטחת או ביום שאחרי המגפה. יש שיאמרו שאנחנו חיים בעידן של ספק מתמיד, של מציאות משתנה בקצב גבוה (מה שהיה נכון אתמול כבר לא נכון להיום) ועל אף התחושה שב 2020 במידה מסוימת כבר הסתגלנו לתנאי אי וודאות ויש ביכולתנו לפעול בתוכה, היא עדיין מעוררת תחושות של חוסר שליטה ודאגה.

בתקופות כאלה אז וגם היום יש בנו משהו שמתכנס פנימה, משהו שמחפש שייכות למקום, שייכות לאנשים שיטעו בנו תחושת ביטחון ורוגע. "אִ֧ישׁ עַל־מַֽחֲנֵ֛הוּ וְאִ֥ישׁ עַל־דִּגְל֖וֹ. הפרשה חוזרת ומדגישה את המבנים הקיימים והחשובים בעם, החלוקה לשבטים, מחנות למשפחות ובתי אב שמאפשרת לכל איש ואדם מעגלי שייכות ותחושת ביטחון, בנוסף מגדירה הפרשה, נותנת שמות ופנים למנהיגות קהילתית ושבטית שתוביל את העם במסע. גם אצלי באופן אישי גבר הצורך להיות קרובה למעגלי השייכות שלי, מצאתי את עצמי משוחחת עם המשפחה בישראל באופן תכוף בהרבה מביום יום. משהו בימים האלה, בחוסר וודאות יצר צורך לבדוק מה שלום המחנה הכי קרוב אלי באופן יומיומי, וגם כאן בקהילה הקטנה- גדולה שלנו פגשנו באין סוף מחוות אישיות וקהילתיות שאיפשרו ועדיין מאפשרות ללכת לתוך הלא נודע, במדבר שפגש בנו ובתוכו להתסכל מסביב ולדעת שיש עוגנים חזקים ויציבים, מעגלים קטנים וגדולים ששומרים עלינו בדרך, ותודה לכל האנשים המהווים את הנווה מדבר הזה עבורנו.

בימים אלה, מעבר לחוסר הוודאות הפרטית שלי שכרוכה בחזרה הקיץ לישראל אחרי תקופה, אני גם מסיימת את תפקידי כראש שלוחת בגד כפת בפאלו אלטו וכחלק מצוות ה-ICC. לאורך השנה עסקנו רבות במשמעות הקהילתית ובמשימה של בית ספר לשפה העברית והתפקיד שלו עבור התלמידים, המשפחות והקהילה כולה. דווקא בימים האלה, ימי קורונה וחוסר וודאות התפקיד של בגד כפת מתחדד בעניי. הצורך בזהות ברורה וחזקה של מעגלי השייכות שלי, "המחנה שלי", של להיות חלק מ…. לפני כמה חודשים אמרה לי אחת האמהות משפט שנצרב בליבי "אני לא יכולה לוותר להם על העברית, השפה זה הדבר הכי חזק שנשאר לי בזהות מהבית". ואני כולי תקווה שהילדים והנוער המדהים הזה שפגשתי השנה ידעו לקחת חלק פעיל, אקטיבי וגם בועט בהמשכיות הקהילה שצמחה וצומחת כאן, בשייח על הזהות והמשכיות הפרטית שלהם ובאותה הנשימה שיהיו שגרירים, שיוצאים אל מחוץ למחנה ולוקחים חלק במעגלים ועולמות נוספים.

פרק א' בספר במדבר מסתיים בפסוק וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָֹ֜ה אֶת־משֶׁ֗ה כֵּן־חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל־בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו: מספרים לנו על בני ישראל הממושמעים, הם לא תמיד כאלו, אבל כנראה שהצעידה הזו במדבר בתוך הכאוס גורמת להם לעשות את מה שמשה מצווה אליהם. לחנות על פי הדגלים, לעשות את המסע הזה עם התא המשפחתי, עם המוכר, עם השבט.

התקופה הזאת מחייבת את כולנו למשמעת אזרחית וציבורית, להתמודדות עם דרישות חדשות המגבילות את המרחב והחופש האישי. מחד תחושת אחריות קולקטיבית וחברתית לנצח את המגפה הזאת יחד, ומאידך הצרכים הפרטיים, שאחרי חודשים בהסגר צועקים להשתלט ומבקשים חופש ומרגוע. המתח בין קובעי המדיניות שמכתיבים לנו מציאות על פי סטטיסטיקות ומספרים לתחושה שכל אחד נחשב ונספר ושלא מוותרים על אף אחד, על אף ציבור ואדם. המפגש בין הסיפור הפרטי לסטטיסטיקות ולמספרים שלעולם יאלצו לחיות יחד, לפרקים בהרמוניה ולפרקים בהתנגשות ותסכול.

אסיים בברכת בריאות לכולם, שנמצא את המקום שלנו במסע אל הארץ המובטחת בעידן הקורונה, שנדע לחיות בתוך המחנה הפרטי שלנו ושהוא יהיה חלק בלתי נפרד מהמחנות שסביבו ונצליח לתת מקום לצורך הפרטי ולזה הציבורי גם יחד.

נעמה

טרמפ עם יאיר אגמון

טרמפ עם יאיר אגמון

מאת: דלית גבירצמן

יאיר אגמון נראה כמו איש של ניגודים. ירושלמי שחי בתל אביב, בוגר ישיבה שלמד בבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, חילוני שכותב על פרשת השבוע ושומר שבת. הוא בן יחיד שנולד מחוץ לנישואים לאב חקלאי כורדי נשוי ואב לשישה ולאם אשכנזיה, רווקה ודתייה. הוא סופר ובמאי דוקומנטרי שנוהג לחשוף ולספר את סיפור חייו בגוף ראשון, ועדיין שומר על פרטיותו ולא תמצאו אף תמונה של אשתו וילדיו ברשת.

צילום: יוסי אלוני

כבר שנים שאני עוקבת אחרי היצירה העניפה של יאיר אגמון והמלצתי לא פעם על הסדרות והסרטים שלו, במסגרת ההמלצות שלי על תאגיד השידור הישראלי כאן 11. לכן שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לשוחח איתו השבוע לקראת תיקון ליל שבועות, שיתקיים השנה וירטואלית בשבת ה-30 במאי ובבוקר יום ראשון ה-31 במאי. השנה יעסוק התיקון בנושא של ״התהוות״, כשיותר מכל זמן אחר, אנו חווים שינויי התהוות מרחיקי לכת כיחידים, כקהילה וכחברה גלובלית, עליהם ננסה לעמוד יחד במפגשים השונים, שיתקיימו לראשונה גם בעברית וגם באנגלית. יאיר ישוחח איתנו על מסעות, יצירה ואותנטיות.

אני תופסת אותו בסוף יום עבודה באחד הימים הכי חמים שנרשמו בתל אביב, ימים ספורים אחרי החזרה לשגרה פוסט קורונה. אי אפשר להתעלם מהמימד ההזוי של ימים בהם הכול נראה ומרגיש אחרת. עוד בטרם התחלנו רשמית בראיון, יאיר מספר לי שלאורך כל התקופה של הקורונה הוא היה עסוק עד מעל לראש בעשייה אינטנסיבית, קופץ לסירוגין בין טיפול בשני ילדים בלי מסגרות לבין צילום דוקו חדש במחלקת הקורונה בבית החולים ״איכילוב״.

הוא בוחר להגדיר את עצמו כסופר ובמאי קולנוע, אבל אחרי צפייה בסדרות רבות שעשה וקריאה בספרים שכתב, בעיני יאיר אגמון הוא בעצם חוקר. הוא חוקר את האמת של אנשים איתם הוא נפגש, הוא חוקר את החיים בארץ, בוחן את מאפייני הדור שלו, ובעיקר יש בו סקרנות גדולה ואמיתית בבני אדם ויכולת נדירה להתחבר אליהם ברגעים ספורים.

כיצד אתה מתמודד עם החשיפה האישית בכתיבה ובעשייה הקולנועית שלך?

״אני חושב שהחשיפה שלי מנוהלת ושהיא בשליטה, ואני מרגיש שאני בוחר מה לחשוף ואיך לחשוף. יחסית אני כן אדם מאוד פתוח, כי אני מאמין ביצירה שהיא לא חיצונית או דקלרטיבית. כצרכן תרבות, היצירות שאני אוהב ושהשפיעו עלי אלו יצירות שהרגשתי שהבמאי שם את הלב שלו בסרט או שהסופר מושקע בו ולא חיצוני לו. למשל בספר ״היה היתה״ (סיפרה של יעל נאמן), זהו ספר יפיפיה ומעניין במובן היפה של חשוף ולא במובן המתערטל. הוא מספר על דמות מחוקה, אבל בעצם הוא מספר על הסופרת עצמה״.

בשנת 2017 הוקרן סרטו הדוקומנטרי ״רחל אגמון״ שבו מלווה יאיר את שני הוריו, בשני מסעות שונים, במטרה להבין את שורש הקשר הרומנטי בינהם ולהתחקות אחר האמת שמאחורי הרומן שהעניק לו את חייו.

לפני כשבועיים ציינו כאן את יום האם וקשה להתעלם מהמקום אותו תופסת אימך בחייך. ספר לנו קצת על הקשר בינכם.

״תראי, אימא שלי ואני היינו ביחד לבד, רק שנינו. היא מעולם לא התחתנה והיא גידלה אותי כאם חד-הורית. נולדתי מחוץ לנישואים של אבא שלי ואת רוב חיי העברתי בלהתבייש בה ולהסתיר אותה. באזור הצבא, היה לי איזה רגע של היפוך שבו הבנתי שכל הדברים שהתביישתי בהם הם בעצם מושא לגאווה. כשהייתי צעיר, הרבה אנשים העירו לי על הקשר בינינו, במובן הרע והטוב, כי היו בינינו כעסים, וצחוקים וקללות. היא גם טיפוס ודמות מאוד מיוחדת. אחרי הצבא, כשהייתי באוניברסיטה, נפלו לי האסימונים שבעצם היא גיבורה, אבל לא במובן של סופרוומן אלא במובן של החיים העלובים והגרועים. הסרט עליה נוצר במקרה, כשעשיתי עליה איזה תרגיל בבית הספר שלי, סם שפיגל, והמנהל אמר לי, כבדרך אגב, שזה הדבר הכי טוב שעשיתי בכל הלימודים שלי. שם הבנתי שלסיפור שלי יש ערך גם עבור אחרים, ואני מאוד גאה בסרט עליה״.

התרשמתי שאימך היא אכן טיפוס מיוחד והיא אומרת בדיוק את מה שהיא חושבת. איך היא הגיבה על הסרט?

״אני חושב שהיא הגיבה בשני שלבים. בשלב הראשון היא נורא התביישה בו, כי היא לא אהבה את החשיפה, ואז התחילו להגיע התגובות. היא חיה בירושלים, ועד היום אנשים זרים עוצרים אותה בתור בסופר כדי לתת לה חיבוק. בעיני זה אומר הכול.

בשנת 2017 שודרה סדרת רשת (סדרה אינטרנטית) בשם ״הטרמפיסטים״ שיצר יאיר אגמון עם אלעד שוורץ. הסדרה הדוקומנטרית מתמקדת באנשים שבצידי הדרך ובשולי התודעה. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לסדרת רשת לשנת 2019.

איך עלה הרעיון של ״הטרמפיסטים״? ובכלל, שמתי לב שהמוטיב של טרמפים שזור בהרבה מהדברים שאתה עושה.

״נכון, ההורים שלי נפגשו בטרמפ. הרעיון נולד כשעבדתי על פרויקט אחר, ובמהלך היום עצרנו לטרמפיסטים כדי לתחקר אותם. זה היה נורא נחמד לגלות את הכוח הדרמטי שלהם. הנחת המוצא היתה שאף אחד לא ידבר איתנו אבל העובדה היא שאנשים דיברו איתנו, ובגדול. יש משהו בטרמפיסטים, מעצם היותם טרמפיסטים, שהם עומדים בתחנה ויש להם יעד כללי, ויש בהם משהו שבהגדרה הופך אותם לפתוחים, זורמים ונגישים. הם עומדים בטרמפיאדה ומבקשים מאנשים זרים להכניס אותם לתוך איזה מרחב מאוד אישי ולקרב אותם״.

איך אתה בוחר את מי להעלות למכונית? מה עומד מאחורי הבחירה? אינטואיציה? חריגות? ומי מהם נשאר איתך עד היום?

״באחד הפרקים עלתה לטרמפ אישה בשם כוכבה שסיפרה שהיתה אישה מוכה שבמשך שנים בעלה התעלל בה. זה פרק שנכנס לי ללב כי היה לי מאוד מורכב לערוך אותו וגם כי היא נגעה לי ללב ברמות משוגעות. יש לי פרק נוסף עם טרנסג’נדרית שגדלה בישיבה, שבתהליך העריכה פתאום גיליתי שהיא שמה קץ לחייה. זה גם משהו שנשאר איתי, והיה לי מפגש מאוד דרמטי ואינטנסיבי עם המשפחה שלה, כי רצינו שההורים שלה יראו את הפרק לפני שזה עולה לשידור״.

במיוחד זכורה לי האפיזודה עם טרמפיסט ממוצא רוסי, שהיה כל כך אבוד ומיואש שאפילו חלומות לעתיד לא היו לו.

״כן, זה היה מיכאל, עולה חדש מאסטוניה וזה סיפור מדהים, שבאמת מראה את הכוח של הפרויקט. זאת דמות שאף תחקירן לא יכול היה למצוא. הוא אוסף בקבוקים שחי ביער ובזמן אמת הוא ירד מהאוטו ולא חשבנו שיצא מזה פרק. כשנכנסנו לחדר העריכה פתאום הבנו שיש פה משהו מאוד משמעותי״.

בשנת 2018 יצר יאיר אגמון עם תמר קיי סדרה המורכבת מדיוקנאות של עשרה קשישים שונים בהווה הישראלי. הסדרה מנסה להציע נקודת מבט חדשה על הזקנה, ולהבין מה זה אומר להיות אדם זקן.

איך נולדה סדרת הרשת ״פני זקן״?

״זה פרויקט שנולד כשנסעתי לטיול מאורגן עם אימא שלי. הגיל הממוצע שם היה בערך שמונים, וזה היה מאוד מצחיק להיות יחסית צעיר יחיד בקבוצה של זקנים. בשלושה הימים הראשונים קצת התבאסתי, ואחרי שלושה ימים עברתי איזה אירוע מכונן שעד היום אני מודה עליו. פתאום הבנתי שכיף לי איתם. כן, הם מדברים טיפה אחרת והבדיחות שלהם אחרות, אבל מתחת לכל הדבר זה הסתתרו אנשים רגילים עם צחוקים וסיפורים. הרגשתי שנפתח לי עולם שלם, ורציתי לתרגם את ההרגשה הזאת למשהו. וכך נולד הפרויקט שמדבר על זקנים כבני אדם בהווה, כי הייצוג הטלוויזיוני של אנשים זקנים זה תמיד לשמוע מה היה במלחמת העצמאות או בשואה או תראו כמה הם מסכנים עכשיו. אני רציתי שיראו אותם כבני אדם. זה היה לי מאוד משמעותי, ואני מאוד גאה בהחלטה לקחת את הנושא של זקנה ולהפוך את הפרויקט לסדרת רשת, כי אין ברשת הרבה זקנים ודווקא העובדה שמי שצופה בסדרה הם אנשים בני 25, זה יצר מפגש מעניין״.

איזה שיעור למדת או לאילו תובנות הגעת מהעבודה על הסדרה?

״השיעור שלמדתי הוא שיש מעט אנשים בגיל הזה שהם פתוחים ומסוגלים לדבר את עצמם. מה שאני מנסה להגיד זה, שהתודעה החברתית משליכה על האנשים עצמם. זה שלאף אחד לא איכפת מה שקורה איתם היום, גורם בעקיפין לכך שלהרבה מהאנשים שפגשתי גם לא איכפת ממי שהם היום. לכן, אחת התובנות שלקחתי איתי היתה שחשוב להישאר מחובר למי שאתה, לחלומות ולפחדים, בכל גיל״.

נדמה שאתה איש של ניגודים; ירושלמי שחי בתל אביב, חילוני שכותב על פרשת השבוע ושומר שבת. איך כל זה משפיע על היצירה שלך?

״זאת שאלה מעניינת, כי נראה לי שאני לא חווה שום דבר ניגודי בצורה הזאת, אבל זה כן חלק מהחיים שלי. אני מרגיש מאוד אחד. כן, אני חושב שבמבט מן החוץ יש פה איזשהו חייזר. מה זה האיש הלא מאמין הזה שעסוק בפרשת השבוע, אבל בחווית החיים שלי אני לא חווה את זה ככה. אני מי שאני. גם אם היית שואלת אותי כשהייתי בכיתה י״א, הייתי אומר לך שאני מאוד אוהב את התורה ושאני לא מאמין באלוהים, ולא הייתי מרגיש שיש סתירה עמוקה בין השניים. גם תל אביב-ירושלים, זה נכון שאני עדיין לא מרגיש בבית, אבל גם בירושלים אני לא מרגיש בבית״.

השבוע ציינו את יום ירושלים. מה היא ירושלים בשבילך?

״ירושלים בשבילי זה ילדות. זה הבית שלי. שם גדלתי ואני חושב שזאת עיר יפיפיה. אחד הדברים שקשים לי בתל אביב זה הכיעור שלה, שאי אפשר לשאת ברגע שאתה פוקח עיניים. הרבה אנשים מוצאים בזה יופי רומנטי, אבל אני לא שם. אני אוהב את הכבדות של ירושלים, את המסורת והתרבות. זה לא מפחיד אותי, להיפך, זה גורם לי להרגיש טוב״.

מה יהיה נושא ההרצאה שלך בתיקון? מה הזווית שלך על הנושא של התהוות?

״אני עומד לדבר על ״הטרמפיסטים״, שזה פרויקט שאוסף אנשים בצד הדרך, גם במובן הפיזי וגם במובן המטאפורי. אני לוקח אנשים שהתקשורת בדרך כלל לא שמה לב אליהם, אבל הם גם חלק מהמרחב הזה. אני חושב שיש במפגש בין שני זרים ברכב קסם אנושי מאוד גדול, והזדמנות למפגש עם כל מיני אנשים, גם כאלו שאולי לא נראים אהובים במבט ראשון. בין שמאלנים לימניים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, יש משהו במציאות שבה אנחנו חיים היום שמעודד עליהום והאצבע מאוד קלה על המקלדת. בתחושה שלי, יש משהו נחמד בלהיות בצד השני של זה. הסדרה הזאת היא תופעה חריגה בנוף הוירטואלי ואני מאוד גאה בה״.

ולסיום, אשאל את השאלה שאתה נוהג לשאול את כל המרואיינים הטרמפיסטים שלך: יאיר, מה החלום שלך?

״שאלה טובה. נראה לי שאם את שואלת אותי עכשיו, בימי הדעיכה של הקורונה, אז זה בעיקר להצליח לסנכרן את עצמי ו״לנחות״. זה נשמע נורא קונקרטי, אבל בימים אלו, אני חי חיים נורא אינטנסיביים שלא מאפשרים לי פשוט לבהות ולהבין מה הסיפור שלי. מרוב עומס, אני לא מצליח לעצור לרגע ולהבין מה יש לי ומה אין לי. זה עניין של זמן וקשב״.

יאיר אגמון יספק, ללא ספק, פן יצירתי וזווית ראייה אותנטית למושג המעניין של התהוות. אליו יצטרפו שלל מרצים ומרצות במגוון נושאים מרתקים. לפרטים ולהרשמה לחצו כאן.

שיהיה לכם אחלה סוף שבוע!

שולחת חיבוקים וירטואליים,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

"רוצים לשמור על הזהות הישראלית? תמצאו לכם מסגרת יהודית": ראיון עם הסופר רובי נמדר

"רוצים לשמור על הזהות הישראלית? תמצאו לכם מסגרת יהודית": ראיון עם הסופר רובי נמדר

מאת: אביב פרץ

כשיצא לאור בישראל ספרו ״הבית אשר נחרב״, פנה ראובן (רובי) נמדר לעורכת הספר בהצעה. ״אמרתי לה: 'אנחנו צריכים לכתוב למטה אזהרה, כמו על קופסאות סיגריות: ספר זה מיועד למיטיבי קרוא בלבד. למה לבאס אנשים?' היא אמרה: ׳לא, לא, זה ייחשב מאוד סנובי׳. אתה יודע, בדיעבד אני מצטער שלא עשינו את זה״.

באמת?

״כן, למנוע את עוגמת הנפש מקורא שהוא ׳מעמד הביניים של הקריאה׳, שרוצה איזה ספר כדי להתבדר, ומסכן, איתרע מזלו ודחפו לו ליד את הספר שלי״.

Photo by Beowulf Sheehan

אתם עלולים לפרש את ההתבטאויות הללו כמתנשאות, אלא שלא כך הוא הדבר. לנמדר, דווקא ברנש נחמד ולבבי, יש פשוט נטייה כללית לרחף בספֶרות נשגבות של המציאות, וכתוצאה מכך להישמע פומפוזי. ״את היום-יום שלי אני חווה לפעמים כמין דרמה ענקית, פיוטית, גדולה מן החיים״, הוא מנדב עוד התנסחות בומבסטית, ״אני מוציא את הכלבה הבוקר, ומבואס כי אני לא אוהב לקום מוקדם, וקר קצת, ויש בוץ, ופתאום – אני מרים את העיניים, ורואה את נהר ההדסון נפרס למולי, ואת המניפה של העצים הירוקים והשמיים. אלה הרגעים האלה שבהם אני חווה את המציאות כפרגמנט של הנשגב, אלה רגעי האושר שלי, שמבחינתי שווה לחיות את החיים עבורם״.

נמדר (55) נולד וגדל בירושלים להורים ילידי משהד באיראן, ומזה כשני עשורים חי בניו יורק. הוא נשוי ואב לשתיים, ומתפרנס מהוראת ספרות עברית ויהודית. אף שהעברית שבפיו עשירה, ניכר שהשהות הארוכה בארה״ב בכל זאת נתנה בו את אותותיה, כשמפעם לפעם במהלך הריאיון משתרבבים לניסוחיו חלקי משפטים באנגלית. ספרו של נמדר, The Ruined House, שזיכה אותו ב-2014 בפרס ״ספיר״, ראה אור באנגלית לפני כשנתיים ובשבוע הבא יתארח נמדר בתיקון ליל שבועות הוירטואלי של ה-ICC וה-OFJCC פאלו אלטו שנושאו השנה הוא "התהוות".

חייו, מודה נמדר, השתנו באופן קיצוני בעקבות אותה זכייה בפרס "ספיר" לפני שש שנים. ״הפרסום של הספר שלי בארה״ב הוא תוצאה ישירה של הזכייה. בזכותה שמעו על הספר בארה״ב וגילו בו עניין. לפרס ׳ספיר׳ יש הרבה כוח, מכל הפרסים הספרותיים בישראל, הוא היחיד ששִׁמעו יצא למרחוק בעולם הספרות״. אלא שבעקבות זכייתו של נמדר הוכנס שינוי בתקנון הפרס, שלפיו מרכז חייהם של המועמדים חייב להיות בישראל. נמדר סבור שהשינוי הזה, שמקורו ב״צרות מוחין לאומנית״, הנו מגונה ואף מגוחך, משום שהוא הופך את פרס ״ספיר״ מפרס לספרות עברית לפרס לספרות ישראלית.

ב-1986 השתחרר נמדר מהצבא (״ישבתי כל השירות על פסגה של הר גבוה בלבנון, העננים היו מתחתיי ואני למעלה עם המדי ב׳ קורא ספרים״), ויצא להרפתקה שבסופו של דבר נמשכה ארבע שנים, לאין שיעור יותר זמן ממה שהעריך. ״החבר׳ה שלי רצו ללכת להודו ולטפס על הרים, ולא היה לי שום עניין בזה. עניין אותי לעשות משהו שהוא הכי קרוב לטיול שורשים. דיברתי פרסית עם סבתא שלי, הייתי מאוד קשור אליה, ותמיד הייתה לי מין זהות צללים משהדית-פרסית שנמשכתי אליה. ואז, בשנות ה-20 המוקדמות לחיי הסתבר לי שקהילת אנוסי משהד דילגה כמעט במלואה לשכונת קיו גרדנס ברובע קווינס שבניו יורק״. נמדר נסע לפגוש את הקרובים שלא פגש מעולם, והתוודע אל חיי הקהילה שלהם. בין השאר מצא עצמו סוחר ביהלומים ואבני חן. ״זה פשוט מה שכולם עשו שם״, הוא מסביר, ״אין לי שום חוש מסחרי, אני אדם בלתי ממולח בעליל״.

באמת תהיתי איזה עניין בדיוק מצאת בעיסוק הזה.

״נהניתי מזה מאוד כהרפתקה. הייתי צעיר וזה היה כיף״.

זה מילא אותך?

״לא! בכלל לא״.

בסדר. זה היה לי קצת מוזר.

״גם לי, זה בסדר! אבל עכשיו, given the context כמו שאומרים באנגלית, אולי זה יותר מובן״.

האפיזודה השנייה של נמדר בניו יורק קרתה בשנת 2000, והוא באמצע שנות השלושים לחייו, ונמשכת עד עצם היום הזה. הוא הגיע אל העיר בעקבות סיפור אהבה גדול, סטודנטית אמריקאית שהכיר בארץ והיום היא בת זוגו. ״הייתה לי כניסה אחרת לעיר״, הוא משחזר, ״בפעם הראשונה הייתי בעיר המהגרים – ראיתי את העיר מפנים, אבל מבחוץ – והפעם נכנסתי היישר דרך עולמה של אשתי ומשפחתה וחבריה, עולם עשיר מאוד תרבותית והיסטורית, וזו הייתה חוויה מרתקת״.

באחד הראיונות אמרת: "אני לא ממש תופס את עצמי כמהגר. אני בין הארצות, בין התרבויות. זה ז'אנר חדש. צורת חיים גלובלית שרק תלך ותתרחב". אשמח אם תסביר את הקונספט, ומה מאפשר אותו.

״מה שמאפשר אותו זו הטכנולוגיה. העובדה שהטיסה נהייתה דבר יומיומי – יקר, אבל לא מחוץ להישג ידו של אדם מהמעמד הבינוני – בעוד שפעם היא הייתה לנבחרים. דבר נוסף, והכי חשוב בעיניי, הוא האינטרנט, שמאפשר לך, תודעתית, להחזיק בכמה זהויות בו-זמנית: לשלם ארנונה לעיריית ניו יורק, אבל להיות מאוד פעיל באיזה ויכוח על קוצו של יוד שמתרחש בתל אביב. הדבר הזה לא היה קיים. התרבות הפכה רב-סטרית, שבה אתה לא רק מקבל באיחור הדים מודפסים של מה שקרה בתרבות האם, אלא הכול מגיע אליך ברגע נתון, ואתה יכול מיד להביע את עצמך חזרה. אולי זו אשליה, אבל לפחות ביום-יום התחושה היא שההגירה היא הרבה פחות בלתי הפיכה. אם עזבת את ישראל לפני שלושים שנה, היה ויתור גדול. הלכת למקום שבו לא מדברים את שפתך, לא היה לך יותר קשר לארץ, כשחזרת לארץ היית תייר, והתרבות העברית המשיכה בלעדיך. זה כבר לא ככה. סופרים, משוררים, אמנים ומבקרי תרבות עבריים ממשיכים להיות מאוד פעילים בשיחה, בעודם מורידים את הכלב לטיול בריברסייד פארק״.

מצד אחד זה מבט מעניין ומרענן על המונח רב השנים ״הגירה״, ומצד אחר עולה בי החשד שמדובר במכבסת מילים. מה זאת אומרת ״אני בין הארצות״? הרי אני לא באמת חי בשני מקומות. אני כאן למעלה מ-90 אחוז מהזמן שלי, העתקתי את מלוא החיים שלי מארץ אחת לאחרת, בניתי אותם מחדש.

״אתה יכול להגיד שיש פה תודעה כוזבת. זה נכון במיוחד לגבי אנשים עם משפחה, שבדרך כלל מדברים איתי על ׳הילדים, הילדים׳. אני אומר להם: ׳כן, הילדים שלכם הם אמריקאים. באסה. הם מקסימים, מרגישים זיקה עמוקה לישראל, חלקם – במיוחד הבכור או הבכורה – אפילו יודעים עברית. הם לא ישראלים׳. אני עורך איתם תשאול סוקרטי: ׳עזבתם את ישראל, מה בעצם אתם רוצים?׳ הם עונים: ׳עברית׳. ׳למה העברית כל כך חשובה לכם?׳ בסוף, אנחנו מגיעים לכך שכשהם אומרים ׳עברית׳, הם בעצם חושבים על תחזוק של זהות יהודית – זהות יהודית במובן הישראלי של המילה – וזהות כזאת מתקיימת רק בישראל. אתם רוצים לשמור על הזהות הזו? אתם רוצים המשכיות תרבותית? תמצאו לכם מסגרת יהודית, תחגגו חגים, תלמדו את הילדים שלכם טקסטים יהודיים, תתחילו ללכת לבית כנסת. אתם חילוניים? סבבה, אין בעיה, כולם חילונים – אבל תגדלו את הילדים כיהודים, הדרך לשימור הזהות הישראלית עוברת דרך הזהות היהודית. אתם רוצים להמשיך להיות חילונים כמו שהייתם בתל אביב? I wish you the best of luck, זה לא יקרה. אי אפשר גם וגם״.

על אף המוניטין הספרותי שיצא לנמדר, שמו אינו מוכר כל כך בקרב הישראלים. לשאלתי אם הדבר גורם לו לתסכול, הוא משיב בשלילה נחרצת. ״אני לא כוכב – אני סופר״, הוא מעמיד דברים על דיוקם, ״בהחלט מספיק לי שאנשי ספר יכירו את העבודה שלי, אני לא רוצה להיות שלמה ארצי או מדונה״.

איך בעצם התחלת לכתוב?

״ידעתי מגיל צעיר מאוד שאני הולך לכתוב פרוזה. הייתי ילד שמשוקע בספרים, וקראתי כמויות עצומות. ידעתי תמיד שאני הולך לכתוב ספרות, ושאפתי לכתוב ספרות גדולה וחשובה. גדלתי על הקלאסיקונים, אז המושגים שלי של ספרות לא היו של ספרות יומיומית, מבדרת, קלה, אלא זה היה: טולסטוי, עגנון ואני. תחושות גרנדיוזיות כאלה היו מקובלות בין בני הנעורים בירושלים, היינו כאלה כבדי ראש. אחרי שחזרתי ארצה מארה״ב התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. לא היה לי גרוש, עשיתי את כל העבודות הבזויות של הסטודנטים: עשיתי ספונג׳ות, הייתי עוזר מחקר, צילמתי חתונות, לימדתי הרבה, כתבתי קצת בעיתונים – וכל הזמן הזה ידעתי שפרוזה, ופרוזה רצינית, היא הייעוד שלי. אבל כשאתה בודק את זהותך האינטלקטואלית והמקצועית, זה לא דבר שנופל לך מהשמיים, ׳אתה תהיה סופר, אתה תכתוב פרוזה כזאת וכזאת, תתפרנס מכך וכך, והנה בבקשה היצירה הראשונה׳. אפילו אם אתה יודע למה נועדת, יש מציאות. אני לא בא ממשפחה עשירה, הוריי לא פרנסו אותי כדי שאשב ואכתוב. אז הייתי צריך לעבוד מאוד קשה גם לממן את שכר הלימוד שלי, גם לממן את המחייה שלי, וגם למצוא זמן פנוי כדי לכתוב ברצינות״.

אז בעצם חיכית להגיע לרגע המכונן הזה, שבו יש לך הזמן והאמצעים?

״אני חושב שכן. היו גם תהליכים פנימיים כלשהו שהיו צריכים להגיע להבשלה. את ספר הפרוזה הראשון שלי פרסמתי באמצע שנות השלושים לחיי, גיל מבוגר יחסית. אני כותב לאט ומעט ומתוך קושי. תשומת הלב שלי לפרטים היא קצת אובססיבית, אני לא כותב קל יד, שמנפק תוצרים לעולם בחיוך קטן על השפתיים. זה ניכר גם בעבודה שלי. לדף שלי יש משקל סגולי אחר – אני לא אומר את זה באופן מתנשא – מלדפים של אנשים שכותבים מהר ובקלילות. לכן גם הכתיבה שלי לא מיועדת לכל קורא״.

את ״הבית אשר נחרב״ כתבת במשך עשור, שכינית ״עשר שנים של עמל נמלים״. בכל התקופה הזו בעצם לא התפרנסת?

״ברור שכן, הכול היה במסגרת חיי. אני מלמד, אשתי מלמדת, אנחנו עובדים. אבל כיוון שאני עוסק בחינוך במסגרות שהן חצי אקדמיות, אז הרבה מהשיעורים שאני מעביר הם בשעות אחרי הצהריים והערב, כך שזה פינה לי את הבקרים. אבל גם זה לא תמיד קל, בדיוק נולדו לנו הבנות, ואני אבא מאוד מעורב. אני לא יושב באיזה חדר, קטן אך מסוגנן, ופשוט כותב, והמוזות מרחפות סביבי כמו פרפרים, זה לא עובד ככה. זה קשה. כתיבה רצינית היא מאבק. המאבק האמיתי הוא פנימי, בין כוחות שבנפש, יצרים של הרס עצמי, תחושות של מגיעוּת שצריך למגר – ׳לא מגיע לך כלום, אתה צריך לעבוד בשביל כל דבר׳ – להתאהב במילים של עצמך… יש כל מיני מכשלות. לפעמים אתה יכול לשבת שבועות וחודשים, להקדיש את הזמן, להעיף את כולם מהבית, לתפוס חצי שעה שינה, להכין את כוס הקפה השלישית, לעשות את כל מה שצריך כדי להשיג שעתיים של כתיבה – ואתה לא תוציא כלום, אתה תשב ותבהה במסך, וזה כאב ממש גופני. כואב לך מרוב שאתה חסום. אלה לא קלישאות, אלה לא התפנקויות. לפעמים אתה מרגיש שהשכינה שורה עליך, ולפעמים היא לא. כאילו יש איזה כוח שלא רוצה שתכתוב את הדף המסוים הזה, או שתילחם עליו, ואולי גם לא תזכה. אלו דברים שהשיחה התרבותית שלנו – גם בארה״ב, אבל במיוחד בישראל – הפסיקה להבין ולכבד, כי אנחנו חיים ביום קטנות מבחינה תרבותית. לא מתייחסים לאמנות בחרדת קודש, אלא כאל אמצעי של בידור״.

לא מתסכלת אותך הדלות של העברית מול אוצר המילים הכל כך נרחב באנגלית?

״בכלל לא. העברית שפה מדהימה בעוצמתה, בעומקה וביופייה, ואין שום גימוד לעומת האנגלית – אם אתה כותב עברית עשירה״.

אבל גם אם אתה כותב עברית עשירה, יש איזשהו גבול. אוצר המילים הוא מוגבל.

״אין שום גבול. קראת תנ״ך לאחרונה? הייתה לך תחושה של ספר מוגבל? העברית היא שפה שתיבת התהודה שלה כל כך גדולה. יש לה יתרונות עצומים על שפות אחרות בגלל שיטת השורשים, ואם אתה קורא הרבה בעברית, ושחית בים המופלא הזה של העברית, אין שום הגבלה. אני לא חווה את העברית כשפה מגבילה, המחשבה הזו אפילו מפתיעה אותי. לא עלה על דעתי מעולם לחשוב על זה ככה״.

יש הרבה סופרים משכילים שהעברית שלהם באמת כתובה כמו שצריך, הכול יושב במקום, ואפילו יש בכתיבה שלהם בצבוצים של הוד, אבל אין שם העושר שאני פוגש בטקסטים באנגלית.

״אני לא חווה את הכתיבה ככה, אני לא רואה בה חוויית רוחב אלא חוויית עומק. אני אף פעם לא יושב עם תזאורוס או מילון, אין לי צורך בהם, העברית מקופלת בתוכי. כשאני יושב לכתוב עברית, לא רק שאין לי תחושה של הגבלה, יש לי תחושה של אינסופיות. זאת אומרת, זו שפת נצח. ולא צריך עשרים דרכים לומר דבר, שתיים מספיקות אם אתה יודע איך עושים את זה״.

כשאני קורא ספרים של סופרים מוכרים, נדיר שיש איזה מבנה תחבירי או איזה שכלול שפתאום מהמם אותי.

״ובאנגלית יש?״

כן, יותר. יש בה הרבה יותר אלסטיות עם התחביר.

״זה רעיון מאוד מעניין, שלא עלה על דעתי מעולם״.

 

לקריאת חומרים נוספים של אביב פרץ, בקרו בבלוג זוטי דברים.