תחרות הסיפור הקצר של בגד כפת: הסיפור הזוכה במקום הראשון הוא…

תחרות הסיפור הקצר של בגד כפת: הסיפור הזוכה במקום הראשון הוא…

תלמידי בגד כפת זכו השנה ללמוד על הסופר אתגר קרת, קראו סיפורים קצרים שלו ושל אחרים, ולמדו את עקרונות הסיפור הקצר. התלמידים כתבו סיפורים קצרים בעצמם והשתתפו, לראשונה בסיליקון ואלי, בתחרות הסיפור הקצר של בגד כפת.

Photo by iStock

יוזמת התחרות היא שלוחת לוס גאטוס שעל אף הקורונה המשיכה והוציאה אותה לפועל. באמצעות קובץ הסיפורים הקצרים שנלמדו בכיתות קיבלו התלמידים משב רוח מרענן לשיעורים, העשירו את הרפרטואר התרבותי שלהם וזכו להכיר סופר ישראלי עכשווי. כשהתלמידים היו צריכים לכתוב סיפור קצר משל עצמם, הם נהנו לא פחות.

בתחרות השתתפו תלמידים מכיתות החטיבה והתיכון של בגד כפת ואת הזוכים בחר צוות של שלוש שופטות אשר קיבל את הסיפורים ללא שמות. גם התלמידים עצמם לא ידעו את זהות השופטות ועכשיו זו ההזדמנות לחשוף אותן ולהודות להן על תרומתן:

גליה פורת- אשת חינוך, מומחית בהוראת השפה העברית ומרצה באוניברסיטת סטנפורד.

אורית קימל- תסריטאית , מחזאית, יועצת ארגונית, אם, רעיה וחברה. כתבה תסריט ל״החיים בינתיים״, סרט קולנוע באורך מלא. דרמת טלוויזיה ״זנב של עפיפון״  ומחזה ״110 פעימות בדקה״ .

דלית גבירצמן- אשת חינוך ותוכן, מרצה באוניברסיטת סן פרנסיסקו, מנחת קבוצות של ״מבשלים בעברית״, בעלת טור שבועי ב״בעניינים״ ומנחת סיורי אמנות וקולינריה ״אמנות על קצה המזלג״ בסן פרנסיסקו.

דבר השופטות- "תודה על האפשרות שניתנה לנו לקרוא, להיחשף, ולשפוט את הסיפורים ששלחו התלמידים, שמחנו לעשות זאת. הרעיון לקיים תחרות כזו ולהציב בפני תלמידים צעירים אתגר כתיבה, בעברית, נהדר. גם התוצאות היו טובות. חלק מהסיפורים הפתיעו אותנו , בבגרות ,בסגנון וביכולת לספר סיפור.

שלושת הסיפורים שמצאנו אותם טובים במיוחד היו:

  1. שקט (סיפורה של לירי טריפ)- עלילה טובה ומרגשת, שימוש בדימויים מקוריים ורגש. הכותב/כותבת מצאה דרך לתאר עולם פנימי ייחודי ואת הקונפליקט והדרמה של הגיבורה עם העולם החיצוני בצורה נוגעת ללב.
  2. העיפרון והמחדד (סיפורה של מארי לבקוביץ)- עלילה מעניינת, כתובה היטב. דרמה גדולה/קטנה שמתרחשת בקלמר שהוא מטאפורה מוצלחת למציאות של מאבק חברתי ותחושת שייכות וניכור.
  3. חיים באפור (סיפורה של עדי פרנבוך)- הכותב/כותבת הצליחו בסיפור מפחיד ועצוב זה, ליצור עולם, עולם דמיוני, עגום וקשה".

לירי טריפ, הזוכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר

אז מזל טוב ללירי טריפ בת ה-12 מכיתת החטיבה של מיכל וייס שזכתה במקום הראשון, למארי לבקוביץ מכיתת החטיבה של ורד גאני קציר ולעדי פרנבוך מכיתת התיכון של אורטל אוהד שהסיפורים שלהן הצטיינו במיוחד. לירי, מארי ועדי יקבלו תעודות הוקרה, כרטיסים למפגש הוירטואלי עם אתגר קרת והכיתה של לירי תקבל מסיבת פיצה בתחילת השנה הבאה.

והנה סיפורה של לירי טריפ:

שקט

תמיד ידעתי שאני שונה. הרגשתי את זה כמו לימונדה שמחליקה בגרון. הרבה פעמים, הלימונדה הקפיאה לי את המוח, אבל עכשיו ביולי כל כך חם שיכולתי לשחות בבריכת קרח ועדיין להזיע. אבל להיות שונה זה לא כמו לשתות לימונדה. זה לא דבר רע להיות שונה. זה פשוט אומר שאני לא בדיוק כמו כל שאר האנשים. וזה בסדר. אני לא חייבת להיות. נכון?

לפעמים שאלתי את עצמי, אני באמת מי שאני רוצה להיות? או שאני יכולה להשתנות לטובה כדי להיות כמו אנשים אחרים? זה כבר לא משנה. ידעתי שאף פעם לא אשתנה.

למה אני שונה? אני שקטה. מספיק דבר כזה קטן בשביל להיות שונה. אבל אני לא רק קצת שקטה.  אני מאוד שקטה. כל הזמן. ההורים שלי פחדו שיש לי בעיות חברתיות, כי אף פעם לא דיברתי. כשהייתי קטנה, לא שיחקתי משחקים עם שאר הילדים בשכונה. כשהזמנו אורחים,  תמיד הסתתרתי בארון האהוב עלי וקראתי ספר. בבית הספר, טיפסתי על העצים וספרתי ציפורים בהפסקות. אפילו בבית, נשארתי בחדר וציירתי את הפרחים שגדלו לי מחוץ לחלון. זה היה קל להיות בשקט. אבל לפעמים זה לא היה כיף.

שקט היה בודד. אף פעם לא היו לי חברים. אולי רק החתול שתמיד גרגר אלי כשחזרתי הביתה מבית הספר. אבל זהו. במסיבות יום ההולדת שלי, זה תמיד היה רק אני והמשפחה שלי. הרבה פעמים עזבתי את המסיבה שלי עוד לפני שהיא נגמרה. אמא שלי אמרה לי שחברים זה דבר חשוב. הם עוזרים לך, ומשחקים איתך, ואת יכולה להגיד להם כל מה שבא לך בלי לפחד להגיד את זה. אני חשבתי שזה טיפשי. מי צריך חברים כשאתה יכול לעשות את הכל בעצמך.

אבל לפעמים בבית הספר, ראיתי את כל הילדים משחקים ביחד. הם שמחו ביחד, כמו תינוק וסוכריה על מקל.

גם אם לפעמים רציתי חברים, ראיתי את עצמי כילדה מאוד חזקה ועצמאית. ממש כמו אננס: אתה צריך לעבור את הקליפה החזקה והקוצנית שלו כדי למצוא את הפרי המתוק והטעים. הפרי שלי זה הראש שלי, בתוכו יש אלפי מחשבות מתקתקות מסביב כמו מחוגים בשעון. אני תמיד חשבתי, ההילוכים שלי תמיד יסתובבו. מבחוץ, אני כלום. אבל מבפנים, אני הכל בבת אחת! אני לא נראית כמו מי שיש לה הרבה להציע, אבל ככל שקילפתם ממני יותר, גיליתם יותר ויותר שכבות. אני יכולה לבכות , לצחוק, לחייך, לשיר, לנגן, לשחק, לכתוב, לרקוד, וגם לחשוב! זה עשה לי טוב לדעת שיש לי כל כך הרבה דברים טובים בפנים. אבל אף אחד אחר לא  ידע. אף אחד אפילו לא דמיין שהילדה הזאת יכולה להיות יותר מפחדנית ושקטה. למה אף אחד לא האמין? הרי העצים הכי מכוערים מגדלים את הפירות הכי טעימים. הלוואי והייתי עץ.

הפעמים היחידות שהשקט הרגיש טוב זה כשהייתי מתגנבת לשדות. לפעמים, בלילות, כשהרגשתי בודדה במיוחד, הייתי יוצאת לטיול על רחוב אלון ופונה אל דרך שטופת שמש. בקצה עמד שדה, עם נוף ההרים מאחוריו והדשא הגבוה שהתנפנף ברוח. ושם הוא עמד. עץ דקל גדול, ניצב גבוה וגאה באמצע השדה. אני דילגתי על הדשא,  מרגישה אותו מבריש את רגליי היחפות. טיפסתי על  הענפים המתפתלים, כל הדרך עד לצמרת העץ. בחלק העליון  היה ענף מעוקל, מושלם בשביל להחליק לתוכו. הייתי יושבת שם, בועטת את הרגליים באוויר ובוהה בהרים ובירח. אולי הם החברים שלי? נשארתי שם להכי הרבה זמן שאני יכולה לדמיין. עד שהירח נעלם והציפורים התחילו לצייץ מלודיה מאושרת. אז הייתי קופצת בין הענפים ורצה חזרה הביתה. לא הרגשתי אז כל כך בודדה.

ספטמבר, זמן לחזור לבית הספר. התעוררתי בבוקר היום הראשון עם הרגשה של עייפות וחרדה.  גררתי את הרגליים שלי לשירותים והבטתי ארוכות במראה. השיער שלי היה מסוקס ומקורזל,  כאילו מישהו לקח מכונית צעצוע וגלגל אותו על הראש שלי עד שכל השיער שלי  הסתבך. לקחתי את מברשת השיער שלי וסירקתי אותו עד שנעשה רך ויפה. אחרי זה, קלעתי צמה אחת יפה וקשרתי אותה עם סרט ורוד. רצתי לחדר שלי והתלבשתי מהר, בחולצה סגולה וג'ינס כחולים. נעלתי את הסניקרס האהובים שלי, אלה שבצבע אדום. "תיכף מתחיל בית הספר,בואי לאכול ארוחת בוקר!" אמא שלי קראה מהמטבח. הקול שלה היה כל כך חזק שהרגשתי אותו מתכדרר מקיר לקיר.  תפסתי את התיק ואת הספר שלי וזינקתי למטבח כמו קוף רעב.

כשאמא שלי ראתה אותי, היא רצה ונתנה לי נשיקה על הלחי. "בוקר טוב, שמש! את מתרגשת לקראת היום הראשון בחטיבת הביניים?" היא שאלה בקול חם ומתעניין. נדנדתי את הראש למעלה ולמטה וחיבקתי את אמא שלי. "טוב תשבי, הפנקייקים כמעט מוכנים." ישבתי בשולחן האוכל. יכולתי להריח את הפנקייקים באוויר כמו קול שמטייל בטלפון. הרמתי את הספר שלי "פלא" מהשולחן והתחלתי לקרוא. אמא שלי הגיעה עם צלחת מלאה בפנקייקים חמים וסירופ מייפל. כמה דקות אחרי שהתחלתי לאכול, אמא שלי צרחה "מהר, האוטובוס כאן. תקחי את הדברים שלך ובואי נצא!" בדרך החוצה, לקחתי את בקבוק המים וארוחת הצהריים. אמא שלי לקחה אותי עד לאוטובוס וחיבקה אותי. "אני אוהבת אותך מאוד, יעל שלי. תהני בבית הספר. ובבקשה, אל תקראי כל הזמן את הספר הזה. תנסי להכיר חברים חדשים!"

"אני יודעת אמא." מלמלתי. היא נופפה לשלום ואני רצתי לתפוס את האוטובוס.

"את איחרת." אמר נהג האוטובוס כשניסיתי למצוא כיסא ריק.

"את לא יכולה לשבת כאן!" קרא לעברי יונתן.

רינת חייכה. "גם לא כאן, חנונית" היא אמרה. בכל מקום באוטובוס אנשים אמרו "לכי מפה!" או "את לא יושבת כאן!" הנהג המשיך לנסוע. כבר ממש הייתי צריכה כיסא, אז זזתי מהר לחלק האחורי של האוטובוס. פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי וגורר אותי לתוך שורת כיסאות מאחורה.

"את יכולה לשבת כאן." ילדה לחשה אליי והושיבה אותי בשורה שלה. אמרתי לה תודה ועמדתי להוציא את הספר שלי אבל חשבתי על מה שאמא שלי אמרה. הסתכלתי על הילדה וראיתי שהיא בוחנת אותי כמו ילד שמסתכל על ג'וק. החלטתי לבחון אותה. היה לה שיער צהוב כמו השמש. הנמשים הדהויים שלה יצרו גשר על האף שלה. העיניים הכחולות שלה הזכירו לי את הים. סוף סוף, היא הפסיקה לבהות בי והסתכלה בחלון. "קוראים לי יולי." אמרה עם חיוך גדול כמו אבטיח.

"שלום יולי. לי קוראים יעל." מלמלתי, ותוך כדי שיחקתי עם הצמה שלי כדי להחביא את זה שאני מתביישת.

"אז את מתרגשת  להתחיל חטיבת ביניים?" יולי שאלה אותי. לא עניתי אז היא המשיכה. "שמעתי שזה השנה הכי קשה. האח שלי דניאל אמר לי שכדאי לי לקוות למורים טובים כמו המורה חיים." יולי קשקשה, מחייכת אלי כל הזמן עם הפרצוף החמוד שלה.

"אפשר להגיד שאני מתרגשת. אבל יותר נכון, אני פשוט מקווה שזה יגמר מהר. אני לא ממש אוהדת של בית ספר. זה יותר מדי בודד ומשעמם." גמגמתי והסתכלתי על החלון.

"אל תדאגי. יהיו לך חברים בטוח!" יולי ניחמה אותי.

"תודה, זה כיף לשמוע."

"אין בעיה. רוצה ללכת לכיתה ביחד? לא אכפת לי שתהיה לי חברה."

"ברור!" פניתי להסתכל אליה והפרצוף שלי זהר משמחה. זה באמת קורה לי? היא באמת רוצה להיות החברה שלי? הייתי המומה מההרגשה החדשה הזאת. אבל כשהמשכנו לדבר, שמתי לב שזה מרגיש טוב ואפילו קצת מנחם. כאילו שבאמת אכפת לה ממני.

"כולם, רדו מהאוטובוס!  לכו לבית הספר ואל תאחרו. יום טוב!" הנהג צעק, וחנה ליד הכניסה לבית ספר. ילדים רצו מהאוטובוס כמו אסירים נמלטים. אני הלכתי עם יולי, וידעתי שהכל יהיה בסדר.  אני אוהבת את השקט, אבל עכשיו מצאתי משהו יותר טוב.

פרשת במדבר: חוזרים אל הארץ המובטחת אחרי רילוקיישן

פרשת במדבר: חוזרים אל הארץ המובטחת אחרי רילוקיישן

מאת: נעמה שבתאי

בפרשת במדבר אשר פותחת את ספר במדבר בני ישראל מתארגנים לקראת המסע לעבר ארץ כנען, הם עם בתחילת הדרך, בהתהוות. עם מבולבל, שרק לא מזמן יצא ממצרים לדרך חדשה, קיבל את לוחות הברית ובהן עשרת הדברות וכבר הספיק לחטוא, להכין לו עגל מזהב וגם להיענש בחומרה, ועכשיו העם הזה שעבר כל כך הרבה בכל כך מעט זמן מתארגן לקראת ההגעה לארץ כנען. פרשת במדבר עוסקת בניסיון לעשות סדר בבלאגן מסביב ובמהלכה מתקיים מפקד אוכלוסין לקראת היציאה למסע ל… סופרים את בני ישראל (רק את הגברים כמובן…), מחלקים לשבטים ולמחנות, ללוחמים. מגדירים את סדר החניה והיציאה למסע (מי הולך לפני מי), מחלקים תפקידים, ממנים מנהיגות מקומית ובעיקר מנסים ליצור מבנה שיצליח לנהל ציבור ענק שמתכונן אל הלא נודע.

"בקריאה יחפה" אפשר להאמין שהדברים נכתבו ממש כאן ועכשיו על ימינו אנו. כשכל המערכות מסביב עסוקות יום וליל בהתמודדות עם מציאות חדשה ומתהווה, כשהכותרות הראשיות עוסקות במספרי החולים, הבריאים, המתים, באיך מחלקים אותנו למחוזות, לגבולות גזרה, בתפקיד של מי חיוני ושל מי פחות ובאחריות מי ומתי להעביר אותנו משלב אחד למשנהו.

נראה שאז כמו היום הטבע האנושי שלנו לא יכול להימנע מהצורך בתכנון והתארגנות לעבר הלא נודע, בין אם מדובר במסע לעבר הארץ המובטחת או ביום שאחרי המגפה. יש שיאמרו שאנחנו חיים בעידן של ספק מתמיד, של מציאות משתנה בקצב גבוה (מה שהיה נכון אתמול כבר לא נכון להיום) ועל אף התחושה שב 2020 במידה מסוימת כבר הסתגלנו לתנאי אי וודאות ויש ביכולתנו לפעול בתוכה, היא עדיין מעוררת תחושות של חוסר שליטה ודאגה.

בתקופות כאלה אז וגם היום יש בנו משהו שמתכנס פנימה, משהו שמחפש שייכות למקום, שייכות לאנשים שיטעו בנו תחושת ביטחון ורוגע. "אִ֧ישׁ עַל־מַֽחֲנֵ֛הוּ וְאִ֥ישׁ עַל־דִּגְל֖וֹ. הפרשה חוזרת ומדגישה את המבנים הקיימים והחשובים בעם, החלוקה לשבטים, מחנות למשפחות ובתי אב שמאפשרת לכל איש ואדם מעגלי שייכות ותחושת ביטחון, בנוסף מגדירה הפרשה, נותנת שמות ופנים למנהיגות קהילתית ושבטית שתוביל את העם במסע. גם אצלי באופן אישי גבר הצורך להיות קרובה למעגלי השייכות שלי, מצאתי את עצמי משוחחת עם המשפחה בישראל באופן תכוף בהרבה מביום יום. משהו בימים האלה, בחוסר וודאות יצר צורך לבדוק מה שלום המחנה הכי קרוב אלי באופן יומיומי, וגם כאן בקהילה הקטנה- גדולה שלנו פגשנו באין סוף מחוות אישיות וקהילתיות שאיפשרו ועדיין מאפשרות ללכת לתוך הלא נודע, במדבר שפגש בנו ובתוכו להתסכל מסביב ולדעת שיש עוגנים חזקים ויציבים, מעגלים קטנים וגדולים ששומרים עלינו בדרך, ותודה לכל האנשים המהווים את הנווה מדבר הזה עבורנו.

בימים אלה, מעבר לחוסר הוודאות הפרטית שלי שכרוכה בחזרה הקיץ לישראל אחרי תקופה, אני גם מסיימת את תפקידי כראש שלוחת בגד כפת בפאלו אלטו וכחלק מצוות ה-ICC. לאורך השנה עסקנו רבות במשמעות הקהילתית ובמשימה של בית ספר לשפה העברית והתפקיד שלו עבור התלמידים, המשפחות והקהילה כולה. דווקא בימים האלה, ימי קורונה וחוסר וודאות התפקיד של בגד כפת מתחדד בעניי. הצורך בזהות ברורה וחזקה של מעגלי השייכות שלי, "המחנה שלי", של להיות חלק מ…. לפני כמה חודשים אמרה לי אחת האמהות משפט שנצרב בליבי "אני לא יכולה לוותר להם על העברית, השפה זה הדבר הכי חזק שנשאר לי בזהות מהבית". ואני כולי תקווה שהילדים והנוער המדהים הזה שפגשתי השנה ידעו לקחת חלק פעיל, אקטיבי וגם בועט בהמשכיות הקהילה שצמחה וצומחת כאן, בשייח על הזהות והמשכיות הפרטית שלהם ובאותה הנשימה שיהיו שגרירים, שיוצאים אל מחוץ למחנה ולוקחים חלק במעגלים ועולמות נוספים.

פרק א' בספר במדבר מסתיים בפסוק וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָֹ֜ה אֶת־משֶׁ֗ה כֵּן־חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל־בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו: מספרים לנו על בני ישראל הממושמעים, הם לא תמיד כאלו, אבל כנראה שהצעידה הזו במדבר בתוך הכאוס גורמת להם לעשות את מה שמשה מצווה אליהם. לחנות על פי הדגלים, לעשות את המסע הזה עם התא המשפחתי, עם המוכר, עם השבט.

התקופה הזאת מחייבת את כולנו למשמעת אזרחית וציבורית, להתמודדות עם דרישות חדשות המגבילות את המרחב והחופש האישי. מחד תחושת אחריות קולקטיבית וחברתית לנצח את המגפה הזאת יחד, ומאידך הצרכים הפרטיים, שאחרי חודשים בהסגר צועקים להשתלט ומבקשים חופש ומרגוע. המתח בין קובעי המדיניות שמכתיבים לנו מציאות על פי סטטיסטיקות ומספרים לתחושה שכל אחד נחשב ונספר ושלא מוותרים על אף אחד, על אף ציבור ואדם. המפגש בין הסיפור הפרטי לסטטיסטיקות ולמספרים שלעולם יאלצו לחיות יחד, לפרקים בהרמוניה ולפרקים בהתנגשות ותסכול.

אסיים בברכת בריאות לכולם, שנמצא את המקום שלנו במסע אל הארץ המובטחת בעידן הקורונה, שנדע לחיות בתוך המחנה הפרטי שלנו ושהוא יהיה חלק בלתי נפרד מהמחנות שסביבו ונצליח לתת מקום לצורך הפרטי ולזה הציבורי גם יחד.

נעמה

טרמפ עם יאיר אגמון

טרמפ עם יאיר אגמון

מאת: דלית גבירצמן

יאיר אגמון נראה כמו איש של ניגודים. ירושלמי שחי בתל אביב, בוגר ישיבה שלמד בבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, חילוני שכותב על פרשת השבוע ושומר שבת. הוא בן יחיד שנולד מחוץ לנישואים לאב חקלאי כורדי נשוי ואב לשישה ולאם אשכנזיה, רווקה ודתייה. הוא סופר ובמאי דוקומנטרי שנוהג לחשוף ולספר את סיפור חייו בגוף ראשון, ועדיין שומר על פרטיותו ולא תמצאו אף תמונה של אשתו וילדיו ברשת.

צילום: יוסי אלוני

כבר שנים שאני עוקבת אחרי היצירה העניפה של יאיר אגמון והמלצתי לא פעם על הסדרות והסרטים שלו, במסגרת ההמלצות שלי על תאגיד השידור הישראלי כאן 11. לכן שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לשוחח איתו השבוע לקראת תיקון ליל שבועות, שיתקיים השנה וירטואלית בשבת ה-30 במאי ובבוקר יום ראשון ה-31 במאי. השנה יעסוק התיקון בנושא של ״התהוות״, כשיותר מכל זמן אחר, אנו חווים שינויי התהוות מרחיקי לכת כיחידים, כקהילה וכחברה גלובלית, עליהם ננסה לעמוד יחד במפגשים השונים, שיתקיימו לראשונה גם בעברית וגם באנגלית. יאיר ישוחח איתנו על מסעות, יצירה ואותנטיות.

אני תופסת אותו בסוף יום עבודה באחד הימים הכי חמים שנרשמו בתל אביב, ימים ספורים אחרי החזרה לשגרה פוסט קורונה. אי אפשר להתעלם מהמימד ההזוי של ימים בהם הכול נראה ומרגיש אחרת. עוד בטרם התחלנו רשמית בראיון, יאיר מספר לי שלאורך כל התקופה של הקורונה הוא היה עסוק עד מעל לראש בעשייה אינטנסיבית, קופץ לסירוגין בין טיפול בשני ילדים בלי מסגרות לבין צילום דוקו חדש במחלקת הקורונה בבית החולים ״איכילוב״.

הוא בוחר להגדיר את עצמו כסופר ובמאי קולנוע, אבל אחרי צפייה בסדרות רבות שעשה וקריאה בספרים שכתב, בעיני יאיר אגמון הוא בעצם חוקר. הוא חוקר את האמת של אנשים איתם הוא נפגש, הוא חוקר את החיים בארץ, בוחן את מאפייני הדור שלו, ובעיקר יש בו סקרנות גדולה ואמיתית בבני אדם ויכולת נדירה להתחבר אליהם ברגעים ספורים.

כיצד אתה מתמודד עם החשיפה האישית בכתיבה ובעשייה הקולנועית שלך?

״אני חושב שהחשיפה שלי מנוהלת ושהיא בשליטה, ואני מרגיש שאני בוחר מה לחשוף ואיך לחשוף. יחסית אני כן אדם מאוד פתוח, כי אני מאמין ביצירה שהיא לא חיצונית או דקלרטיבית. כצרכן תרבות, היצירות שאני אוהב ושהשפיעו עלי אלו יצירות שהרגשתי שהבמאי שם את הלב שלו בסרט או שהסופר מושקע בו ולא חיצוני לו. למשל בספר ״היה היתה״ (סיפרה של יעל נאמן), זהו ספר יפיפיה ומעניין במובן היפה של חשוף ולא במובן המתערטל. הוא מספר על דמות מחוקה, אבל בעצם הוא מספר על הסופרת עצמה״.

בשנת 2017 הוקרן סרטו הדוקומנטרי ״רחל אגמון״ שבו מלווה יאיר את שני הוריו, בשני מסעות שונים, במטרה להבין את שורש הקשר הרומנטי בינהם ולהתחקות אחר האמת שמאחורי הרומן שהעניק לו את חייו.

לפני כשבועיים ציינו כאן את יום האם וקשה להתעלם מהמקום אותו תופסת אימך בחייך. ספר לנו קצת על הקשר בינכם.

״תראי, אימא שלי ואני היינו ביחד לבד, רק שנינו. היא מעולם לא התחתנה והיא גידלה אותי כאם חד-הורית. נולדתי מחוץ לנישואים של אבא שלי ואת רוב חיי העברתי בלהתבייש בה ולהסתיר אותה. באזור הצבא, היה לי איזה רגע של היפוך שבו הבנתי שכל הדברים שהתביישתי בהם הם בעצם מושא לגאווה. כשהייתי צעיר, הרבה אנשים העירו לי על הקשר בינינו, במובן הרע והטוב, כי היו בינינו כעסים, וצחוקים וקללות. היא גם טיפוס ודמות מאוד מיוחדת. אחרי הצבא, כשהייתי באוניברסיטה, נפלו לי האסימונים שבעצם היא גיבורה, אבל לא במובן של סופרוומן אלא במובן של החיים העלובים והגרועים. הסרט עליה נוצר במקרה, כשעשיתי עליה איזה תרגיל בבית הספר שלי, סם שפיגל, והמנהל אמר לי, כבדרך אגב, שזה הדבר הכי טוב שעשיתי בכל הלימודים שלי. שם הבנתי שלסיפור שלי יש ערך גם עבור אחרים, ואני מאוד גאה בסרט עליה״.

התרשמתי שאימך היא אכן טיפוס מיוחד והיא אומרת בדיוק את מה שהיא חושבת. איך היא הגיבה על הסרט?

״אני חושב שהיא הגיבה בשני שלבים. בשלב הראשון היא נורא התביישה בו, כי היא לא אהבה את החשיפה, ואז התחילו להגיע התגובות. היא חיה בירושלים, ועד היום אנשים זרים עוצרים אותה בתור בסופר כדי לתת לה חיבוק. בעיני זה אומר הכול.

בשנת 2017 שודרה סדרת רשת (סדרה אינטרנטית) בשם ״הטרמפיסטים״ שיצר יאיר אגמון עם אלעד שוורץ. הסדרה הדוקומנטרית מתמקדת באנשים שבצידי הדרך ובשולי התודעה. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לסדרת רשת לשנת 2019.

איך עלה הרעיון של ״הטרמפיסטים״? ובכלל, שמתי לב שהמוטיב של טרמפים שזור בהרבה מהדברים שאתה עושה.

״נכון, ההורים שלי נפגשו בטרמפ. הרעיון נולד כשעבדתי על פרויקט אחר, ובמהלך היום עצרנו לטרמפיסטים כדי לתחקר אותם. זה היה נורא נחמד לגלות את הכוח הדרמטי שלהם. הנחת המוצא היתה שאף אחד לא ידבר איתנו אבל העובדה היא שאנשים דיברו איתנו, ובגדול. יש משהו בטרמפיסטים, מעצם היותם טרמפיסטים, שהם עומדים בתחנה ויש להם יעד כללי, ויש בהם משהו שבהגדרה הופך אותם לפתוחים, זורמים ונגישים. הם עומדים בטרמפיאדה ומבקשים מאנשים זרים להכניס אותם לתוך איזה מרחב מאוד אישי ולקרב אותם״.

איך אתה בוחר את מי להעלות למכונית? מה עומד מאחורי הבחירה? אינטואיציה? חריגות? ומי מהם נשאר איתך עד היום?

״באחד הפרקים עלתה לטרמפ אישה בשם כוכבה שסיפרה שהיתה אישה מוכה שבמשך שנים בעלה התעלל בה. זה פרק שנכנס לי ללב כי היה לי מאוד מורכב לערוך אותו וגם כי היא נגעה לי ללב ברמות משוגעות. יש לי פרק נוסף עם טרנסג’נדרית שגדלה בישיבה, שבתהליך העריכה פתאום גיליתי שהיא שמה קץ לחייה. זה גם משהו שנשאר איתי, והיה לי מפגש מאוד דרמטי ואינטנסיבי עם המשפחה שלה, כי רצינו שההורים שלה יראו את הפרק לפני שזה עולה לשידור״.

במיוחד זכורה לי האפיזודה עם טרמפיסט ממוצא רוסי, שהיה כל כך אבוד ומיואש שאפילו חלומות לעתיד לא היו לו.

״כן, זה היה מיכאל, עולה חדש מאסטוניה וזה סיפור מדהים, שבאמת מראה את הכוח של הפרויקט. זאת דמות שאף תחקירן לא יכול היה למצוא. הוא אוסף בקבוקים שחי ביער ובזמן אמת הוא ירד מהאוטו ולא חשבנו שיצא מזה פרק. כשנכנסנו לחדר העריכה פתאום הבנו שיש פה משהו מאוד משמעותי״.

בשנת 2018 יצר יאיר אגמון עם תמר קיי סדרה המורכבת מדיוקנאות של עשרה קשישים שונים בהווה הישראלי. הסדרה מנסה להציע נקודת מבט חדשה על הזקנה, ולהבין מה זה אומר להיות אדם זקן.

איך נולדה סדרת הרשת ״פני זקן״?

״זה פרויקט שנולד כשנסעתי לטיול מאורגן עם אימא שלי. הגיל הממוצע שם היה בערך שמונים, וזה היה מאוד מצחיק להיות יחסית צעיר יחיד בקבוצה של זקנים. בשלושה הימים הראשונים קצת התבאסתי, ואחרי שלושה ימים עברתי איזה אירוע מכונן שעד היום אני מודה עליו. פתאום הבנתי שכיף לי איתם. כן, הם מדברים טיפה אחרת והבדיחות שלהם אחרות, אבל מתחת לכל הדבר זה הסתתרו אנשים רגילים עם צחוקים וסיפורים. הרגשתי שנפתח לי עולם שלם, ורציתי לתרגם את ההרגשה הזאת למשהו. וכך נולד הפרויקט שמדבר על זקנים כבני אדם בהווה, כי הייצוג הטלוויזיוני של אנשים זקנים זה תמיד לשמוע מה היה במלחמת העצמאות או בשואה או תראו כמה הם מסכנים עכשיו. אני רציתי שיראו אותם כבני אדם. זה היה לי מאוד משמעותי, ואני מאוד גאה בהחלטה לקחת את הנושא של זקנה ולהפוך את הפרויקט לסדרת רשת, כי אין ברשת הרבה זקנים ודווקא העובדה שמי שצופה בסדרה הם אנשים בני 25, זה יצר מפגש מעניין״.

איזה שיעור למדת או לאילו תובנות הגעת מהעבודה על הסדרה?

״השיעור שלמדתי הוא שיש מעט אנשים בגיל הזה שהם פתוחים ומסוגלים לדבר את עצמם. מה שאני מנסה להגיד זה, שהתודעה החברתית משליכה על האנשים עצמם. זה שלאף אחד לא איכפת מה שקורה איתם היום, גורם בעקיפין לכך שלהרבה מהאנשים שפגשתי גם לא איכפת ממי שהם היום. לכן, אחת התובנות שלקחתי איתי היתה שחשוב להישאר מחובר למי שאתה, לחלומות ולפחדים, בכל גיל״.

נדמה שאתה איש של ניגודים; ירושלמי שחי בתל אביב, חילוני שכותב על פרשת השבוע ושומר שבת. איך כל זה משפיע על היצירה שלך?

״זאת שאלה מעניינת, כי נראה לי שאני לא חווה שום דבר ניגודי בצורה הזאת, אבל זה כן חלק מהחיים שלי. אני מרגיש מאוד אחד. כן, אני חושב שבמבט מן החוץ יש פה איזשהו חייזר. מה זה האיש הלא מאמין הזה שעסוק בפרשת השבוע, אבל בחווית החיים שלי אני לא חווה את זה ככה. אני מי שאני. גם אם היית שואלת אותי כשהייתי בכיתה י״א, הייתי אומר לך שאני מאוד אוהב את התורה ושאני לא מאמין באלוהים, ולא הייתי מרגיש שיש סתירה עמוקה בין השניים. גם תל אביב-ירושלים, זה נכון שאני עדיין לא מרגיש בבית, אבל גם בירושלים אני לא מרגיש בבית״.

השבוע ציינו את יום ירושלים. מה היא ירושלים בשבילך?

״ירושלים בשבילי זה ילדות. זה הבית שלי. שם גדלתי ואני חושב שזאת עיר יפיפיה. אחד הדברים שקשים לי בתל אביב זה הכיעור שלה, שאי אפשר לשאת ברגע שאתה פוקח עיניים. הרבה אנשים מוצאים בזה יופי רומנטי, אבל אני לא שם. אני אוהב את הכבדות של ירושלים, את המסורת והתרבות. זה לא מפחיד אותי, להיפך, זה גורם לי להרגיש טוב״.

מה יהיה נושא ההרצאה שלך בתיקון? מה הזווית שלך על הנושא של התהוות?

״אני עומד לדבר על ״הטרמפיסטים״, שזה פרויקט שאוסף אנשים בצד הדרך, גם במובן הפיזי וגם במובן המטאפורי. אני לוקח אנשים שהתקשורת בדרך כלל לא שמה לב אליהם, אבל הם גם חלק מהמרחב הזה. אני חושב שיש במפגש בין שני זרים ברכב קסם אנושי מאוד גדול, והזדמנות למפגש עם כל מיני אנשים, גם כאלו שאולי לא נראים אהובים במבט ראשון. בין שמאלנים לימניים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, יש משהו במציאות שבה אנחנו חיים היום שמעודד עליהום והאצבע מאוד קלה על המקלדת. בתחושה שלי, יש משהו נחמד בלהיות בצד השני של זה. הסדרה הזאת היא תופעה חריגה בנוף הוירטואלי ואני מאוד גאה בה״.

ולסיום, אשאל את השאלה שאתה נוהג לשאול את כל המרואיינים הטרמפיסטים שלך: יאיר, מה החלום שלך?

״שאלה טובה. נראה לי שאם את שואלת אותי עכשיו, בימי הדעיכה של הקורונה, אז זה בעיקר להצליח לסנכרן את עצמי ו״לנחות״. זה נשמע נורא קונקרטי, אבל בימים אלו, אני חי חיים נורא אינטנסיביים שלא מאפשרים לי פשוט לבהות ולהבין מה הסיפור שלי. מרוב עומס, אני לא מצליח לעצור לרגע ולהבין מה יש לי ומה אין לי. זה עניין של זמן וקשב״.

יאיר אגמון יספק, ללא ספק, פן יצירתי וזווית ראייה אותנטית למושג המעניין של התהוות. אליו יצטרפו שלל מרצים ומרצות במגוון נושאים מרתקים. לפרטים ולהרשמה לחצו כאן.

שיהיה לכם אחלה סוף שבוע!

שולחת חיבוקים וירטואליים,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

"רוצים לשמור על הזהות הישראלית? תמצאו לכם מסגרת יהודית": ראיון עם הסופר רובי נמדר

"רוצים לשמור על הזהות הישראלית? תמצאו לכם מסגרת יהודית": ראיון עם הסופר רובי נמדר

מאת: אביב פרץ

כשיצא לאור בישראל ספרו ״הבית אשר נחרב״, פנה ראובן (רובי) נמדר לעורכת הספר בהצעה. ״אמרתי לה: 'אנחנו צריכים לכתוב למטה אזהרה, כמו על קופסאות סיגריות: ספר זה מיועד למיטיבי קרוא בלבד. למה לבאס אנשים?' היא אמרה: ׳לא, לא, זה ייחשב מאוד סנובי׳. אתה יודע, בדיעבד אני מצטער שלא עשינו את זה״.

באמת?

״כן, למנוע את עוגמת הנפש מקורא שהוא ׳מעמד הביניים של הקריאה׳, שרוצה איזה ספר כדי להתבדר, ומסכן, איתרע מזלו ודחפו לו ליד את הספר שלי״.

Photo by Beowulf Sheehan

אתם עלולים לפרש את ההתבטאויות הללו כמתנשאות, אלא שלא כך הוא הדבר. לנמדר, דווקא ברנש נחמד ולבבי, יש פשוט נטייה כללית לרחף בספֶרות נשגבות של המציאות, וכתוצאה מכך להישמע פומפוזי. ״את היום-יום שלי אני חווה לפעמים כמין דרמה ענקית, פיוטית, גדולה מן החיים״, הוא מנדב עוד התנסחות בומבסטית, ״אני מוציא את הכלבה הבוקר, ומבואס כי אני לא אוהב לקום מוקדם, וקר קצת, ויש בוץ, ופתאום – אני מרים את העיניים, ורואה את נהר ההדסון נפרס למולי, ואת המניפה של העצים הירוקים והשמיים. אלה הרגעים האלה שבהם אני חווה את המציאות כפרגמנט של הנשגב, אלה רגעי האושר שלי, שמבחינתי שווה לחיות את החיים עבורם״.

נמדר (55) נולד וגדל בירושלים להורים ילידי משהד באיראן, ומזה כשני עשורים חי בניו יורק. הוא נשוי ואב לשתיים, ומתפרנס מהוראת ספרות עברית ויהודית. אף שהעברית שבפיו עשירה, ניכר שהשהות הארוכה בארה״ב בכל זאת נתנה בו את אותותיה, כשמפעם לפעם במהלך הריאיון משתרבבים לניסוחיו חלקי משפטים באנגלית. ספרו של נמדר, The Ruined House, שזיכה אותו ב-2014 בפרס ״ספיר״, ראה אור באנגלית לפני כשנתיים ובשבוע הבא יתארח נמדר בתיקון ליל שבועות הוירטואלי של ה-ICC וה-OFJCC פאלו אלטו שנושאו השנה הוא "התהוות".

חייו, מודה נמדר, השתנו באופן קיצוני בעקבות אותה זכייה בפרס "ספיר" לפני שש שנים. ״הפרסום של הספר שלי בארה״ב הוא תוצאה ישירה של הזכייה. בזכותה שמעו על הספר בארה״ב וגילו בו עניין. לפרס ׳ספיר׳ יש הרבה כוח, מכל הפרסים הספרותיים בישראל, הוא היחיד ששִׁמעו יצא למרחוק בעולם הספרות״. אלא שבעקבות זכייתו של נמדר הוכנס שינוי בתקנון הפרס, שלפיו מרכז חייהם של המועמדים חייב להיות בישראל. נמדר סבור שהשינוי הזה, שמקורו ב״צרות מוחין לאומנית״, הנו מגונה ואף מגוחך, משום שהוא הופך את פרס ״ספיר״ מפרס לספרות עברית לפרס לספרות ישראלית.

ב-1986 השתחרר נמדר מהצבא (״ישבתי כל השירות על פסגה של הר גבוה בלבנון, העננים היו מתחתיי ואני למעלה עם המדי ב׳ קורא ספרים״), ויצא להרפתקה שבסופו של דבר נמשכה ארבע שנים, לאין שיעור יותר זמן ממה שהעריך. ״החבר׳ה שלי רצו ללכת להודו ולטפס על הרים, ולא היה לי שום עניין בזה. עניין אותי לעשות משהו שהוא הכי קרוב לטיול שורשים. דיברתי פרסית עם סבתא שלי, הייתי מאוד קשור אליה, ותמיד הייתה לי מין זהות צללים משהדית-פרסית שנמשכתי אליה. ואז, בשנות ה-20 המוקדמות לחיי הסתבר לי שקהילת אנוסי משהד דילגה כמעט במלואה לשכונת קיו גרדנס ברובע קווינס שבניו יורק״. נמדר נסע לפגוש את הקרובים שלא פגש מעולם, והתוודע אל חיי הקהילה שלהם. בין השאר מצא עצמו סוחר ביהלומים ואבני חן. ״זה פשוט מה שכולם עשו שם״, הוא מסביר, ״אין לי שום חוש מסחרי, אני אדם בלתי ממולח בעליל״.

באמת תהיתי איזה עניין בדיוק מצאת בעיסוק הזה.

״נהניתי מזה מאוד כהרפתקה. הייתי צעיר וזה היה כיף״.

זה מילא אותך?

״לא! בכלל לא״.

בסדר. זה היה לי קצת מוזר.

״גם לי, זה בסדר! אבל עכשיו, given the context כמו שאומרים באנגלית, אולי זה יותר מובן״.

האפיזודה השנייה של נמדר בניו יורק קרתה בשנת 2000, והוא באמצע שנות השלושים לחייו, ונמשכת עד עצם היום הזה. הוא הגיע אל העיר בעקבות סיפור אהבה גדול, סטודנטית אמריקאית שהכיר בארץ והיום היא בת זוגו. ״הייתה לי כניסה אחרת לעיר״, הוא משחזר, ״בפעם הראשונה הייתי בעיר המהגרים – ראיתי את העיר מפנים, אבל מבחוץ – והפעם נכנסתי היישר דרך עולמה של אשתי ומשפחתה וחבריה, עולם עשיר מאוד תרבותית והיסטורית, וזו הייתה חוויה מרתקת״.

באחד הראיונות אמרת: "אני לא ממש תופס את עצמי כמהגר. אני בין הארצות, בין התרבויות. זה ז'אנר חדש. צורת חיים גלובלית שרק תלך ותתרחב". אשמח אם תסביר את הקונספט, ומה מאפשר אותו.

״מה שמאפשר אותו זו הטכנולוגיה. העובדה שהטיסה נהייתה דבר יומיומי – יקר, אבל לא מחוץ להישג ידו של אדם מהמעמד הבינוני – בעוד שפעם היא הייתה לנבחרים. דבר נוסף, והכי חשוב בעיניי, הוא האינטרנט, שמאפשר לך, תודעתית, להחזיק בכמה זהויות בו-זמנית: לשלם ארנונה לעיריית ניו יורק, אבל להיות מאוד פעיל באיזה ויכוח על קוצו של יוד שמתרחש בתל אביב. הדבר הזה לא היה קיים. התרבות הפכה רב-סטרית, שבה אתה לא רק מקבל באיחור הדים מודפסים של מה שקרה בתרבות האם, אלא הכול מגיע אליך ברגע נתון, ואתה יכול מיד להביע את עצמך חזרה. אולי זו אשליה, אבל לפחות ביום-יום התחושה היא שההגירה היא הרבה פחות בלתי הפיכה. אם עזבת את ישראל לפני שלושים שנה, היה ויתור גדול. הלכת למקום שבו לא מדברים את שפתך, לא היה לך יותר קשר לארץ, כשחזרת לארץ היית תייר, והתרבות העברית המשיכה בלעדיך. זה כבר לא ככה. סופרים, משוררים, אמנים ומבקרי תרבות עבריים ממשיכים להיות מאוד פעילים בשיחה, בעודם מורידים את הכלב לטיול בריברסייד פארק״.

מצד אחד זה מבט מעניין ומרענן על המונח רב השנים ״הגירה״, ומצד אחר עולה בי החשד שמדובר במכבסת מילים. מה זאת אומרת ״אני בין הארצות״? הרי אני לא באמת חי בשני מקומות. אני כאן למעלה מ-90 אחוז מהזמן שלי, העתקתי את מלוא החיים שלי מארץ אחת לאחרת, בניתי אותם מחדש.

״אתה יכול להגיד שיש פה תודעה כוזבת. זה נכון במיוחד לגבי אנשים עם משפחה, שבדרך כלל מדברים איתי על ׳הילדים, הילדים׳. אני אומר להם: ׳כן, הילדים שלכם הם אמריקאים. באסה. הם מקסימים, מרגישים זיקה עמוקה לישראל, חלקם – במיוחד הבכור או הבכורה – אפילו יודעים עברית. הם לא ישראלים׳. אני עורך איתם תשאול סוקרטי: ׳עזבתם את ישראל, מה בעצם אתם רוצים?׳ הם עונים: ׳עברית׳. ׳למה העברית כל כך חשובה לכם?׳ בסוף, אנחנו מגיעים לכך שכשהם אומרים ׳עברית׳, הם בעצם חושבים על תחזוק של זהות יהודית – זהות יהודית במובן הישראלי של המילה – וזהות כזאת מתקיימת רק בישראל. אתם רוצים לשמור על הזהות הזו? אתם רוצים המשכיות תרבותית? תמצאו לכם מסגרת יהודית, תחגגו חגים, תלמדו את הילדים שלכם טקסטים יהודיים, תתחילו ללכת לבית כנסת. אתם חילוניים? סבבה, אין בעיה, כולם חילונים – אבל תגדלו את הילדים כיהודים, הדרך לשימור הזהות הישראלית עוברת דרך הזהות היהודית. אתם רוצים להמשיך להיות חילונים כמו שהייתם בתל אביב? I wish you the best of luck, זה לא יקרה. אי אפשר גם וגם״.

על אף המוניטין הספרותי שיצא לנמדר, שמו אינו מוכר כל כך בקרב הישראלים. לשאלתי אם הדבר גורם לו לתסכול, הוא משיב בשלילה נחרצת. ״אני לא כוכב – אני סופר״, הוא מעמיד דברים על דיוקם, ״בהחלט מספיק לי שאנשי ספר יכירו את העבודה שלי, אני לא רוצה להיות שלמה ארצי או מדונה״.

איך בעצם התחלת לכתוב?

״ידעתי מגיל צעיר מאוד שאני הולך לכתוב פרוזה. הייתי ילד שמשוקע בספרים, וקראתי כמויות עצומות. ידעתי תמיד שאני הולך לכתוב ספרות, ושאפתי לכתוב ספרות גדולה וחשובה. גדלתי על הקלאסיקונים, אז המושגים שלי של ספרות לא היו של ספרות יומיומית, מבדרת, קלה, אלא זה היה: טולסטוי, עגנון ואני. תחושות גרנדיוזיות כאלה היו מקובלות בין בני הנעורים בירושלים, היינו כאלה כבדי ראש. אחרי שחזרתי ארצה מארה״ב התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. לא היה לי גרוש, עשיתי את כל העבודות הבזויות של הסטודנטים: עשיתי ספונג׳ות, הייתי עוזר מחקר, צילמתי חתונות, לימדתי הרבה, כתבתי קצת בעיתונים – וכל הזמן הזה ידעתי שפרוזה, ופרוזה רצינית, היא הייעוד שלי. אבל כשאתה בודק את זהותך האינטלקטואלית והמקצועית, זה לא דבר שנופל לך מהשמיים, ׳אתה תהיה סופר, אתה תכתוב פרוזה כזאת וכזאת, תתפרנס מכך וכך, והנה בבקשה היצירה הראשונה׳. אפילו אם אתה יודע למה נועדת, יש מציאות. אני לא בא ממשפחה עשירה, הוריי לא פרנסו אותי כדי שאשב ואכתוב. אז הייתי צריך לעבוד מאוד קשה גם לממן את שכר הלימוד שלי, גם לממן את המחייה שלי, וגם למצוא זמן פנוי כדי לכתוב ברצינות״.

אז בעצם חיכית להגיע לרגע המכונן הזה, שבו יש לך הזמן והאמצעים?

״אני חושב שכן. היו גם תהליכים פנימיים כלשהו שהיו צריכים להגיע להבשלה. את ספר הפרוזה הראשון שלי פרסמתי באמצע שנות השלושים לחיי, גיל מבוגר יחסית. אני כותב לאט ומעט ומתוך קושי. תשומת הלב שלי לפרטים היא קצת אובססיבית, אני לא כותב קל יד, שמנפק תוצרים לעולם בחיוך קטן על השפתיים. זה ניכר גם בעבודה שלי. לדף שלי יש משקל סגולי אחר – אני לא אומר את זה באופן מתנשא – מלדפים של אנשים שכותבים מהר ובקלילות. לכן גם הכתיבה שלי לא מיועדת לכל קורא״.

את ״הבית אשר נחרב״ כתבת במשך עשור, שכינית ״עשר שנים של עמל נמלים״. בכל התקופה הזו בעצם לא התפרנסת?

״ברור שכן, הכול היה במסגרת חיי. אני מלמד, אשתי מלמדת, אנחנו עובדים. אבל כיוון שאני עוסק בחינוך במסגרות שהן חצי אקדמיות, אז הרבה מהשיעורים שאני מעביר הם בשעות אחרי הצהריים והערב, כך שזה פינה לי את הבקרים. אבל גם זה לא תמיד קל, בדיוק נולדו לנו הבנות, ואני אבא מאוד מעורב. אני לא יושב באיזה חדר, קטן אך מסוגנן, ופשוט כותב, והמוזות מרחפות סביבי כמו פרפרים, זה לא עובד ככה. זה קשה. כתיבה רצינית היא מאבק. המאבק האמיתי הוא פנימי, בין כוחות שבנפש, יצרים של הרס עצמי, תחושות של מגיעוּת שצריך למגר – ׳לא מגיע לך כלום, אתה צריך לעבוד בשביל כל דבר׳ – להתאהב במילים של עצמך… יש כל מיני מכשלות. לפעמים אתה יכול לשבת שבועות וחודשים, להקדיש את הזמן, להעיף את כולם מהבית, לתפוס חצי שעה שינה, להכין את כוס הקפה השלישית, לעשות את כל מה שצריך כדי להשיג שעתיים של כתיבה – ואתה לא תוציא כלום, אתה תשב ותבהה במסך, וזה כאב ממש גופני. כואב לך מרוב שאתה חסום. אלה לא קלישאות, אלה לא התפנקויות. לפעמים אתה מרגיש שהשכינה שורה עליך, ולפעמים היא לא. כאילו יש איזה כוח שלא רוצה שתכתוב את הדף המסוים הזה, או שתילחם עליו, ואולי גם לא תזכה. אלו דברים שהשיחה התרבותית שלנו – גם בארה״ב, אבל במיוחד בישראל – הפסיקה להבין ולכבד, כי אנחנו חיים ביום קטנות מבחינה תרבותית. לא מתייחסים לאמנות בחרדת קודש, אלא כאל אמצעי של בידור״.

לא מתסכלת אותך הדלות של העברית מול אוצר המילים הכל כך נרחב באנגלית?

״בכלל לא. העברית שפה מדהימה בעוצמתה, בעומקה וביופייה, ואין שום גימוד לעומת האנגלית – אם אתה כותב עברית עשירה״.

אבל גם אם אתה כותב עברית עשירה, יש איזשהו גבול. אוצר המילים הוא מוגבל.

״אין שום גבול. קראת תנ״ך לאחרונה? הייתה לך תחושה של ספר מוגבל? העברית היא שפה שתיבת התהודה שלה כל כך גדולה. יש לה יתרונות עצומים על שפות אחרות בגלל שיטת השורשים, ואם אתה קורא הרבה בעברית, ושחית בים המופלא הזה של העברית, אין שום הגבלה. אני לא חווה את העברית כשפה מגבילה, המחשבה הזו אפילו מפתיעה אותי. לא עלה על דעתי מעולם לחשוב על זה ככה״.

יש הרבה סופרים משכילים שהעברית שלהם באמת כתובה כמו שצריך, הכול יושב במקום, ואפילו יש בכתיבה שלהם בצבוצים של הוד, אבל אין שם העושר שאני פוגש בטקסטים באנגלית.

״אני לא חווה את הכתיבה ככה, אני לא רואה בה חוויית רוחב אלא חוויית עומק. אני אף פעם לא יושב עם תזאורוס או מילון, אין לי צורך בהם, העברית מקופלת בתוכי. כשאני יושב לכתוב עברית, לא רק שאין לי תחושה של הגבלה, יש לי תחושה של אינסופיות. זאת אומרת, זו שפת נצח. ולא צריך עשרים דרכים לומר דבר, שתיים מספיקות אם אתה יודע איך עושים את זה״.

כשאני קורא ספרים של סופרים מוכרים, נדיר שיש איזה מבנה תחבירי או איזה שכלול שפתאום מהמם אותי.

״ובאנגלית יש?״

כן, יותר. יש בה הרבה יותר אלסטיות עם התחביר.

״זה רעיון מאוד מעניין, שלא עלה על דעתי מעולם״.

 

לקריאת חומרים נוספים של אביב פרץ, בקרו בבלוג זוטי דברים.

פרשת קהילה

פרשת קהילה

מאת: דלית גבירצמן

משהו קורה בקהילה שלנו. משהו חדש וטוב. בתוך הקרקע הדחוסה של בידוד, חוסר מעש וחוסר וודאות מבצבצים ניצנים רעננים של עשייה ויצירתיות, גילויים של דאגה, תמיכה, נתינה ופירגון. אולי דווקא השקט וההאטה יצרו ואיפשרו את הקשב, ודווקא הריחוק פתח ערוצים חדשים של קירבה ורצון להתחבר למהות ולתוכן מקומי. כפי שהגוף האנושי יודע לפתח דרכים חלופיות לפצות על לקות וחסך, גם אנחנו כקהילה הצלחנו בחודשים האחרונים למצוא דרכים מקוריות ומגוונות להתחבר למרות הריחוק ולהיפתח למרות הסגר.

יעל יחיאלי

אחת היוזמות הברוכות שקמו לנו לאחרונה היא כתיבה ופרשנות אישית לפרשת השבוע. מאחורי היוזמה עומדת יעל יחיאלי, אשת חינוך, פעילה חברתית ומנחת קבוצות שחיה כיום בברקלי. לפני כמה חודשים עלה הרעיון לאתגר את בוגרי ובוגרות התוכנית ״גוונים״ מבית היוצר של ה-ICC, בכתיבת פרשנות אישית לפרשת השבוע שתפורסם מידי שבוע באתר ״בעניינים״. הכוונה היתה לתת פרשנות עכשווית ומרתקת לפרשות העתיקות. יעל פנתה לכמה כותבים וכותבות וכמעט אצל כולםן התגובה הראשונה הייתה – מה יש לי לאמר, אני לא מבינה בזה, לא יודעת אם אצליח. בעידודה של יעל, התקבלה ההזמנה לצאת למסע הזה ביחד איתה. ומאז, כבר כמעט עשרים שבתות, שעולה בכל שבוע פרשנות אישית ומקורית לפרשת השבוע.

״פרשת השבוע היא משאב תרבותי שיש לתרבות היהודית כבר אלפי שנים. בכל שבת קוראים בתורה את אותה הפרשה בכל קהילה יהודית בעולם. קצת כמו סיפור בהמשכים שנקרא בתפוצה גלובלית על ידי מליונים של אנשים״, מספרת יעל. ״יש פרשות מעניינות יותר ויש פחות, אבל בכל פרשה, גם אם היא מתעסקת בקורבנות של בית המקדש, אפשר למצוא משהו מעניין ומעורר מחשבה. לאורך הדורות נוצר מעין מוסד שכזה של דרשה על פרשת השבוע, בדרך כלל בעל פה ועם מהפכת הדפוס, וכמובן מהפכת האינטרנט, אפשר למצוא הרבה מאד פרשנים שכותבים על פרשת השבוע עם חיבור לאקטואליה״.

וכך, נולדה אצלנו בקהילה מסורת חדשה. עם הקמת הערוץ הקהילתי, עלתה לשידור מידי יום שישי גם תוכנית אירוח בהנחייתה של יעל יחיאלי ובה היא דנה בפרשנות האישית של הכותבים.ות. השבוע, שוחחתי עם ארבעה כותבים וכותבות שסיפרו לי על החוויה, תהליך הכתיבה והתובנות שעלו ממנה.

נרי לייף-חומה

מכשירה דולות, מלמדת אחיות חדר לידה בתוכניות מקוונות ובסדנאות בבתי חולים לפי שיטה שפיתחה. לפני שני עשורים, בלידת בתה השניה, נולדה הדולה שבה, ומאז היא ליוותה מאות זוגות בתהליך הלידה והנחתה אלפים כמדריכת הכנה ללידה. במרוצת השנים, הוסמכה גם כמטפלת בהיפנוזה, NLP וכמאמנת אישית. החיים בעמק המפרץ איפשרו לנרי להתפתח גם כיזמית בתחום ולייסד את שיטת האימון ללידה, Birth Coah Method ,שאותה פירסמה בספר "The Art of Coaching for Childbirth". נרי היא אמא לשלוש בנות והיא מתגוררת בעמק המפרץ 19 שנה.

"הפרשה שהוזמנתי להתייחס אליה היתה פרשת 'בשלח' שמתארת את מנוסת בני ישראל בצאתם ממצרים ואת קריעת ים סוף, מספרת נרי, "מבחינה רגשית היתה בי תחושת ראשוניות והתרגשות מהולה בבהלה. פתאום אני, שלא היתה לי נגיעה לטקסט התנכ"י מאז בית הספר היסודי, מוזמנת להיות רבי עקיבא. ומה זה בעצם אומר לכתוב על הפרשה מתוך עולמי שלי, בלי להתייחס לפרושים הרישמיים או לכוונת הכותב? ואז היה הטקסט עצמו שהעלה בי כעס ותיעוב – הפרשה מכילה את שירת מרים ונקראת ב"שבת שירה" ואבוי לשירה הזו – איזו אלימות, איזה מורא, שיר הלל לאלוהים מאיים ונוקם שהוא לא האלוהים שלי. כיצד ניתן לתאר דמות נשית ששרה וחוגגת הטבעה של סוסים על רוכביהם? אז רציתי לזרוק את זה ממני. חזרתי ליעל ואמרתי לה – אין מצב! אני לא יכולה לקרוא את הטקסט הזה ואין בו שום דבר שמעורר בי השראה לכתיבה. רק התנגדות. ויעל אמרה – נו, אז תכתבי על זה. תכעסי ותתנגדי. תעשי בטקסט כרצונך. מה את חושבת שעשו פרשנים לפנייך? ישנתי על זה, וקמתי בבוקר עם הפרוש שלי כתוב כולו ולקח לי שעה וחצי לסיים את הכתבה. בעקבות התהליך, התאהבתי במרים מחדש וסלחתי לה. הרגשתי את הכאב שלה ושל נשים ואימהות ששרות שירי נצחון וגבורה על מלחמות שיוזמים הגברים בתקופתן. הרגשתי שהתחזקתי באמונתי. אני אישה מאמינה שלא הולכת לבית הכנסת כי החוויה לא מתחברת אצלי לאמונה, ובמקום, אני הולכת לחדר הלידה. שם, כשאני נוכחת בתהליך הבריאה, מתחזקת אמונתי. אני מאמינה באלוהימא מלאת עוצמה וחמלה נשית. המפגש המחודש עם הטקסט התנכ"י המקורי הזכיר לי למה נפרדתי ממקורותיי ומהאלוהים שהם הציגו לי.

אחד הגילויים היפים בתהליך נבע מזה שהתבקשתי פעמיים להציע פרשנות לאותה פרשה- פעם ראשונה בשבת שירה ובפעם השניה בפסח, במרחק של חודש וקצת. אבל בפעם השניה היינו כולנו סגורים בבתים ובעיצומה של המגפה. עולמנו השתנה לבלי הכר. מציאות חיי היתה חדשה ומפחידה, ופתאום גיליתי את הגמישות של הטקסט, ושבעצם הוא כחומר ביד היוצר. מתוך ההוויה החדשה שלי, הקריאה היתה מאד שונה. שמעתי את הצעקה – צעקת הפחד של הבורחים מאויב, שבצר להם צועקים אל המנהיגים שלהם בציפייה שיושיעו אותם והם מאבדים אמונה – בדיוק כמונו. התמלאתי חמלה כלפי מנהיגי העולם שנדרשים לספק לנו פתרונות והגנות והבנתי שוב כמה חשובה האמונה במשהו נשגב ועל אנושי ברגעי מצוקה.

האתגר בכתיבה נבע מהזיכרון שלי ממפגשים מוקדמים עם הטקסט התנ"כי ועם פירושים ישנים שלו. אני מאוד אוהבת לכתוב וכותבת הרבה. יש לי בלוג מקצועי, ולכן התגובה הראשונה שלי להצעה לכתוב פרשנות היתה: למה לי? איזה ערך יש בפעילות הזו עבורי ולקוראים? למי זה בכלל רלוונטי? התגמול היה בתשובה המרגשת שהתקבלה תוך כדי תהליך הכתיבה – בשעה שוויתרתי על ההתנגדות – הטקסט הזה הוא נכס תרבותי שלי. הוא מחבר אותי לאימהותיי ולשורשיי, ובאותה עת, הוא הזמנה להבין את ההוויה העכשווית שלי. החירות לעשות בו כרצוני היא תגמול ענק, ואיתה באה גם תחושת חובה לקרוא בו ולהמשיך לנכס אותו לעצמי, לקהילה שלי ולדורות הבאים. בנותיי הבוגרות מאד התלהבו מהפרשנות שלי ואני מאמינה שהיה לזה תפקיד בהחלטה שלהן להצטרף אליי השנה לסדר נשים. וזה, כשלעצמו, רווח ענק!

אייל עקיבא

נשוי לדפנה ואב לנעמה וליואב, מתגורר במפרץ כעשור. לאחר שנים באקדמיה, הוא עוסק כיום בהיבט החישובי של ביולוגיה סינתטית- הנדסת חיידקים לייצור חומרי גלם לתעשיות האלקטרוניקה והתרופות.

"פרשת השבוע פגשה אותי בשש וחצי בבוקר, על כביש 92 לכוון ה-east bay, אל מול הזריחה. פעם, בתקופה שעוד נסענו לעבודה… היא פגשה אותי גם בדרך חזרה, וחוזר חלילה. זו לא הפעם הראשונה שאני פוגש, מעיין ולומד מפרשת השבוע, ולכן אין בתהליך משהו שהוא זר לי. שמתי לב שהמרחב המקוון מוצף בפרשנויות הקלאסיות שבאופן שטחי נראות דומות האחת לשניה, אבל במבט יותר מעמיק ניתן לראות שגם הפרשנים הקלאסיים עברו בעצמם תהליך של חיבור בין המציאות סביבם אל הטקסט, ושהם מייצגים תפיסות עולם שונות מאוד. מתן פרשנות אישית הנכתבת על-ידי אנשים שחיים כאן, מנגישה את הטקסט ומקילה על ההזדהות עמו. באופן אישי, ניסיתי למצוא קשר בין הפרשה לבין מעבר שעשיתי לאחרונה בין עבודה רבת שנים באקדמיה לעבודה בסקטור הפרטי, ואחד הנושאים בהם מצאתי את הקשר הזה, הוא נושא הלבוש, הנמצא במרכז הפרשה, ומשמש דוגמה לאחד ההבדלים הגדולים בין הנהוג באקדמיה לבין הנהוג בתעשייה.

בפרשת השבוע עליה כתבתי ("תצווה") מוזכר התהליך הארוך אותו עובד אהרון לפני בואו לשרת בקודש – שמונה פרטי לבוש מיוחדים שלכל אחד מהם משמעות רבה. בעקבות העיון בפרשה שאלתי את עצמי: מה הבגד שאני לובש מקרין פנימה וגם החוצה, ובאיזה מקום אני נמצא במנעד שבין החולצה המכופתרת בכל יום לבין לבוש "״זרוק״.

אחת המסקנות שלי היתה עד כמה עמוקים הקשרים בין שפת היומיום שלנו למקרא. גם משפט כמו ״נראה כאילו הוא נושא את כל כובד העולם על כתפיו״ מקורו, אם ניתן לנחש, בבגדי אהרון הכהן, שנשא על כתפיו אבנים עליהן היו חרוטים שמותיהם של שבטי ישראל, כך שיוכל לייצג את העם עת שירת בקודש. מסקנה אחרת נוגעת למשמעות הרבה של פנייה אל החושים כולם כשמנסים לייסד תרבות או להשריש מנהגים. המראה של הכהן הגדול (בגדיו), צלילי הפעמונים, וריח הקטורת אותם ראו, שמעו והריחו בכל יום מחדש כל האנשים שהיו קרובים אליו, מיסדו את הטקס באמצעות כל החושים. זה היה נכון אז, וזה נכון גם היום. מיסוד תרבויות הוא אירוע נדיר בקנה מידה רחב, אבל הוא קורה כל יום ובהרבה מקומות בכל חברה בשלבי ההקמה. כמייסד או כעובד, יש לשים לב שבפנייה אל כל החושים יש כוח חוצה זמנים ותרבויות… קריאת הפרשה מנקודת מבט זו גרמה לי לשים לב לדברים האלה סביבי, במקום העבודה שלי.

שבעים פנים לתורה. כה מופלא שהטקסט העתיק הזה מקפל בתוכו כל כך הרבה משמעויות, ושבדורות רבים, מפרשים ופרשנים מכל העולם מצאו בו רלוונטיות לחייהם ולזמנם. על פניו, "נוח" היה יותר אם ספר מכונן כזה היה ברור ורהוט, ונטול סתירות פנימיות, אבל אין זה כך – הוא כתוב באופן כמעט פוסט-מודרני, והרבה משמעויות מתרוצצות בו, רבות מהן בעלות משמעות לחיינו אנו – בין אם שאלת האמונה תופסת או שאיננה תופסת חלק מרכזי בעיון. ההתעניינות שלי בפרשה החלה בעת לימודי התואר השני באונ' העברית (מדעי החיים). המנחה שלי, פרופ' שמואל (מולי) בן ששון, הסביר שבמחקר הנוכחי יש לבצע הצלבה בין ניסויי הביקורת השונים. הוא הזמין אותנו ללמוד על פרשת השבוע, ועם הזמן, והבילוי בין מדפי העץ של מחלקת היהדות של הספריה הלאומית בגבעת רם, הבנתי שלמרות שבתור ילד קראתי כרכים של מילון "אבן שושן" להנאתי – היה חסר לי מימד שלם של ידע, שיש עוד שכבות עבות של הקשרים לכל מילה, ושההנאה מקריאת המילה הכתובה, או מיצירה בעזרתה – אינה שלמה בלי מימד זה.

נראה לי שמחוץ לישראל, קל יותר לנהל את הדיאלוג הזה עם המקרא בעברית ולהפיק ממנו תובנות רלוונטיות לחיינו. כאשר יתקיים דו-שיח בשפת המקור וגם באנגלית, יוכל להיבנות גשר בין הקהילה הישראלית ליהודית המקומית, שכן מדובר במרכיב משותף בינינו – גם אם שאלת האמונה איננה תופסת בו מקום מרכזי. לדעתי, מדובר בסממן בגרות של הקהילה".

ורד גאני-קציר

אם לשלושה נפלאים ולהאסקית מתוקה ורעיה לאחד יחיד ומיוחד. היא גרה בסן חוזה, מורה ליוגה ולעברית, כותבת, בעיקר הגות ושירה ומשתדלת לקרוא ולעשות בכל יום דבר-מה שיוסיף מהות וירחיב את הלב. ורד אוהבת ליצור בחומר שיש בו רוח ואנרגיה טובה ומברכת על עונות השנה, על הטבע סביב, על חברותא לנפש ועל קהילה מעוררת השראה.

"פרשות 'אחרי מות – קדושים’ פגשו אותי בחודש הזוי בתקופת הקורונה, מספרת ורד, "חוויתי בו כמה אובדנים, פגשתי זמן במימד שלא היכרנו ופגשתי רוח התנדבות למען הקהילה והאחר שריגשה ושימחה אותי מאוד. פרשות אלה עוסקות בדיוק בקו התפר שבין הפרטי (במקרה שלנו אהרון, המנהיג הרוחני והכוהן הגדול) ובין העם, ורוח ה' כקושרת בין כולם. ביום ההגשה עצמו הרגשתי את השקט שנוצר בתוכי כשאני כותבת, כדי לשלב את כל מה שחוויתי לכדי טקסט. למדתי, שאל כל טקסט ניתן למצוא חיבור, ושדווקא הטקסטים המאתגרים מוציאים ממני יותר, כיוון שהתהליך דורש התמודדות ארוכה ועמוקה יותר.

תובנה אחרת שהגעתי אליה בעקבות הטקסט והחודש האחרון היא שיש בנו כוחות רבים שלא שיערנו; לחוות קושי, מכשולים ואובדן, להתגבר עליהם ואף לצמוח מהם. בקריאה פשוטה נראה שלאהרון לא היתה ברירה אלא להיכנס אל המשכן ולעשות את המוטל עליו, על אף שהיה אמור כביכול להתאבל על בניו. אולם בקריאה שניה ושלישית עולות תמיהות בקשר לכך והמסקנה שהגעתי אליה היא שיתכן כי בחר בכך כדרך מדיטאטיבית לריפוי ושבעת שהוא עובד לבדו במשכן ומשרת את העם, הוא משרת גם את נפשו. תובנה זו באה כהמשך לאובדן של אמי, לפני מספר שנים, שהיה הדבר המטלטל והמצער ביותר שחוויתי בחיי. תובנה שניה היתה שהיצירה, הן במילים, הן בחומר והן בגוף, יש בה כדי לרפא, להכיל ולשחרר כאב על מנת להתקדם למקום מואר יותר ומיטיב. הכתיבה, בעיקר שירה, היתה הדרך שלי להתכתב עם אמי. את הנשמה שלה הרגשתי סביבי בדרכים שונות, אך כשכתבתי לה הרגשתי שאני מרפאה את שתינו. היו לאמי חיים לא פשוטים והיא שמרה לעצמה את שחוותה, אולי כדי לא לדכא אותי. לאחר שנפרדה מן העולם התחלתי להתכתב איתה והרגשתי שיש בזה מעין ריכוך, שיתוף, יציאה אל האור והחלמה משדי העבר.

ביום האחרון להגשת המאמר, ישבתי ותוך כמה דקות הכל התחבר לכדי כמה פסקאות ברורות שהרגישו לי הן אותנטיות והן רלווונטיות לכלל. החיבור לשיר של זלדה שימח אותי מאוד. היא אילן גבוה מאוד, מהגבוהים שאני מכירה, ובה אני תמיד שמחה להיתלות. היא יושבת אצלי עמוק בלב והבאתה החוצה גורמת לי נחת. השלב המאתגר היו השבועיים בהם קראתי שוב ושוב, הן את הטקסט המקראי והן פרשנויות שונות ולא מצאתי את החיבור האישי כיוון שיש בו נוקשות רבה, ציוויים על קוצו של יוד ואיום במיתות שונות. זה לא טקסט שהיה לי קל להתחבר אליו בקריאה ראשונה. להיפך, הוא הילך עלי רעות. אבל היום בו הייתי צריכה להגיש את המאמר, היה יום לפני ה-30 למותו של חבר יקר ובן זוגה של חברה קרובה. ובאותו היום גם ידעתי שאלך לשמח ילד חמוד, בן של חברה, שחגג יום הולדת 10. לא ידעתי מהיכן תגיע האנרגיה לחוות את שני האירועים הללו יחדיו, וכיצד לשלב אבל ושמחה. אותה חברה שאיבדה את בן זוגה היא השראה בפני עצמה. ובאותו היום הכל התחבר לי. נזכרתי ביום כיפור של ילדותי שהיווה כור היתוך לכל הרגשות הללו, בליווי הקדושה שהיתה באוויר, ומשם כבר הכל יצא אל הדף, מעצמו.

אני חושבת שבכל טקסט מקראי ניתן למצוא רלוונטיות לחיינו, השאלה היא באיזו נקודת מבט אנו בוחרים ובמה אנו מתמקדים. לפעמים ניתן להתמקד דווקא במוסתר. לדוגמא, העובדה שהקול הנשי כמעט ואינו נשמע בטקסטים התנ"כיים, מספרת לנו על תרבות מסויימת שאולי רחוקה ממה שאנו חווים היום אך אינה לגמרי מנוגדת, וניתן דווקא מהמקום הלא מסופר לדרוש דרשה. בפרשת 'שמיני' וכן בפרשות 'אחרי מות – קדושים' לא מצויין דבר על אלישבע, רעייתו של אהרון, אשר שני בניה נספו באש לאחר שהדליקו אש זרה. מכאן ניתן לדרוש רבות לגבי כוונת המספר ולגבי הבחירה שלנו כיום לראות או שלא לראות את מה שבדרך כלל מוסתר מעינינו, ולתווך לעצמנו את את מה שאנו שומעים, רואים וקוראים. ולנושא הטקסט המקראי, כשאנו קוראים טקסטים קדומים, אנו עצמנו מהווים כלי בין עבר, הווה ועתיד ומה שאנו בוחרים לעשות עמם, מעצב את האופן בו אנו מקיימים את התרבות הרוחנית והגשמית שלנו".

נירית חזן

מתגוררת עם המשפחה והכלב בקופרטינו. נהנית מאוד מהתפלפלויות בחצר האחורית סביב טקסטים חדשים וקדומים בחברותא. בחייה המקצועיים משמשת כמנהלת לפיתוח והדרכת עובדים.ות בסטנפורד.

"קיבלתי את הפרשה כשאני במערבולת תחושות של בילבול, התרגשות, בהלה מהלא-נודע, חשש וחישוב מחדש של כל מה שהולך להשתנות ולהתבטל. כשקראתי לראשונה את הטקסט רציתי להחזיר אותו ליעל כפי שהוא, ולהגיד בחיוך ובנימוס- תודה, אבל לא תודה. חשבתי שמדובר בטקסט הזוי ולא רלוונטי. ביננו, חוקים דקדקנים של הקרבת קורבנות? דם מרוח על הקירות? יש לנו מספיק דרמות משלנו כרגע. אבל נשמתי עמוק, והחלטתי בכל זאת לנסות. בסופו של דבר, מה שאיפשר לי להתחבר לטקסט זה 'האנטי-טקסט' (על דרך השלילה) כלומר הנטייה שלי להסתכל על מערכות חוקים בעיניים ביקורתיות, וכן העמדה הברורה נגד קורבנות. נזכרתי שיש לי חשיבה מאוד אסוציטיבית ושמחה, ונטייה לחבר בין נקודות באופן יצירתי ושונה, ומאידך אני לא ממש טורחת להסביר איך עשיתי את החיבור ולמה. בנוסף, התחוור לי, שעם השנים יותר ויותר קשה לי להתחבר לטקסטים נוקשים, שפונים רק לגברים ומשקפים תפיסת עולם כוחנית ולא מתפשרת.

כדי להשאר עם הפרשה הייתי צריכה כמעט להתנתק מהתוכן שלה, לדבר בעיקר על המטפורה והסמליות שקשורות בקורבנוֹת וקורבנוּת. המחשבה על הנושא לקחה אותי לימים בהם עבדתי עם נערות במצבי מצוקה קשים והכרות עם המורכבות של המצב. בנוסף, זה חיבר אותי לידע שצברתי בשנים האחרונות בתחום של פיתוח מנהיגות; יכולת לשנות מיינד סט, החשיבות והיכולת להתבוננות עצמית וההשפעה שיש לחשיבה חיובית על חוסן ועמידות מנטלית ורגשית. שמחתי לחבר את הנקודות מהשלבים השונים של התפתחותי המקצועית. לטעמי, הפרשה מעלה את אחת הסוגיות שמשקפות את הפער בין התרבות המקראית לימינו אנו: את ההתקדמות או ההתפתחות בהבנה המוסרית והחברתית של בני האדם, כמו למשל לגבי תפיסת הטקס הדתי, דאגה לבעלי חיים וכדומה.

בימים, בשבועות ובחודשים שנדחסו ליחידות זמן לא מזוהות, נכנסה לחיי שיגרה חדשה, שבה אני מדליקה נרות שבת כדי להיזכר ולציין שהגיע סוף השבוע, ואז אני מתיישבת לקרוא ולהקשיב לפרשת השבוע. והשבוע, פרשת ״בהר בחוקותי״, הפרשות הגדולות של הצדק החברתי, ואני כבר סקרנית לשמוע את הפרשנות האישית של חברי וחברות הקהילה בהנחייתה של יעל יחיאלי.

שלכם כמידי שבוע,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com