"אני לא רוצה להזדקן באמריקה": ראיון עם העיתונאי שלומי אלדר

"אני לא רוצה להזדקן באמריקה": ראיון עם העיתונאי שלומי אלדר

מאת: אביב פרץ

בין מפעלותיו הרבים של שלומי אלדר – עיתונאי, כתב, פרשן ובמאי – כתובה בספר דברי הימים גם השתתפותו בעונת ה-VIP של ״מאסטר שף״. ״אני לא בטוח שעשיתי נכון״, הוא מפטיר היום כלפי האפיזודה הזו מ-2015. מצד אחד, אולי אין זה יאה לפתוח את הכתבה דווקא עם האזכור הזה. מצד אחר, למה לא בעצם? איך אומר לי אלדר, חובב הבישול, ״תמיד הפריע לי, כשהייתי כתב לענייני ערבים בערוץ 10, שלכולם היה נדמה שאני מבין רק בענייני ערבים״. בנוסף, סביר שהריאיון שאתם עומדים לקרוא כאן ידכדך אתכם, אז למען הנחיתה הרכה נפתח עם אנקדוטה חביבה על הדחתו של אלדר מ״מאסטר שף״.

צילום: ינאי יחיאל

״היה לי טור שבועי ב׳אל-מוניטור׳, שבו הייתי מזמין אורח למסעדה שהוא בוחר, והיינו מנהלים שיחה. הזמנתי את סייד קשוע לארוחת צהריים, והוא בחר את ׳מחניודה׳ בירושלים. איך שזיהו אותנו במסעדה, שני סלבים״, הוא מתיז מפיו בבוז את המילה, ״הגישו לנו צ׳ייסר וויסקי, ואני למען הריאיון הטוב שתיתי אותו. אחרי זה מילאו את הצ׳ייסר השני, ושתיתי שוב, וכך יצאתי משם, אמנם עם ריאיון מאוד מעניין אבל לא מספיק מפוכח. בהמשך היום הזמינו אותי ל׳לונדון וקירשנבאום׳, ואחרי זה הייתי נורא רעב, וההוא מהמסעדה למטה, שלא ראה אותי מזמן, מזג לי כוס בירה. ואני אוהב בירה, אז שתיתי. למחרת הצילומים של ׳מאסטר שף׳ התחילו בחמש וחצי בבוקר. אחרי הצהריים, כשהייתה משימת הדחה, צולמתי שם נכנס למזווה, שזה חדר ענק, כשאני לא יודע בכלל איפה אני, הייתי עדיין בהנגאובר. בחרתי לעשות משהו עם קישואים, ואני שונא קישואים! אין לי מושג בכלל איך נלכדתי ביופיו של הקישוא שלקחתי… הכנתי איתו משהו שלא ראוי למאכל אדם, והודחתי״.

לפני חודשיים, כשהוכרז שמו של סרטו, ״ארץ זרה״, כזוכה בפרס ״אופיר״ לסרט התיעודי, עלה אלדר נרגש לבמה. מכיס מכנסיו הוא שלף דף נייר מקופל, פרס אותו, והקריא: ״את ׳ארץ זרה׳ התחלתי לצלם לפני שש שנים, זה הרבה זמן במונחים של סרט, אבל פסיק בחייה של מדינה. לפני שש שנים אף אחד לא חשב לעלות עם D-9 על בית המשפט, אמנים לא נרדפו ואוימו, הורים שכולים לא ננזפו, הערבים לא נהרו לקלפיות, סיפוח היה רעיון עִוועים של ימין קיצוני שולי, הדתה לא הייתה מילה בלקסיקון שלנו, ולא היה חוק לאום שהגדיר סופית ערבים, דרוזים וצ'רקסים כאזרחים סוג ב׳״.

מאז ומתמיד היה אלדר עיתונאי דעתן, שלא לומר אנטי ממסדי. במשך שנים כיהן ככתב מדיני בערוץ הראשון, וב-2003 הצטרף לשורות חדשות 10, שם היה כעשור הכתב לענייני רצועת עזה. אלא שרק כשהיו באמתחתו שני סרטים תיעודיים – הראשון, ״חיים יקרים״, זכה אף הוא בפרס ״אופיר״ והעפיל עד לרשימה המקוצרת של הסרטים התיעודיים המועמדים לאוסקר – החל אלדר להציג את עצמו קודם כבמאי ורק אחר כך עיתונאי, ״עד אז הייתי מציג את עצמי כעיתונאי, פרשן לענייני ערבים, והייתי מוסיף: ביימתי סרט״.

בשלהי 2012 גמלה באלדר ההחלטה להתפטר מערוץ 10. בראיונות קודמים הסביר שהדברים שרצה לספר עליהם ככתב – למשל, מצוקתם של הפלסטינים – כבר לא היו מה שהציבור הישראלי רצה לשמוע, והוא נאלץ לראות בעיניים כלות כיצד הדיווחים שלו הולכים ונדחקים לירכתי מהדורות החדשות. משעזב את ערוץ 10, התמנה אלדר לפרשן של אתר חדשות המזרח התיכון ״אל-מוניטור״, תפקיד שהוא ממלא עד היום, ואולם דבר מה משמעותי יותר קרה לו סמוך לעזיבה ההיא. אלדר שלח הצעת מחקר למכון המחקר הפדרלי ״ווילסון״ שבוושינגטון הבירה, הצעתו התקבלה, והוא היגר עם משפחתו לארה״ב. זה היה לפני חמש שנים, ומאז הם שם.

בחודש יוני השנה פרסמה אשתו, העיתונאית והמחזאית מיכל אהרוני, פוסט פייסבוק שבו כתבה: ״אנחנו אמורים לחזור לארץ בחודש הבא, להקיף את עצמנו שוב בתחושת שייכות וחברים ומשפחה ו׳מה קרה לך, נשמה, ברור, מה אני לא אעזור לך?׳״ בסופו של דבר, הם לא חזרו לישראל. ״הוחלט שאנחנו חוזרים לארץ, ואפילו כבר היו לנו כרטיסי טיסה חזרה״, מבאר אלדר, ״ואז קיבלתי הצעה לעשות סדרה דוקומנטרית. בנוסף, חוק הלאום פתאום בא וראיתי לאן זה הולך… אני יודע שהעבודה על הסדרה תימשך שנתיים, אחרי זה ממש יהיה לי קשה להחזיר את הילדים שלי לישראל, וישראל תשתנה לי עוד יותר״. וכך, לפני כשלושה חודשים עזבו אלדר ומשפחתו את מרילנד ועברו להתגורר בניו יורק, ״כיף לנו פה, אבל אני לא יודע אם עשינו את הדבר הנכון״, הוא מסכם.

הסרט ״ארץ זרה״, שיוקרן בפסטיבל הסרטים היהודי של עמק הסיליקון (SVJFF), מספר על ישראל ששינתה את פניה, דרך שתי דמויות מרכזיות: אלדר עצמו, כמתבונן בישראל מרחוק, והשחקן גסאן עבאס, כוכב ״המסעדה הגדולה״, קומדיית המצבים משנות ה-80, שחווה בישראל גילויי גזענות ואינו מרגיש שייך אליה. ״אני חושב שהדאגה שלי ושל רבים כמוני בישראל״, אומר אלדר, ״היא מהתהליך שעוברת החברה הישראלית. מי שלא מסכים עם האג׳נדה הפוליטית הימנית-מתנחלית, ומי שעדיין חושב שיש תקווה – הופך להיות מיד לבוגד, וסופג קללות ואיומים. זה קרע חברתי עמוק שמכיל כמעט כל תחום מתחומי החיים, וזה מתחיל מהראש, זה מתחיל מנתניהו״.

אלדר יודע על מה הוא מדבר. כשהיה הכתב המדיני של הערוץ הראשון, הוא עמד עשרים סנטימטר מהאוזן של הרב כדורי הקשיש, כשנתניהו לחש לתוכה את הלחישה המפורסמת, ״בשמאל שכחו מה זה להיות יהודי״. ״לא שמעתי את זה במו אוזניי, רק בדיעבד״‏, הוא מגלה, ״עמדתי ליד הכתב חיים ריבלין, שהקליט את זה, וגם הוא לא שמע אבל קירב את המיקרופון שלו, ורק אחר כך הבנו שנינו את הסיטואציה ההיסטורית, ההרסנית, שהיינו עדים לה באותו רגע. שם זה התחיל״. אלדר זוקר אצבע מאשימה כלפי נתניהו כמסית וכמשסע של החברה הישראלית, ולדבריו ״את התוצאות אנחנו רואים היום בשיח הישראלי״.

כשאני שואל את אלדר על תגובות מעניינות שקיבל על הסרט, הוא משתף שראה אנשים בוכים, שלא היו מסוגלים לקום מהכיסא. ״אחד מידידיי כתב לי״, הוא מוסיף, ״שהסרט הזה חובט בך ללא רחם, ובניגוד לסרטים אחרים, שיש להם סוף טוב, אני לא מרמה אותו, ולא אומר לו ׳יהיה בסדר׳. התגובות שקיבלתי על הסרט הן הרבה יותר משמעותיות ומרגשות מאלה שקיבלתי על ׳חיים יקרים׳, כי בסרט הזה אנשים לא התרגשו מסיפור, אלא הוא נגע בהם בנימים הכי עמוקים ורגישים. אני חושב שאנשים בכו על המדינה״. בנקודה אחרת בשיחה שלנו מציין אלדר, שהרבה ישראלים הגיבו לסרט ב״לא שמענו, לא ידענו״, ״אנשים מעדיפים לא לשמוע יותר חדשות, לא לפתוח טלוויזיה, לחיות את החיים שלהם – עדיף בתל אביב, שהיא מעוז השפיות – ולא לראות את הדברים. זאת אומרת, שהייאוש גבר על הכול״.

גסאן עבאס אומר בסרט: ״שנאה זאת המחלה של הארץ הזאת, שלא נותנת לה מנוח״. אני מתאר לעצמי שתסמיני המחלה הגיעו עד אליך כשהסרט שודר ב״כאן״?

״אני מוכרח להגיד, שחשבתי שאני אקבל יותר קללות. קיבלתי – ׳עוכר ישראל׳ וכו׳ – אבל אני מופתע ממיעוט התגובות הללו״.

איך הרגשת כשמירי רגב אמרה ש״זהו סרט על זהות ושייכות של אדם שעזב את ישראל, ובוחר ללמד אותנו ערכים מה הם״?

״אני חושב שהיום השאלה היא לא רק מיהו יהודי, אלא מיהו ישראלי. האם ישראלי הוא מישהו שחי בישראל בלבד, או מישהו שנולד כישראלי, הוא אזרח ישראלי, ואוהב את ישראל, על אף שהוא לא גר בה היום. כשאשתו של שלדון אדלסון תורמת עשרות או מאות מיליוני דולרים בשמו של שלדון, אף אחד לא תוהה על ישראליותה או על יהדותה, אבל כשזה נוח אפשר לתקוף; כשבאים כל שרי ישראל ל-IAC בארה״ב לדבר בפני מי שמרגישים ישראלים ופועלים למען ישראל, זה בסדר, אבל כשזה לא מתאים לאג׳נדה הימנית, אז פתאום אין לך זכות לבקר״.

בסרט לא מוזכר הרקע לניכור והשנאה הגוברים לערביי ישראל: המציאות שבה ישראל חיה תחת טילים ופיגועים במשך כל כך הרבה שנים היא מציאות שמלבה שנאה. אני לא אומר את זה כהצדקה – שום דבר לא יכול להצדיק סיטואציה שבה נער ערבי ישראלי מוסר לשוטר תעודת זהות, ואז סופג ממנו מכות נמרצות – אבל אם מישהו שלא בקיא בסכסוך הישראלי-ערבי צופה בסרט, המורכבות הזו לא מובאת בפניו.

״לפי מחקרים, רוב ערביי ישראל רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית. הניכור של חלקם נובע מהזנחה. אתה יכול להגיד שלאחרונה היו כמה פיגועים של חלק מערביי ישראל, אבל המפגעים הם אחד מאום אל-פחם, עוד אחד מוואדי ערה, ועוד אחד מתל שבע, ובזה נגמר הסיפור. לבוא ולהגיד שכל ערביי ישראל הם בוגדים וגיס חמישי, כמו שאומר ליברמן, יש מרחק עצום. נניח שייתפס בארה״ב יהודי שירה בבית ספר והרג חלילה כמה נערים ונערות, האם זה אומר שכל היהודים אשמים? שצריך להעיף את כל היהודים מארה״ב? הנתונים האחרונים מוכיחים שמספר הלומדים באוניברסיטאות בקרב ערביי ישראל גדל בעשור האחרון ב-80 אחוז. את רוב ערביי ישראל דוחפים ללימודים אקדמיים, כי זו הדרך היחידה שלהם לשרוד בישראל, וגם זה עדיין לא בטוח, לכן הם גם הולכים למקצועות מאוד מסוימים כמו פארא-רפואיים וחינוך. גסאן מספר בסרט שהמורה לעברית היה מכה אותם כדי להכריח אותם ללמוד את השפה, הוא אמר להם: ׳מי שלא יידע עברית, לא יוכל להביא לחם הביתה׳. היום עבור ערביי ישראל לשרוד בארץ זה כבר לא על לדעת עברית, אלא על תואר ראשון ושני״.

כשרואים את המוצר המוגמר לא ניתן להבחין בכך, אבל תהליך הפקתו של הסרט ״ארץ זרה״ ידע מספר מהמורות. המטרה הראשונית הייתה בכלל ליצור סדרה על החברה הישראלית, אלדר הציע את הרעיון ל״רשת״, שנענתה לו, והחוזה בין הצדדים עמד להיחתם. בינתיים החלה הסדרה להצטלם כפיילוט, כשגסאן עבאס חלק ממנה, כמייצג של ערביי ישראל. אלא שבסופו של דבר הסדרה התמסמסה ולא יצאה לפועל מסיבות שונות. בנוסף, את הסדרה, שהתגלגלה להיות סרט, התחיל אלדר לצלם בלי לדעת שימצא את עצמו תוך כדי צילומים עובר לארה״ב. לאחר המעבר הוא המשיך לנסוע לישראל פעם בכמה חודשים כדי לצלם את גסאן, אלא שאלדר לא היה מרוצה מהחומרים שהתאספו, ״הרבה פעמים הייתי חוזר ואומר: ׳אין לי סרט, לא קורה כלום, אני לא רואה שום תהליך׳. בסרט דוקומנטרי צריך שהגיבור יעבור תהליך מסוים, יתחיל בנקודה מסוימת, ויעבור מסע. אני לא חושב שלגסאן קרה משהו דרמטי במהלך כל הצילומים האלה: הוא התחיל מייאוש, וגמר בייאוש גדול יותר. גם אני כדמות לא עברתי תהליך גדול: נעתי כמה פסיעות. ורק כשהבנתי שהתהליך שנדרש לסרט הוא התהליך שעובר על ישראל, רק אז ידעתי שיש סרט״.
הכותר של הסרט הוא ״ארץ זרה״, ואתה מראה בו לא פעם הקבלות בין ארה״ב, שהיא כיום ארץ זרה עבורך, ובין ישראל, שהיא ארץ זרה עבור גסאן עבאס. אבל, אין קשר בין הזרות שלך, על קשיי השפה ועל פערי התרבות, ובין הזרות שחשים ערביי ישראל. הנרטיב שונה לחלוטין. למה בכל זאת בחרת בהקבלה הזו?

״זה לא תוכנן. החיים האישיים שלי הביאו אותי לכאן, וזה הפך להיות חלק מהסיפור. היה לי קשה להכניס את עצמי כדמות, אבל נעתרתי אחרי ששוכנעתי שזה הכרחי לסרט. בארה״ב התחלתי להרגיש זרות, שהיא לא דומה לזו של גסאן עבאס בכלל, אבל היא זרות נוספת. אני בא מהרוב הישראלי, בעל פריבילגיות, הייתי עיתונאי שזכה להכרה ומעולם לא חשתי קיפוח – אבל פתאום טעמתי את טעמה של זרות, ולכן זה כמעט התבקש. התמה של הסרט היא לא רק זרות, אלא בעיקר התהליך של אדם שמסתכל מבחוץ על התהליכים שעוברת החברה הישראלית. כשעברתי לארה״ב המפיק של הסרט אמר לי: ׳כשתהיה מחוץ לישראל תוכל לראות את כל היער׳. לא ידעתי אז למה הוא מתכוון, אבל אני חושב שרואים מכאן את התהליכים שמתרחשים בישראל הרבה יותר בבירור. כשאתה מסתכל על התהליך בכללותו, מה שקורה בישראל הוא תהליך דרמטי. אנשים אומרים לי, אבל ארה״ב נמצאת בתהליך אפילו יותר פרוע, עם נשיא שאין לו שום עכבות. ואני עונה, אל״ף, לא פיתחתי זהות לארה״ב באופן שאני יכול לחוש שזה הבית שלי שנהרס; בי״ת, אמריקה היא מקום כל כך עצום, שלהרוס אותו ייקח הרבה מאוד זמן; וגימ״ל, יש הבדל בין ישראל לארה״ב. בארה״ב מתרחשים תהליכים מסוכנים, אבל הם לא יביאו לשינוי אופייה של ארה״ב במידה שהתהליכים שקורים בישראל קובעים את דמותה. בשנים האחרונות – יש כאלה שיגידו מאז רצח רבין – נקבעת זהותה לעתיד של ישראל. שלום לא יהיה, זו תהיה או מדינה דו לאומית או מדינה שתמשיך לחיות על חרב לעד. ומה שנקבע – חיזוק ההתנחלויות באופן שלעולם אי אפשר יהיה להסירן או לפחות לוותר על חלקן למען שלום עתידי, השינויים הדרמטיים שמתרחשים עכשיו בבית המשפט על ידי שקד, תהליך ההדתה בישראל שעושה בנט במערכת החינוך – אלה דברים שלא ניתן יהיה לשנות אותם״.

רוב הישראלים חווים רילוקיישן בשנות ה-20 וה-30 שלהם, חלק קטן בשנות ה-40, ובעצם אני לא מכיר אף אחד חוץ ממך שעשה רילוקיישן באמצע שנות החמישים לחייו.

״הגעתי לארה״ב בגיל 57, אבל לא באתי ואמרתי: אני עושה רילוקיישן. זאת לא הייתה הכוונה שלי בכלל. באתי לכאן לשנה, רציתי לעשות סוג של התרעננות. אחרי שנה קיבלתי הצעה לעבור לאוניברסיטת מרילנד, ואחרי שנה נוספת קיבלתי הצעה לעבור ל-NYU. בשנה הרביעית, היה לי סרט גמור אז הלכתי לערוך אותו, ועכשיו קיבלתי הצעה לעשות סדרה בארה״ב. איכשהו, נסיבות החיים הביאו אותי לכאן, והן נובעות ממציאות מסוימת, שהתרחשה במצבי המקצועי בישראל, שהוא קשור איכשהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובניסיון של נתניהו לרסק את התקשורת הישראלית״.

איך הייתה לך חוויית המעבר?

״המעבר שלי היה מאוד קל, כי הייתה לי מסגרת לתחום שאני מכיר מאוד. ישר נחתי במכון 'ווילסון', התחלתי להיות מוזמן להרצאות, ומצאתי את עצמי מגלה דברים שלא נחשפתי אליהם במשך חיי המקצועיים. מבחינתי זה היה תהליך מרתק״.

לא היה לך משבר שפה, מבנאדם שהמילה היא הכלי המרכזי שלו והוא רהוט בשפתו לבנאדם ששובר את השיניים?

״בוודאי. כשעברתי לשנה לארה״ב הייתי בטוח, כמו שקורה להרבה ישראלים, שתוך שנה אדבר אנגלית שוטפת. זה לא יקרה, אני לא אדבר אנגלית שוטפת לעולם. השלמתי עם זה. מזמינים אותי לפעמים להרצות באנגלית, ולחלק מההרצאות אני מסרב, כי אני יודע שבשביל לתת הרצאה לא מספיק לדבר אנגלית ולהגיד את מילים הנכונות; לתת הרצאה זה לדעת – כמו שאני יודע בעברית – לשחק עם השפה: פה לתקוע בדיחה, שם להשתמש בניואנס. אין לי את זה באנגלית. יום אחד ביקשו ממני לצלם משהו עם תום פרידמן, אנחנו מכירים היטב, הוא כתב ביקורת על הסרט ״חיים יקרים״ ששינתה את חיי. הוא נשא כמה מילים, ואז ניהלתי איתו שיחה, וכשיצאתי הרגשתי שהוא בטח חושב שאני אדם… איך לומר את זה בעדינות, עם חשיבה מאוד בסיסית. כי אתה משתמש במילים הנכונות, אבל אתה הרבה פעמים על יד, אתה לא מצליח להביע את עצמך באופן שבו אתה צריך להביע את עצמך. לי יש בעיה נורא קשה במילים הפשוטות, אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לסופרמרקט וחיפשתי פירורי לחם, אבל את המילה באנגלית לפירורי לחם לא ידעתי. מילות היום-יום מאוד חסרות לי, ואני לא אשלים אותן. אני צריך לשאול את הבן שלי, וזה מזכיר לי הרבה פעמים איך כשהוריי היו עולים חדשים, אני שנולדתי בארץ הייתי צריך לתקן להם את העברית. אני זוכר את אמא שלי, עולה מעיראק, שאחר הצהריים הייתה לומדת לכתוב כתיבה תמה באותה כיתה שבה אני למדתי, וזה מזכיר לי את עצמי… אתה שואל אותי אם אני רואה את כל חיי פה בארה״ב? בפרפרזה על דבריו של גסאן עבאס, שאומר שהוא לא רוצה למות בישראל, אני לא רוצה למות באמריקה. אני גם לא רוצה להזדקן כאן״.

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

*רוצים לקבל עדכונים שוטפים מאתר בעניינים ומה-ICC בכלל? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כל הפרטים על פסטיבל הסרטים היהודי 2018

כל הפרטים על פסטיבל הסרטים היהודי 2018

פסטיבל הסרטים היהודי של עמק הסיליקון אוטוטו יוצא לדרך ועם רשימת סרטים ארוכה ומפוארת שמוצעת השנה נראה שבהחלט יש למה לצפות. הפסטיבל ייפתח ב-14 באוקטובר עם הקרנת הסרט התיעודי על סמי דייויס ג'וניור ויינעל ב-11 בנובמבר. במהלך הפסטיבל יוקרנו 29 סרטים ב-49 הקרנות, כולל שלוש הקרנות לתלמידי חטיבות הביניים והתיכון.

מרבית ההקרנות יתקיימו באודיטוריום של ה-OFJCC בפאלו אלטו ובבית הקולנוע AMC Saratoga 14 שבסן חוזה.

״יש לנו תוכנית נהדרת השנה", אומרת מרגלית רביב, מנהלת התוכנית של הפסטיבל. ״יותר סרטים ויותר הקרנות מאי פעם, עם שש הקרנות בכורה בצפון קליפורניה".

באירוע הפתיחה אשר יתקיים ב-14 באוקטובר יוקרן הסרט התיעודי Sammy Davis, Jr.: I've Gotta Be Me . בתום ההקרנה יתקיים דיון עם מאני דיוויס, בנו של סמי דייויס ג׳וניור, ואובה באבאטונדה, שעבד איתו והכיר את דיוויס ג׳וניור באופן אישי. באבאטונדה הוא שחקן אמריקאי שהופיע על הבמה בתפקיד סמי דייויס ג׳וניור וכן הופיע בהפקות רבות כגון: The Notebook, The Manchurian Candidate, ו-Grey’s Anatomy. כיום הוא מככב בסדרה המקורית והמצליחה של נטפליקס ״Dear White People” בתפקיד דין פיירבנקס. ״אנחנו נרגשים לארח את מאני ואובה״ אומרת צביה שלף המנהלת הראשית של הפסטיבל, ״זאת תהיה הזדמנות נפלאה להכיר אף יותר מקרוב את חייו של סמי דייויס ג׳וניור״.

לפרטים נוספים

האירוע המרכזי של הפסטיבל יכלול הקרנת בכורה בצפון אמריקה של הסרט Standing Up העוקב אחר עלייתם של שלושה קומיקאים – דיוויד פינקלשטיין, שבכל הופעה שלו מסכן את עצמו בתגובה חריפה מהקהילה האורתודוקסית ממנה בא, שרה פארקס שהגיעה לניו יורק כדי להפוך לכוכבת, ורעפאת טוס, עורך דין מצליח שמאס במקצועו והחליט ללכת בעקבות התשוקה שלו. הסרט מתאר את האתגרים העומדים בפניהם בדרכם לתהילה ולרגל הקרנת הבכורה של הסרט אשר תיערך ב-25 באוקטובר יגיעו השלושה יחד עם הבמאי ג׳ונתן מילר ל-OFJCC ויענו על שאלות הצופים.

לפרטים נוספים 

באירוע הסיום של הפסטיבל יוקרן הסרט התיעודי מעורר ההשראה Good Thoughts, Good Words, Good Deeds: The Conductor Zubin Mehta. הסרט מציג את המנצח בעל השם העולמי, זובין מהטה, מנהלה המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בערב המיוחד יתארחו הבימאית בטינה ארהרדט וג'יימי ברנשטיין, בתו של המלחין האמריקאי המנוח ליאונרד ברנשטיין, שניצח על תזמורות מובילות רבות בעולם, כולל התזמורת הפילהרמונית הישראלית והלחין את המוזיקה למחזמר הנודע ״סיפור הפרברים״.

לפרטים נוספים

סרטים נוספים אשר יוקרנו בפסטיבל וכדאי לכם מאוד לבדוק:

המוסד (The Mossad)

מה מתרחש מאחורי אחת מסוכנויות המודיעין המפורסמות בעולם? כל התרים אחר התשובה לשאלה ימצאו אותה, קרוב לוודאי, בסרט התיעודי החושף משימות ומבצעים סודיים של סוכני מוסד לשעבר.

לפרטים נוספים

פיגומים (Scaffolding)

נער בן 17 מוצא את עצמו לכוד בין השפעתו של מורה לספרות, לבין ציפיותיו של אביו, פועל הבניין. הוא נאלץ להחליט איזה סוג של אדם בוגר הוא בוחר להיות.

לפרטים נוספים

מוטלים בספק (Doubtful)

תסריטאי ומשורר המעורב בתאונת דרכים נשלח לעבודות שירות כמדריך של חבורת נערים עבריינים בדרום הארץ. ביחד הם מתמודדים עם הניסיון לפרוץ את גבולות המצוקה.

לפרטים נוספים

קישון (Kishon)

אפרים קישון היה אחד מגדולי הכותבים בישראל, שהגדיר בכתיבתו את מהות הישראליות. הסרט נעזר באנימציה כדי ״להחזיר לחיים״ את הפרסונה של קישון.

לפרטים נוספים

האופה מברלין (The Cakemaker)

זוכה פרס אופיר לשנת 2018 עבור הסרט העלילתי הטוב ביותר. תומס, בחור צעיר ממוצא גרמני, מנהל רומן עם אורן, בחור נשוי ממוצא ישראלי. כאשר אורן מוצא את מותו בתאונת דרכים בישראל, תומס נוסע לירושלים בניסיון להתחקות אחר גורלו.

לפרטים נוספים

ארץ זרה (Foreign Land)

סרטו התיעודי של שלומי אלדר, זוכה פרס אופיר לשנת 2018 עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר, מגיע להקרנת בכורה בצפון קליפורניה. הסרט עוקב אחר שחקן ערבי ועיתונאי ישראלי המחפשים את מקומם בחברה הישראלית השסועה. שלומי אלדר יהיה נוכח ויענה על שאלות עם תום ההקרנה.

לפרטים נוספים

הבן דוד (The Cousin)

קומדיה שחורה על ישראלי, איש שמאל המנסה לבחון את דעותיו הליברליות בשעה שהוא שוכר את שרותיו של פועל פלשתינאי החשוד בפשע.

לפרטים נוספים

העדות (The Testament)

זוכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה 2017, מספר את סיפורו של היסטוריון וחוקר שואה בכיר הנחשף לעדות חסויה שנתנה אימו, בו היא מתוודה על סוד מעברה.

לפרטים נוספים

יומני אוסלו (The Oslo Diaries)

סרט תיעודי המעניק בפעם הראשונה הצצה אל מאחורי הקלעים של ימי השיחות הסודיות שהתקיימו באוסלו בשנת 1992. סרטם של מור לושי ודניאל סיון.

לפרטים נוספים

חיים בסרט: מדריך צפייה לחורף 2017-18

חיים בסרט: מדריך צפייה לחורף 2017-18

מאת: דלית גבירצמן

אחד הדברים שאני הכי, אבל הכי אוהבת לעשות בכל שעה פנויה, בסוף השבוע, בחופשה או סתם ביום חול, זה ללכת לקולנוע. ממש כמו שרון ליפשיץ, אני אומרת, שזה כל כך פשוט כשזה בסרט. אני אוהבת ת'קולנוע. אוהבת להתנתק לשעה וחצי מרעשי העולם החיצון ולהיבלע אל מול המסך הגדול. אוהבת לשבת בשורות הראשונות ולתת לחוויה, לצלילים, למראות, לנופים ולקולות להקיף ולהציף אותי. ללכת שבי אחר סיפורים מעולמות דומים ושונים משלי, להתאהב בשחקנים ושחקניות יפי תואר, להזדהות ולהתרגש עד צחוק ודמעות. אוהבת לצעוד לשעה קלה בנעליהם של אחרים, לנסות ללמוד ולהבין את עולמם. עולם הקולנוע מהלך עלי קסמים מאז שאני זוכרת את עצמי, ולשמחתי, הצלחתי להדביק בשיגעון שלי את כל בני משפחתי, ותמיד אני מוקפת באנשים שוחרי קולנוע, כמוני. לכן הצטרפתי בהתרגשות רבה לחברים טובים השייכים למועדון בסן פרנסיסקו, הנקרא The Cinema Club, שבו צופים בסרטים איכותיים בהקרנות טרום בכורה, ולאחר מכן, משוחחים עליהם. כך יצא לנו לראות בחודשים האחרונים סרטים מובחרים, שחלקם עומדים לצאת בשבועות הקרובים לאקרנים, חלקם מופיעים עכשיו, ואת חלקם אפשר למצוא בנטפליקס או באמזון.

אז לכבוד החגים וחופשת החורף הקרבה, רציתי לשתף אתכם ברשימה שלי, אמנם זאת רשימה זמנית אך בהחלט שווה. מסתבר, שאפילו בגינת הירק הצוחנת-משהו של הוליווד צומחים פרחים נדירים ויפים. אז בואו נצא לדרך.

Call Me by your name

״קרא לי בשמך״ – היא דרמה חושנית עד כאב ומצולמת למופת מאת הבמאי האיטלקי לוקה גאודאנינו, על נער צעיר בשם אליו המתאהב בצעיר אמריקני בשם אוליבר שמגיע להתארח אצל משפחתו בקיץ. שימו עין על שני השחקנים הראשיים בסרט. טימותי צ'אלאמט (אליו) חורך את המסך ביופי, בתמימות ובערגה שלו לארמי האמר (אוליבר) שפשוט כובש לבבות בכריזמה שלו. סרט מלא יופי, רוך וארוטיקה, בדיוק מה שצריך הבן אדם בערב חורפי וקריר של דצמבר. מרטיט!

Lady Bird

לעתים נדירות, קורה שאני הולכת לראות סרט פעמיים. ישנם יותר מידי סרטים טובים ומעט מידי זמן. אבל את הסרט הנפלא הזה הייתי חייבת לראות שוב עם הילדים שלי שחזרו הביתה לחופשה מהקולג׳. ״ליידי בירד" – סרטה החדש והמדובר של גרטה גרוויג, בכיכובה של סירשה רונן (״ברוקלין״) מתרחש בתחילת שנות ה-2000 ומביא את סיפור התבגרותה של כריסטין"ליידי בירד" מקפירסון (רונן), בת ה-17 מסקרמנטו. וכמו בכל סיפור התבגרות, עומדת במרכזו מערכת יחסים מורכבת עם אימה (לורי מטקלף הנפלאה), וגם אהבות נעורים וכל שאר הדברים שבני נוער אמריקאים נאלצים להתמודד איתם בגיל המטופש והסבוך הזה. סרט רגיש, מצחיק, מרגש ומדויק להפליא!

I, Tonya

עוד הצצה אנתרופולוגית מרתקת על הבדלי המעמדות בארצות הברית מזומנת לנו דרך הסרט על טוניה הארדינג. הסרט "אני, טוניה" מתאר את סיפור חייה של אחת ממחליקות הקרח האולימפיות המפורסמות בעולם. למרות שהייתה אחת המחליקות המחוננות והבודדות בהיסטוריית הספורט של ארצות הברית שהצליחו לעשות ״בורג משולש״ ואף זכתה בתואר אלופת המדינה, לעולם היא תזכר בשל ניסיונה להבטיח את מקומה באולימפיאדה על ידי ארגון ותכנון תקיפה פיזית של מחליקה נוספת שהתחרתה איתה על המקום במשלחת. הסרט, בכיכובן של מארגו רובי, השחקנית האוסטרלית הנהדרת, ואליסון ג׳אני המצוינת, מהמם מבחינה טכנית והבימוי שלו עוצר נשימה. הסרט מציג מערכת יחסים מורכבת נוספת בין אם ובת, מניפולטיבית עד כדי סדיסטית, והוא מעורר מחשבה בנוגע למהות ה״אמת״ ולמי בעצם שייך הנרטיב. מבריק!

Coco

אני חייבת להודות, שסרטים מצוירים פחות עושים לי את זה. א-ב-ל, קוקו הוא פשוט קסם בהתגלמותו. הסרט החדש מבית היוצר של פיקסאר מספר על ילד מקסיקני חד-גומה, שנאסר עליו לעסוק בדבר האחד שהוא הכי אוהב בעולם – מוסיקה. במסע מופלא (ומצויר להפליא) יוצא מיגל ריוורה להתחקות אחר האמת על עצמו ועל משפחתו במהלך חגיגות ״יום המתים״ המקסיקני. אנימציה גדולה מהחיים!

Wonder

״פלא״ הוא סרט ממיס נוסף לכל המשפחה, המבוסס על רב המכר מאת ר״ג פלאסיו שיצא לאור בשנת 2012. גיבור הסרט הוא אוגוסט ״אוגי״ פולמן, שנולד עם תסמונת גנטית נדירה המעוותת את פניו. לראשונה בחייו הוא מתחיל ללכת ללמוד בבית ספר רגיל ונאלץ להתמודד עם תגובות הסביבה. הוסיפו לסיפור הנוגע ללב מלוא חופניים ג׳וליה רוברטס ואוון ווילסון ופזרו מעל אבקת מנדי פטנקין, וקיבלתם מעדן!

The Florida Project

מידי פעם בפעם, מפציע סרט קטן, נועז ומפתיע באותנטיות שלו וכובש את לב הקהל. ״פרויקט פלורידה״ הוא בדיוק כזה. באיכויות של סרט דוקו מסופרת עלילת הסרט המתרחשת בשולי ה״דיסניוורלד״ שבעיר אורלנדו. זהו סיפורם של חבורת ילדים החיה במלונות דרכים מוזנחים לומדים להתמודד ולשרוד את קשיי היומיום. מוני בת ה-6 עומדת בראש החבורה ודרכם אנחנו עוקבים אחר הנסיונות מכמירי הלב שלהם, פשוט להתקיים. ויליאם דפו, מגלם את דמותו המורכבת של מנהל המוטל. רגיש, כמעט גולמי ונוגע ללב!

 

Faces and places

למי שממש מתעניין ואוהב קולנוע, בעיקר הגל החדש הצרפתי, חייב למצוא דרך להגיע אל הסרט המקסים ״אנשים ומקומות״ ( Visages Villages). כמובן, ששמעתי עליו מחברה טובה שמבינה דבר וחצי דבר בקולנוע, והלכתי בעצתה לראות אותו. הסרט עוקב אחר הבימאית אנייס וארדה והאמן הוויזואלי המכנה את עצמו JR היוצאים יחד למסע בדרכים הכפריות של צרפת. חמושים במצלמה ומדפסת ענק הם מצלמים לאורך הדרך חקלאים, פועלים, סוורים ובעלי מלאכה. את פניהם הם מדפיסים על פוסטרים ענקיים ומעטרים בהם את בתיהם, משאיותיהם והסביבה הטבעית שלהם. האנשים הפשוטים הופכים להיות הגיבורים הראשיים בסרט הנפלא הזה. מיוחד ושובה לב!

The Disaster Artist

ולסיום, אני חייבת לומר מילה על הסרט ״אמן האסון״. לא רק בגלל שהבמאי והשחקן הראשי הוא לא אחר מאשר ג׳יימס פרנקו שלנו, שגדל ממש כאן, בפאלו אלטו ואפילו עשה בר מצווה. אני חייבת לדבר על הסרט ההזוי הזה, כי כל מי שחי ונושם קולנוע, מדבר עליו. הסרט מבוסס על הסיפור שמאחורי יצירת הסרט הגרוע ביותר שנוצר אי פעם הנקרא ״החדר״. הסרט משנת 2003 היה כל כך גרוע שהפך באופן תמוה לסרט קאלט בנוסח ״מופע האימים של רוקי״. ג’יימס פרנקו לובש את דמותו של טומי וויסו, הבמאי, התסריטאי, המפיק, וכמובן, הכוכב הראשי של הסרט הכושל. שוב נוכחנו שהמציאות עולה על כל דמיון.

The Crown

למי שאוהב לבלות את ערבי החורף הקרירים בהתכרבלות מול הטלוויזיה, וחשקה נפשו בסדרות טלוויזיה מומלצות – זה בשבילכם. כל מי שצפה והתענג על העונה הראשונה של הסדרה המצוינת, מצפה וודאי כמוני בקוצר רוח לעונה השנייה שתיפתח ב-8 בדצמבר. ״הכתר״ היא סדרת טלוויזיה מבית היוצר של נטפליקס המתארת את תקופת שלטונה של המלכה אליזבת השנייה באנגליה. כל ידידי, חובבי הסדרות הבריטיות, הכינו לכם כוס תה וסקונז והתכוננו להיבלע שוב אל תוך עיניה הכחולות והיפות של קלייר פוי הנפלאה ולהפליג לווינדזור. חוויה מלכותית!

כיפת ברזל

עוד סדרה ישראלית נוספה לרשימה ארוכה ומכובדת של סדרות ישראליות מצוינות. והפעם, העיסוק הוא בנושא חם ואקטואלי שמעולם לא נגעו בו עד היום, והוא גיוס בני ישיבות. הסדרה מתארת מחלקה של טירונים חרדים בצה״ל, והיא נוגעת במורכבות שבשירות הצבאי של אותם החיילים. הסדרה עוקבת אחר עמרם אלקיים המחליט להתגייס בעקבות גניבת צרור יהלומים המוסתר בתוך מזוזה, ויעקב אנילביץ', תלמיד חכם המחליט להתגייס בניגוד לדעת הוריו. מפרק לפרק, אנחנו נחשפים לקשיים, ללבטים וגם לחוויות שעוברים השניים, בתוך סיפור המסגרת של פעילות צבאית בשטחים שהולכת ומסתבכת. אה, ויש כמובן, גם סיפור אהבה. סדרה מעניינת, שלא פוחדת לבחון את אחת מנקודות החיכוך הבוערות בחברה הישראלית. מומלץ בחום!

וכעת, איך אוכל לשלוח אתכם לשלום בלי מתכון נהדר לחג? אחרי כמה ימים, כשכבר אי אפשר יהיה לחשוב יותר על טיגון לביבות, הנה לכם אלטרנטיבה מודרנית ומשודרגת.

צ׳יפס בטטה עם קרם פטה ושומשום

מה צריכים?

3 בטטות

100 גרם גבינת פטה

50 מ״ל שמנת מתוקה

1 כף לבנה

שמן צמחי לטיגון

דבש

שומשום

מה עושים?

קולפים את הבטטות, פורסים וחותכים למקלות בגודל 1 ס״מ על 1 ס״מ. מטגנים בשמן למשך 3-4 דקות, ומניחים על נייר סופג. מערבבים את כל הגבינות יחד: מועכים את הפטה, מוסיפים את השמנת המתוקה והלבנה ומערבבים עד לקבלת מרקם אחיד. יוצקים לקערה את קרם הפטה ומניחים עליו את ״צ׳יפס״ הבטטה, מזגנים בדבש ומפזרים שומשום.

חג שמח וצפייה מהנה!

שלכם,

דלית

מיינדפולנס בילט-אין: שיחה עם יונתן ניר, יוצר הסרט "אח שלי גיבור"

מיינדפולנס בילט-אין: שיחה עם יונתן ניר, יוצר הסרט "אח שלי גיבור"

מאת: אביב פרץ

הבמאי יונתן ניר ממיס את לבי כשהוא מתאר לי את המפגש הראשון שלו עם גיבורי סרטו הדוקומנטרי, "אח שלי גיבור", הלוקים בתסמונת דאון. "איך שנכנסתי לחדר", הוא משחזר, "ניגשו אליי שישה חבר'ה, ובזה אחר זה חיבקו אותי, כל אחד עשרים שניות-חצי דקה, כולל נשיקות, כולל 'איזה חמוד אתה!', 'איזה כיף שבאת!' ו'איזה זקן מצחיק יש לך!' עומדים מולך אנשים בני 30, ואתה מרגיש שאתה מדבר עם ילדים. אהוד בנאי, שיצר את המוזיקה לסרט, אמר לי שבעצם כולנו ילדים בפנים, רק שעם השנים האבק של הזמן הפך אותנו ליותר קשים ומתוחכמים, אנחנו מעבירים הכול דרך הפילטר של המוח וחושבים מה יגידו עלינו. הם לא, וזה נורא כיף! יש להם את היכולת להיות ברגע. אנשים הולכים ללמוד שנים מדיטציה במערות בהודו, ולהם יש את זה בילט אין".

מיינדפולנס בילט אין.

"לגמרי. מיינדפולנס – עד הסוף, אמיתי! זה באמת הכי טהור וטבעי אצלם. הם יכולים להיות הכי עצובים בעולם או הכי שמחים בעולם, ובין לבין יכולות לעבור חמש דקות. הם פשוט ברגע עצמו, כמו ילדים".

"אח שלי גיבור" הוא סרט מרחיב לב ומעורר מחשבה. הוא מתעד טיול תרמילאים בהרי ההימלאיה בצפון הודו, שאליו יוצאת קבוצה של צעירים ישראלים עם תסמונת דאון יחד עם אחיהם, ובתוך כך נחשפות מערכות היחסים המורכבות השוררות בין האחים, הקשיים לצד רגעי הקסם. הקרנת הסרט, שהוצג עד כה ביותר ממאה פסטיבלים ברחבי העולם וקטף פרסים שונים, תהיה השנה האירוע המרכזי בפסטיבל הסרטים היהודי של עמק הסיליקון (SVJFF). רגע לפני שהוא שוב יוצא ללוות את סרטו ברחבי העולם, הצלחתי לתפוס את יונתן ניר לשיחה קצרה.

מימין: הבמאי יונתן ניר

ניר (40) מתגורר כיום בקיבוץ רמות מנשה בדרום הכרמל. הוא נולד וגדל בקיבוץ הזורע, ומעיד על עצמו שכבר מגיל מאוד צעיר התחיל להימשך לטבע ולטיולים. את שירותו הצבאי עשה כלוחם ביחידה מובחרת, המשיך לשירות קבע, וכשהשתחרר יצא לטיול המסורתי אחרי הצבא. הוא תכנן טיול קצר, אבל איכשהו הטיול נמשך ונמשך – שבע שנים. בארה"ב, שבמהלך השנים חרש ניר לאורכה ולרוחבה, התגלגל לעבוד בעסק של עגלות למכירת מוצרים במרכזי קניות. ניר הפעיל את העסק במשך ארבע שנים, כשבמהלכן כחצי שנה עבד וכחצי שנה טייל בעולם. לא מדובר בסתם עסק קיקיוני: "בשלב מסוים היו לי 40 עובדים ב-15 חנויות", הוא מדווח.

 

לא מתלבשת עליך התדמית הזו, אני חייב לומר.

"גם אז היא לא התלבשה, זה היה מאוד משתלם ומאוד סבלתי מזה. אני כן חייב להגיד שזה נתן לי הרבה: היכולת למכור, לשווק, לזהות מי עומד מולך, מה הוא רוצה ואיך הופכים את הסיטואציה לכזאת ששני הצדדים יוצאים מבסוטים ממנה – כל אלה הם כלים שאני משתמש בהם עד היום בתקשורת עם בני אדם".

תוך כדי הטיול בעולם התעורר בניר הצורך לתעד אותו, בכתיבה ובצילום. "שמתי לב לשני דברים", הוא מאבחן בדייקנות, "הראשון – כשאתה כותב ומצלם יש משמעות יותר גדולה למה שאתה חווה ברגע, אתה נדרש לנסח לעצמך יותר טוב מה הסיפור שאתה רואה: מה הסיפור שאתה רוצה לספר, ומה הסיפור שלך בתוך זה, כלומר, מי אתה ומה אתה עושה כאן; השני – היכולת לחלוק עם אנשים את מה שאתה חווה, וגם האפשרות לחזור לזה אחר כך בעצמך ולגלות איך השתנית, איך משהו שחשבת קודם שהוא הכי הכי חשוב, פתאום הזמן עבר והוא כבר לא כל כך חשוב. זה עוזר לי לשים דברים בפרופורציה, כשאני חווה חוויות קשות או חוויות שאני חושב שהן קשות".

בסופו של דבר החליט ניר לסגור את העסק הרווחי שלו, "הייתי בן 27, בנקודה שבה אני צריך להחליט מה אני רוצה לעשות בחיים. הרעיון להפוך להיות עיתונאי-צלם מאוד קרץ לי. קניתי את הציוד הכי טוב בעולם, והלכתי ללמוד אצל הצלם הכי טוב בעולם, עמוס נחום, שהפך להיות סוג של מנטור שלי ועכשיו אני עושה עליו סרט". את כתבותיו פרסם ניר במגזינים רבים בארץ ועולם, וכתבה שלו על אזור נידח בפפואה גינאה החדשה אף זכתה בפרס "הכתבה המצולמת הטובה של העשור" מטעם מגזין Asian Geographic. "בשלב מסוים חזרתי לארץ", הוא מסכם את התקופה, "עדיין הייתי על הקו, מטייל, כותב ומצלם לעיתונים, אבל החלטתי שאני רוצה להתקבע. מצאתי עבודה כצלם בריף הדולפינים וכעבור חצי שנה גויסתי למלחמת לבנון השנייה במהלכה נפצעתי. החזרה לריף אחרי הפציעה והקשר המיוחד שהיה לי עם הדולפינים, הובילו אותי לסרט הבכורה שלי, "הדולפין", עליו עבדתי במשך כמעט חמש שנים. תוך כדי העבודה על הסרט יצרתי שני סרטים נוספים אשר גם הם סבבו סביב הנושא של טראומה והחלמה ממנה והיו בעלי זיקה לטבע ובעלי החיים".

"אח שלי גיבור" החל למעשה כפרויקט קבוצתי שיזם אנוש כסל, לאחר שיצא לטיול תרמילאים בנפאל עם אחיו חנן, שנולד עם תסמונת דאון. אל כסל חבר בהמשך מדריך הטיולים איתמר פלג. "כשאני הגעתי הם כבר ידעו שהם יוצאים להודו", מסביר ניר, "היו להם פנטזיות שגם ייעשה על זה סרט, אבל הם לא מצאו את האדם הנכון. אמרתי להם שאשמח להצטרף אליהם, הם ראו את הסרטים הקודמים שלי, ואמרו: 'יאללה, נראה לנו מתאים'".

מה היה בסיפור שגרם לך לרצות להסריט אותו?

"אני לא יודע כמה זה קשור, אבל בכיתה שלי בקיבוץ הייתה ילדה עם תסמונת דאון. היא הייתה איתי לא רק בכיתה אלא גם ב'שישייה' – שישה ילדים שיש עליהם שתיים-שלוש מטפלות – וזה אומר לגור איתה מגיל אפס עד גיל שש עשרה, כך שכל הנושא של תסמונת דאון לא היה זר לי. ואז נחשפתי לסיפור של אנוש ואחיו חנן דרך כתבת טלוויזיה, והרגשתי שיש פה כל הרכיבים שמעניינים אותי: הודו, מסע, אנשים מיוחדים שרוצים לעבור תהליך, סיפורים לא פתורים שיש להם פוטנציאל להיפתר. אמרתי: 'בוא ננסה'".

מה יש ביצירה הדוקומנטרית שמצד אחד גורם לך להתחבר לסיפור, ומצד אחר מסייע למושא הצילום לעבד את הטראומה שלו?

"אני רואה מול העיניים שלי משולש: הגיבור – הבמאי – הקהל. הסרטים הדוקומנטריים שאני עושה הם סרטים שבהם הגיבור הוא בדרך כלל אנטי-גיבור, אנדרדוג שמתמודד עם הקושי שלו וחושף אותו לאט לאט בפני הצופה. בכך הוא יוצר הזדהות: כולנו אנדרדוגים, כולנו נחווה בחיינו קושי וכאב ושבר. אני אוהב להיות במקומות האלה, בעיניי מתגלה בהם הרוח האמיתית של האדם. כשאני בוחר פרויקט אני מחפש שיהיה בו שינוי. באופן כללי, מה שמניע את הקהל בסרט דוקומנטרי היא התחושה שמתחולל שינוי מול עיניו, שינוי אמיתי. בנוסף, עולם הטבע מושך אותי. אני פשוט אוהב להיות במקומות שבהם הנוכחות של הטבע היא גדולה וחזקה, כזו ששמה את האדם בפרופורציות, וקצת מקטינה את האגו של כולם, גם שלי. דווקא המקומות האלה, שאין לי בהם שליטה, הם אלה שבהם אני מרגיש מאוד חי".

מעניין, בדרך כלל מקור המשיכה של אנשים לטבע הוא היופי שלו, ולאו דווקא היכולת שלו לגמד אותם, כמעט אפילו להשפיל אותם.

"גם וגם. כשאתה בים, הוא יכול להיות הדבר הכי יפה בעולם, וחצי שעה אחרי זה הוא יכול להיות הדבר הכי אכזרי בעולם וברגע אחד הכול מתהפך עליך. זה לא שאני לא אוהב להיות בשליטה, אני כמו כולם רוצה להיות בשליטה, זה האוטומט שלי, אבל בסופו של יום לנסות להיות בשליטה זה בזבוז זמן – אין לנו שליטה. בעשייה של סרטים דוקומנטריים אני חופר לתוך הדבר הזה כל כך חזק, שזה מחבר אותי לחלקים הטובים שבי, אלה שבהם האגו פחות שולט והפחד פחות שולט. כשאתה עומד מול דוב במרחק של מטר וחצי, אין זמן לפחד, אתה פשוט מתנהל בתוך סיטואציה הישרדותית של להגיב כמו שצריך למה שקורה, ואתה הכי ברגע שאפשר".

אתה מכור לריגוש הזה?

"זה לא חייב להיות משהו מסוכן שמוביל למקום של התמכרות, זה יכול להיות לקרות גם בקשר עם בנאדם. זו לא ההתמכרות לסכנה, אלא התחושה שאני נמצא ביצירה והמודעות למה שאני חווה. הלוואי שהייתי יכול להיות מאה אחוז בחוויה הזו של ליצור. לצערי הרב, שבעים אחוז מהעבודה שלי היא בכלל לא יצירה, אלא שיווק ומכירה וגיוס כספים וניהול תקציבים. בעצם מה שאני עושה זה סטארט-אפ, רק שהאקזיטים הם מאוד קטנים באופן יחסי".

לפני שצפיתי בסרט חשבתי לעצמי שהאתגר הכי גדול בלספר כזה סיפור הוא להצליח לעשות זאת בלי לעורר בצופים רחמים, אלא להציג בגובה העיניים אנשים עם תסמונת דאון.

"ודאי שהייתי מודע לסכנה הזו, וידעתי שזה בור שאני לא רוצה ליפול אליו, אבל לא ניסיתי לטפל בזה באופן מלאכותי. אני באמת מאמין שלאנשים האלה יש מה ללמד אותנו, ושיש להם תכונות אנושיות שכולנו יכולים להתקנא בהן. כשאני מתמלא בהערכה ובאהבה לדמויות שלי, זה עובר גם לסרט. אם מישהו יקרא את התיאור הקצר של הסרט ויחליט שהוא לא רוצה לראות את הסרט, כי זה נשמע לו כמו משהו שיש בו רחמים, אז הבעיה היא אצלו, לא אצלי".

עד כמה האחים היו מודעים למצלמות או לחלופין, עד כמה הם התנהגו בטבעיות כאילו אין סביבם צוות צילום?

"הם היו מודעים לנוכחות שלנו שם, זה ברור, אבל אני לא עובד עם מצלמות ענקיות ועם צוות גדול. היינו שם בסך הכול שלושה חבר'ה, רוב הזמן שני צלמים – כל אחד יודע לעשות בעצמו סאונד ולצלם, כל אחד מתמקד בזוג אחד, ועונדים להם מיקרופונים לצוואר, כך שאפשר לצלם אותם מרחוק. עוזרים להם לעלות כשקשה, נותנים להם מים כשצריך, לוקחים מהם מים כשצמאים, ישנים איתם, אוכלים איתם, הופכים להיות לגמרי חלק מהקבוצה; מדברים איתם אוף-קאמרה כשהם רוצים, מכבדים אותם, רוצים בטובתם, וגם – מנסים להסביר להם איך המצלמה היא כלי שיכול לעזור להם לעבד את הסיפור שלהם ולספר אותו באופן יותר מדויק. אולי הדוגמה הכי טובה לאופן שבו הגיבור מבין את זה היא בחורה בשם אסנת. למעשה, כמעט כל מה שהיא סיפרה בסרט בווייס אובר – והיא סיפרה דברים לא פשוטים – צולם בכלל בארץ אחרי שחזרנו. היא התקשרה אליי ואמרה לי: 'אני חושבת שהסיפור שלי לא סופר עד הסוף, בוא ניפגש שוב'. היא פתחה את הדברים שלא נפתחו בהודו, כי היא הבינה את היכולת של הסרט לעזור לה לנסח לעצמה ולשאר העולם את הסיפור שלה, ולסגור מעגל".

הסרט גרם לי לתהות לגבי אותם מצבים בחיים שבהם, כמו שאחד האחים מנסח בסרט, 'כולם גדלים ואתה נשאר באותו מקום'. בתפיסה הנורמטיבית זה נחשב לפסול, מצופה ממך כל הזמן להיות בתנועה, להתקדם לאנשהו, אבל בעצם, בתקיעות הזו יש גם יתרונות.

"כן. אם תשים לב, בכל פעם שיש בסרט איזה רגע של סתימת אנרגיה או קושי בלתי פתור, מי שנחלץ לעזרה הם האחים עם תסמונת דאון. למשל, כשגולן אומר להראל אחרי רגע לא קל ביניהם: 'אני אוהב אותך'. מה צריך יותר בנאדם? כמה פעמים אנחנו תקועים בתוך סיטואציות קשות – עם בני הזוג שלנו, עם ההורים שלנו, עם האחים שלנו – שכל מה שצריך זה להסתכל לאחר בעיניים ולהגיד לו: 'אני אוהב אותך'. הלוואי שהייתי מסוגל לעשות את זה כמוהם – כל הזמן ובלי קשר למה היה קודם. זה כמו הילד שאומר 'המלך הוא עירום', אבל לא במובן הזה אלא במובן האחר: 'בואו תסתכלו רגע על החיים, בואו תראו כמה המלך יפה כשהוא עירום'. הם מלאים בחמלה ובאהבת אדם, וזה משהו שמאוד חסר בעולם שלנו".

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

ראיון עם יריב מוזר, יוצר הסרט "בן גוריון, אפילוג"

ראיון עם יריב מוזר, יוצר הסרט "בן גוריון, אפילוג"

מאת: דלית גבירצמן

מת אב ומת אלול, הקיץ תם, ורוחות הסתיו מביאות איתן לעמק הסיליקון את פסטיבל הסרטים היהודי. מזה השנה ה-26 שמגיעים אלינו שלל סרטים איכותיים מכל העולם, סרטים ישראליים מצליחים, סרטי דוקו, קומדיות ודרמות משפחתיות, סרטי מסע ועוד ועוד – פסיפס מרהיב של יצירה קולנועית במיטבה. בדיוק במרווח הנשימה הקצר שבין התקופה העמוסה של החגים היהודיים לקלחת החגים האמריקאים, אנו זוכים לאתנחתא תרבותית מרעננת. כל הסרטים בפסטיבל מוצגים ממש כאן, בפאלו אלטו ובסרטוגה, החל מה-21 באוקטובר ועד ל-12 בנובמבר.

השנה, כולל הפסטיבל סרטים נפלאים כמו הסרט ״לא פה, לא שם״ (In Between) שהיה מועמד ב-12 קטגוריות בפרסי אופיר לשנת 2017 ושזכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, סירטה המקסים של  שלומית נחמה ״ישמח חתני״ (The Women’s Balcony) שהיה מועמד ל-5 פרסי אופיר, ״לב שקט מאוד״ שזיכה את אניה בוקשטיין במועמדות לפרס אופיר על משחקה בסרט ועוד רבים וטובים.

צילום: דוד מרקס

אבל הפעם, רציתי להפנות את הזרקור שלי דווקא לסרט האחרון שיככב בהקרנה של ערב הסגירה. הסרט ״בן גוריון, אפילוג״ הוא מבחינתי, בחזקת ה-קינוח ה-רשמי של הפסטיבל השנה. היהלום שבכתר, אם תרצו, זכה לפני מספר שבועות בפרס אופיר לשנת 2017 עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר. לשמחתי הרבה, זכיתי אף לפגוש לראיון אישי את יריב מוזר , במאי ומפיק הסרט. מוזר בן ה-39 סיים בהצטיינות את החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בשנת 2006 הוא ביים את הסרט "המלחמה הראשונה שלי", על ההתנסות האישית שלו במלחמת לבנון השנייה וב-2012 הוא ביים את הסרט התיעודי המצוין "גברים בלתי נראים" על הומוסקסואלים פלסטינים. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל דוקאביב ובפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי של סן פרנסיסקו. סרטו העלילתי הראשון "שבלולים בגשם״ עלה לאקרנים בשנת 2013, והיה לסרט הפותח של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה.

יריב הוא בחור מקסים, פתוח וחייכן, איש שיחה נעים, רהוט ומעניין. אך יותר מכול, הרשימה אותי האופטימיות שלו, והעובדה שהוא בא ממקום של אהבה.

– ראשית, ברכות על הזכייה בפרס אופיר. איך זה מרגיש לקבל הכרה והערכה כה רבה על הסרט ״בן גוריון, אפילוג״?

״תודה רבה. אני חייב להגיד שיחד עם כל ההכרה וההערכה שהסרט זכה להן, אני תמיד מסתכל קדימה. אני לא בן אדם שנוהג לנוח על זרי הדפנה, אלא תמיד מסתכל הלאה אל הפרויקטים הבאים שאני רוצה לממש.״

– האם אתה מזהה איזה קו מנחה שעובר כחוט השני בין כל הסרטים שלך, ובעיקר אלו התיעודיים?

״אני חושב שהם תמיד איכשהו קשורים אלי, באופן אישי. גם את בן גוריון אני מקשר למשפחה שגדלתי בה, לסבא וסבתא שלי משני הצדדים, לזה שבן גוריון ומפא״י היו תמיד דבר מאוד חזק בבית. כל הסרטים האחרים שלי ״גברים בלתי נראים״ ״שבלולים בגשם״ ו״המלחמה הראשונה שלי״, כולם מרכיבים את הזהות המגוונת שלי.

יריב מוזר. צילום: מוטי מילרוד

– אתה ידוע כבמאי, תסריטאי ומפיק סרטים. איזה מבין שלושת הכובעים אתה הכי נהנה לחבוש?

״עכשיו אני אולי אפתיע אותך, כי הדבר שאני הכי נהנה לעשות, זה לכתוב. זה דורש ממני הכי הרבה משאבים של זמן, פניות וריכוז, וזה מאוד קשה לי כשאני בתוך העשייה. לכן זה הדבר שמוסט הצידה, אבל זה גם הדבר שאני הכי נהנה לעשות והכי רוצה להגיע אליו.״

– מה הביא אותך מלכתחילה אל עולם הקולנוע?

״זה היה חלום או שאיפה חזקה מגיל מאוד צעיר. אני זוכר את עצמי מגיל ארבע, ואימא שלי יכולה להעיד על כך, שתמיד היה בי משהו שנמשך לשאו ביזנס. החל מהאהבה למסך הקטן, לטלוויזיה, שהיתה אז בחיתוליה, ולסרטים, לקולנוע ולמצלמה שתמיד הסתובבתי איתה ותיעדתי.״

– ואיפה היתה הפנייה לרחוב דוקו?

״מעולם לא חשבתי שאעשה סרטים דוקומנטריים. אחרי שסיימתי את לימודי הקולנוע באוניברסיטה, קיבלתי הצעת עבודה מאריק ברנשטיין להיות מפיק ראשי של ״עלמה הפקות״, ואריק התמחה בעיקר בקולנוע תיעודי. עניין אותי מאוד לעשות משהו איכותי ולא להישאב לעולמות הריאליטי, אז פשוט נכנסתי לעולם הדוקו. כשגוייסתי למלחמת לבנון השניה לקחתי איתי, כמו תמיד, את המצלמה ותיעדתי את מה שהפך להיות הסרט התיעודי הראשון שלי ״המלחמה הראשונה שלי״.

–  מה בעיניך מבדיל סרטים דוקומנטריים מסתם כתבות עיתונאיות?

״אני חושב שהדבר המרכזי הוא, שיש בהם נקודת מבט של יוצר שבא להגיד משהו על העולם. אני לא מאמין באובייקטיביות בכלל, אבל אם לעיתונות יש לכאורה איזו יומרה לאובייקטיביות והעיתונאי כביכול בא להציג את האמת המוחלטת, הרי שאמנות הקולנוע התיעודי, שהיא חלק מאמנות הסיפור הקולנועי בכלל, באה לספר סיפור מנקודת מבט אישית. לו מישהו אחר היה בא לספר את הסיפור על בן גוריון הוא בטוח היה מציג משהו אחר לגמרי. זה הכוח של אמנות הקולנוע התיעודי, ובגלל זה אפשר לגרום לשינוי ולהביא אנשים להזדהות ולהסתכל אחרת על העולם, לטוב ולרע. אני מאמין בטוב.״

– מה היה הדבר הכי מפתיע שקרה לך במסע עם הסרט הזה?

״שני דברים מפתיעים קרו. האחד, לפני שבועיים כשזכינו בפרס האקדמיה. הזכייה בפרס אופיר באה לי כהפתעה מוחלטת וכנגד כל הציפיות. הזכייה היתה רגע כל כך מפתיע, ששכחתי להודות להמון אנשים. הדבר השני היה כשמצאנו את סלילי הסאונד האבודים של הראיון. זה גם היה כנגד כל הסיכויים, בעיקר משום שכל הזמן, זה היה מתחת לאף שלי. כשמצאתי אותם זה היה אחד הרגעים המאושרים ביותר.״

״בן גוריון, אפילוג״ הוא הסרט התיעודי הכי מדובר והכי מצליח כיום בארץ. הוא מבוסס על ראיון נדיר שנערך עם ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון בשנת 1968, כשה״זקן״ היה בן 82. ההתחקות אחר סלילי הקול של הראיון יכולים לשמש עלילה לסרט בלשי בפני עצמו, אך התוצאה היא מסמך נדיר, מרגש ומעורר מחשבה. המנהיג נמוך הקומה והנמרץ להפליא מתגלה במלוא גדולתו. הוא צלול להפליא, רהוט, רטרוספקטיבי ותשובותיו רלבנטיות היום, אולי אף יותר משהיו בשעה שהוקלטו.

צילום: דוד מרקס

– הסרט הוא אוצר בלום, וכל מי שצפה בו נשבה בקסמו. מתי הבנתם שעליתם על אוצר?

״זה משהו שרק בעריכה, כשישבנו מול החומרים והתחלנו להקשיב להם, היו רגעים שעברה בנו צמרמורת. אלו היו רגעי התרגשות מאוד גדולה שרק יעל (יעל פרלוב, העורכת והמפיקה של הסרט) ואני חווינו בחדר העריכה. שנינו עברנו לשדה בוקר בזמן עריכת הסרט, שם התבודדנו, וזה היה מאוד עוצמתי לשמוע דווקא שם את הראיון. כשהקשבנו לראיון בפעמים הראשונות, היו לנו ממש דמעות בעיניים, וכשיש לך דמעות בעיניים – אתה יודע שאלו יהיו רגעים שתילחם כדי שימצאו את דרכם אל תוך הסרט. הסרט בנוי כמארג של המון קטעים שלא היה בהם שום סדר. לכאורה, זה נראה כאילו הכול היה שם, אבל אין שום קשר בין המוצר הסופי לתפזורת הכאוטית שקיבלנו. אלו היו שש שעות של סאונד ולתוך זה הוספנו עוד מאה שעות של סרטי ארכיון בכל רחבי העולם. את כל זה צריך היה להכניס לתוך איזשהו מבנה קוהרנטי, וזה לקח שמונה חודשים של עריכה והרבה ניסוי וטעייה.״

– איך בכלל מחליטים מה ייכנס לסרט ומה יישאר על שולחן העריכה?

״בהתחלה יש באמת תחושה אינטואיטיבית של משהו חזק שקיים בחומרים, שמדבר ונוגע בך ומרגש. ההתרגשות הזאת היא כבר איזשהו סימן. ברמה יותר עמוקה, הסרט הזה הוא לא סתם סרט נוסטלגי או עוד ביוגרפיה על בן גוריון. יש פה מנהיג שיושב בערוב ימיו ובדלת אמותיו, שם בשדה בוקר, ומסתכל על העתיד ויש לו מה להגיד. כאשר אתה צופה בסרט, אתה לא מפסיק לחשוב על החיים שלנו כאן ועכשיו. זאת בעצם העוצמה של הסרט הזה, שיש בו חזרה לנושאים שמתכתבים עם מה שקורה היום. כולל השאלות הפוליטיות, שלצערנו, הן אותן השאלות גם היום. את מה שנשאר בחוץ נעלה לאינטרנט לפי נושאים, כך שכולם יוכלו לראות הכול. אני לא חושב שנשארו דברים הרי-גורל, אלא הרחבות וירידה לפרטים על נושאים שעלו בראיון.״

– דיברת על כך שהסרט הוא מעין מצפן, ואני דווקא יצאתי בתחושה שאנחנו קצת יותר אבודים היום. היו לי גם הרבה רגעים עצובים של ריאליזציה, ובעיקר על כך שלא קיימים יותר מנהיגים בעלי שיעור קומה כפי שהיה בן גוריון.

״יש משהו מאוד חזק שבן גוריון הביא איתו עם הקישור לתנ״ך לא כספר דתי, אלא כספר הסטורי, ויותר מזה, כספר ערכי-מוסרי. הוא ממש משתמש בו כדי לתת סט של ערכים שעל פיהם אנחנו צריכים לנהוג. פתאום הדברים נראים נורא ברורים וצלולים. אני מסכים איתך, שאלו דברים שאנחנו לא שומעים מההנהגה שלנו כיום. אני משתמש בעוד דימוי – אולי כי אני ניפגש עם הרבה חיילים – של כיול כוונות. הספינה קצת איבדה את הדרך שלה ואתה מנסה להראות כיצד יש לכייל את הכוונות כדי שנראה את הכיוון אליו יש ללכת. מהבחינה הזאת, אני חושב שזה דווקא סרט אופטימי, ויש הרבה סיבות שאפשר עוד להאמין שנגיע לשם. אני מסתובב המון עם הסרט ויש משהו מאוד חזק במפגשים עם הקהל בארץ. לשמחתי הרבה, הסרט חצה קהלים והוא לא נתפס כסרט ימני או שמאלני. בבן גוריון יש משהו מאחד ולכן נוהרים לראות אותו.״

– ואולי בעצם, זה אומר משהו עלי? ממקומי בניכר, הדברים נראים קצת מדאיגים…

״גם בארץ רוב התגובות היו כאלה כמו שלך, של דכדוך ודאגה ועצבות אבל אני באופן אישי, רוצה להיות נאמן למורשת של בן גוריון, שתמיד שמרה על נימה של אופטימיות. זאת גם הסיבה שלא בחרנו לסיים את הסרט בלוויה שלו, שהתרחשה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מבחינתנו, אם היינו מסיימים כך את הסרט זה היה עוד יותר קודר וקשה. הכוונה היתה להיות נאמנים לנימה האופטימית שלו.״

איך אתה מסביר את ההצלחה של אפילוג? מה יש בראיון משנת 68׳ שעדיין אנשים מוצאים בו עניין?

״צריך להבין שזה לא היה ראיון עיתונאי, אלא יוזמה של אנשים פרטיים שבאו ממקום מאוד מכבד, מוקיר ומעריך, ומתוך רצון להפוך את הראיון הזה למשהו אינטימי. הם באו אליו לשדה בוקר, עיצבו את החדר כמו המשרד שלו, המראיין הוא ד״ר קלינטון ביילי שהיה בחור צעיר ובן טיפוחיו שעבר לגור במדרשה, ולא סתם עיתונאי. הקשר החזק של הקהל לסרט נוצר משום שכל מה שנאמר שם מאוד רלוונטי לחיים שלנו ומאוד חסר בשיח של היום.״

– יש משהו מפעים בצפייה בבן גוריון האדם. הוא מתגלה לא רק כמנהיג דגול, אלא גם כאדם חושב, משכיל ובעל חוש הומור. מה הרשים אותך, באופן אישי, בדמותו של בן גוריון?

״קודם כל, זכיתי להכיר לראשונה את בן גוריון האיש. אני מדור שבשבילו דוד בן גוריון היה רק תמונה על הקיר, ושהקול שלו הדהד בהכרזת העצמאות, וחוץ מזה, אתה לא יודע עליו כלום. אז קודם כל, החוויה החזקה ביותר היתה לגלות את הבן אדם. דבר שני, היה המסר שלו של ״ואהבת לרעך כמוך״. לראות מנהיג שכל הזמן חוזר לערכים של שלום, שוויון, צדק וזכויות אדם. הדברים הכי בסיסיים של הערכה בין בני אדם, היה מבחינתי הדבר הכי חזק שיצא ממנו.״

– שעשע אותי הנאום שבו בן גוריון מודה על ה״ברכה המפוקפקת״ שהביא איתו מכשיר הטלפון.  נדמה שהאיש הקדים את זמנו ביותר ממובן אחד.

״זה נכון, ואתה גם רואה בן אדם שהחומר אצלו היה non issue. זאת אומרת, זה פשוט לא היה קיים בספקטרום של האידאלים שלו. זה לא עניין אותו, לא אוכל ולא רכוש, לא בגדים ואפילו לא הספרים. את הכול הוא ציווה לתת למדינה עבור האזרחים. האיש הזה באמת היה מנותק מכל חומרנות.״

– אחרי הצפייה, נשארו איתי כמה רגעים בלתי נשכחים. למשל, כשהוא מודה שעדיין לא הגשמנו את חזון הנביאים ולא הפכנו עדיין לעם סגולה, וגם כשהוא מציין בסוף הראיון שנותרו עוד עשר דקות…

״באופן אישי, בקטע הזה יש גם נימה של עצבות. הוא היה מאוד לבד, כי זה היה ארבעה חודשים בלבד אחרי שפולה נפטרה. בן גוריון היה אחד האנשים שבאמת כל דקה היתה חשובה לו, והוא הקדיש כל דקה מזמנו לקריאה או לכתיבה. הוא לא היה אדם שנהג לבזבז זמן על שיחות חולין, אבל אתה מרגיש שהיה שם משהו בתשומת הלב שהוא קיבל פתאום, בזה שהגיעו ארבעים איש ובנו אולפן וכולם סביבו, ואתה מבין כמה לבד הוא היה, גם גאוגרפית ופיזית וגם מבחינה אישית ואנושית.״

– לו היית פוגש את דויד בן גוריון…

הייתי שואל אותו כמה שאלות שמאוד הייתי רוצה לשמוע את ההתייחסות שלו אליהן, ולצערי לא מצאתי את זה בחומרים. למשל, על פרשת אלטלנה. זאת היתה בעיני אחת מההחלטות האמיצות שהוא קיבל, הכי מרחיקות לכת ונועזות.

– האם יש איזו שאלה שתמיד רצית שישאלו אותך בראיון ולא שאלו עד היום?

״אני חייב להגיד שאת שאלת את השאלות הכי מקוריות ששאלו אותי מזה הרבה זמן. זה היה אחד מהראיונות הכי מהנים שהיו לי.״

אמרתי לכם שהוא בחור מקסים. וכל מה שנותר לי, הוא להזמין אתכם להצטרף אלי ב-12 בנובמבר להקרנה מיוחדת של הסרט ״בן גוריון, אפילוג״ שתלווה במפגש עם יריב מוזר ואלון בן גוריון, הנכד של, בשעה שש בערב ב-OFJCC בפאלו אלטו. נתראה בערב בפתיחה של הפסטיבל במוצאי שבת הקרובה! לפרטים

שבת שלום,

דלית