פרשת בֹּא: השינוי יבוא עם עשייה מתמדת

פרשת בֹּא: השינוי יבוא עם עשייה מתמדת

מאת: חני מבורך

מאז היותי נערה אהבתי את סיפורי התנ"ך. התמזל מזלי ופגשתי בכמה מורות נהדרות לתנ"ך שגרמו לי להתאהב בסיפורים ובעיקר בפרשנות שלהם (ואפילו לעשות חמש יחידות בגרות בתנ"ך. כן יש דבר כזה). כשהתיישבתי לקרוא את פרשת בֹּא, פרשה יפה על סיפור יציאת מצרים, נתקפתי זעזוע נוכח תיאורי השחיטה וההרג. הפרשה מלאה בתיאורים מזוויעים של הקרבת קורבנות, שחיטה, מריחת הדם (הטבעונית שבי הזדעקה) שלא לדבר על מכת הבכורות האכזרית שהקפיצה את היצר האימהי שלי.

כל אלה לא איפשרו לי לשבת לכתוב וכבר כמעט ובקשתי מיעל יחיאלי להזדכות על הפרשה. יעל מצידה דחתה את בקשתי בנימוס, אבל הציעה לי להביא את הביקורת לתוך הפרשנות. אז ניסיתי שוב והפעם הצלחתי לראות מימד אחר של הסיפור שמסתתר בתוך פרשה מרתקת זו, פרשה שבה כל סיפורי המכות, השחיטה והפירוטכניקה עלולים בטעות להסוות את הרעיון המרכזי. יש כאן סיפור מרתק על טרנספורמציה, התהוות וגאולה.

אז מוכנים? בואו נצלול לפרשת בֹּא והסיפור המכונן של יציאת מצרים. 

פרשת בֹּא היא הפרשה השלישית בספר שמות, שמספרת על שלוש המכות האחרונות (והאכזריות ביותר) שהטיל אלוהים על המצרים וכן על ההכנות הנדרשות לקראת יציאה למסע ארוך ולא ידוע, שמוכר לכולנו כיציאת מצרים. מסע כזה דורש מנהיג, גיבוש ומוכנות נפשית. זהו לא אירוע של יום אחד אלא תהליך, ואת התהליך הזה עובר קודם כל משה. וגם העם. כל אחד את התהליך שלו כפי שנראה מיד. 

הפרשה נפתחת במילים "ויֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה". אלוהים מצווה על משה לבוא (שוב) אל פרעה כדי שזה ישלח את בני ישראל מארץ מצרים. אם פרעה יסרב, זה יעלה למצרים בעוד שלוש מכות כואבות.

אלוהים גם אומר למשה (באגביות): "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ." כלומר, מצד אחד, אלוהים מצפה שפרעה יתקפל תחת כל המכות ומצד שני, אלוהים הוא זה ש"מקשיח את ליבו" של פרעה, ופרעה לא ניכנע. אלוהים שולח את משה לשכנע ולבצע משימות רבות, וכִּשְׁמָהּ של הפרשה, משה בא והולך, הולך ובא.

אז למה לשגע את משה, אני שואלת?

משה הוא מנהיג בהתהוות, שאמור עכשיו לצאת למסע חייו ולהוביל את בני ישראל במדבר (הוא עדיין לא יודע שזה יקח ארבעים שנה). אלוהים מכשיר אותו לתפקיד, ומעמיד בפניו התמודדויות לא פשוטות בהם משה צריך להשחיז את יכולות ההנהגה שלו ולחזק את האמונה העצמית. 

אלוהים לא מקל על משה (מקשיח את לב פרעה, כבר אמרנו) כי משה צריך לעבור תהליך. משה צריך להרגיש בלב (וברגליים) שהוא ראוי להיות מנהיג. וכשבטחונו של משה עולה, כך גם קרנו עולה בקרב בני ישראל: "וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם". 

ואז עוברים לשלב הבא. כאשר יש מנהיג, הגיע העת להכשיר את המונהגים.

הפרשה ממשיכה כשמשה מספר לזקני ישראל על מה שצפוי לקרות לאחר המכה האחרונה, מכת בכורות. בני ישראל, כולל ילדים, בעלי החיים, יארזו הכל (כולל הסרוויסים מהחתונה) וינוסו מארץ מצרים. משה מפרט להם את כל המטלות וההערכויות שעליהם לבצע טרום היציאה. 

וכך בני ישראל מוצאים את עצמם עמלים ללא הפסקה באריזות והכנות לקראת המסע. 

הם נדרשים לשחוט שה צעיר "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ." לשחוט אותו, ולמרוח את הדם על המשקופים. (ואני שואלת למה דווקא שה ולמה דווקא דם? למה לא בוץ?). וההכנות ממשיכות, הם נדרשים לצלות את הבשר, ולאכול אותו, בחופזה, כשחגורתם על מותניהם ונעליהם על רגליהם (למה שיהיה נוח?) ועוד ועוד משימות אינסופיות לקראת היציאה.

אני קוראת את הפרשה, ומרגישה שגם אני נכנסת לאיזה טראנס. לפסוקים יש טמפו מהיר, מלא בפעלים ובמילות של עשייה: 'לקחתם', 'טבלתם', 'עשיתם' ועוד ועוד. 

מדוע בעצם בני ישראל נדרשים לבצע כל כך הרבה הכנות? 

בפרשה הזו קורה תהליך נוסף, גדול יותר. לידה של עם.

בני ישראל אמורים להפוך בן לילה מעבדים לבני חורין, מנתינים לאדונים לגורלם, מפרטים לקבוצה. לעם, שיוצא למסע עצמאי להצלתו וגאולתו.

ממש כמו בלידה, בה התינוק דוחף את דרכו החוצה, גם בני ישראל נדרשים לחלץ את עצמם, להתאמץ בקושי, בלחץ ובעשייה על מנת שיעברו טרנספורמציה, יעריכו את הפיכתם לבני-חורין, ויתהוו בעתיד לעם.

שוב אני נפעמת מכמה המסרים הם מדויקים ועל-זמניים. כל שינוי דורש תהליך של התנסות ולימוד. וכל הסתגלות לשינוי לוקחת זמן. אין קיצורי דרך. צעדים צעדים. 

לסיכום, משה עובר תהליך תוך עשיה רצופה ולא קלה כדי להפוך למנהיג החשוב שהוא. בני ישראל עוברים תהליך, שמתחיל בטירונות המזורזת הזו שמשה מעביר אותם ומכין אותם לקראת הקשיים הרבים שהם עוד יצטרכו להתמודד איתם במדבר. התהליך הזה עוד ימשך ויקח זמן עד שיושלם. עוד צפויים למשה מבחני מנהיגות בהמשך, וגם לבני ישראל עוד יהיו מעידות עד שיהיו ראויים לקבל את התואר עם, אבל כאן זה מתחיל. הכנה לשינוי שמבוססת על עשייה מתמדת. 

גם היום, בתקופה מטורפת זו, אנו נאלצים להסתגל לשינויים עצומים. ואיך אנחנו מסתגלים? בעשייה! יש כאלה שאופים לחמים, יש כאלה שמטפחים גינות, ויש כאלה שכותבות על פרשת השבוע.

שבת שלום. 

פרשת וארא: על מכות מצרים והתועלת שבעונש קולקטיבי

פרשת וארא: על מכות מצרים והתועלת שבעונש קולקטיבי

מאת: ליטל רז

פרשת וארא הינה הפרשה השנייה בספר שמות (פרקים ו'-ט') המספרת על הבטחת אלוהים להוצאת העם ממצרים. מתואר בה סיפור מטה אהרון ההופך לנחש, סיפור שבע מכות מצרים הראשונות ובסופה מתוארת ההתחלה של יציאת מצרים – הסיפור המכונן של העם היהודי.

המכה השביעית במצרים. ציורו של ג'ון מרטין (1823)

במהלך הפרשה ניתן לראות שמכות מצרים מופיעות ונעלמות בהתאם לרצון ה'. כאשר באה המכה, פרעה מבטיח לשלוח את ישראל מארצו וכאשר המכה נשכחת ומגיעה רווחה – פרעה מתחרט. וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם. פעם אחר פעם ה' מקשה את לב פרעה והוא לא מסכים לשלוח את ישראל ממצרים. סקירת מכות מצרים העלתה בי הרבה מחשבות על הקשר בין עונש ושכר, הרהורים על פרט מול חברה ושאלת השאלות: מדוע נענשו המצרים כולם במכות כה קשות וכה הרבה פעמים, האם לא היה מספיק להוציא את ישראל ממצרים? האם לא היה די במכה אחת? אולי שתיים? למה העונש הקולקטיבי והגורף הזה היה דרוש? האם בסופו של דבר העונש האיום הזה השיג את הלמידה שהתכוון ה' שנלמד?

תוך שאני קוראת את המילים ומציירת בדמיוני את סיפורי המכות, עצרתי לחשוב על הקונספט של ענישה קולקטיבית. ראשית, בני ישראל חיים בעבדות ממושכת של 400! שנה (האם ה' לא יכול היה לחסוך כמה שנים והרבה סבל?), ואחר כך נענשו המצרים בעשרת מכות מצרים. הרהוריי הביאו אותי לחשוב באילו תחנות חיי נענשתי אני רק בגין היותי חלק מקולקטיב.

Photo by istock/evgenyatamanenko

גדלתי והתחנכתי בקיבוץ, בו לעיתים קבוצת ילדים שלמה הייתה נענשת בעקבות מעשה של כמה ילדים בודדים מתוכה. אני זוכרת שאפילו כילדה התקוממתי למול חוסר הצדק. כל הזמן דיברו על טובת הרוב ופתאום מתעקשים דווקא על כשלון היחיד? זו היתה דרכו של הקיבוץ לעצב את חבריו ולהטביע את ערכי המוסר והצדק הקיבוצי. הכלל והחברה היו במרכז, ולא הפרטים הבודדים. היום אני מבינה עד כמה העונשים הקולקטיביים הללו נצרבו בי ונשארו עימי עד היום. אני זוכרת בבהירות מה היה המקרה ואיך נענשנו כאילו זה קרה רק אתמול. ענישה קולקטיבית הביאה לשינוי בהתנהגויות, אבל לא בצורה אליה כיוונו נותני העונש. המקרים זכורים לי וגם העונשים, אבל הזיכרון והלמידה שנותרו עימי היום הם בעיקר תחושות של אי צדק ותוכחה. יש ספק אמיתי אם הייתי זוכרת כל אלה לולא אותו העונש, אבל נראה לי כי יש דרכים טובות ממנו לקדם למידה ולעצב התנהגות.

הצומת הבא בחיי שם נתקלתי בענישה קולקטיבית היה בצבא. האוהל לא היה נקי וכל המחלקה נענשה במסדר חוזר, אני לא רצתי מספיק מהר והכיתה שלי נדרשה לרוץ שוב "בשביל ליטל"… כאן זכורה לי בעיקר המבוכה הגדולה. התביישתי והובכתי שאחרות נענשות בגיני, אך העונש לא הביא ללמידה המיוחלת על ידי המ"מית שלי. לא למדתי לרוץ מהר יותר ובטוח שלא למדתי ליהנות מפעילות ספורטיבית הכוללת ריצה.

היום אני גננת ועובדת עם ילדים בגילאי 3 ו-4 ונדרשת יום יום לחנך, לגדל ולעצב את הדור הצעיר להיות מוסרי, טוב וסקרן יותר. ללמד את הילדים להבדיל בין טוב ורע, לגדלם להיות אדיבים וטובים וכמובן לחזקם כך שיאמינו בערך עצמם ויכולותיהם. ישנן גישות חינוכיות המלמדות שעונש לכלל הקבוצה הינו הכרחי ללימוד ערבות הדדית ולגדילה של כל הפרטים שבקבוצה. אני, בניגוד להם, מאמינה שחיזוק החיובי והדגשת הטוב האישי של כל ילד יעילים פי עשרות מונים מענישה קולקטיבית. עונש קולקטיבי הוא כללי ולא אישי ומלווה בתחושות גימוד, תסכול וכעס. חיזוק חיובי המתייחס ישירות לילד מעצים את תחושת הערך העצמי של הילד ומלמד אותו לזהות את הטוב והחיובי שבו. הילד מרגיש שהוא יחיד ומיוחד ושיש בו תכונות וכישורים חיוביים שיתרמו גם לו עצמו וגם לחברה בה הוא חי. לדעתי, ככל שנרבה לדבר ולהדגיש את הטוב והחיובי ונחמיא ונדגיש את החוזקות שבנו, כך נרבה אותם בחיינו ובחיי ילדנו. סבורתני כי לימוד מהו מוסר, צדק ואיך נבדיל בין טוב לרע רצוי לעשות תוך הדגשת החיוב והעצמתו.

וחזרה לסיפורנו – פרעה והמצרים עברו טראומה של איבוד בכוריהם ומשהו בהם נסדק, הם נחלשו לרגע ושחררו את בני ישראל. האם העונש הקולקטיבי של המכות שינה את דרך מחשבתם וגרם להם לקבל את מרות ה'? לא. הם התעשתו מחולשתם הרגעית ושבו לרדוף במרץ אחר היהודים. הם לא המירו דתם למרות שחוו את עוצמת אלוהינו הכול יכול. הענישה הקולקטיבית לא הביאה לשינוי חשיבה מהותי או מוסרי אצל המצרים. ובני ישראל? הם התרשמו מאוד מעוצמתו של ה' והבינו שהנה הגאולה מגיעה ולמרות זאת בהמשך הם בנו את עגל הזהב… ענישה קולקטיבית לא הביאה אותי לרוץ מהר יותר, לא הביאה את פרעה לקבל את מרות ה' ולא הביאה את בני ישראל להאמין בה' בכל לבבם. אז בואו ננסה מחדש, בואו נבחר להדגיש את הטוב, לחזק ולחגוג את החיובי שבנו. בואו נעצב חשיבה ומוסר על ידי עשייה, שיח, בחירה אישית ואחריות ונשאיר את הענישה הקולקטיבית למ"מית שלי… פרשת וארא מזמינה אותנו לחשוב מחדש על הרעיון של עונשים ומה ההשפעה שלהם. הפרשה גרמה לי לבחון מה התועלת של עונש קולקטיבי. כסיפור זה אולי יפה, עוצמתי, תיאטראלי. כמסר חינוכי אני חושבת שזאת לא הדרך.

פרשת שמות: על אובדן ומציאת אמונה ופרדוקס ההגירה

פרשת שמות: על אובדן ומציאת אמונה ופרדוקס ההגירה

מאת: אדם לפיד

פרשת השבוע, פרשת  שמות, מוכרת לנו אולי קצת יותר מאחרות בתורה דרך החיבור הטבורי לחג הפסח ולסיפור המשמעותי ביותר בעיניי של יצירתה ועיצובה של ישראל ממשפחה/שבט לעם.

Photo by iStock/vlastas

בפרשה אנחנו פוגשים את משה, גיבור התורה, ומכאן, ולאורך הספרים הבאים, תסופר לידתו וגדילתו של הנער הזה שהופך להיות המושיע של העם עד הפרידה בספר דברים.

עוד בתור ילד הפליאה אותי, העוצמה והחיוניות של סיפורי התנ״ך. כותבי הסיפורים הבינו את החשיבות של הסיפור ביצירת זהות משותפת, לימוד ערכים ושמירת העם היהודי כעם לדורותיו.

אולי העובדה שהכתיבה בתורה היא כל כך מתומצתת, משאירה כר נרחב לדמיון הקוראים והמספרים להחיות את הדמויות, המקומות, הנופים, האירועים, הקולות ואפילו הריחות שמרתקים ומחברים.

משה מתואר בפרשה שלנו כדמות גיבור קלאסית מעוררת הערכה, הערצה והזדהות. הפרשה מתחילה בתיאור המציאות אליה נולד משה – “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״

משה נולד לתוך עם של עבדים עם גזר דין מוות על ראשו. בזכות חכמתן ותושייתן של אמו ואחותו הוא ניצל, וזכה לגדול בחצר המלוכה, כילד חופשי ומלומד. כבר כאן שתול בגיבור בסיס גנטי חזק ואיתו נטוע מרכיב הסביבה החשוב אשר מאפשר לו לראות ולעשות דברים אחרת. בהמשך, משה מדגים כח, אומץ וחוש צדק מפותח כשהוא הורג מצרי שמכה בעבד עברי, מתערב בריב בין 2 עבריים ומציל את בנות יתרו מהרועים. בהמשך, לומדים על הצד הרך יותר שלו – איש משפחה, מפרנס, צנוע, אשר סובל מפחדים כמו כולם. פחד קיומי מפרעה, פחד מדיבור מול קהל, ואולי יותר מהכל – פחד מכישלון: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם״. ולבסוף, הסיפור מרמז לנו על מאפייני חכמה ואף ערמומיות בניהול משא ומתן עם האלוהים במעמד הסנה הבוער שם משה, בזהירות וביסודיות, חוקר את פרטי המשימה, את מדדי ההצלחה, ואת הכלים הנדרשים כדי לצלוח כפי שהיינו מצפים מכל מנהיג שקול וממולח.

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מה זה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה׃ וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ׃ לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃  וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי״. דוגמא נוספת לערמומיות במשא ומתן מתגלה כשמשה מבקש תחילה מפרעה בסך הכל ״חופשה״ של 3 ימים כדי שהעם יחגוג לאלוהים במדבר.

וזהו… ערבבנו את כל המרכיבים, שמנו בתנור המדברי במדיין עד שמת פרעה והנה הגיבור מוכן לצאת לשלב הבא בסיפור ולהציל את עם ישראל.

כשאני קורא את הפסוקים נראה שהאמונה באלוהים או בדת לא ברורה לגמרי באותה תקופה. אין תורה, הלכה, נראה שיש כמה פעולות של מסורת כמו מילה והעלאת זבחים, וכמה סיפורים על אלוהי אברהם, יצחק ויעקב שמוכרים אולי לזקני העם. בדומה, משה גדל בבית פרעה עם חינוך והשפעה מצרית מעורבת עם משהו מההכרה העברית (כנראה מהמטפלת והמיניקה העבריות). בשלב הזה בסיפור יש תחושה של ריחוק גדול ואובדן אמונה אלוהית. משה דורש הוכחות ממשיות: שם, אותות ומופתים כדי לשכנע את  זקני ישראל שיש אלוהים, שהוא אמיתי, ומשה נשלח מטעמו להושיע את ישראל. מציאת אמונה אלוהית עוד תעבור תהליך ארוך עם עליות ומורדות עד וכולל מעמד הר סיני, ומתחילה בקנה מידה בינלאומי בפרשה זו.

שאלה שתמיד הטרידה אותי בסיפור הזה, איפה אלוהים היה במשך 400 השנים? והאם המצב הקשה שאליו הגיעו בני ישראל היה תנאי הכרחי כדי לייצור ליבת אמונה חזקה שתחזיק אלפי שנים סביב הסיפור המופלא של ישראל במצרים?

איני יכול שלא לנסות לדמיין איך אני הייתי מגיב ומה היה פרופיל האמונה שלי אם הייתי בתוך הסיפור. ואתם?

כשאני חושב על משה כבן למשפחה של מהגרים, תמיד הציקה לי הסיבה, או העדר הסיבה, לעבדות עם ישראל במצרים. למה המצרים פחדו והאם דרך הפעולה שלהם הייתה הטובה ביותר? איך מתושבים חוקיים, הפכו בני ישראל לעבדים מועדים להשמדה? מהו התהליך שגרם למצב הזה לאורך 400 השנים מההגירה הראשונה? ואולי יותר מהכל, למה עם ישראל לא הצליח לשנות את המציאות הזו מבפנים או לחלופין יצא ממצרים הרבה לפני שנהיה כל כך גרוע?

סיפורו של עם ישראל במצרים הוא אולי התיעוד הראשון בהיסטוריה של אוכלוסיית מיעוט של מהגרים/פליטים אשר מופלית, מנוצלת ונרמסת עד כדי השמדה, אך זו ללא ספק לא הפעם האחרונה בהיסטוריה ה(לא) אנושית.

הסיפור מתחבר לי להיום, ולכאן, יהדות וישראליות ארה״ב, האם ההגירה, ממניעים חיוביים, זרועה בפרדוקס, ונידונה מראש לכישלון בטווח הקצר או הארוך? אם כן, האם נצליח לזהות מראש שהתהליך קורה? והאם נצליח להשפיע ולשנות תהליך כזה בחברה ובפוליטיקה האמריקאית, או לחלופין, לצאת לפני שיהיה מאוחר?

מאורעות השבוע, משאירות אותי עם תחושות חזקות ומעורבות, מצד אחד זעזוע מהמתקפה החזיתית כנגד הדמוקרטיה והשוויון, ומצד שני הקלה שאיכשהו המערכת שרדה, בקושי, אך שרדה. אני תקווה שהמגמה תמשיך, ולא נתדרדר למצבם של בני ישראל במצרים ולא נהיה זקוקים לעוד גיבור כמשה להושיע.

שבת שלום, בריאה ושקטה.

פרשת ויחי: המדריך לחיים (ומוות) של יעקב

פרשת ויחי: המדריך לחיים (ומוות) של יעקב

מאת: גילי דובר

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית שהוא כמו החיים עצמם – הספר נפתח ביצירתו של האדם והעולם ומסתיים בפרידה ומוות של אדם שיצר עם.

יעקב נמצא בתהליך של התמודדות עם מותו הקרב והפרשה מתחילה במילים המסכמות את חייו: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. ניכר כי יעקב הגיע לשיבה טובה, בכל זאת בן 147, גיל מכובד לכל הדעות והזמנים מה שכנראה תרם לכך שהוא בשל למעמד הפרידה.

Photo by iStock\ wildpixel

במהלך הפרשה נראה שיעקב דילג על ארבעת שלבי ההתמודדות עם האבל וקפץ היישר לשלב האחרון. אין כאן הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון יש בעיקר קבלה. קבלה של המצב, סגירות אחרונות, ברכות והנחיות מפורטות להמשך.

ההתנהגות של יעקב מזמנת לחשיבה, במיוחד בתקופה האחרונה בה מלאך המוות מרחף מעל כולם ללא הבדל דת, גזע, מין ומוטציות קורונה. התנהלותו לפני מותו היא מעין מדריך עשה ואל תעשה שאפשר ללמוד ממנו רבות, לא רק על ערש דווי אלא גם בכל שלב אחר בחיים. אז קבלו אותו:

עשו:

  1. הקיפו את עצמכם באוהבים ואהובים- יעקב מכנס ליד מיטת חוליו את כל בניו (בתו דינה כנראה בדיוק רחצה כלים מגועלים) "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה." משמע השהות שלנו בקרב יקרים לנו מחזקת אותנו, אין על אנרגיות טובות ברגעים רעים ובכלל.
  2. אל תחכו להספדים שאחריי, ארגנו אתם לעצמכם "חיים שכאלה" שתוכלו לקחת בהם חלק- רפדו את מיטת החולי עם זיכרונות נעימים. תראו תמונות, סרטונים ונטפליקס. יעקב מתחבר לגישתו של פרויד "טיפול בדיבור", משתף בתולדות חייו ומזכיר לראשונה מאז מותה את רחל, אשתו האהובה שעבד בשבילה 14 שנה ואימו של יוסף בנו האהוב ביותר. " וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם ".
  3. הכל מתחיל ונגמר ביחס אישי – כל אחד הוא יחיד ומיוחד וכל אחד זקוק לסוג אחר של ברכה וחיזוק "איש אשר כברכתו ברך אותם". יעקב יצירתי ופיוטי ובוחר בדימויים של בבעלי חיים שהתכונות שלהם דומות לתכונות של כל ילד בשביל לעזור לו להתחבר לעצמו ולחוזקות שלו. כך למשל "גור אריה יהודה", הוא מנהיג כפי שהאריה מנהיג את החיות. "יששכר חמור גרם" (גם בימי התנ"ך, פחות מחמיא), "יהי דן נחש עלי דרך", "נפתלי איילה שלוחה" בנימין כזאב ועוד.
  4. מבעד לדמעה שקופה- גם אם זה עצוב, אין על בהירות ושקיפות. הכל ברור וידוע מלפני ומלפנים, אין מה להיות מופתעים אחרי פתיחת הצוואה. "יורש העצר" הוא יוסף שזוכה בברכה של עושר ומנהיגות "עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו " ופינק אותו גם בפסוק " בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" שכל ילדותי שמעתי את סבתא אומרת לאחים שלי ובן פורת יוסף יש לי שלושה אז שמעתי את זה הרבה.
  5. "אני וגופי"- אם משהו שהוא חשוב לנו חובה עלינו להבהיר ולהסדיר. אין מקום לפרשנות, כך יעקב נותן הנחיות ברורות ומדויקות למקום קבורה, משביע את בנו יוסף שלא להיקבר במצרים אלא בארץ כנען, עם האימהות והאבות המייסדים " אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי… שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה". ככה אין מקום לפרשנות ובקשתו מתממשת והוא נקבר במערת המכפלה. כמעט כל חיינו אנחנו רוצים להתנתק משורשינו ולהצמיח חדשים ולקראת סיום אנחנו חוזרים הביתה למקום ששם נוצרנו ככתוב אל עפר באת ואל עפר תשוב וגם בנשמה שלנו.
  1. כל סוף הוא התחלה חדשה– הסוף של אדם וחווה הביא להתחלה של יעקב ומתוכו שנים עשר שבטים ונחלה- יעקב מיעד לילדיו נחלות ושזרעם ימלא את העולם. " וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם". יעקב מוריש לילדיו אחוזת עולם ומלואו, כולנו התחלנו משהו שנשאיר אחרינו, והשאלה מה? היא בידינו.

אל תעשו:

  1. הפנקס סגור והיד לא רושמת- לא כולם שווים בפני החוק ובידי יעקב…יעלו ויבואו לברכות הראשונים והמיוחסים – הנכדים. לא סתם הנכדים, בניו של יוסף, אפרים ומנשה שזוכים ליחס מועדף. דווקא כשהגיע הזמן להיפרד זאת הזדמנות מצוינת להניח למשקעים, להשאיר את פולניה בניכר ולחבק את המשפחה כולה כיחידה אחת.
  2. רבותיי ההיסטוריה חוזרת– אל תצפו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, גם הרגעים האחרונים שלנו מעידים על מי שאנחנו. יוסף מביא את בניו לברכת יעקב. יעקב שם את יד ימינו על ראשו של אפרים, הצעיר, ואת יד שמאל, על ראשו של מנשה, הבכור וכך משנה את סדר הלידה ונותן קדימות לאח הצעיר. מצלצל מוכר? לא סתם…יעקב שכמעט ואינו רואה כמו אביו יצחק, לפניו שהחליף את ברכת הבכורה בין יעקב לעשו עושה החלפה בין אפרים ומנשה.
  3. ברכה או קללה או לא נשכח ולא נסלח– מכירים את זה שאומרים שאם אין לך משהו טוב להגיד עדיף לשתוק- האומנם? כשהייתי ילדה אח שלי הגדול (בן פורת יוסף) ואני, היינו רבים מלא והוא היה מרביץ ואני הייתי משחיזה לשון ואבא שלי היה חוזר ואומר לי- שמכה עוברת אבל מילה נשארת… ראובן הבכור ושמעון ולוי שומעים דברים קשים עליהם ועל ההתנהגות העבר שלהם שלא נשכחה ולא נסלחה. "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם", וראובן מאבד את בכורתו ולא יהיה מנהיג " פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה". עדיף לא לגמור עם טעם מר ומילים קשות חקוקות לעד בלי פתק החזרה.

פתחתי את הדברים בכך שהאופן בו משלים ומקבל את מצבו הוא מעורר השראה. מרטין לותר אמר- "כל אדם חייב לעשות שני דברים לבד: הוא חייב להאמין בעצמו והוא חייב למות בעצמו". יעקב בחייו ובעיקר ערב מותו בוחר להאמין בעצמו, הוא אינו נלחם בגורלו, אינו מבכה או מתחרט על דברים שעשה או לא עשה, אינו מנסה להיות דמות לא לו, הוא פשוט הוא. הוא מאמין בעברו ובעתיד שממנו ובעיקר מאמין באלוהיו, אין לו ספקות ערב מותו. מאחלת לכולנו להצליח להיות שלמים, להאמין בעצמינו ובכוח עצמותינו- חזק חזק ונתחזק!

ואסיים במילים אחרונות לפרשה אחרונה…כשיעקב מברך את אפרים ומנשה הוא אומר: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים".

כשהייתי בת 14 חליתי בסרטן ושמעתי מאחד החדרים במחלקה האונקולוגית שיר חסידי על בסיס הפסוק הזה ונדבקתי. מצאתי את עצמי שרה אותו ברפיטים, לפעמים בשקט בלב ולפעמים בקול חזק, שבור מלווה בדמעות והרבה כאב. זה היה לפני עידן הדמיון המודרך ובאמת דמיינתי את המלאך השומר שלי שגואל אותי מיסוריי… לא ידעתי מה ההקשר ומי אמר למי, אבל המילים כל כך חיזקו אותי.

היום אני קוראת את הפרשה, אחרי שלמעלה מ-25 שנה עברו ואני נתקלת שוב בפסוק ובמילים שנאמרו לא לי, אבל מאוד בשבילי.

פרשת ויחי מדברת על החיים ועל המוות והמעבר ביניהם, יעקב מפליא להראות לנו שהמוות הוא חלק מהחיים, יש לנו הזדמנות ללמוד ממנו קצת על פרידה. איך נפרדים מהמחשבה שאנחנו צריכים להיות מושלמים ומרגישים אנושיים גם כשלא (ראה ערך סעיפים ברשימת האל תעשה), איך לסגור מעגלים עם אנשים וסיפורים, כמו הסיפורים שנפתחו בספר בראשית מסתיימים כאן איתו, איך נפרדים מהשנים שעברו ומקבלים את עצמנו כמו שאנחנו עם הקמטים והזיכרונות המשמחים והכואבים, להיפרד מהפחד מהמוות כי הוא יגיע במוקדם או במאוחר, אם נרצה או לא וכמו שאמר שיקו שביאר "למרות שאף אחד לא יכול לחזור אחורה וליצור התחלה חדשה, כולם יכולים להתחיל מחדש וליצור סוף חדש"

עם סיום הפרשה והשנה האזרחית מאחלת לנו להתחיל מחדש, להמשיך לברך את הסובבים אותנו לחגוג- לחיים!

אחת ולתמיד: האם הסילבסטר הוא חג אנטי יהודי?

אחת ולתמיד: האם הסילבסטר הוא חג אנטי יהודי?

מאת: טובה בירנבאום

אף אחד/ת מאיתנו אינה/ו מזיל/ה דמעה על לכתה של שנת 2020. חווינו שנה שתיזכר בהיסטוריה האנושית ככזו ששינתה אותנו ואת העולם כפי שאנו מכירים אותו. הגעתה של שנת 2021 לפיתחנו מעוררת תקווה לחזרה למציאות השגרתית אליה אנו מתגעגעים, של מפגשים משפחתיים פנים אל פנים, לימודי בית ספר שמתקיימים כסדרם ופגישות עבודה שלא על גבי המסך.

היום הראשון שמציין את פתיחת השנה האזרחית תמיד אפוף סימני שאלה ומבוכה עבור רבים מאיתנו, הישראלים. יש מי שרואה בחגיגות השנה הלועזית החדשה אקט שנוגד את אורחות החיים היהודיים והתרבות היהודית; הוא יאמר כי לנו יש ראש שנה משלנו – אז מה לנו ולראש השנה הגויי הזה?

אי אפשר שלא לקשר את הדיון הזה עם פרשת השבוע, פרשת ויחי, בה אנו קוראים על היטמעותם של בני יעקב במצרים, זו שתוביל לבסוף לשיעבוד ארוך של דורות. מדרש מפורסם מספר בגאווה את סוד גאולתם של עם ישראל ואת סוד הישרדותם: היבדלות מן התרבות הדומיננטית במצרים והקפדה על אורחות חיים ייחודיים: "רבי הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערווה" (ויקרא רבה, לב). הדרשן המבריק במאה השישית, שדורש את הדברים בפני קהילתו, מבקש לחזק את המאזינים בדביקות באורח החיים היהודי, ומעודד אותם שלא להתפתות ולהיסחף אחר מנהגים זרים מהתרבות הסובבת אותם.

ובכן, האם בבואנו לציין את תחילת השנה הלועזית אנו מחלישים את זהותנו היהודית ופורצים פרץ מסוכן של היטמעות בתרבות זרה?

בפועל, אם נרצה או לא, אנחנו חיים את חיינו ע״פ לוח השנה הגרגוריאני, בארץ וודאי בחו״ל, ומטבענו כבני אדם אנו אוהבים טקסים וציון של מעברים בחיים. באירופה וגם בארץ (בעקבות תקופת המנדט הבריטי) נוהגים לכנות את ליל ה-31 לדצמבר, ליל הסילבסטר. בארה״ב הוא פשוט ליל השנה החדשה. שלא בזמן קורונה בהרבה מקומות מציינים את תחילת השנה החדשה במסיבות נוצצות במיוחד ובנשיקה המפורסמת בחצות. כדאי לדעת כי החג המציין את השנה החדשה אינו חג נוצרי אלא חג אזרחי; להיפך- הכנסיה התנגדה בשעתו לחגיגות, ששורשן היה פגאני, וניסתה לדכא אותן ע"י הנהגת צום בשלושת הימים הראשונים של השנה.

אבל מי היה סילבסטר והאם נכונות השמועות כי הוא היה צורר יהודים שיכול להתחרות עם עוכרי ישראל בעלי מעמד, כגון אנטיוכוס ופרעה?

בכנסיה הקתולית ישנו פולחן קדושים משמעותי; כל יום מ-365 ימי השנה מוקדש לקדוש כלשהו מתוך ההיסטוריה הנוצרית. את ה-31 בדצמבר קיבל כומר תושב רומא בן המאה הרביעית לספירה, שהפך לאפיפיור- האפיפיור סילבסטר הראשון. כהונתו הייתה בראשית תקופת הפריחה של הנצרות, בה היא הפכה מדת שולית ומחתרתית לאחת הדתות הבולטות באימפריה הרומית. בתקופת כהונתו של סילבסטר הראשון שיפר הקיסר את יחסו כלפי הנוצרים, והם קיבלו לראשונה חופש דת מלא ומעמד שווה לבני הדתות האחרות באימפריה.

הרבה מיתוסים נקשרו בשמו של האפיפיור סילבסטר הראשון: סיפרו עליו כי היה מרפא מצורעים, סיפרו אף כי הוא זה ששכנע את הקיסר קונסטטינוס להתנצר ואף ערך את טקס הטבלתו לנצרות; סיפורים אלה הוכחו כמופרכים, כמו גם המיתוסים המתארים את סילבסטר הראשון כרודף יהודים: סיפרו עליו כי כפה על יהודים להמיר את דתם, עינה ורצח אותם, אך ברור כיום כי סיפורים אלה הם חסרי כל יסוד היסטורי. הם אף משוללי היגיון כיון שבתקופה דעסקינן הנצרות לא היתה (עדין) דת רודפת, אלא התאוששה ממאות שנים של היותה דת נרדפת.

אז אם כן, אין מדובר בחג נוצרי וודאי שלא מדובר בציון חג על שם צורר יהודים נורא. עדין, יש מי שיחושו אי נוחות לציין חג שאינו חג יהודי, כמו שלא ישושו לציין, למשל, את יום הוולנטיין (עוד קדוש נוצרי) כיום האהבה ב-14 לפברואר.

בעיני, השאלה היא אינה מה אנו לא מציינים על מנת לשמר את זהותנו, או ממה אנו נמנעים, כשם שמציע המדרש בו פתחנו, שנוקט בארבעה לאוים נוקבים ומהדהדים; אני מציעה לשאול מה אנו כן מציינים ובאילו פעולות אקטיביות אנו נוקטים באופן פוזיטיבי על מנת לשמר זהות יהודית חיה ורלוונטית: כיצד אנו חיים אורח חיים יהודי תרבותי על דרך החיוב, אם בציון מועדי מעגל השנה היהודי באופן שמתיישב עם הערכים בהם אנו מחזיקים; אם בשיח יהודי תרבותי שמכיל את הסוגיות היומיומיות העומדות לפתחנו, אך מסוגל לתת לו גם מילים מעולם הערכים היהודי; ואם במלחמה אקטיבית על זהותנו היהודית באופן שבו אנו תופסים אותה, מבלי להשאיר את השיח אודותיה ואת הפרשנות שלה רק לאלה שמפרשים אותה באופן שמנוגד לערכים שלנו.

בין כך ובין כך, נקווה כי נשיקת החצות, בין אם אתם מקפידים בה או לא, תהיה יריית פתיחה לשנה טובה הרבה יותר, שנה אזרחית של בריאות, שיקום הכלכלה העולמית וחזרה לפעילות קהילתית ומשפחתית שאנו כל כך מתגעגעים אליה.

שבת שלום ושנה אזרחית ברוכה!