פרשת תזריע ומצורע: פרשה שאפשר למצוא בה יופי למרות שמה

פרשת תזריע ומצורע: פרשה שאפשר למצוא בה יופי למרות שמה

מאת: רננה ברק

אני מודה ומתוודה (שימו לב להכפלה – אני ממש כנה) שכשבחרתי את פרשות תזריע ומצורע בספר ויקרא, שהוא אחד הספרים הפחות אהובים עלי בתנ"ך, אמרתי לעצמי שזה הרע במיעוטו.

ספר ויקרא, אחד מחומשי תורה, תורת הכוהנים, ממשיך מיד לאחר סיום בניית המשכן. שיעמום של "עשה" ו"אל תעשה", וכל הספר "וידבר יהוה אל משה לאמור". רק אל משה ה' מדבר (לפעמים אל אהרון) ומוסר להם הוראות הפעלה. ה' שהופך להיות יהוה סיים את היחסים האישיים עם עמו והוא מדבר דרך מתווכים. זו תקופה שבה הכהנים הם אלו שממונים על רווחת העם והם ומי שכתב את הטקסט (אולי אותה הישות) משתפים פעולה. עברו הזמנים של ימי בראשית ואפילו ימי שמות. עכשיו יש עם לנהל, ודת לנהל וניהול הוא בפרטים. משה, המנהיג הבלתי מעורער, זה שהפך מנסיך מצרי לאקטיביסט מלא אומץ ולהט, מחולל ניסים ומוציא עם מעבדות לחירות, מוביל אותו 40 שנה עד לארץ זבת חלב ודבש, ועכשיו מה? עכשיו צריך לעשות סדר בעולם שבו הרבה מהומה וחוסר ודאות. עכשיו הוא פוליטיקאי, צריך לדאוג לשלטון (הרבה בפרשות מוקדש להאכלת הכהנים) ויש בעיות לטפל בהן וכולן מוטלות לרגליו.

והפרשות עצמן, תזריע ומצורע (אני מצטטת מויקיפידיה):"כאן מפורטים דיני בעלי החיים הכשרים לאכילה והטמאים, ופרטי טומאת נבלה. לאחר מכן באים דיני טהרת היולדת וקרבנה. מוזכרת מצוות מילה ביום השמיני. בסוף חלק זה באים דיני צרעת הגוף, הבגד והבית, ודיני הזב והזבה."

קריאה ראשונה – איכס. מדברים על דם "וטבל אותם ואת הציפור החיה בדם הציפור השחוטה" (ויקרא י"ד, ו) ועל זרע "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע…" (ויקרא ט"ו, ט"ז) ועל מחלות עור מזעזעות "ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכיסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו…" (ויקרא י"ג, י"ב).

קריאה שניה – איך מדברים שם על הנשים ועל הדם והנידה והטוהרה?! "ואישה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע יטמא עד הערב. וכל אשר תשכב עליו יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא" (ויקרא ט"ו, י"ט-כ) – גישה שובניסטית, פטריאכלית, יחס מזעזע לנשים, ידה ידה ידה…

קריאה שלישית – אני מבחינה שבנושא "זב מבשרו" יש מקבילה מסוימת גם לגברים אבל שואלת את עצמי למה הם כותבים על הנידה של הנשים יחד עם מחלת הצרעת (ראו קריאה שניה וגם ראו פרק ט"ו, ב-י"ח).

קריאה רביעית – אני מוצאת הגיון בכמה מהפסוקים וגם יתכן, הוראות חשובות לטיפול ומניעת הדבקות "ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים או…אשר בו יהיה הנגע כי צרעת ממארת הוא באש תשרף" (ויקרא י"ג, נ"ב).

בקריאה חמישית אני שמה לב למשל שיש איזשהו צדק חברתי. לדוגמה, אם אין לחולה או לאשה כבשה אז שיהיה יונה "ואם לא תמצא ידה" (ויקרא י"ב, ח,) "מאשר תשיג ידו" (ויקרא י"א, ל.) יונה קל יותר לתפוס ובטח בשפע ולא שייכות לאף אחד!

בקריאה השישית – אני חושבת על מגיפות.

באותם הימים הייתה לעם ישראל כנראה בעיה עם נשים. אולי תמותת יולדות אולי תמותת ולדים. בטוח שצריך יותר נקיון ו"טיהור" כי כנראה שיש גם מגפת צרעת. לא חשוב מי הביא את המגפה או למה (באמת למה?) ה' גם מודה באשמה וגם נותן את הרצפטים. ההוראות הן כמו דף הבית של CDC, להוציא כמובן את כל נושא הבאת הקורבנות והוצאה "מחוץ לבית, אל מקום טמא". לנו במקום זה יש שטיפת ידיים (20 שניות), אלכוג'ל, שמירת מרחק של שני מטרים, מסכות, תקופת הסגר, סגירת גבולות, וכמובן חיסונים! איזה מזל שלא חיינו בתקופת המקרא.

אחר כך קראתי עוד כמה פעמים והתחלתי לחפש פרשנויות לפרשות, שתהיה לי איזו נקודת מבט להיעזר בה, ומכל המקומות דוקא הפרשנות שאהבתי נמצאה בוידאו לילדים (בקטנה/פרשת תזריע, שי כהן, יוטיוב):

ויקרא פרק י"ג: שימו לב כמה פעמים כתוב "וראה הכהן.." (י) "וראה הכהן.." (י"ג) "וראה הכהן.." (ט"ו) "וראה הכהן.." (ט"ו) "וראהו הכהן.." (י"ז) הכהן רואה חזור ורואה את מה שלפניו שמא יעשה טעות שכן אבחון לא נכון עלול להיות קריטי. וכך חובה על אדם לבדוק בקפדנות את מה שנראה בעיניו. תוצאות טעות עלולות להיות קשות. למשל יהרסו את ביתו של מישהו ללא צורך, או יוציאו אותו מתחום המחנה שעלול להיות מסוכן. וגם אם התוצאה אינה מוות יתכן שיפגעו בשמו הטוב או במשפחתו.

ובכן למרות כל התלאות אהבתי! וגם נזכרתי. נזכרתי כמה אני אוהבת את סיפורי התנ"ך.

סיפורת אלמותית, מלאה כרימון. בכל הקריאות מצאתי משהו – עושר! בכל סיפור – עולם ומלואו. אפילו אם אני לא ממש מבינה בקריאה ראשונה (ושניה ושלישית…), מה שאני מבינה מתהווה מלמידת הקשר היסטורי, הקבלה לארועים אקטואלים אבל גם מתהווה ממי שאני כשאני קוראת את זה, עם מי אני חולקת את הקריאה, מי הם המורים שלי, באילו חומרים ופרשנויות אני משתמשת ואפילו בת כמה אני…

אני קוראת בספר ויקרא, בפרשות תזריע ומצורע ורואה שגם בה אפשר למצוא ענין, גם אם יש לקרוא ולחזור לקרוא ולקרוא עוד. ובכל קריאה משהו מדבר אלי, משהו שקשור אלינו, חיבור מחדש לטקסט עתיק.

פרשת שמיני: על התלהבות, בלבול ופריצת גבולות

פרשת שמיני: על התלהבות, בלבול ופריצת גבולות

אפרת הראל-נוב

זה היה אסון מזעזע, שהתרחש דווקא ביום חנוכת המשכן, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" פותחת הפרשה, יום אשר נועד להיות אחד הימים המרוממים בהיסטוריה היהודית. אהרן ובניו מקריבים את הקורבנות המיוחדים ליום זה; משה ואהרן יוצאים לברך את העם וה' מתגלה לבני ישראל. פתאום חורגים נדב ואביהוא, בני אהרן, מן הציווי ומקריבים אש זרה לפני ה'. מלפני ה' יוצאת אש ואוכלת אותם. על אהרן ובניו הנותרים מקבלים הוראות מיוחדות ונאסר עליהם להתאבל.

נדב ואביהוא עפים על עצמם. ציור: יונה ארזי

אני קוראת את פרשת שמיני ואני מזועזעת! איך קורה ששני פרחי כהונה, עפו על עצמם במסיבה של סיום הקורס וה' הורג אותם? מה הם כבר עשו? מה זה העונש האכזרי הזה?

כשקראתי את הטקסט הוא לא נשמע לי מוכר, לא זוכרת אם ומתי לימדו אותנו את הפרשה הזו בבית הספר, בישראל, אולי כן לימדו ואני פשוט הדחקתי?! אם לא לימדו, טוב שכך!

ובכל זאת, כבר קראתי אז אני מנסה להבין מה היה.

מהי אש זרה? התורה לא מפרטת מה היה חטאם של נדב ואביהוא. בפסוקים כתוב רק –  וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. מה בדיוק הם עשו? קראתי השערות כי חטאם של נדב ואביהוא היה שנכנסו לקודש הקודשים. אחרים אמרו שהשניים עשו דין לעצמם ולא התייעצו עם משה ואהרן; שאולי היו שיכורים; שלא התלבשו כנדרש; שלא היטהרו לפני מעשה; שהיו גאוותנים ולא התחתנו כי חשבו שאין אישה המגיעה למעלתם; או שקיוו שמשה ואהרן ימותו כדי שהם עצמם יהיו מנהיגי העם וכוהנים גדולים…

כל ההסברים האלה, אינם מצדיקים בעיני עונש מוות, מה שבטוח זה שהביטוי "אש זרה" מופיע בשלושה מבין ארבעת האזכורים של מות נדב ואביהוא בתורה.

מסתבר שהבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להסתיים באסון, אם אחפש דוגמה מקבילה מעולמנו – כמו נהלי קשירת ילד לכסא בטיחות ברכב, או כמו שבכּור גרעיני נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.

יתכן וחטאם היה שהם עשו דבר שלא צוו. הם ודאי עשו כך ממניעים נעלים, הם כנראה היו "מתלהבים", אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.

הפילוסוף הסקוטי דיוויד יוּם תאר שתי דרכים שבהן דת יכולה להשתבש: האמונה התפלה וההתלהבות.

האמונה התפלה נוצרת מתוך בורות ופחד, לעיתים אי־רציונלי, איתם מתמודדים באמצעים אי־רציונליים. ההתלהבות היא ההפך מכך, נגרמת מוודאות מופרזת. המתלהב, הנתון לאקסטזה דתית, מתחיל להאמין שהאל בכבודו ובעצמו נוסך בו השראה, ועל כן הוא אינו זקוק לתבונה ולאיפוק. בשל דבקות דתית, הוא מרגיש שהוא יכול לדלג על כללי הפולחן המקובלים. חוקים ותקנות, חושב המתלהב, נועדו לאנשים רגילים, לא לי. אני יודע יותר. והדבר הזה, אומר יום, יכול להיות מסוכן מאוד.

כשקראתי את הסיפור נזכרתי במקרה שקרה לחברה שלי. המשפחה חגגה יום הולדת במסעדת בני-האנה (למי שלא מכיר, מדובר במסעדה שבה הסועדים יושבים סביב פלטה לוהטת עליה השף מבשל את הארוחה תוך כדי בידור הסועדים). בן השנתיים כל כך התלהב מההצגה של השף, מהאש והעשן, הוא התעלם מהאזהרות וברגע של התלהבות בלתי נשלטת – הניח את כפות ידיו על הגריל ונכווה…

ניקח את זה רגע לסיפור שלנו, אולי בכל זאת זו הייתה תאונה, ולא עונש מוות?! מעדיפה לחשוב שמדובר ברגע של התלהבות יתר, איבוד עשתונות וחוסר משהו שם לא היה מדויק והתוצאה הייתה קשה. כתוב על אהרון שהגיב בדומיה. שקע בתוך שקט, בתוך האבל. משה אומר לו לשוב לעבוד והילדים שלו, קדושים בפני האלוהים, אבל הוא שותק

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

לסיום, אם נחבר את פרשת שמיני לשבוע זה בו אנו זוכרים את חללי מערכות ישראל, אימם של נדב ואביהוא היא אלישבע אם הבנים. מרים פרץ שכלה את שני בניה וזכתה לכינוי "אם הבנים". מרים פרץ לא שקעה עם השכול, היא צמחה מתוך השבר הנורא, היא אישה מעוררת השראה, פעילה ואופטימית, עסוקה בנתינה ועשיה למען החברה. אני בוחרת לסכם את הפרשה בציטוט מדבריה של מרים:

"אין טוטאליות של שימחה ואין גם טוטאליות של אסון. הכול נע יחד. לכל אדם יש כוחות להתמודד ויש בחירה. תמיד יש בחירה. אני בחרתי להתמקד בטוב, בחרתי את הדרך שבה אתמודד עם נפילת בניי, והדרך נגעה בלבבות רבים כי יש בה תקווה ואדם מחפש תקווה. והחיים – עוצמתם גדולה מהמוות – וצריך להמשיך בהם".

פרשת צו: טקס החניכה של משה

פרשת צו: טקס החניכה של משה

מאת: אביב זיגל

פרשת צו עוסקת ברובה בעבודת הקורבנות, בהן גם עסקה הפרשה הקודמת, ויקרא. כאשר ניגשתי לקרוא את הפרשה חשבתי "מה כבר אפשר להוסיף? למה עוד לעסוק בקורבנות?" אבל כשקראתי בעיון, ראיתי פרטים רבים וחדשים.

הפרשה פותחת בהנחיה למשה "צַ֤ו אֶֽת־אהרון וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה" (ויקרא ו ב) – משה צריך ללמד את אהרון ובניו הכוהנים את עבודת המשכן. משה עצמו לא יעבוד שם, אבל הוא צריך ללמד אותם, ויש כאן תורת הפעלה מפורטת ומדוקדקת לפרטי פרטים – מה עושים, מתי עושים, היכן עושים, אילו בגדים או מדים ללבוש ומתי, כיצד והיכן לנקות את הבגדים, הוראות ניקוי המזבח, הוראות ניקוי הכלים בהם משתמשים, מי אוכל מה והיכן, ומה קורה אם לא עוקבים אחר כל ההוראות או אם נוגעים במשהו שלא על פי ההוראות (troubleshooting) וכך הלאה.

אבל פרק ח', החותם את הפרשה, שונה לחלוטין – הוא אינו מפרט עוד הוראות הפעלה לקורבנות במשכן, אלא מתאר את התהליך המכין את אהרון ובניו להיות כוהנים. עד עכשיו, הם קיבלו ממשה את התיאוריה (תורת ההפעלה), עכשיו משה מנהל טקס חניכה המושח ומקדש את הכוהנים לתפקידם. הטקס הזה נמשך שבעה ימים המכונים שבעת ימי המילואים –

וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם (ויקרא ח לג)

התהליך פותח בכינוס העם להיות נוכח ועד לטקס הכנת הכוהנים והמשכן –

וְאֵ֥ת כָּל־הָעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד (ויקרא ח ג-ד)

הטקס ממשיך במשה המתאר לעם את ההוראות אשר קיבל מה', ברחיצת אהרון ובניו, הלבשתם בבגדי הכהונה, משיחת המשכן וכל אשר בו בשמן מיוחד (הוא שמן המשחה), משיחת המזבח, משיחת אהרון ובניו, שחיטת פר ושני איילים תוך מילוי הוראות מאוד מפורטות לטיפול בדם ובחלקי חיות הקרבן, הכוללות הנפת הקרבנות לפני המזבח וביצוע הזיה של השמן והדם על המזבח ועל אהרון, בניו ובגדיהם, הכל להכנתם ולקידושם לעבודת הכהונה.

אהרון ובניו מצווים להשאר בפתח אוהל מועד (המשכן) כל שבעת ימי המילואים, ולקחת חלק בטקס החוזר בכל הימים האלו.

מה שמאוד הפתיע אותי בפרק הזה, הוא שמשה עושה (כמעט) הכל!

משה מקהיל, רוחץ, מלביש, לוקח, מקרב, זורק, שוחט, מקריב, יוצק, מזה, מושח, שם, חוגר, חובש, מחטא, מקטיר,מניף – יש שספרו שמשה מבצע 56 פעולות בפרק אחד!

הפעולה היחידה שאהרון ובניו עושים היא לסמוך את ידיהם על ראש הקורבנות – תפקיד מאוד סמלי, אשר בעצם לא כולל פעולה פיזית משמעותית בכלל.

ואו, זה ממש הרבה עבודה למישהו שהוא מנהיג העם, המוביל את העם ומקבל עבורם את התורה – ועכשיו הוא פתאום מבצע הרבה מאוד פעולות, ברמת פירוט גבוהה ותוך תשומת לב מאוד רבה לפרטי פרטים, והכל אל מול עיני אהרון, בניו – והעם, המהווה קהל לכל הטקס הזה.

מה ההגיון? לא ניתן היה למצוא צוות אחר שיבצע את הפעולות בהנחייתו ובהובלתו של משה? או לפחות קצת עזרה? הוא לא מכובד ועסוק מדי בשלב זה לעשות עבודות כאלו?

וחשבתי, עד כמה זה מזכיר לי את כל הסטרט-אפים בהם הייתי שותף כיזם ומקים:

תמיד היינו אנחנו בצוות היזמי מאוד hands-on: אנחנו אלה שבנינו את הוכחות ההתכנות, אבי הטיפוס, ההדגמות, הכנו את חומרי השיווק הראשוניים, היינו אנשי המכירות הראשונים, המתקינים הראשונים, המדריכים הראשונים, אנשי התמיכה הראשונים, המטמיעים הראשונים, וגייסנו את הצוות המורחב הראשון והדרכנו אותו. וכן, גם הזמנו את הפיצה ב-2 בלילה אם צריך. הרבה פעמים עשינו זאת כי זה מה שהיה נחוץ, ואנחנו היינו שם, מוכנים לעשות כל מה שנדרש.

והאמת היא, שאם אני חושב על זה, בטח עשינו יותר מ-56 פעולות. אבל זה היה נחוץ, וזה היה נכון לנו ולצוותים ולחברות שהקמנו. כי זה נתן לנו התרשמות בלתי אמצעית עם הכל – הטכנולוגיה, המוצר, הלקוחות, השוק, האנשים, וגם אפשר לנו לממש את השלב הראשון במה שחלמנו, גם אם מאוד חלקי ומאוד ראשוני.

זה גם אפשר לנו לבנות תהליך וגישה ו"נשמה" וגם לגבש את הוראות ההפעלה שלנו כחברה וכצוותים, ולמסד אותם עם הצוותים הראשונים שגייסנו – לא רק כי יש לנו סיפור או רעיון טובים, אלא כי אנחנו שם, שכם אל שכם, ואנחנו יכולים כך להעביר אליהם / אליהן את מה שמאחורי הרעיון והיוזמה – את ההתלהבות, ההרתמות, את מה שקשה להסביר במילים אבל אפשר להראות בביצע ובמעשים, בדוגמה חיה.

חנכנו את הצוותים שלנו, לא רק הסברנו את התאוריה.

אז אולי זה מה שמשה עושה כאן? הוא מעביר את תורת ההפעלה ואחר כך עושה כל שנדרש, כולל את כל פעולות הכוהנים, בעצמו – לא עם עזרה, לא עם שליח, אלא במו ידיו ופעולותיו, במטרה להיות דוגמה לכוהנים המודרכים ("in training") איך צריכה להתבצע עבודת הקודש ולחנוך אותם. תצוגת תכלית של הטכניקה וגם של הנשמה של עבודת הקודש.

מי יותר מתאים לכך מאשר משה, אשר כבר בשלב זה צבר עשרות אם לא מאות שעות של קבלת הנחיות מפורטות מה', ובכך כבר הפנים את הכוונה האלוהית, מעבר לפרטי הפרטים.

אנחנו זוכרים גם שאהרון ובניו היו אלו שיצרו (בלחץ העם) את עגל הזהב לפני שמשה ירד מהר סיני עם לוחות הברית בפעם הראשונה, אז אולי משה כאן מצווה להדגים לכוהנים המיועדים, הוא יודע שיכולות להיות טעויות והמחיר הוא כבד: ככה זה צריך להעשות, בחרדת קודש ובתשומת לב מרובה, ולא על רקע התלהמות העם. ההדגמה נעשית פעם אחר פעם, בכל יום משבעת ימי המילואים: ראו, וכך תעשו. ובודאי יש פה תהליך פסיכולוגי גם אצל אהרון ובניו, הנמשחים ומקודשים יום אחר יום לכהונה, לעיני העם העד לטקס.

לאחר סיום תהליך הכנת הכוהנים משה לא יקח עוד חלק בעבודת המשכן והקורבנות, הוא סיים את תפקידו בחניכת הכוהנים.

וגם זה נשמע כל כך נכון ומהחיים: כאשר גייסנו צוותים נוספים, הרחבנו את השורות והכשרנו את האנשים – לא היה נכון לנו לחזור לפעילות השדה באופן שוטף, כי בכך היינו נכנסים לתחום תפקוד הצוותים בשטח ובכך פוגעים בסמכותם ובאמון שיש בהם. זה לא היה תפקידנו יותר, וזה גם לא תפקיד משה מכאן והלאה.

זו מחשבה מעניינת וחשובה עבורי תמיד – איפה ומתי זה תפקידי באופן אישי ליטול חלק מוביל בתהליך, להיות hands-on, איפה רק להדגים ואיפה לקחת צעד אחורה ולתת את המקום לאחרים.

יש לנו בפרשת צו דוגמה לטקס חניכה, משה מדגים איך אפשר לעשות טקס כזה, והחשיבות של כל החלקים והשלבים.

אני חושב עד כמה נבון ואנושי התהליך המפורט פה בהכנת הכוהנים לתפקידם – גם לכוהנים, גם לעם וגם למשה.

חג פסח וחירות שמח ומשמעותי, אביב.

פרשת ויקרא: עָבַר זמנו בָּטֵל קָרְבָּנוֹ?

פרשת ויקרא: עָבַר זמנו בָּטֵל קָרְבָּנוֹ?

מאת: אייל עקיבא

ביום מן הימים החניתי את הרכב בחניון שליד הבריכה, מקום הידוע כאזור מוכה רוחות. מיד כשפתחתי את הדלת, משב רוח שלא היה מבייש עיטוש של עוג מלך הבשן העיף את הדלת הישר אל דלת הרכב שחנה לידי. שוב מצאתי עצמי מופתע מתופעה מקומית מוכרת ונרחבת – אנשים במקומותינו נוהגים לשבת בדממה במשך שעות ברכביהם. ורצתה הרוח, ואולי הגורל, שהרכב הסמוך היה מאוכלס. יצאתי, בדקתי, התווכחתי מעט – נוצר כיפוף? היה דֵּנְט לפני כן? סיננתי “סליחה” קצרת רוח והמשכתי בדרכי. מן אירוע כזה מן העבר, שלמרות שאינני מרגיש אשם לגביו, יש בי נקודה של צער על עצם המקרה ועל הדין ודברים שלאחריו. נזכרתי במקרה הזה כשקראתי השבוע את פרשת “ויקרא”.

פרשת "ויקרא" הפותחת את ספר ויקרא רחוקה מלהיות ידידותית לצמחונים או ידידותית בכלל, שכן רובה עוסקת בקורבנות. היא מהווה מעין "ספר מתכונים" מפורט להפליא לעבודת הקורבנות, עם תאורים כמו "וְהִפְשִׁיט אֶת־הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ… אֵת הַנְּתָחִים אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַפָּדֶר… וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַה'". מעט מתסכלת המחשבה שיש בידינו 31 פסוקים בספר בראשית המתארים את בריאת העולם ולעומתם מאות פסוקים המתארים את הקרבת הקורבנות… בנוסף, עיון במקרא מעלה שחיתוך בעלי חיים ובניית מזבחות הם דחף קמאי הקשור להבעת תודה. בספר בראשית יש דוגמאות אחדות החל מקין, הבל, נח, ועד לאדם הראשון, שלפי המסורת הקריב פר שהיה חד-קרן.

האם עבודה הקורבנות רלוונטית לימינו? האם יש בכלל משמעות ללימוד ועיסוק בה אחרי חורבן בית המקדש? נראה שהיחס לעבודת הקורבנות מגוון. מצד אחד, יש המייחלים יום יום להחזרת העבודה "במהרה בימינו" ומקדישים תשומת לב רבה מאוד ללימוד פרטי עבודת הקורבנות. למשל, יום הלימודים הראשון של התלמידים בחלק מבתי הספר מתחיל בלימוד פרשת ויקרא (לא מתחילים ב"בראשית"…). מצד שני, עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, היו רבים שהציעו להחליף את עבודת הקורבנות במנהגים שאינם מכילים דם ואיברים הנשרפים באש, אך משמרים את מה שהקורבנות מסמלים.

אבל מהי משמעות הקורבנות? הקונצנזוס הוא שאין מדובר בעסקת חליפין בין ברביקיו המוני בהר הבית לקבלת "פטור מעונש" על חטאים באשר הם. זו לא תוכנית "שברת שילמת".  למעשה, מסקירת סוגי הקורבנות בפרשה, עוֹלֶה, באופן כללי, שהקורבנות קשורים בסוגי פשעים הנעשים בלי כוונה או מחוסר תשומת לב- "וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה", "וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ". כלומר הקורבנות מסמלים נטילת אחריות על שגיאה שאינך לגמרי אשם בה. נטילת האחריות הזו הייתה מעשה סמלי שכאב ממש בארנק של מקריב הקורבן – קניית פר או כבש היתה הוצאה אדירה – אם כי בפרשה מוזכרות גם "הקלות" למי שידו לא השיגה – בדמות מנחות זולות יותר, עם תו Vegan למהדרין (בעיקר סולת ושמן, במילים אחרות – "בסבוסה צלויה"). כל אחד לפי יכולתו.

נראה שבמשך למעלה מאלף שנה, לקדמונינו היו בנמצא מנגנונים וטקסים שסמלו התמודדות גם עם אירועים מצערים שנעשו מתוך חוסר תשומת לב. ייתכן שהמטרה היתה שהכאב בכיס וההשתתפות בטקס ציבורי בו חשים, מריחים ורואים שכולם שוגים יגבירו את הסיכוי להגדלת תשומת הלב בעתיד. אולי גם היה יתרון פסיכולוגי בהחלטה אם להקריב או שלא להקריב קורבן, שכן היא חייבה הפרדה בדיעבד בין מעשים שנעשו בלי או עם כוונה תחילה.

בימינו יש נסיונות לייצר אלטרנטיבות למעשי הקורבן, למשל בשירה (לדוגמה "תפילה לאם בטרם שחרית" של חוה פנחס-כהן), אך מאז חורבן בית המקדש מקובל שהקורבנות מוחלפים בתפילות ("וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"). במובן מסוים, תפילות הן זמן שהאדם מייחד אותו (על חשבון דברים אחרים) גם להתמודדות עם שגיאות שאולי לא גוררות הרגשת אשם, אבל יש בהן צער. עם זאת, מצאתי שמעשי חסד גם הם הוצעו כתחליף לעבודת הקורבנות ("כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח"), אולי כי במעשי חסד האדם מקדיש תשומת לב (זמן, ידע, ממון) שבמובן מסוים "מכפרת על" (במשמעות "מְכַסָּה את") חוסר תשומת הלב שהוביל לשגיאה מצערת. הקורבנות, ומעשי החסד השקולים להם, אולי יצרו אנשים עם מודעות גבוהה יותר, המתרגלים את שריר תשומת הלב – גם לדברים ממש קטנים, כמו יציאה מהרכב, ואת שריר נטילת האחריות בַּמקום, בִּמקום ויכוח על "מי צודק".

במבט ראשון, פרשת ויקרא עוסקת בטקסים עתיקים ולא רלוונטיים. עיון מעמיק יותר מעלה שמדובר בשיקוף של חשבון הנפש שאדם מנהל עם עצמו משחר ההיסטוריה לגבי מעשיו, נטילת אחריות לגביהם ורצונו להיות אדם טוב יותר.

פרשת ויקהל-פקודי: לתת את הנשמה ואת הלב

פרשת ויקהל-פקודי: לתת את הנשמה ואת הלב

מאת: מור מוריה שיפוני

פרשת השבוע מורכבת בעצם משתי פרשות. כן כן – השבוע קיבלנו שתיים במחיר אחד. ולמה? כי השנה היא שנה ״רגילה״ (עד כמה שאפשר לקרוא לשנת קורונה שנה רגילה) ולא מעוברת.

הפרשות שלנו השבוע, "ויקהל" ו-"פקודי", שתיהן מספר שמות ושתיהן עוסקות בביצוע הציווי על בניית המשכן וכליו, כך שהחיבור ביניהן טבעי והגיוני. הן מסכמות לנו את הפרקים הקודמים אבל עם שינוי אחד – סוף סוף הגענו לתכל'ס ובסופן נזכה סוף סוף לקטרזיס שבהקמת המשכן ובתיאור הענן שמעליו.

Photo by iStock/v0v

פרשת ויקהל קיבלה את שמה מהציווי של ה' למשה להקהיל (לאסוף) את כל בני ישראל, ולצוות עליהם ציוויים שונים, בהם הציווי על שמירת שבת ואיסור על עשיית מלאכה בשבת. לכל אלה כבר התרגלנו… אבל אז מגיע ציווי שהעלה אצלי שאלות: על כל בני ישראל להרים תרומה לבניין המשכן. הם התבקשו לתרום בעיקר חומרים יקרים כגון: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" או סוגים שונים של צבעים: "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים" ועורות לטובת היריעות שיכסו את המשכן, עצי שיטים שישמשו לעשיית כלי הקודש, שמן ובשמים שבהם השתמשו להדלקה ולריח, ואבנים יקרות לבגדי הכהונה השונים.

כשקראתי את הפרשה שאלתי את עצמי – למה היה צריך את כל הטררם הזה? מה זה נותן המשכן הזה עכשיו באמצע המדבר ובכלל, אלוהים לא היה יכול לעשות איזה נס ולארגן לעצמו איזה משהו? ואז נזכרתי בפתגם בריטי עתיק: ״תן לאדם דג, הוא ישבע ליום אחד; למד אותו לדוג, הוא ישבע כל חייו.״

והבנתי – הרי המטרה של ההליכה במדבר היא לגבש עם; לאחד אותם ולתת כלים שיעזרו לעם בעת כניסתו לארץ המובטחת. והמשכן, הוא בעצם מסמל את אחדות עם ישראל. הרי עד שהוקם המקדש היה כל אחד יכול להקים לעצמו "במה" (כעין מזבח אישי), עליה היה מקריב את הקורבן שלו. אבל כשהוקם המקדש, נאסר להקריב קורבנות בכל מקום. ומאז, כל מי שרצה להקריב קורבן – היה חייב להגיע למשכן ולהביא איתו את הקורבן. שם היה נפגש עם בני ישראל נוספים ממקומות שונים, שהגיעו גם הם להקריב את קורבנם. 

המשכן שימש אפוא מקום מפגש לכל עם ישראל. בפרט לאחר שנכנסו לארץ ישראל, והעם התפזר כל אחד למקומו, שימש בית המקדש שבירושלים כמקום מפגש מאחד לכל חלקי העם.

מסיבה זו, בית המקדש לא היה יכול להיבנות מתרומה של כמה עשירים, אלא על ידי תרומה של כל אחד ואחת מעם ישראל. כל איש ואשה הביאו – כמה גרם של כסף, זהב ואפילו נחושת, ואף מעוטי יכולת יכלו להביא כל שידם משגת – גם אם זה חוטים ועורות בעלי חיים – העיקר שיביאו משהו. וכך הצטרפה לה פרוטה לפרוטה, עד שהיה די והותר לבניית בית המקדש. כל זה, כדי שבית המקדש יהיה מקום מאחד – שכל אחד ירגיש שיש לו שם חלק, והמקום כולו יורכב מכל עם ישראל.

ומכיוון שכולם מתבקשים לתרום ולקחת חלק, אף אחד לא מרגיש פראייר, כולם מתרגשים לתרום וכך נוצר מפגן התנדבות מעורר השראה – בני ישראל מביאים את התרומות לבניית המשכן כבר עם עלות השחר, והם נותנים ונותנים כסף וזהב ואפילו מהתכשיטים האישיים שלהם עד שמשה נאלץ לעצור את רוח הנדיבות שלהם ולהכריז שאין להביא יותר תרומות, כי בכמות שהצטברה עד כה יש די והותר כדי לבנות את המשכן. 

התגייסותם של בני ישראל למפעל הקהילתי הזכירה לי מאוד את הקהילה שלנו כאן בעמק.

הקהילה שלנו מדהימה ברוח ההתנדבות שלה; אם זה בתרומות כספים, בבישולים, בעזרה נפשית דרך התנדבות בער״ן ועוד. יש לנו אפילו גופים שמרכזים את הבקשות לעזרה (כדוגמת מעגלים-ICC או JSCF) וכל אחד נותן מעצמו כמה שהוא יכול כדי לעזור לאחר, אך גם כדי להיות חלק ולהרגיש שייך למשהו גדול יותר. 

בחודשים האחרונים עברו על הקהילה שלנו מספר אירועים לא פשוטים בהם איבדנו כמה מחברינו. 

רוח ההתנדבות הקהילתית היתה מעל ומעבר. לא אחת ראיתי פוסטים בפייסבוק שמודיעים כי אין צורך בעזרה נוספת כי יש מספיק מתנדבים. ממש כמו משה שמכריז ״אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ״.

יכול להיות שאנחנו בכל זאת קשורים איכשהו גנטית לחבר׳ה האלה שהלכו במדבר? שמשהו בגנטיקה שלנו גורם לבני ישראל להיות ערבים זה לזה? או שאולי זה משהו רחב יותר?

מחקרים מראים כי לתרומה, ולנתינה בכלל, יש ערכים מוספים עבור התורם עצמו: הנתינה מקושרת לשביעות רצון גבוהה יותר מהחיים ולתחושת סיפוק ותמרוץ, ואפילו לעלייה בתחושת האכפתיות והיקף ההשפעה על הסביבה. כמובן, אם תורמים למוסדות שהאג'נדה שלהם דומה לשלנו.

עוד מראים המחקרים כי תרומה מאפשרת לנו להרגיש עשירים יותר, ואולי זו הסיבה שבעלי הכנסה בעשירונים נמוכים תורמים יותר מאשר בעלי הכנסה גבוהה יותר. אחרים תורמים מסיבות של הוקרת תודה על משהו שקרה להם בעבר, סגירת מעגל או כהשקעה בעתיד (מחקרים לטובת מחלה שפגעה בבן משפחה, למשל) וכן מסיבות דתיות (הפרשת מעשר). 

המסקנה היא שכשאתה משקיע במשהו זה מחזק בך את תחושת השייכות. והרי, האדם הוא יצור חברתי והשתייכות לקהילה הינה צורך קיומי בסיסי. 

מכיוון שזהו צורך הכרחי, קיימים סוגים שונים של קהילות. למרות השוני בהגדרות בין קהילות שונות, המשותף לכל סוגי הקהילות הוא הרגשת הזהות של חברי הקהילה, היוצרת תחושה שהאדם אינו לבד, ומכאן ניסיון אף ליצור סמלי זהות ייחודיים שיגבירו את תחושת השייכות ויחברו בין חברי הקהילה.

גם את זה מבין משה, וכמו כל סטארטאפיסט טוב שלוקח ברצינות את תהליך המיתוג הוא לוקח למטרה זו את הטובים ביותר – אומנים ובעלי מלאכה; לאחר גיבוש הקהילה סביב איסוף התרומות, משה עובר לשלב הביצוע ואת המטלה של בניית המשכן וכליו מטיל על אומנים מתוך הקהילה. בתור מעצבת גרפית, ששמעה לא פעם את האמירה: ״מה, הבן של השכנה שלי יכול לעשות את זה ב5 דקות בוורד״, מאוד שמחתי לקרוא שמשה דווקא מבין את החשיבות שבמיתוג טוב ומשתמש לצורך כך באנשי מקצוע (ביניהם בלטו לטובה בעיקר נשים רבות שהשתתפו במיזם). האומן שנבחר לנצח על כל הפרוייקט הוא אדם מיוחד במינו בשם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר – זה שעל שמו, אגב, קרויה האקדמיה לאומנות ועיצוב בירושלים. 

בצלאל לוקח את החומרים והתרומות מתוך הקהילה ובסופו של תהליך ארוך, שמתמשך לאורכן של שתי הפרשות, הוא מסיים את הפרוייקט עם הסמל המבוקש: ״וַיַּעַשׂ אֶת-הַמְּנֹרָה, זָהָב טָהוֹר״. המנורה עשויה מקשה אחת ומתפצלת לשבעה קנים שווים בגובהם. בעיניי, הסמל מהווה ביטוי חזק למהות הקהילה: לעם ישראל בסיס אחד – יציב וחזק – ולמרות שהם מתפזרים ולא נמצאים יחד באותו מקום כולם מפיצים אור במידה שווה. כל קנה תורם את חלקו ליצירת אור גדול ותרומתו של כל אחד חשובה. נראה שבצלאל עשה עבודה כל כך טובה כי מנורת שבעת הקנים שימשה לאורך הדורות כסמל יהודי וכמוטיב חוזר בייצוגי תרבות ואומנות יהודיים ואף הפכה לסמל הרשמי של מדינת ישראל. 

אז עם שתי פרשות שהתחברו לאחת סיימנו את ספר שמות ובסופו יש לנו משכן, ויש לנו סמל ויש לנו קהילה מגובשת – גם אז וגם היום – ומה עוד צריך? שרק נמשיך להשאר ערבים זה לזה, שאף אחד לא ירגיש שהוא פראייר ושלא משנה מה אנחנו עושים בחיים שתמלא את כולנו רוח אלוהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

שבת שלום!