פרשת פנחס: על זהות יהודית, זהות מגדרית ופרידה

פרשת פנחס: על זהות יהודית, זהות מגדרית ופרידה

מאת: רוני ענתבי

הבית כבר ארוז ויש עוד כמה דברים לסגור לפני שאני נוסעת. עם בליל התחושות שבי, ניגשתי לכתיבה של פרשנות לפרשת השבוע, פרשת פנחס.

הפרשה עמוסה בסיפורים ואני רוצה להתמקד בשניים מהם – הסיפור של פנחס, והסיפור של בנות צלפחד. שניהם עוסקים בזהויות- הזהות היהודית והזהות המגדרית/נשית.

הסיפור הראשון, הפותח את הפרשה, הוא סיפור קשה ואכזרי, נוגע בנושא שמירה על העם היהודי, או מה שנקרא לאורך הדורות – התבוללות. 

המצביא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, נוקב את הדין ומשפד למוות את זמרי בן סלוא הישראלי וכזבי בת צור המדיינית רק בשל העובדה שקיימו יחסי מין, יחסים של התבוללות, בלי בושה ובלי פחד, לעיני כל. 

החרדה המלווה את העם היהודי מפני התבוללות הייתה כה גדולה עד כדי רצח. 

לא זו בלבד, אלא שהתגמול שמקבל פנחס מאלוהים על מעשיו הוא ברית שלום עולמית לו ולזרעו. אלוהים לא רק שאינו מעניש על רצח, אלא מחזק את ידיו של מי שהורג את מי שלא שמר על מורשת ישראל, למען יראו וייראו. זה סיפור קשה ומטלטל, ויש בו מסר חד משמעי אסור להיות ביחסי אהבה עם מי שאיננה יהודיה. 

העם היהודי מאז ומתמיד היה חרד לגורלו ולהמשך קיומו וראה ביחסי יהודים/ות עם מי שאיננו כזה, תופעה מטרידה ביותר. 

אני מסתכלת על ימינו אנו, על הקהילה היהודית בארצות הברית המהווה מחצית מיהדות העולם, בה אחוז הזוגות המעורבים עומד על לא פחות מ 70% והחרדה בקרב מי שחשובה לו שמירת היהדות גדולה מתמיד.

אך בניגוד לגישת ההוקעה הזו בה נקט פנחס, והנסיון להוציא מתוכנו את כל מי שאינו אנחנו, יהדות ארצות הברית בעשורים האחרונים פועלת דווקא הפוך, מחבקת, מקבלת, ומכניסה את כל מי שרוצה ומרגיש שייך לקהילה.

הנושא של ההגדרה העצמית שלי/שלנו דרך הזהות היהודית העסיק אותי מאד בשנים האחרונות ולתחושתי, כאשר איננו מוקירים דבר-מה כערכו, אנו עלולים להפסיד אוצר ואפילו לא לדעת מה הפסדנו. אני יודעת שיש א/נשים שזה פחות מעסיק אותם, אני יכולה להבין את זה. אישית, זה העסיק אותי לא מעט בשנים שחייתי כאן וזו גם אחת הסיבות שבגללן אנו חוזרים ארצה.

יחד עם זאת, לא ניתן להשלים או לקבל את הפיתרון של פנחס והסכנה ברצח של מי שבוחר אהבה על פני זהות. אל לה להתמודדות עם אתגרי שימור העם והמסורת לבוא לידי ביטוי במעשים קיצוניים כמו אלימות, הפחדה, חרם ונידוי. אלה מבטאים הן פאניקה וחרדתיות גדולה כמו גם הודאה בחולשתה של התרבות שלנו בהעדרם של מנגנוני שימור פנימיים. 

מהסיפור הקשה הזה אני ממשיכה לסיפור של בנות צלפחד, סיפור יוצא דופן של אומץ, עוצמה נשית ושוויון. בתוך חלוקת הנחלות כחלק מההכנה לכניסה לארץ , מסופר על הבנות של צלפחד משבט מנשה, שנפטר במדבר, לפני שהארץ נחלקה לנחלות. הוא הותיר אחריו חמש בנות, ובנים לא היו לו. רגע לפני חלוקת הנחלות, בנות צלפחד דורשות ממשה לרשת את נחלתו של אביהן המת. טענתן היא, שלא יהיה זה הוגן שהמשפחה תאבד את נחלתה רק משום שאין בה בנים. "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כז, ד). מצד אחד זו תקופה שאין נשים עם נחלות מצד שני יש כאן טענה מעניינת . כמנהיג טוב, משה יודע לומר שהוא לא יודע את התשובה, שאל את אלוהים ונענה: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, ז). וכך היה.

בנות צלפחד, שלפני אלפי שנים, כשאף אחד/ת לא ראה בשוויון ערך, אולי אפילו עוד לא המציאו את המילה הזו, בעידן בו ככל הנראה אין אף אישה שמחזיקה נחלה, הן, הפמיניסטיות הראשונות, דורשות אותה. הן שמו בקידמת הבמה את הזהות המגדרית שלהן. את זהותן כנשים שוות זכויות. דרשו וקיבלו. אני רוצה לחשוב שלאלוהים ולמשה היה מעין צורך לתקן את העוול על כך שניתנה לפנחס ברית שלום, לתקן את אי הצדק ולהבהיר במידה מסוימת ולהפגין כלפי כל, מה העמדה הראויה לגבי מעמד הנשים.

——-

בעוד פחות משבועיים נעלה, אני ומשפחתי, על מטוס לארץ, והפעם בכיוון אחד. המכולה כבר בדרכה ארצה, ולמרות גודלה רחב הידיים, היתה היא צרה מלהכיל את כל הזכרונות שרציתי שיארזו בה. 

הבחירה לחזור לארץ אחרי כמעט שני עשורים מחוצה לה, מקפלת בתוכה מארג מעניין של סיבות שיצרו נתיב ברור ומואר שקרא לנו לשוב הביתה ואין ספק ששני הנושאים שנידונו בפרשה נוגעים בי בהקשר הזה בבטן הרכה. 

מאיה בכורתנו, שבעקבות בחירתה ללכת למכינה קדם צבאית אנו חוזרים ארצה, למדה כל חייה בבתי ספר יהודיים שם חוותה יהדות שוויונית ופתוחה. חינכנו אותה, שכאישה – היא צריכה להיות מחוברת לצרכים ולרצונות שלה. להיות מודעת אליהם ולדבוק בהם ולעצב את משולש הזהויות שלה- זהות יהודית. זהות נשית. זהות ישראלית. גם היא, היום, כבנות צלפחד, דורשת את הקשר שלה לארץ ישראל, רוצה להיות חלק מהעם הזה ומהמדינה בה נולדה ואליה היא מרגישה שייכת.

אני מאחלת לה, שבעזרת ארגז הכלים אותו היא מביאה למכינה אליה בחרה ללכת, ההכרות עם יהדות ארה״ב, כמנהיגה בתנועת נוער יהודית וכמתנדבת בקהילה, תדע ללמוד לגשר על ההבדלים והפערים בין הקבוצות בחברה הישראלית ותשכיל ולבצע מהלכים לא פחות מזה המדהים שעשו בנות צלפחד. שיהיה לה האומץ לעמוד מול דמות סמכותית, לא לחשוש מהעובדה שהיא, בת בשר ודם יכולה לשאול ולערער, גם על דברי אלוהים חיים. שתבין שאפשר לשנות, אפילו את ההלכה, לפַתֵח אותה, לעצב אותה ולהוסיף לה כללים. שתדע לצעוק צעקה אותנטית כמו של חמש הנשים הללו, להפגין מנהיגות ויכולת לתיקון המציאות. היא וכל חברותיה וחבריה למכינה. 

אני מאמינה שההחלטה שלה נבעה לא מעט מהערכים שספגה בבית בה גדלה. בית בו נכח המאמץ לחיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל בקרב הילדים. בית בו הילדים גדלו בחינוך יהודי (למרות שללא ספק החינוך הציבורי באזורנו טוב לא פחות), בית מעורב בקהילה הישראלית והיהודית שעשה מאמץ לשמור ולחזק את הקשר לישראל. 

אני מרגישה שבכל שנות שהותי כאן בעמק, ספגתי ולמדתי פה תפיסת יהדות אחרת וחשיבה יצירתית ואמיצה לשימור היהדות ללא חשש לעיצובה מחדש. היום, אני מרגישה מעין שליחה בכיוון ההפוך, ורוצה לקחת את ההשראה של מה שלמדתי וספגתי ולנתב אותה לעשייה בארץ.

בסוף הפרשה, משה עולה להר העברים, מעביר את שרביט ההנהגה ליהושע בן נון ונפרד מהעולם הזה, מהעם. 

גם אצלי תם פרק במסע חיי. זמן חדש מתחיל. במה שמרגיש כעוד אתגר שלקחתי על עצמי, הפעם הוא מלווה בלא מעט חוסר וודאות וחשש מהלא נודע. מעבר שמאופיין במערבולת רגשית הכוללת חשש, ציפיה, בלבול, שימחה ועצב. 

רגע לפני שאני נפרדת מהקהילה הנפלאה הזו אני רוצה להזכיר כאן את דימוי הרוגטקה התרבותית שהציע המשורר פרופ׳ זלי גורביץ׳: המשיכה הזו לאחור של הרוגטקה, לעבר שלנו, למקורות שלנו ולהיסטוריה שלנו היא הכרחית כדי לתת לה את האנרגיה ואת הכיוון על מנת שנוכל לירות אותה קדימה. כשהיא נורית אל העתיד, יש לה כח עצום ויכולת לדייק. 

במהלך השנים עסקתי במסגרת ה ICC הרבה מאד בנושא של שימור ויצירה של זהות יהודית ישראלית. קהילה ששומרת על הערכים שלה, שמחוברת לעבר שלה, שמתקנת עוולות, תהיה חזקה גם בהווה ובעתיד. תודה על ההזדמנות להיות חלק מכם, תודה על כל הדברים הטובים שעטפו אותנו במהלך השנים כאן, תודה לחברים שהיו לנו כמשפחה, לאייסיסי שהיה לי לביְת, לקולגות המקצועיות שהפכו חברות ולקהילה שאין שניה לה באף מקום אחר. המשיכו בעשייה של כל הדברים הנפלאים והחשובים שאתם עושים ועל כל הטוב שאתם מפזרים!

פרשת חוקת: מהפרה האדומה למחאה השחורה

פרשת חוקת: מהפרה האדומה למחאה השחורה

מאת: נרי לייף-חומה

זו הפעם השניה שאני ניגשת לכתיבת פרשנות עכשווית ואישית לפרשת השבוע. כמו בפעם הראשונה, גם הפעם אני צריכה להתאמץ כדי להמשיך בקריאה כשהבטן שלי מתהפכת ואני רוצה לסגור ולעזוב.
בפרשת חוקת, כבר בפסוק השלישי מישהי מתה. לא מתה – נשחטה. לא מישהי – פרה, ולא סתם פרה – אדומה.

Photo by iStock/bluejayphoto

ואני, להזכירכם, קוראת את הפרשה בעיצומה של מחאה שקשורה בצבע העור, בעיצומה של מגיפה והתמודדות   עם מאות אלפי מתים. המחאה של ובעבור השחורים היא על עוול שנעשה לאחר רק בשל צבע עורו. עוול שמתאפשר בחסות האמונה שיש שווים יותר ושווים פחות. ואני תוהה אם זה התחיל בפרה אדומה והתגלגל הלאה? 

הפרה האדומה מוצאת אל מחוץ למחנה, נשחטת, ולאחר השחיטה נשרפת עד היותה אפר. ועל מה ולמה נשחטה הפרה? כדי ללמדנו מנהגי היטהרות לאחר מגע עם המת. בעולם עם קוד תרבותי פגאני, דם של מת או דם של יולדת לאחר לידה הוא דם מטמא, ודם של פרה הוא דם מטהר. אתם מוצאים פה הגיון? כי אני לא. 

הסופר המקראי ציוונו במצוות "לא תרצח", אבל בהקשר אחר הוא מלמדנו דיני טוהרה בעזרת שחיטה של פרה תמימה. זה מסתדר לו לגמרי. שינוי במונח המילולי מאפשר לו את המוסר הכפול ומרגיע את מנוחת הקורא -'רצח'  לעומת 'שחיטה'. ואנחנו הקוראים סופגים בהיסח הדעת את תחושת העליונות של בני האדם על פני כל צורות החיים האחרות. אנחנו, שנוצרנו ביום האחרון לבריאת העולם, חיים כאן בתחושת זכאות (Entitlement). כאילו כל צורות החיים שהיו פה לפנינו נוצרו עבורינו ועבור מאוויינו. אין זאת אלא כי קיים אצל רובנו עיוורון מוחלט לעובדה שכל צורות החיים מחוברות לריקמה נושמת אחת. עיוורון שמסביר את השואה האקולוגית שאנחנו מביאים על עצמנו. 

מבלי להיסחף לצדקנות או לקיצוניות, פרשת חוקת באמת מציגה דילמה: על מה נשענת תחושת העליונות של אדם על חיה או אדם אחר, או עליונות של קהילה אחת על שכנתה, או של בני מקום אחד על בני מקום אחר? יתרה מזו, האם תחושת עליונות מתירה פגיעה בזה שנתפס כפחות שווה? אני מרגישה כאילו קיים סולם ערכים שאינו אחיד. כל אחד.ת מאיתנו ,או בני תרבויות שונות ועמים שונים, מחליטים כלפי מי הם חשים עליונות וריחוק שמאפשרים אטימות רגשית ומי השווים להם שזכאים לחמלה שלנו, לקרבה ולאחריות הדדית.   

בפסוק עשרים נראה כאילו מסתיימת בלי שום פואנטה פרשת הפרה האדומה ומתחילה ללא קשר אליה שורה של מיתות ופרידות: ראשונה מתה מרים, ובמותה היא לוקחת עמה את באר המים שהחייתה את בני ישראל במדבר. לאחריה נאספים גם משה ואהרון, שלא זכו להוביל את העם אל הארץ המובטחת כי נענשו על שכשלו באמונתם  בפרשת מי המריבה. לאחר מכן אנחנו נפרדים גם מחלק גדול מהעם שגם הוא מומת כעונש על אובדן האמונה באלוהים: "וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃ וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל". 

ומה עלה בגורלם של אלה שנישארו? 

אלו נידונים להמשיך ולעבור מתחנה לתחנה ולהילחם את ספר מלחמות אדוניי "עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן". בקיצור, הם מכים ויורשים את כל העמים שבדרכם אל הארץ המובטחת. תוסיפו מילה חדשה ללקסיקון: להכות. " וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כׇּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ".

מכאן אני מבינה שפרשת פרה אדומה לא באמת הסתיימה והיא מתחברת להנחות שאנחנו עושים לעצמנו כשאנחנו מצדיקים פגיעה באחר לפי סולם ערכים כלשהו – צבע, אמונה, גזע או העדפה מינית. הסופר המקראי עצמו לוקה בחוסר מודעות לפערים הערכיים שהטקסט מציג – היתרי שחיטה מול איסורי רצח, והיתרי הריגה ללא  השארת שריד לצורך מטרות 'צודקות' כמו כיבוש הארץ המובטחת. ואנחנו נוהגים לחשוב על הטקסט המקראי כמקור היסטורי ראשוני להסדרת מערכות יחסים בין אדם לאדם, אדם למזונו ובין קהילות ועמים. אז כדאי לזכור שכמו כל טקסט אחר, אפילו מדעי, הסופר והחוקר יהיו מוטים הטייה ערכית, מוסרית או תרבותית אם אינם מודעים לקודים בני זמנם שמשתתפים בערבוביה במסקנותיהם.  

בפרשת חוקת אנחנו נפרדים מדור של עבדים שגם מנהיגיו היו עבדים. מי שממשיך הלאה, גם הם היו עבדים.  אולי זה יכול להסביר את הכהות הריגשית שלהם כלפי העוול שהם גורמים לעמים האחרים ולסבלם. מי שחי על פונקציית ההישרדות וסבל סבל רב מעליונות של עם אחר, אם לא החלים וריפא את הטראומה יש סיכוי שינהג בדיוק כך באחרים. 

אני חושבת על ימי הקורונה ותוהה על טבעו של הדור שאנחנו נפרדים ממנו עכשיו. רוב המתים הם בני שמונים ומעלה. בארץ, הרבה מהם ניצולי שואה אחרונים ודור שני לשואה. אלה אנשים שסבלו מעליונות של אחרים. אולי זה מסביר את הכהות הריגשית שלהם לסבל שהכיבוש גורם? בארה"ב זה הדור של ילדי הפרחים. דור של היפים שבשנות העשרים שלו הקים קומונות כדי להשתחרר מקודים חברתיים כובלים ולקבל חופש מוחלט, ובאותה העת פירק את הערבות ההדדית, את מוסד הנישואים ואת התאגידים.

לאיזה 'ארץ', או עולם, המתים עכשיו לא זוכים להיכנס? ואלו שכן ייכנסו – לאילו כישורים יידרשו ומה הסדר שיכוננו? 

שבת שלום

פרשת קֹרַח: פופוליסט או פורץ דרך?

פרשת קֹרַח: פופוליסט או פורץ דרך?

מאת: ענבל קולר

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.(קהלת א ט). הסיפור המתואר בפרשת השבוע, פרשת קרח, כאילו נלקח מהפוליטיקה של שנת 2020. קרח נמנה על אחד מהפוליטיקאים הפופוליסטים הראשונים בהיסטוריה, כנראה שהוא הפופוליסט הנודע ביותר בתרבות היהודית. כל מחלוקת שאינה ראויה מיד מתויגת על שמו, אבל האם אנחנו עושים עימו צדק? האם המחלוקת והעמדה שמציג אינן ראויות? אולי קרח הקדים את זמנו והוא בעצם פוליטיקאי פורץ דרך בדעותיו, שקרא תיגר על שיטת השלטון הקיימת והאמין בשיטת שלטון שונה (דמוקרטיה?) וקרא לערך השוויון בין כל בני האדם? 

Photo by iStock/Halfpoint

פרשת קרח מתארת את קורות עם ישראל במהלך 38 השנים האמצעיות שהיו במדבר. משה ואהרון מנהיגים את העם זמן רב. על פי סיפורי המקרא הם נבחרו להנהיג את העם על ידי אלוהים, וככל שחולף הזמן הם ממנים את מקורביהם ובני משפחותיהם לתפקידים בכירים (כהנים), לוקחים סמכויות מנציגי השבטים האחרים ומעבירים אותם לבני שבט לוי (לאחר מקרה עגל הזהב). קרח מסתכל על צורת השלטון והתנהגות המנהיגים ומתמרמר על משה. הוא כועס על שנתן את הכהונה לאחיו, אהרון, ולא שיתף אותו – בהיותו בן-דוד בכור במשפחה – במעמד מורם, אלא "דילג עליו" ונתן תפקיד בכיר לקרוב משפחה אחר. במקביל, בני ישראל ממורמרים מהמצב והעונשים שקיבלו בעקבות פרשת המרגלים, הם אינם רואים את הסוף של הנדידה במדבר, העם יודע שהוא אינו עתיד להיכנס לארץ ישראל. נראה שזוהי תקופה שאין בה הרבה תקווה ואין מה להפסיד. 

הפרשה מתחילה במילים וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה. קרח מבין שלבד הוא לא יצליח לשנות על ההחלטות שמשה מקבל ומקדם ומצליח לעורר ולהעצים מחלוקת על המנהיגות של משה ואהרן. קרח מאחד תחתיו 250 נשיאי העדה מבני ישראל, הבכורים מכל משפחה, את הלויים, ואת דתן ואבירם – ממנהיגי שבט ראובן (הבכור מבני יעקב) ויוצר קואליציה חזקה המתנגדת להחלטות ההנהגה החזקה והותיקה. הקבוצות בקואליציה בעלות אינטרסים ומניעים שונים, אך כולן חוברות יחד, תחת הנהגתו של קרח, בקריאה להחליף את משה ואהרון. יש כאן מרד אזרחי, אולי הראשון המתועד בהיסטוריה. וכמו הרבה מרידות כאלו – המרד מדוכא בכוח והמורדים מומתים בדרכים שונות – חלקם נבלעים באדמה, חלקם נשרפים וחלקם מתים במגפה. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת. (במדבר טז לב-לה).  יש לציין שהמהלך הכוחני של משה נכשל, ולמחרת העם חוזר ומתלונן ובא בטענות קשות עוד יותר.. וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, לֵאמֹר  אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה. (במדבר יז ו) העם מתלונן כי העונש היה כבד וכי משה ואהרון הורגים את המתנגדים להם, אנשים טובים שעבדו את אלוהים. אלוהים מתרגז ורוצה להשמיד את כל עם ישראל כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה הֵחֵל הַנָּגֶף (במדבר יז יא) במגפה מתו כמעט 15 אלף איש…  העם נענש באופן סופי בהחלטה שרק לכהנים מותר להתקרב לאוהל מועד ולעסוק בפעולות הקדושות, הלוויום ישרתו את הכהנים ושאר ישראל יתמכו בהם בתרומות, ביכורים ומתנות. 

אני קוראת את הפרשה על קרח ועדתו ומוצאת הקבלות בין המתרחש בפרשה לעולמנו כיום. ניתן לראות כי בתקופה שבה יש לציבור חוסר אמון רחב במנהיגות ישנה קרקע פוריה לפופוליזם ולנסיון הפיכות שלטוניות. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה (במדבר טז ג).  קרח בא להנהגה וטוען מדוע תתנשאו על קהל ה'? הוא טוען שהמנהיגים הגזימו, לקחו לידיהם כוח רב מדי, ומתנהגים כאילו הם מעל העם בעוד שה' נמצא עם כולם והתורה ניתנה לכולם במעמד אחד. קורח ממריד את העם וחוזר על כך שההנהגה כוחנית, שיש אחרים בעם שיכולים להנהיג בצורה טובה יותר, שמשה ואהרון לא נבחרו על ידי העם ויש מקום לשינוי בהנהגה. טענות פופוליסטיות שמטרתן לבצע הפיכה ולקחת את ההנהגה מידי האליטות ולהעבירה לעם (לעצמו). אולם, האמת היא שקרח מבקש ביזור סמכויות וחלוקת תפקידים לשותפים קואליציוניים. הוא טוען שמשה ואהרון נמצאים בשלטון זמן רב מדי והם יותר מדי ריכוזיים, שהכוח עולה להם לראש.

דתן ואבירם, נציגי שבט ראובן, הבכור מבני יעקב, כועסים על כך שמעמדם מורע ככל שחולף הזמן ומסרבים להגיע למשה לשיח משא ומתן. הם טוענים כלפי משה הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר  כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה.(במדבר טז יג-יד) כלומר, לא מספיק שהוצאת אותנו ממצרים שם הכל היה חלב ודבש, עכשיו אתה גם רוצה להשליט עלינו שררה?! זהו פייק ניוז מהטובים, המשווה את תקופת העבדות במצריים לארץ ישראל המובטחת. משה מתעצבן וסופם של השניים ובני משפחותיהם הוא מוות.

מפרשת קרח אפשר לראות שמפלגות ובריתות הנוצרות מתוך תרעומת קולקטיבית כלפי המנהיגות הקיימת ולמען מאבק ביריב משותף בלבד אינן עמידות כמו אלו המתגבשות מתוך אידיאולוגיה משותפת, והן עלולות לקרוס ולהיעלם ללא תשתית-רעיונית משותפת. 

על פי הפסוקים קרח נענש משום שלא פעל לטובת הכלל ולמען החתירה לאמת, אלא ממניעים אישיים של עוינות וקנאה, מתוך מחלוקת שאינה לשם שמיים. אבל, מהתובנות שלי היום, בשנת 2020,  אני רואה בעמדתו של קרח אמירה כי האופוזיציה חשובה לדמוקרטיה, שמנהיגות אינה מקנה זכויות יתר ושמנהיג שנמצא זמן רב מדי בשלטון וזה שאינו נבחר על ידי העם, מסתנוור מכוחו, ומתחיל לנהוג מתוך תועלת אישית. אני רואה קריאה לשוויון בין כל האזרחים. קרח קורא לשוויון בין הכהנים, הלווים וישראל. אפשר להרחיב את הקריאה שלו לשוויון בין כל בני האדם, ללא הבדל בין דת, גזע, ומין. לאמירה ששוויון הוא ערך נעלה. קרח קרא כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה ובעצם מזדהה עם הקראה העכשיות של Black Life Matter, עם הקריאה של יוצאי אתיופיה לשוויון בישראל, לדיכוי גזענות באשר היא. 

ההיסטוריה היהודית עושה לקרח עוול כאשר היא מזכירה את שמו רק בהקשר של שם-נרדף למחלוקת לא ראוייה. כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות ה, יז). יש לנו הזדמנות לעשות תיקון ולהזכיר את שמו של קרח כפורץ דרך השואף לשוויון זכויות אדם באשר הם, למנהיג הקורא לשינוי מבנה השלטון (מדיקטטורה לדמוקרטיה?). נלסון מנדלה משלנו?

גם כיום, כמו בתקופת המקרא ההנהגה צריכה לזכור כי השימוש בכוח הוא לא פתרון מספק – נדרשת דיפלומטיה, שיח, דיאלוג ושותפויות. מי יתן ויהיו לנו מנהיגים למנהיגות הרואים את עצמם.ן כמשרתי ציבור ולא מבקשי שררה וכוח. כי אם לא נזהר, אנחנו עלולים להיבלע בתוך עצמנו, ממש כמו קרח ועדתו.

פרשת שלח לך: ארץ זבת חלב ודבש או ארץ אוכלת יושביה?

פרשת שלח לך: ארץ זבת חלב ודבש או ארץ אוכלת יושביה?

מאת: דיוויד מאיירס

מאד משמעותי עבורי לדון בפרשת שלח לך, גם בגלל הנושא הקרוב לליבי וגם כי זו הייתה פרשת בר המצווה של בני זאב. את בר המצווה, כמו משפחות רבות חגגנו בארץ, הזמנו 40 בני משפחה מארה"ב להצטרף אלינו לטקס ולטיול שקראנו לו "LaTour" השם משקף את אהבתינו לשתי השפות ולמשחקי מילים בתוכן וביניהן. בפרשת שלח לך משה שולח נציגים מכל שבט לסייר בארץ ישראל ולדווח חזרה לעם שנמצא במדבר. המשימה מחולקת לשתי מטרות – הראשונה מטרת מל"ם (מודיעין למבצע) כדי לעמוד על קושי הכיבוש והמטרה השנייה היא להעריך את שווי הירושה.

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.  וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

כאשר הם חוזרים מהמשימה יש מחלוקת מהותית בקרב המסיירים לגבי טיב הארץ והאם רצוי לעלות אליה או לחזור למצרים.

וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃ וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃  וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃  אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃  עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃  וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃

ְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃  וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃

אני קורא את הסיפור ומרגיש שזה הסיפור של משפחתי והרבה משפחות ביחס שלהן לישראל. לחיות בארץ לא מובן מאליו עבורנו וכרוך בהרבה לבטים.  כמו האנשים שמשה שלח לתור את הארץ שעומדים לרשת, הרבה עולים מגיעים לתקופות של כ-40 ימים בהן מסיירים ורואים מה יש בארץ, איך האנשים, וכו'.  וכמו בני ישראל, יש הרבה לבטים ורשמים שמשתמעים לשתי פנים. על ישראל אין דעות שהן "פרווה" – זה לא מקום כמו מילווקי שזה 'מקום נחמד לגור'. ארץ ישראל – או שהיא ארץ זבת חלב ודבש או שהיא ארץ אוכלת את יושביה. וכמו לקבוצה הזאת, המרגלים, לעוליםֵ ולאלה שנודדים בין שם לכאן, שני הקולות הקיצוניים האלו קיימים בו זמנית. ישראל היא גם מדהימה עם הכי הכי – חום לב, חיים תוססים, צפיפות של היסטוריה ונופים ובילוי ותרבות שאין כמוהו….וגם לא….ההתמודדות הראשונה עם ה"ענקים" במשרד הפנים גם יכול להאיץ את חזרה לעבדות במצרים, או 'ענקים' אחרים הבאים לידי ביטוי בבעיות קשות ונוקשות בחברה ובפוליטיקה הישראלית שמרתיעות חלק ניכר מהעולים וגם מהאזרחים הוותיקים.

בדרך כלל כשיורשים משהו, מקבלים אותו וזהו.  אבל את הארץ, בני ישראל לא בטוחים שרוצים ויש דיונים וניסיונות חוזרים ונשנים לעלות אליה. אחרי שחוזרים מתור הארץ, דנים ומתווכחים ואז יש עוד שנים של נדידה ורוב הדור הראשון לא יזכה לשוב לארץ. זה מזכיר גם את הסיפור שמתפרס על פני דורות דורות של משפחתי.  שני אחים עלו בשנות הארבעים – אחד נשאר ועוד שלושה דורות נולדו לו בארץ אבל השני ירד אחרי 12 שנים.  בניו כולם חזרו לתקופות שונות של לימודים, שירות צבאי, ועבודה. בסוף, בת אחת מהשישה בנתה את ביתה בארץ והקימה שם את משפחתה.

 

על פי הפסוקים מי שדוחה את הירושה, זה לא רק שלא בוחר בה אלא נואץ באלוהים ולפעמים אני מרגיש שזו ההרגשה של מי שדוחה את הארץ עד היום. היא נשבעה לאבותינו ואנחנו נואצים. ועל זה גם נענשים. הפסוקים מתארים שלדור הבא – הטף, יש עוד סיכוי:

ְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃ (גרעין צבר?!) אבל פוּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה.

מעניין שהזעם בפסוקים מכוון לאו דווקא למי שלא מקיים מצוות אלא למי שדוחה את הירושה. גם לא ברור מה הצורך לבחון כמה טובה הארץ אם מובן מאליו שהולכים לרשת אותה.  למה עשו כזה מהלך אם ברור שחייבים לרשת אותה?

אני קורא את הפרשה וחושב שהירושה הזאת גם מרכזית לנו ולסיפור שלנו כעם, מעולם לא היה מובן מאליו שניקח אותה. כנראה שהיחס אליה נידון להיות תמיד שנוי במחלוקת, גם בקרב העם וגם בתוך עצמנו. לא מסתדר לי הרעיון שהירושה היא בינרי – או שמקבלים או שנואצים – וזה נכון גם לארץ וגם לתורה. אפשר לרשת את ולתרום לעם היהודי ולארץ בדרכים שונות, במועדים שונים, כל אחד לפי הבנתו ונסיבותיו. אין ספק שלהחלטות יש משמעויות ושיש זכויות ששמורות לאלה שבתוך העשייה, אבל דחייה של חלק מהעם שלא עומד בדרישות של מי שמתיימר לפרש עבורנו איך להיות יהודי או ישראלי כשלו בעבר, נכשלים בהווה ורק ימשיכו לשסע את העם בעתיד.

פרשת בהעלותך: ככל שנחלוק יותר מהאור שיש לנו, כך נגדיל את האור בשביל כולם

פרשת בהעלותך: ככל שנחלוק יותר מהאור שיש לנו, כך נגדיל את האור בשביל כולם

מאת: אמתי פריימן

זה אולי אחד השבועות המטורפים שחוויתי מאז המעבר לארה"ב. אנחנו פה כמעט שבע שנים – ואין לי ספק שהרצח של ג'ורג' פלויד, גל ההפגנות וביטויי הסולידריות שחווינו (בצל מגפת הקורונה) ישאירו את חותמם. אני אודה ואתוודה שבהתחלה, הייתי מאוד סקפטי לגבי גל ההפגנות ששטף את ארה"ב. לא בגלל שהמוות של פלויד עבר לידי, אלא בגלל שהפוקוס, באופן טיפוסי, ניתן למתפרעים ולבוזזים. התמונות היו מזעזעות. ולא היה מדובר במשהו נקודתי ומרוחק שקורה במיניאפוליס, אלא ממש פה. באוקלנד, בברקלי ואפילו בצד שלנו של הפנינסולה ב-101 בדרך לסן חוזה.

אבל מהר מאוד חלה תפנית, עם היפוך מגמות ברור. ככל שהיקף ההפגנות גדל, כך גם ירדה האלימות. לנגד עיננו מתפתחת אחת מתצוגות הסולידריות, חמלה והדדיות הגדולות בעשור האחרון (לפחות). כבר ראינו הפגנות של הקהילה השחורה כנגד אלימות משטרתית וגזענות מערכתית, אבל משהו במקרה הזה שונה. אני לא יודע אם זה בגלל שכולנו כבר תקופה מצויים בהסגר בגלל הקורונה וכולנו הרגשנו צורך לקום ולעשות משהו, או שמא שהמגיפה הזו, שלא פסחה על אף אחד, יצרה תחושת חיבור אוניברסלית, חוצה הבדלים וקטגוריות שאנחנו רגילים להשתייך אליהם. מה שזה לא יהיה, זה מהר מאוד הוציא מאיתנו ביטויי סולידריות מרחיקי לכת. שוטרים ומפגינים שהולכים יד ביד,  נאסקאר שאסרה על הנפת דגלי קונפדרציה במרוצים ואפילו השתתפות של בכירים מהמפלגה הרפובליקנית בצעדות, בניהם מיט רומני בכיר במפלגה, שנוא נפשו של המחנה הפרוגרסיבי. ונראה שזו רק ההתחלה. 

אבל מעבר למפגני הסולידריות, אנו עדים לסימנים של שינוי אמיתי (ואני מקווה שקבוע) במרקם החברתי ותפיסת העולם של רבים. הצעדים של תקצוב מחדש של המשטרה והפניית תקציבים לארגונים ומחלקות עירוניות אשר מתמחות בתעסוקה, בריאות הנפש וחינוך, מייצגות בעיניי הבנה שככל שייטב ליותר אנשים, כך המצב ישתפר עבור כולנו. ההבנה שכשהגאות נכנסת ומפלס הים עולה, כל הספינות עולות יחד, היא הבנה שיש להשקיע בצורה רוחבית ככל שניתן בכדי לצמצם פערים וליצור מציאות טובה יותר בשביל כולנו. 

בפרשה שלנו יש רעיון יפה שמבטא את זה. אנו עוסקים השבוע בפרשת בהעלותך. פרשה שעוסקת במגוון נושאים- הדלקת המנורה, פרשת מי מרה, חטא מרים ומינוי של שוטרים ושופטים (סגנים למשה), הם רק חלק מהרשימה. 

בסיפור המתאר את מעמד מינוי השוטרים והשופטים יש פסוק יפהפה שמתאר את התהליך שבו אלוקים מאציל מהרוח שהוא נתן למשה אל שאר שדרת המנהיגות שעובדת איתו. 

וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ. 

רש"י, בתגובה לקו המחשבה שעלול היה לגרום לנו לחשוב שהתהליך הזה גרע מכחו ונבואתו של משה, מסביר לנו שבמקום הזה, משה היה דומה לנר. כשמעבירים אש מנר לנר, גובה הלהבה המקורית איננו נפגם. ההיפך הוא הנכון, האור רק הולך וגדל בצורה אקספוננציאלית. רש"י נוגע כאן בנקודה כל כך נכונה- הן כשמסתכלים על מנהיגות וגם כשמסתכלים על החברה שלנו באופן כללי. 

ככל שנשכיל לשפר את המצב של יותר אנשים, ככל שנדע לחלוק את מה שיש לנו עם אלו שאין להם, כך נוכל לשפר את המצב לכולנו. ככל שנשכיל לפרק מכשלות וגדרות בין אנשים, כך נוכל לשפר ולתקן את החברה כולה. כשהעולם ילמד להתנער מרחשים גזעניים ואנשים יקבלו הזדמנות שווה לחיים מלאים של תרומה ועשייה, כך ייטב לכולנו. ככל שנחלוק יותר מהאור שיש לנו, כך נגדיל את האור בשביל כולם.