פרשת שלח לך: ארץ זבת חלב ודבש או ארץ אוכלת יושביה?

פרשת שלח לך: ארץ זבת חלב ודבש או ארץ אוכלת יושביה?

מאת: דיוויד מאיירס

מאד משמעותי עבורי לדון בפרשת שלח לך, גם בגלל הנושא הקרוב לליבי וגם כי זו הייתה פרשת בר המצווה של בני זאב. את בר המצווה, כמו משפחות רבות חגגנו בארץ, הזמנו 40 בני משפחה מארה"ב להצטרף אלינו לטקס ולטיול שקראנו לו "LaTour" השם משקף את אהבתינו לשתי השפות ולמשחקי מילים בתוכן וביניהן. בפרשת שלח לך משה שולח נציגים מכל שבט לסייר בארץ ישראל ולדווח חזרה לעם שנמצא במדבר. המשימה מחולקת לשתי מטרות – הראשונה מטרת מל"ם (מודיעין למבצע) כדי לעמוד על קושי הכיבוש והמטרה השנייה היא להעריך את שווי הירושה.

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.  וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

כאשר הם חוזרים מהמשימה יש מחלוקת מהותית בקרב המסיירים לגבי טיב הארץ והאם רצוי לעלות אליה או לחזור למצרים.

וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃ וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃  וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃  אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃  עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃  וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃

ְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃  וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃

אני קורא את הסיפור ומרגיש שזה הסיפור של משפחתי והרבה משפחות ביחס שלהן לישראל. לחיות בארץ לא מובן מאליו עבורנו וכרוך בהרבה לבטים.  כמו האנשים שמשה שלח לתור את הארץ שעומדים לרשת, הרבה עולים מגיעים לתקופות של כ-40 ימים בהן מסיירים ורואים מה יש בארץ, איך האנשים, וכו'.  וכמו בני ישראל, יש הרבה לבטים ורשמים שמשתמעים לשתי פנים. על ישראל אין דעות שהן "פרווה" – זה לא מקום כמו מילווקי שזה 'מקום נחמד לגור'. ארץ ישראל – או שהיא ארץ זבת חלב ודבש או שהיא ארץ אוכלת את יושביה. וכמו לקבוצה הזאת, המרגלים, לעוליםֵ ולאלה שנודדים בין שם לכאן, שני הקולות הקיצוניים האלו קיימים בו זמנית. ישראל היא גם מדהימה עם הכי הכי – חום לב, חיים תוססים, צפיפות של היסטוריה ונופים ובילוי ותרבות שאין כמוהו….וגם לא….ההתמודדות הראשונה עם ה"ענקים" במשרד הפנים גם יכול להאיץ את חזרה לעבדות במצרים, או 'ענקים' אחרים הבאים לידי ביטוי בבעיות קשות ונוקשות בחברה ובפוליטיקה הישראלית שמרתיעות חלק ניכר מהעולים וגם מהאזרחים הוותיקים.

בדרך כלל כשיורשים משהו, מקבלים אותו וזהו.  אבל את הארץ, בני ישראל לא בטוחים שרוצים ויש דיונים וניסיונות חוזרים ונשנים לעלות אליה. אחרי שחוזרים מתור הארץ, דנים ומתווכחים ואז יש עוד שנים של נדידה ורוב הדור הראשון לא יזכה לשוב לארץ. זה מזכיר גם את הסיפור שמתפרס על פני דורות דורות של משפחתי.  שני אחים עלו בשנות הארבעים – אחד נשאר ועוד שלושה דורות נולדו לו בארץ אבל השני ירד אחרי 12 שנים.  בניו כולם חזרו לתקופות שונות של לימודים, שירות צבאי, ועבודה. בסוף, בת אחת מהשישה בנתה את ביתה בארץ והקימה שם את משפחתה.

 

על פי הפסוקים מי שדוחה את הירושה, זה לא רק שלא בוחר בה אלא נואץ באלוהים ולפעמים אני מרגיש שזו ההרגשה של מי שדוחה את הארץ עד היום. היא נשבעה לאבותינו ואנחנו נואצים. ועל זה גם נענשים. הפסוקים מתארים שלדור הבא – הטף, יש עוד סיכוי:

ְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃ (גרעין צבר?!) אבל פוּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה.

מעניין שהזעם בפסוקים מכוון לאו דווקא למי שלא מקיים מצוות אלא למי שדוחה את הירושה. גם לא ברור מה הצורך לבחון כמה טובה הארץ אם מובן מאליו שהולכים לרשת אותה.  למה עשו כזה מהלך אם ברור שחייבים לרשת אותה?

אני קורא את הפרשה וחושב שהירושה הזאת גם מרכזית לנו ולסיפור שלנו כעם, מעולם לא היה מובן מאליו שניקח אותה. כנראה שהיחס אליה נידון להיות תמיד שנוי במחלוקת, גם בקרב העם וגם בתוך עצמנו. לא מסתדר לי הרעיון שהירושה היא בינרי – או שמקבלים או שנואצים – וזה נכון גם לארץ וגם לתורה. אפשר לרשת את ולתרום לעם היהודי ולארץ בדרכים שונות, במועדים שונים, כל אחד לפי הבנתו ונסיבותיו. אין ספק שלהחלטות יש משמעויות ושיש זכויות ששמורות לאלה שבתוך העשייה, אבל דחייה של חלק מהעם שלא עומד בדרישות של מי שמתיימר לפרש עבורנו איך להיות יהודי או ישראלי כשלו בעבר, נכשלים בהווה ורק ימשיכו לשסע את העם בעתיד.

על גאווה ודעה קדומה: ראיון עם אילן ויטמברג לרגל חודש הגאווה

על גאווה ודעה קדומה: ראיון עם אילן ויטמברג לרגל חודש הגאווה

מאת: דלית גבירצמן

איך זה שבישראל, בלב המזרח התיכון, במדינה שחיה סביב צבא וביטחון, מדינה ימנית, מסורתית, דתית, שוביניסטית, חשדנית כלפי האחר, איך זה יכול להיות שבמדינה כזאת, המהפכה הגאה כל כך הצליחה? בשאלה המעניינת הזאת נפתחת הסדרה ״המהפכה הגאה״ בכאן 11, עליה שמעתי השבוע בשיחה מרתקת עם ידיד ותיק שלי, אילן ויטמברג. אילן ואני מכירים כבר למעלה מעשור, ודרכנו הצטלבו לא פעם בעבודתנו במסגרות חינוכיות שונות. על אף ההיכרות רבת השנים שלנו, מעולם לא ישבתי לשוחח איתו שיחה אינטימית כזאת, מלב אל לב.

השנה בעקבות הקורונה, ולראשונה מאז שנת 1970, לא יתקיימו מצעדי גאווה במהלך חודש יוני. כתוצאה מכך, הרגשתי צורך לשוחח עם אילן, ללמוד, להקשיב, לעודד שיח ולהעלות את המודעות לחודש הגאווה. כאמור, מצעד הגאווה הראשון בעולם התקיים בניו יורק ביוני 1970, יום השנה הראשון ל״מהומות סטונוול״, שבהן התעמתו חברי הקהילה עם משטרת ניו יורק, והוא סימל את תחילת המאבק של הקהילה הגאה להכרה ולשיוויון זכויות. מאז נערכים מידי שנה ברחבי העולם מצעדי גאווה במהלך חודש יוני, והשנה במסגרת הטרפת הכללית של הקורונה, נסתם הגולל גם על העניין הזה. מזה ארבע שנים שאני חיה בעיר שחרטה על דיגלה את שלל צבעי הקשת של האחווה, הגאווה, השוויון, והחופש לבחור מי להיות ואת מי לאהוב. במהלך עשרים השנים שאני חיה במדינה הזאת, ובכל שנותי כאדם בוגר, היתה לי הזכות והעונג לפגוש ולהכיר, ללמוד וללמד, לרקוד ולבלות, להעריץ, להעריך ולשוחח עם עשרות חברי וחברות הקהילה הגאה. יחד עם זאת, בכל שנותי הרבות כבעלת טור שבועי ב״בעניינים״, מעולם לא יצא לי לכתוב על הנושא עצמו. תמיד חשבתי שהעובדה שהם.ן חלק כה משמעותי מחיי מדברת בעד עצמה, אך דווקא החודש, בשל כל מה שקורה ולא קורה כרגע בעולם, חשתי צורך לנהל שיחה כנה, פתוחה ואמיתית בנושא, ולשמחתי הרבה, אילן נעתר לבקשתי.

אילן ויטמברג, האיש והאגדה, הוא אושיה חינוכית כאן אצלנו, בעמק הסיליקון. הוא נולד וגדל בקיבוץ מגידו, בעל תואר ראשון בתאטרון מאוניברסיטת קולומביה דיסטריקט עם התמקדות בשימוש בתאטרון בחינוך בלתי פורמלי. אילן הגיע לכאן בשנת 1999, ומאז ועד היום, הוא מעורב בעשייה ובחינוך יהודי לבני נוער ומבוגרים במסגרות פורמליות ולא פורמליות. אילן משמש כדירקטור ללימודי ישראל וכיועץ לפיתוח מקצועי למורים במרכז לחינוך יהודי בסן פרנסיסקו, וגם מנחה ב-ICC תוכניות רבות כגון Israel for Reel ו- Raise the Bar. הוא חי באוקלנד עם בן זוגו פיטר אולסון, מטפל שיקומי, שאיתו הוא גם מופיע כצמד תיאטרון הבובות Up a Tree Puppetry.

יש לי כל כך הרבה שאלות ודברים שהייתי רוצה לשוחח עליהם איתך, אבל בוא נתחיל מההתחלה. ספר לי מהו הזיכרון הראשון שלך?

״הזיכרון הראשון שלי הוא אוסף של רגשות, כי בתור ילדים, אין לנו את השפה שמגדירה דברים. הזיכרון שלי הוא של שוני, של משהו שהוא אחר. זה משהו שהיה ברור לי ולכל הסובבים אותי. כילד שגדל בקיבוץ, הייתי יותר רגיש. בקיבוץ יש קטע של אחדות ושל להיות ביחד, של מאצ׳ואיזם ושל להיות בסיירת מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אצלי זה היה הפוך; היה לי אוסף של בובות כילד, אהבתי מאוד לקרוא, וכל הבנות בלינה המשותפת נהגו תמיד לפנות אלי בלילה, במקום לקרוא לשומרת. הן ידעו שאני יותר עדין ושאני אקשיב להן. לא הייתי בן-בן כמו כולם, ובגיל חמש ההורים שלי לקחו אותי לרופאה שתבדוק אם אני נורמלי. היא הורידה לי את התחתונים והסתכלה, ואמרה להורי שאני ״נורמלי״. מדובר בשנים שלא היתה טלוויזיה בקיבוץ ולא היה קשר לעולם החיצון. בשעתו, כל המחקרים גם הראו ש״בקיבוץ אין הומואים״, וההנחה היתה שזה בגלל שאנחנו מתרחצים במקלחות משותפות.״

אז מתי לראשונה הבנת שהנטייה המינית שלך שונה מזו של חבריך?

״הקטע של זהות מינית הוא מטעה, ובעיני המילה Queer מגדירה בצורה יותר עדינה ומתחשבת את הקטע של השונות. יש קושי בנסיון להגדיר את התחושות במילים. השפה יוצרת דימויים, והקושי הוא להסביר רגשות ותחושות בשפה שיוצרת דימויים. השוני והנבדלות לא קשורים בכלל למין או לנטייה מינית, ורק בגיל ההתבגרות מתעוררות התחושות המיניות. מבחינתי, זה היה מאז שאני זוכר את עצמי. תמיד הייתי מחוץ למעגל הנורמטיבי וניסיתי למצוא מקום שבו אני כן שייך. השונות שלנו היא השייכות.

בגיל מסוים התחלתי ללכת לפסיכולוגית שאמרה לי ״תראה, זה תהליך שמפתחים פחד מהמין הנשי, ואם תהיה לך חברה ותקיים איתה יחסי מין, אז הכול יהיה בסדר״. אז היתה לי חברה ארבע שנים, אבל ידעתי שאני שונה, וידעתי גם שהשונות הזאת היא ״לא בסדר״. אצלנו זה גם היה קיבוץ של ניצולי שואה, אז שואה וגבורה תמיד היו סמל. גדלנו על מרד גטו ורשה ועל זה שצריך להיות חזקים וגיבורים, ושזופים בסיירת מטכ״ל, וכל זה לא מתחיל בגיל 17 לפני הצבא, אלא ברגע שאתה נולד. כך שעבורי, כל הדברים הללו התאספו לתחושה של שונות ושאני יחיד בעולם.״

מה עזר לך לצלוח את התקופה הזאת?

״אני חושב שלאנשים שגדלו בתקופה שלנו, בייחוד באזור כפרי או מבודד, צריך היה להיות הרבה אומץ ויושרה כדי להודות בשונות שלהם. הכי קל היה להתחתן, ללדת ילדים ולחיות חיים הטרוסקסואליים נורמטיביים. אני ניסיתי את זה מכיתה ט׳ ועד י״ב וזה היה מאבק תמידי לנסות ולהשתנות. רק בתקופת הצבא, יצא לי במקרה להיות שותף בחדר עם חייל בודד שהגיע מארה״ב, והתברר לי שהוא היה הומו. הוא היה יותר מבוגר ממני, ופתאום נפתח בפני עולם של ספרות ואמנות, של וולט וויטמן ואלן גינסברג. זה היה בשנות השמונים המוקדמות, כשפתאום גיליתי את הקהילה, את המועדונים והפוליטיזציה של התנועה הקווירית בתל אביב. התחלתי להיות מעורה בהיסטוריה ובספרות של התנועה ואני זוכר את מצעד הגאווה בגינת שינקין בתל אביב, שהיו בה רק כשבעים אנשים. אלו היו דברים שלא שמעתי עליהם בקיבוץ, כי עם מי בכלל יכולתי לדבר על דברים כאלו? כל מה שעניין אותם היה האם נהגת על טרקטור”.

מתי השונות הזאת שאתה מתאר היתה לך הכי קשה?

״תראי, להתאהב בגיל העשרה זה תמיד קשה, ואת לא יודעת האם ועם מי, אבל תמיד ישנה עבורך האופציה שזה יקרה. עבורי, ועבור נערים רבים כמוני, האפשרות של התאהבות לא היתה קיימת, וזה נורא עצוב. בשלב מסוים, הפכתי להיות הדובר מטעם האגודה לשמירת זכויות הפרט, שזאת התנועה ההומו-לסבית בישראל, והלכתי לבקר בבתי ספר (כולל בית הספר שלי) כדי לדבר על זה. חזרתי כדי להגיד להם שעבורנו לא היתה בזמנו אופציה להתאהבות, והיום היא כן קיימת. אז התקופה הזאת של החיים במוסד בקיבוץ היתה תקופה קשה של לנסות לשנות את עצמי. באותה תקופה, נתתי גם סידרה של הרצאות במשטרה, והדברים ששמעתי שם היו איומים ונוראים, ועוד מאנשים שאמורים לשמור עלינו. קראו לי שם בשמות כמו ״סוטה״ ו״כלב״ וזה היה מאוד עצוב.״

מה היה החלק הכי מרגש עבורך ביציאה מהארון?

״היציאה מהארון היא תהליך, בעיקר לאנשים מהדור שלנו. לארון יש כמה מדורים ויש יותר מדלת אחת. יש את הסיפור שלך עם עצמך ויש את הסיפור שלך עם הסביבה. ברגע שהיה לי חבר ראשון, כתבתי מכתב לאחותי שהיתה ביפן וסיפרתי לה על כך. הייתי אז בצבא וביקשתי מהורי שישלחו את המכתב עבורי. ואז, ראיתי שמשהו איום ונורא קרה. הורי נראו כאילו מישהו עומד למות. שאלתי את אבא שלי מה קורה איתם והוא סיפר לי שהם קראו את המכתב. כך הם למדו על זה. אחד הדברים הכי נוראים ביציאה מהארון זו הידיעה שאתה עומד להכאיב להורים שלך. ההורים שלי בכו וכאבו מאוד את הידיעה. היום, הם אוהבים את פיטר יותר מאשר אותי, אבל אז הגיעה תקופת האיידס, והם דאגו שאמות והיו משאירים לי כתבות בנושא על הספה. הם כל כך דאגו, שזה קצת שלח אותי בחזרה לארון. כשהייתי עם פיטר, סיפרתי על כך לחברי הקבוצה שלי, וכמובן שאז מיד גם כל הקיבוץ ידע. אני חושב שהבן אדם שהיה לי הכי קשה לצאת בפניו מהארון, זה הייתי אני, ועד היום זה תהליך, כי קשה להשתחרר מהדפוסים שגדלת עליהם.״

אילן הוא איש שיחה מלבב ומספר סיפורים מופלא. הוא המשיך וסיפר לי על הטיול שעשה לדרום אמריקה אחרי הצבא. במהלכו הוא פגש בגואטמלה את פיטר, שהפך להיות בן זוגו עד היום. פיטר היה פעיל פוליטי לזכויות אדם במרכז אמריקה, והוא גר בשעתו בקומונה בוושינגטון די. סי. זה היה בתקופת האינתיפדה הראשונה, ואילן החליט להגר לארצות הברית ולהצטרף לקומונה. החברות האמיצה בינו לבין פיטר הפכה לרומן ובשנת 1996 הם נישאו. אבל זאת, חברים וחברות, היתה רק החתונה הראשונה.

תסביר לי, מה זאת אומרת החתונה הראשונה?

״אם תשאלי כל זוג הומואים, הם יספרו לך על שלוש או על ארבע חתונות. בזמנו, כשהומואים החליטו להתחתן, זאת היתה החלטה אישית ו/או פוליטית, אבל לא היה לזה שום מעמד חוקי. מבחינת מיסים, ירושה או זכויות כמו הזכות לבקר את הבעל שלך בבית חולים, אין לחתונה שום תוקף חוקי ואין להם הכרה בתור זוג נשוי. במקרה שלי, למרות שהתחתנו בשנת 1996 בחתונה גדולה עם מעל למאה מוזמנים, וההורים שלי הגיעו מהקיבוץ, עדיין לא היו לי שום זכויות על אף שנישאתי לאזרח אמריקאי. בשדה התעופה, הייתי מוריד את הטבעת ומשפשף את האצבע כדי שלא יראו את הסימן. הסטטוס שלי מבחינה חוקית היה של עובד דת, והייתי חייב לעבוד בארגון יהודי ספציפי ואסור היה שידעו שלפיטר ולי יש איזשהו קשר. במשך כמעט עשר שנים אסור היה שידעו שאנחנו יחד, למרות שהיה לנו כאן בית, משפחה וחברים. מבחינה חוקית, היו יכולים לגרש אותי מכאן בכל רגע נתון.

בשנת 2004 גווין ניוסם שהיה ראש העיר בשעתו, אישר לזוגות חד מיניים להינשא בסן פרנסיסקו. הרבה זוגות הלכו אז והתחתנו, אבל רק בשנת 2008 בית המשפט העליון של קליפורניה אישר את ההחלטה באופן חוקי. זה יצר מצב שבו היו כ-18,000 זוגות שהיו נשואים חוקית בקליפורניה, אך לא היו מוכרים חוקית פדרלית. בבחירות של 2008, שונתה ההחלטה במה שנקרא prop 8, ושוב זוגות חד מיניים לא יכלו להינשא באופן חוקי. רק בשנת 2013 החליט בית המשפט העליון שהאפליה מנוגדת לחוקה, וכך קרה שזוגות הומוסקסואליים נאלצו להתחתן בין 2-4 חתונות; פעם כזוג, פעם בסן פרנסיסקו, בקליפורניה ובארה״ב. וכך יצא שפיטר ואני התחתנו פעמיים״.

אני נתקלת לא פעם, גם מאנשים שמקבלים בהבנה את הקהילה הגאה, בשאלה הבאה: על מה בעצם כל הגאווה?

״קודם כל, ברגע שמישהו אומר לך שאתה לא, ואתה אומר ״אני כן״, אז זאת גאווה. בעיני, הסמל של השיוויון הוא לא נכון. אני לא רוצה להיות שווה לאף אחד. אני לא רוצה להיות יותר או פחות מאף אחד. אני רוצה לחגוג שונות. הגאווה היא גאווה בשונות. אחדות זה משהו יפה, אבל אחידות היא לא. מי רוצה להיות אותו הדבר כמו כולם? תראי את הפרחים האלו (והוא מראה לי אגרטל עם פרחי בר, שהיה מונח על השולחן), מי היה רוצה שהם יהיו אותו הדבר? וכשזה מגיע לאנשים, אנחנו מרביצים והורגים בגלל זה. הגאווה היא בשונות ובצבעוניות שלנו, ועל זה שיש מגוון ושאתה יכול להרגיש טוב עם מי שאתה״.

מהי הטעות הכי רווחת בתפיסה של החברה ההטרו-נורמטיבית את הקהילה הגאה?

״אני אגיד לך מה הכי מעצבן אותי. כשאני עושה סיורים לקבוצות בשכונת הקסטרו, השאלה הכי רווחת  היא ״למה אתם רק מתעסקים במין?״ וזה מעצבן אותי מכל מיני סיבות. קודם כל, למה אני צריך להסביר לך או להצדיק? מין ומיניות באים ממקום כל כך שמרני ושיפוטי. יש מקום לשיפוטיות אם זה פוגע באחרים. לפגוע בילדים זה לא בסדר. לדרוך למישהו תשע דקות על הצוואר זה לא בסדר. לבוא לבקר בקסטרו ולהיות שיפוטי, זה מעצבן. עוד טעות רווחת היא השאלה מי הגבר ומי האישה. מה זה אומר? חשבתי שיצאנו כבר מהתפיסה הזאת. במערכות יחסים בין גברים, יש שני גברים שחיים ביחד. אצלנו, זה מאוד ברור. פיטר מנקה את המכונית, הוא עושה את כל העבודות בבית, הוא מבשל, מנקה ותופר. אני רק שובר דברים בבית. גם זה שמצמצמים את הגייז רק למסיבות ומין זאת טעות. זה כן, אבל זה לא רק. וזה לא שמסיבות זה רע, פשוט זה לא מסכם את הזהות שלנו״.

בתור איש חינוך, מה היית בוחר להכניס לסילבוס שלך כדי להעלות את המודעות לחודש הגאווה ולנושאים הקשורים לקהילה הגאה? באילו סדרות טלוויזיה כדאי לנו לצפות ואילו ספרים כולנו חייבים לקרוא?

"אני חושב שהאינטרנט שינה את החיים שלנו כבני אדם בצורות שאנחנו רק עכשיו מתחילים להבין. אני לא חושב שהמאבק BLM היה תופס תאוצה ללא סרטוני הוידאו הויראליים שרצו ברשת. פעם הייתי מתרגש מכל סרט או ספר שעסק בהומואים, רק בשביל הנראוּת. סרטים נפלאים כמו: מכבסה יפיפיה שלי, Morris, A room with a view, God’s Own Country, Moonlight, Brokeback Mountain. והיו גם הסרטים של עמוס גוטמן למשל, ״נגוע״ או ״בר 51״ אבל בהם ההומו היה תמיד דמות אומללה. היום הייתי ממליץ לאנשים לראות את הסרטים ולקרוא את הספרים הבאים:

The Times of Harvey Milk- סרט דוקומנטרי העוקב אחר סיפור חייו והקריירה הפוליטית של הארוי מילק, שזכה בפרס האקדמיה על סרט הדוקו הטוב ביותר בשנת 1985.

Tales of the City- סדרת טלוויזיה המבוססת על תשעה ספרים מאת הסופר ארמיסטד מופין, העוקבת אחרי קורותיהם של דיירי בניין מגורים ברחוב סמטת ברברי מספר 28 שבסן פרנסיסקו. הסדרה הופקה לראשונה בשנות התשעים בכיכובן של לורה לייני ואולימפיה, והופקה בשנית בשנת 2019 לסדרת המשך בנטפליקס. המכתב שבו גיבור הסדרה, מייקל, יוצא מהארון הפך לקלסיקה והוא ידוע בשם Letter to Mama.

When We Rise- ספרו של Cleve Jones שהפך למיני סדרת דוקו-דרמה, העוקבת אחר ההיסטוריה של המאבק לשוויון זכויות לקהילה הלהט״בית בארצות הברית משנת 1970 ועד 2010.

Leaves of Grass – Walt Whitman- עלי עשב – אסופת שירים מאת המשורר המופתי וולט ויטמן, שהוא אולי הטקסט המכונן של השירה האמריקאית.

Before Night Falls- סרט בכיכובם של שון פן, ג׳וני דפ וחוויאר בארדם, המספר את סיפור חייו של הסופר הקובני ההומו רינאלדו ארנאס.

אפטר – סרטו הקצר של איתן פוקס משנת 1990 בכיכובם של גיל פרנק וחנוך רעים.

הזמן הוורוד – סרט דוקומנטרי בבימויו של יאיר קידר על המהפכה הגאה בישראל בשנות השמונים והתשעים.

המהפכה הגאה – הסדרה הדוקומנטרית החדשה בכאן 11, היא סדרה בת 3 פרקים, על השינוי שחל ביחס של החברה הישראלית כלפי הקהילה ב-30 השנים האחרונות. יוצרי הסדרה הם גל אוחובסקי, לירן עצמור ואלון ימין.

בשיחה שלנו עלו עוד נושאים רבים שקצרה היריעה מלכתוב עליהם. הרגשתי שיכולתי להמשיך ולשוחח עם אילן עוד שעות ארוכות, ומן הסתם, נעשה זאת בהזדמנות אחרי שאצפה בכל הסרטים שהוא המליץ. רגע לפני ששחררתי את אילן לארוחת הערב, הייתי חייבת לשאול אותו רק עוד שאלה אחת.

לסיום, אילן, מה החלום שלך?

״החלום שלי זה שבני האדם יבינו שצנצנת עם פרחים היא הרבה יותר יפה כשהפרחים לא נראים אותו הדבר. החלום האישי שלי זה שהנער שגדל היום ידע שהוא יכול להתאהב, שאנשים יתאהבו בו ושהוא יכול לחיות עם מי שהוא רוצה ושיהיו לו גם ילדים, אם רק ירצה.״

וכל מה שנותר לי לומר, זה ״אמן״, וכל מילה נוספת – מיותרת.

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsmam.com

עולים שלב: חמישה דברים שהאירו לי את השבוע

עולים שלב: חמישה דברים שהאירו לי את השבוע

מאת: דלית גבירצמן

השבוע הרגשתי פתאום תחושה של סוף באוויר, אבל הסוף הזה לא היה החלטי כמו בסופים של ממש. זה היה סוף של נקודה פסיק ולא של נקודה בסוף המשפט, ובטח שלא כמו סוף של סימן קריאה. לא היו בסוף הזה אפילו שמץ של חגיגיות או התרגשות אמיתית. שנת הלימודים, האביב ותקופת הבידוד והסגר פשוט גוועים להם לאיטם, מתמוססים וזולגים מתוך מציאות הזויה אחת אל תוך מציאות משונה אחרת. הזמן קיבל מימד נוזלי, פלסטי כמעט. תוכניות הקיץ הזה נראות לי פתאום כמו גביע גלידה שנשמט מידי תוך כדי נסיעה על הכביש המהיר, והן מתרחקות ממני, נמסות לאיטן על כביש אספלט לוהט ופשוט משנות צורה ממצב צבירה אחד למשנהו. שום דבר לא מוגדר, הגבולות לא ברורים וכולנו עדיין מגששים את דרכנו באפילה. כן טסים, לא טסים, כן חופשה, לא חופשה, כן מסיכה, לא מסיכה. קיץ 2020. סיום שנה ללא טקסים, ימי הולדת ללא מסיבה, פגישות ללא חיבוקים, למלכה אין בית ולמלך אין כתר.

בתוך כל החמקמקות הזאת וחוסר הוודאות, אני ממשיכה לחפש לי עוגנים ולנוח באיים קטנים של הנאה. אפילו בהעדר תרועות ומצהלות, אני משתדלת להאחז בדברים שממלאים את הלב בהשראה ובשמחה. אני יודעת שגם זה יעבור. אני אפילו מביאה את עצמי לחשוב האם ולמה אתגעגע אחרי שכל זה יהיה מאחורינו? האם אסתכל אחורה אל התקופה הזאת בשמץ של ערגה? האם אתגעגע לארוחות הביתיות המושקעות? לשקט ברחובות? לעובדה שלפתע הבחנתי בציוץ הציפורים אפילו בעיר הגדולה? לעובדה שבתוך כל האין צמחו המון אפשרויות? לחירות להסתובב בפיג׳מה כל היום? לזמן האיכות עם הילדים?

יותר מתמיד, אני מרגישה שהחובה והאחריות לשמירה על איכות החיים שלי מוטלת עלי. אם אני לא אדאג למלא את יומי בתוכן ובעניין, בהשראה, בעשייה ובמשמעות, אף אחד לא יעשה זאת למעני. ואם יש דבר אחד שלמדתי בחודשים האחרונים, זאת היכולת להפנות את המבט פנימה ולהעתיק את מוקדי המשיכה מן החוץ פנימה. למדתי מחדש להעריך את החירות לבחור, ללמוד ולברור מה נחוץ ומה מיותר.

אז בין נקודות הפיסוק לרגעי הפקפוק, בחרתי לשתף אתכם בדברים הקטנים שהאירו לי את השבוע. אלו היו כמה מהחוויות והבחירות האישיות שלי שהסבו לי הנאה, רוממו את רוחי, מילאו את ליבי, וכמובן, איך לא, גם את בטני. ואם אצליח להאיר גם לכם, ולו רגע אחד כזה או שניים – לא תהיה מאושרת ממני.

פומלה (Pomella) – מסעדה חדשה

השפית מיקה טלמור. צילום: sashaphotography.com

אז אחרי שבישלנו ואפינו וטרחנו על הכנת שלוש ארוחות ביום במשך שבועות וחודשים ארוכים, קצת בא לנו לנוח ולהתפנק. וכאילו קראה את מחשבותינו, בדיוק כעת פתחה השפית מיקה טלמור את המסעדה החדשה שלה ״פומלה״. אחרי שנאלצה לסגור את המסעדה הקודמת שלה ״Ba-Bite” שבאוקלנד, שינסה מיקה את מותניה והקימה מסעדה ים-תיכונית חדשה, ואפילו מגיפה כלל עולמית לא תעמוד בדרכה. כי מי יכול לעמוד בפני זוג העיניים הכחולות האלו, החיוך המקסים, האנרגיות החיוביות והאוכל המצוין? מידי שבוע, אני בוחרת לי כמה מנות מהתפריט המשתנה ונהנית מסלטים מנצחים, מנות עיקריות נפלאות של דגים, בשר וקוסקוס צמחוני ומקינוחים מצוינים כמו רוגלך, בבקה, מלבי, חלבה ואפילו מילקי. בחג השבועות חגגנו עם בבקה מלוחה ממולאת בגבינות עיזים ופסטו ועוגת גבינה חלומית. אל ההזמנה השבועית אני מוסיפה תמיד גם ארגז גדול של ירקות ופירות אורגניים המספק את כל צורכינו, ומסב לנו הנאה והשראה להכנת מנות שונות ומגוונות במהלך השבוע. מיקה מתכוננת לפתוח את שערי ״פומלה״ לישיבה בחוץ ממש בימים אלו, וזה בדיוק הזמן לתמוך בעסקים קטנים ובמגדלים מקומיים. כולכם מוזמנים!

Pomella, 3770 Piedmont Ave. Unit B, Oakland, CA 94611

מיני סדרה חדשה: גברת אמריקה (Mrs. America)

סדרת טלוויזיה חדשה ששבתה את ליבי היא הסדרה ״גברת אמריקה״ בכיכובה של האחת והיחידה, קייט בלאנשט. השחזור התקופתי של שנות השבעים הזכיר לי את מה שעשתה הסדרה הבלתי נשכחת Mad Men לשנות השישים. הסדרה עוקבת אחר המאבק הפמיניסטי לשוויון בין המינים, ובדמותה של פיליס שלאפלי, עורכת דין ופוליטיקאית שהתנגדה נימרצות ונלחמה ככל יכולתה במאבק לשוויון זכויות לנשים. שלפלי מפיצה כתב עת שבו היא מביעה את עמדותיה, מארגנת חוגי בית, יוצאת להפגנות, ואפילו כמעט והופכת ליועצת בממשל רייגן. במקביל אליה, מסופר סיפורן של הפעילות הפמיניסטיות הידועות  גלוריה סטיינם (בכיכובה של רוז ביירן), שירלי צ׳יזהולם (השחקנית הנפלאה מ״כתום זה השחור החדש״) ועוד. הסדרה מהווה הצצה מרתקת לתרבות וההיסטוריה האמריקאית ולאירועים והאנשים שעיצבו את אותן השנים. הליהוק המעולה, העיצוב וההקפדה על הפרטים, קטנים כגדולים, המשחק המצוין והקונפליקט המהותי כל כך, כל אלו ועוד, הופכים את הסדרה ״גברת אמריקה״ (המוקרנת בHulu) לאיכותית במיוחד!

אני מצאתי שהיה לי מעניין להמשיך משם ישירות לצפייה בסרט הדוקומנטרי על חייה של הילארי קלינטון, אף הוא עלה ב-Hulu, שמתכתב היטב עם הסוגיות שמעלה הסדרה ״גברת אמריקה״.

ספר+סדרה חדשה: שריפות קטנות בכל מקום (Little fires everywhere)

ארועי השבוע האחרון שינו את העדשה דרכה אנחנו רואים את העולם. הכול נשמע ונראה פתאום אחרת. רב המכר המרשים ״שריפות קטנות בכל מקום״ שנכתב בשנת 2017 על ידי סלסט אינג נשמע ונקרא באופן שונה באוזנים שהפנימו סוף סוף, ש״חיי שחורים נחשבים״ זה הרבה יותר מסיסמה ליברלית. לו הייתי צופה בסדרת הטלוויזיה הזו לפני חודש, הייתי וודאי נפעמת ונרגשת בעיקר מהדרמה המשפחתית ומהאמירות העמוקות והנוקבות בנוגע לאימהוּת. אלא שאני כבר במקום אחר, והמתחים הבין-גזעיים המבעבעים מתחת לפני השטח בשכונת Shaker Heights שבאוהיו, הפכו בעיני להיות המוקד שלה. הסדרה בכיכובן של ריס וויטרספון (שאף בחרה בספר לבוק קלאב שלה והפיקה אותה עבור Hulu) וקרי וושינגטון היפיפיה הזכורה לנו מ״סקנדל״, כתובה ומשוחקת היטב. היא נוגעת בנקודות כואבות ביחסי אימהות-בנות, קריירה והגשמה עצמית אל מול ההקרבה והמרוץ אחר התמונה המשפחתית המושלמת. מומלץ וומעורר מחשבה!

קטיף דובדבנים ומתכון לריבה

האם יש כאן מישהו שלא ביקר בשבועות האחרונים בעיר Brentwood? אם יש מישהו כזה, זה בדיוק הזמן להיכנס למכונית ולהפליג אל עבר האושר. במרחק של כשעה נסיעה מסן פרנסיסקו שוכנת עיר קטנה שמתעוררת לחיים בתקופה זו של השנה. הסיבה לכך היא כ-60 חוות חקלאיות הנמצאות בה, המציעות מסלול לקטיף של דובדבנים, אפרסקים, תותים ושאר גידולים מקומיים. ישנן חוות שבהן ניתן פשוט לרכוש את הפירות בדוכן ובאחרות ישנה אפשרות לקטוף בעצמכם. זהו יום בילוי וכיף של ממש, לקטנים וגדולים כאחד. אני לקחתי את הילד הפרטי והחברה שלו שהגיעו לביקור, וקטפנו דובדבנים מלוא הטנא. אחר כך עצרנו ליד דוכן שהציע למכירה שקדים טריים, דבש, שמן זית, פירות יער ועוד ירקות ופירות אורגניים, ואפילו התפנקתי בזרים של לבנדר טרי שמילא את המכונית בניחוחות נפלאים. אחר כך, כשהגענו הביתה, מיד הפשלתי שרוולים, העמדתי סיר גדול והכנתי ריבת דובדבנים מהחלומות. לפרטים לחצו כאן.

והנה המתכון:

ריבת דובדבנים מהחלומות

מה צריכים?

קילו דובדבנים טריים, שטופים ומגולענים

4 כוסות סוכר (800 גרם)

מיץ מחצי לימון

חצי לימון שלם

1 תפוח עץ בקליפתו, חתוך לרבעים

מה עושים?

שמים בסיר את הדובדבנים, התפוח, הסוכר ומיץ הלימון. מוסיפים את חצי הלימון יחד עם הגרעינים ומרתיחים. מורידים ללהבה נמוכה ומבשלים שעה או יותר ללא כיסוי, תוך בחישה עדינה. מבשלים עד שהריבה נעשית צמיגית למגע וניתן להעביר פס וליצור ״שביל״ בסירופ על גבי כף מעץ. מורידים מהאש ונותנים לריבה להתקרר. מכניסים לצנצנת מעוקרת ומאחסנים במקרר. מתענגים!

חודש הספר באתר ״עברית״

מאז שהייתי ילדה, חיכיתי בכל שנה בקוצר רוח לחודש יוני. לא די שחופשת הקיץ כבר חיכתה לי ממש מעבר לפינה על שלל חוויותיה, הרי שחודש יוני בישר גם את בואו של שבוע הספר העברי. עד היום, אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות בביקורי בארץ זה לשוטט בין הדוכנים בכיכר רבין, ללטף את הכותרים, לדפדף ולהסניף את דפי הספרים. כאמור, השנה התאדו התוכניות, אך אל נא תאמרו נואש! בחנות של אתר הספרים הדיגיטליים ״עברית״ הכריזו על חודש הספר העברי 2020, ושם ניתן לרכוש את כל הספרים שחלמתם לקרוא השנה, ולא העזתם, בהנחות של עד 40%. אצלי בסל הקניות כבר נמצאים ספרו החדש של אייל מגד ״חיים שנעזבו״, ספרה של אילנה ברנשטיין ״מחר ניסע ללונה פארק״ שזיכה אותה בפרס ספיר, ״איגרת אל הילדים״ ספר שירה חדש מאת אלי אליהו, ״ארץ אחרת״ מאת ג׳יימס בולדווין, והרשימה רק הולכת ומתארכת מידי יום. פשוט חלום ליל קיץ!

זהו להפעם, חברים וחברות. מה אתם אומרים, שניפגש בשש אחרי הקורונה? ובינתיים, שולחת לכם המון חיבוקים וירטואליים ושיהיה לכם אחלה קיץ!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

פרשת בהעלותך: ככל שנחלוק יותר מהאור שיש לנו, כך נגדיל את האור בשביל כולם

פרשת בהעלותך: ככל שנחלוק יותר מהאור שיש לנו, כך נגדיל את האור בשביל כולם

מאת: אמתי פריימן

זה אולי אחד השבועות המטורפים שחוויתי מאז המעבר לארה"ב. אנחנו פה כמעט שבע שנים – ואין לי ספק שהרצח של ג'ורג' פלויד, גל ההפגנות וביטויי הסולידריות שחווינו (בצל מגפת הקורונה) ישאירו את חותמם. אני אודה ואתוודה שבהתחלה, הייתי מאוד סקפטי לגבי גל ההפגנות ששטף את ארה"ב. לא בגלל שהמוות של פלויד עבר לידי, אלא בגלל שהפוקוס, באופן טיפוסי, ניתן למתפרעים ולבוזזים. התמונות היו מזעזעות. ולא היה מדובר במשהו נקודתי ומרוחק שקורה במיניאפוליס, אלא ממש פה. באוקלנד, בברקלי ואפילו בצד שלנו של הפנינסולה ב-101 בדרך לסן חוזה.

אבל מהר מאוד חלה תפנית, עם היפוך מגמות ברור. ככל שהיקף ההפגנות גדל, כך גם ירדה האלימות. לנגד עיננו מתפתחת אחת מתצוגות הסולידריות, חמלה והדדיות הגדולות בעשור האחרון (לפחות). כבר ראינו הפגנות של הקהילה השחורה כנגד אלימות משטרתית וגזענות מערכתית, אבל משהו במקרה הזה שונה. אני לא יודע אם זה בגלל שכולנו כבר תקופה מצויים בהסגר בגלל הקורונה וכולנו הרגשנו צורך לקום ולעשות משהו, או שמא שהמגיפה הזו, שלא פסחה על אף אחד, יצרה תחושת חיבור אוניברסלית, חוצה הבדלים וקטגוריות שאנחנו רגילים להשתייך אליהם. מה שזה לא יהיה, זה מהר מאוד הוציא מאיתנו ביטויי סולידריות מרחיקי לכת. שוטרים ומפגינים שהולכים יד ביד,  נאסקאר שאסרה על הנפת דגלי קונפדרציה במרוצים ואפילו השתתפות של בכירים מהמפלגה הרפובליקנית בצעדות, בניהם מיט רומני בכיר במפלגה, שנוא נפשו של המחנה הפרוגרסיבי. ונראה שזו רק ההתחלה. 

אבל מעבר למפגני הסולידריות, אנו עדים לסימנים של שינוי אמיתי (ואני מקווה שקבוע) במרקם החברתי ותפיסת העולם של רבים. הצעדים של תקצוב מחדש של המשטרה והפניית תקציבים לארגונים ומחלקות עירוניות אשר מתמחות בתעסוקה, בריאות הנפש וחינוך, מייצגות בעיניי הבנה שככל שייטב ליותר אנשים, כך המצב ישתפר עבור כולנו. ההבנה שכשהגאות נכנסת ומפלס הים עולה, כל הספינות עולות יחד, היא הבנה שיש להשקיע בצורה רוחבית ככל שניתן בכדי לצמצם פערים וליצור מציאות טובה יותר בשביל כולנו. 

בפרשה שלנו יש רעיון יפה שמבטא את זה. אנו עוסקים השבוע בפרשת בהעלותך. פרשה שעוסקת במגוון נושאים- הדלקת המנורה, פרשת מי מרה, חטא מרים ומינוי של שוטרים ושופטים (סגנים למשה), הם רק חלק מהרשימה. 

בסיפור המתאר את מעמד מינוי השוטרים והשופטים יש פסוק יפהפה שמתאר את התהליך שבו אלוקים מאציל מהרוח שהוא נתן למשה אל שאר שדרת המנהיגות שעובדת איתו. 

וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ. 

רש"י, בתגובה לקו המחשבה שעלול היה לגרום לנו לחשוב שהתהליך הזה גרע מכחו ונבואתו של משה, מסביר לנו שבמקום הזה, משה היה דומה לנר. כשמעבירים אש מנר לנר, גובה הלהבה המקורית איננו נפגם. ההיפך הוא הנכון, האור רק הולך וגדל בצורה אקספוננציאלית. רש"י נוגע כאן בנקודה כל כך נכונה- הן כשמסתכלים על מנהיגות וגם כשמסתכלים על החברה שלנו באופן כללי. 

ככל שנשכיל לשפר את המצב של יותר אנשים, ככל שנדע לחלוק את מה שיש לנו עם אלו שאין להם, כך נוכל לשפר את המצב לכולנו. ככל שנשכיל לפרק מכשלות וגדרות בין אנשים, כך נוכל לשפר ולתקן את החברה כולה. כשהעולם ילמד להתנער מרחשים גזעניים ואנשים יקבלו הזדמנות שווה לחיים מלאים של תרומה ועשייה, כך ייטב לכולנו. ככל שנחלוק יותר מהאור שיש לנו, כך נגדיל את האור בשביל כולם. 

ב"מטבח" עם הרַבָּה נועה קושניר

ב"מטבח" עם הרַבָּה נועה קושניר
מאת: דלית גבירצמן
זה היה שבוע חשוך. ומי בכלל חשב שהוא יכול היה להיות חשוך ומדאיג עוד יותר מהשבועות שקדמו לו. אם כל העצבים לא היו כה חשופים ורגישים כרגע, הייתי אפילו מוסיפה ואומרת שזה היה שבוע שחור. אם לא די היה בחודשים הארוכים של סגר ובידוד חברתי, הרי שנוספו לנו השבוע חוויות של עוצר, הפגנות, אלימות, ביזה, גזענות ותחושה של פחד, יאוש תהומי ומיאוס כללי. השבוע אני מוצאת שאני מתקשה לנשום, וכמו בשבועות הראשונים של המגפה, אני שוב מתקשה להכיל את הדאגה. הלב כבד והמחשבות מתרוצצות בבהלה למראה הרחובות המוכרים של סן פרנסיסקו, שבמקום אוטובוסים עמוסי תיירים האופייניים לתקופה, התמלאו בן לילה בכלי רכב צבאיים, ניידות משטרה והליקופטרים שחגים לעת ערב בשמי העיר. מצעדי הגאווה הידועים של חודש יוני, התחלפו בהפגנות ומצעדי מחאה כנגד העוולה וחוסר הצדק. תחושות התסכול, חוסר הוודאות ואוזלת היד הגיעו לנקודת רתיחה, שנדמה שכבר לא תהיה ממנה חזרה. אני מתקשה לעשות הפרדה בין דאגה אחת לשנייה, בין קולות הצעקה והקריאה לצדק חברתי, החשש ממשבר כלכלי ופיטורים שיבואו בעקבות המגיפה – שלה עצמה טרם נמצא מרפא – לבין הגעגוע הגדול והצורך לחבק את בני המשפחה והחברים האהובים בארץ, ובעיקר את ההורים המבוגרים.

הרַבָּה נועה קושניר

בשבוע שכזה, אני מחפשת מאור גדול שיאיר לי את החשיכה. יותר מתמיד, אני מרגישה שאני זקוקה להשראה ולתקווה. שלא במפתיע, אני מוצאת בתיקון ליל שבועות קול נשי, ברור ועוצמתי, שמשאיר עלי רושם גדול. באחד מהסשנים נפגשות לשיחה שתי רבות מנהיגות, בישראל ובקליפורניה. האחת היא הרבה תמר אלעד-אפלבאום, מקימת קהילת ״ציון״ בירושלים, והשנייה היא הרבה נועה קושניר, מייסדת קהילת ה״קיצ׳ן״ שבסן פרנסיסקו. הקשבתי לשתיהן, ולרגע ראיתי נצנוץ של אור מהבהב בקצה המנהרה.

אם יש דבר אחד שכולנו מבינים היום, הוא שמה שהיה – לא יהיה. הרבה מהעולם שידענו והיכרנו השתנה, משתנה וימשיך להשתנות בחודשים הקרובים. נועה קושניר הבינה את הצורך בשינוי כבר לפני עשור, כשהקימה בשנת 2011 את The Kitchen – קהילה שמאמינה שיהדות יכולה וצריכה להיות חיה, גמישה ודינמית כדי שתהיה מסוגלת לחולל שינוי. לרובנו, המונח יזמות יהודית נשמע כמו סתירה בהגדרה, אבל הנחת היסוד של ״המטבח״ היא שעל מנת שליהדות תהיה משמעות ורלבנטיות כיום, היא חייבת לחקור בצורה רצינית את המסורות, הטקסטים והריטואלים הקיימים, ולראות בכל שאלה אפשרות.

הרבה נועה קושניר סיימה את לימודי היהדות באוניברסיטת בראון, ולאחר מכן קיבלה את הסמכתה כרבה מה- Hebrew Union College בשנת 1998. היא נשואה למייקל ליזאק (עליו כתבתי בעבר כאן) הרב של כנסיית גלייד שבסן פרנסיסקו, ולזוג שלוש בנות.

ה״מטבח״ של הרבה נועה קושניר חרט על דיגלו את הערך של צדק חברתי המשלב עשייה קהילתית למניעת רעב, חוסר דיור, אלימות, התעללות, ניצול ודיכוי מכל סוג שהוא. קושניר מדברת על ״לעשות יהדות״ לעומת ״להיות יהודי״. כל מי שמוכנים ״לעשות יהדות״ יתקבלו בברכה, ללא הבדל דת, מין או גזע. הגישה הכוללנית הזאת היא אחת הסיבות שקהילת ה״מטבח״ הולכת וגדלה משנה לשנה, וקבלות השבת הקהילתיות מקבצות אליהן משפחות רבות, זוגות ויחידים, וכעת, בצו השעה, אפילו בזום. אם תשאלו את הרבה קושניר, היא תעדיף לראות במיזם של ״המטבח״ מימד נוסף של תרגום או פירוש ליהדות ולאו דווקא של חדשנות. לטענתה, ה״מה״ של ״המטבח״ אינו שונה בהכרח, אלו הם ה״למה״ וה״איך״ שהם שונים. המטרה היא לקבל כל אחד ואחת באשר הם ולבנות ביחד משהו שונה. הם התחילו עם קבלות השבת, ולאט בנו את הקהילה סביב נדבכים של לימוד, תורה, אמת, אמון ועשייה קהילתית.

ולמה ״מטבח״? כי, כידוע, במטבח קורה הכול. המטבח הוא המקום הכי פחות רשמי בבית, הכי נגיש והכי מעשי. בדרך כלל, אנחנו מכינים דברים במטבח ומשם לוקחים אותם למקומות אחרים. ואז, חוזרים לעוד. זהו גם המקום שכולם אוהבים להתקבץ בו תמיד, ולא משנה מה האירוע שלשמו התכנסנו.

אחרי התיקון, נשארתי כמו רבים אחרים, עם שאלות נוספות ולשמחתי, נועה נענתה לי אפילו בימים טרופים אלו בכדי לענות לי על כמה מהן.

ממה את שואבת כוחות בימים האחרונים?

״זאת שאלה טובה. אני חושבת שהזיכרון של מה שבנינו והשגנו עד כה, ומראה הפנים של הקהילה שלנו, האמונה באנשים שאיתנו, וכן הזכרון של דורות העבר והידיעה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. הרגע הזה מרגיש כמו משהו גדול אך הוא לא הרגע היחיד. מה שעוד נותן לי כוח זאת המשימה שעומדת בפנינו, שהיא להביא קדושה לעולם ולחבר אנשים זה לזה ולאלוהים. כל זה חשוב עכשיו יותר מתמיד.״

מהי לדעתך התשובה שהיהדות יכולה להציע לבעיות העצומות שניצבות בפנינו כעת?

״ישנם עקרונות יהודיים המופיעים בתורה שיכולים לעזור לנו כרגע. האחד הוא לקיחת אחריות. כל אחד ואחת מאיתנו הוא ייחודי וכולנו יכולים בכל רגע נתון לגרום לתיקון גדול, אפילו במעשים קטנים. חשוב לצעוד ולשאת את תחושת האחריות הזאת. הבעיה היא שאם כל אחד חש אחריות לעולם, רבים מאיתנו רוצים לברוח ממנה כמו יונה הנביא, ולפעמים אנחנו פשוט צריכים להבין שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. כולנו מחוברים לקהילות שונות ולכלל ישראל, כך שאנחנו לא אמורים לפתור את כל הבעיות לבדנו, אלא לעשות את חלקנו כחלק מקולקטיב.״

מהו החלום או התקווה שלך ל״מטבח״ לשנים הבאות?

״החלום שלי תמיד היה הרעיון של פירוש התורה כדי שתתאים למקום ולזמן הזה. אני מתבוננת סביבי, כאן, בסן פרנסיסקו בשנת 2020, ושואלת את עצמי כיצד אני יכולה להביא את התורה ל״כאן ועכשיו״. זה דורש גמישות, כנות ואמון, אבל אם הדורות שאנחנו מלמדים עכשיו יעבירו את התורה לדורות הבאים, ולא משנה כיצד היא תיראה, בעיני זאת תהיה הצלחה.״

אמנם נגעת בזה מעט בשיחה עם הרבה תמר, אבל רציתי לחדד יותר את השאלה: מהו החזון שלך לקהילה הישראלית כאן בעמק הסיליקון ובישראל?

״אני מרגישה מאוד מחוברת לקהילה הישראלית ואנחנו מבקרים בישראל מידי שנה. אני רואה ברבים מהאנשים בישראל אחים ואחיות. אני יודעת שהמשמעות של להיות יהודי כאן ובישראל היא שונה לגמרי. מה שהייתי אומרת לקהילה הישראלית כאן, זה שיש להם הזדמנות לחקור דברים שרק מתחילים לקרות בישראל. חשוב שידעו שלחשוב על יהדות כעל דבר אחד, זאת טעות. זה כמו לחשוב שאמנות זה דבר אחד בלבד או שיש רק עונה אחת בשנה. דת היא פתח למשמעות ודלת לצדק ולבסיס בחיים. חשוב שישראלים יקחו חלק במה שאנחנו מנסים לבנות כאן או שאם הם רוצים לבנות משהו אחר משלהם – אשמח לעזור. לפעמים ישראלים חושבים על עצמם כעל בעלי זהות יהודית בלבד, ולדעתי בלי טקסים, תפילה או מעשים זה לא עמוק מספיק. אולי בישראל זה מספיק, אבל הם יכולים ללמוד מנסיון העבר שלנו כיהודים אמריקאים, שרק לדבר על זה – זה לא מספיק.״

בימים אלו, בהם המציאות מטלטלת אותנו, מתעורר צורך פנימי באיזון ובמשמעות. זה אולי הזמן לבחון ולנסות דברים חדשים ולבדוק דרכים חדשות הנותנות ביטוי לערכים ולאמונות שלנו. בשבוע שבו הקריאה לצדק חברתי נשמעת מכל עבר, חשוב ללמוד על העבודה החשובה הנעשית כאן, ממש אצלנו. שנאה, פחד ואלימות משתקים, לפחות אותי. כפי שצריך חיסון כדי להתגבר על מחלה, כך אני צריכה תקווה כדי להילחם ביאוש. דבר אחד ברור, והוא שהדרך לפיתרון אמיתי מחייבת עשייה, לימוד, שיח ושיתוף פעולה. כל המצרכים הללו כבר נמצאים ב״מטבח״.

לפרטים נוספים על המטבח לחצו כאן.
שתהיה לכולנו שבת של שלום!
שלכם תמיד,
דלית גבירצמן