התוכנית חמישים גוונים מבית ה-ICC פותחת את שעריה

התוכנית חמישים גוונים מבית ה-ICC פותחת את שעריה

מאת: יעל יחיאלי

"זו תוכנית ששינתה את החיים שלי כאן, את הצורה שבה אני רואה את הזהות שלי, את ההתייחסות שלי לזהות שלי, של ילדיי שגדלו כאן ופתחה בפני עולמות שלא הכרתי". המשפט הזה נאמר לא פעם על ידי בוגרי ובוגרות תוכנית גוונים במפרץ לאורך 12 שנות קיומה.

גוונים במפרץ הנה אחת מתוכניות הדגל של ה-ICC (המחלקה הישראלית ב-OFJCC בפאלו אלטו) אשר פונה לישראלים/ות החיים בעמק הסיליקון ורוצים/ות להקדיש זמן לשאול ולדון בסוגיות ותהליכים של זהות במעבר מישראל לכאן. בתוכנית ישנם מספר עמודי תווך – עיסוק בזהות, מפגש עם יהדות ארצות הברית, היכרות עם הזרמים השונים, חשיפה לתפיסת יהדות כתרבות ובניית כוח קהילתי לעשייה משותפת.

אחרי 12 מחזורים מוצלחים של התוכנית, עצרנו לשאול איך נכון שתיראה בשנה מאתגרת זו, שנת קורונה, בה אנו חווים, מצד אחד, חוסר וודאות, אך עם זאת גם הרבה הזדמנויות חדשות. אחרי התלבטות ומחשבה החלטנו שמחזור 13 של גוונים במפרץ ייפתח בהמשך, כאשר תתאפשר האינטראקציה הפרונטלית של המשתתפים, כשיתאפשרו הסיורים וימי העיון בסופי שבוע שהם חלק בלתי נפרד מן התוכנית. 

אחרי עוד תהליך של חשיבה, הבנו שהשנה הזו גם מזמנת לנו הזדמנויות חדשות – מפגשים מקוונים, מרצים/ות ממקומות שונים בעולם, והזמנה פתוחה לכל מי שרוצה להיות חלק – פתוחה לבוגרי/ות גוונים שרצו להמשיך לעסוק בתכנים האלו, פתוחה למי שלא יכלו להתחייב לתוכנית במהלך השנים ופתוחה למי שקורא/ת על התוכנית פעם ראשונה עכשיו. בשבוע הבא תוכנית חמישים גוונים, פותחת את שעריה, תוכנית מקוונת אשר תתקיים אחת לשבוע, בה לכל אחד ואחת תינתן האפשרות להתיישב על הכורסא, להתחבר לזום ולעסוק במשך שעה-שעתיים בסוגיות ובשאלות שנמצאות שם כבר הרבה זמן. 

התוכנית חמישים גוונים תמשיך עם אותם עמודי התווך של גוונים במפרץ, נביא אל השולחן דילמות סביב זהות של ישראלים שגרים בארצות הברית, נלמד איך לעצב את השבתות והחגים, נכיר מגמות ביהדות התפוצות והמקום של הקהילה הישראלית בתוך אלו, ניפגש עם דמויות מובילות ביהדות ארצות הברית, נכיר ארגונים ישראלים שעוסקים בזהות, נשאל את עצמנו איזו קהילה נרצה לבנות כאן ונייצר שותפות של עשייה חברתית. נעשה את זה במפגש זום בכל יום רביעי בערב, חלק מן המפגשים יהיו בצורת פאנל עם א/נשים מובילים/ות בתחום, חלק מן המפגשים יהיו לימוד משותף של טקסטים יהודיים, וחלק יהיו יותר דיון פנים קהילתי על זהות ודילמות. במהלך התוכנית נפגוש א/נשים מתוך הקהילה וכן מחוץ לה, דמויות מובילות ביהדות ארצות הברית ודמויות מובילות של מי שעוסקים/ות בישראל בבניית יהדות חילונית פלורליסטית. הדוברים והדוברות יביאו את נקודת מבטם/ן ויפתחו לנו את האפשרות לשאול את השאלות ולהבין את הגוונים השונים של התשובות שיש לכל שאלה. 

את התוכנית אוביל יחד עם בוגרי ובוגרות גוונים מהמחזורים השונים ולקראת פתיחת התוכנית החדשה ביקשתי ממספר בוגרי/ות גוונים מהשנים השונות לשתף אותנו בחוויה שלהם/ן מהשתתפות בתוכנית ובמחשבות לקראת "חמישים גוונים".

עינת סבן ואודי ערן סיימו את תוכנית גוונים 12 לפני מספר חודשים, ממש בתוך תקופת הקורונה, בשיחה איתם שאלתי מה הם לוקחים מהשנה הזו, עינת השיבה: "ממש בהתאם לשם התוכנית- גוונים. נחשפתי בשנה הזו לגווניה השונים של היהדות. זרמים שפחות הכרתי, היכרות עם יהדות כתרבות, התמודדות עם מזה להיות יהודי לא בארץ ישראל, הסתכלות פנימית. כמעט כל מפגש/אירוע משפחתי/עם חברים אני מריצה בראש את המפגשים- איך אפשר לעשות אחרת, לתת ערך מוסף, לתת פרשנות שלנו." 

אודי מוסיף: "התכנית הזכירה לי את ההנאה שבקריאה ודיון על טקסטים שנוגעים לי אישית, משפחתית ולאומית והמשיגה שאלות יסוד בצורה חדה, דווקא בימים אלה, של התכנסות פנימה וסערות מבחוץ, המסגרת של גוונים וההזדמנות שהיא מעניקה, לחשוב, לדון ולחלוק היא מקור אפשרי לנחמה ופתח לניווט יציב במים סוערים"

נירית חזן השתתפה בגוונים 5, בהנחיית ניר ברוידא ומיכל גוטמן, כאשר שאלתי אותה במבט לאחור מה נשאר איתה מהתוכנית היא השיבה "במבט לאחור, מה שנשאר איתי מהתוכנית זו ההנאה וסקרנות של לימוד טקסטים בחברותא, הערכה מחודשת לעומק, לחוכמה ולעושר שבכתבים השונים והרלוונטיות שלהם לחיינו היום, יחד עם הבטחון הזה שמידת בקיאותי בחומר ובדקויות לא עושה אותי (או אחרים.ות) יותר או פחות יהודיה. בנוסף, ולא פחות חשוב מזה, התחזקה בי מחדש ההכרה וההערכה בחשיבותה של קהילה לחוסן האישי".

אופיר גוטלזון שהשתתף בגוונים 10, מספר "לקחתי איתי את ההבנה שהיהדות היא מה שאני אבחר לעשות ממנה. המסע מלווה אותי כל רגע בהבנה שכישראלי שחי באמריקה חובתי היא להיות חלק מהקהילה היהודית האמריקאית וליצוק לתוכה את הישראליות. כשישנה אי ודאות, כדאי להסתכל אחורה וללמוד על תקופות דומות בעבר, ולקחת מהן תובנות לגבי ההווה והעתיד ולראות שלא הכל שחור או לבן".

דורון גלפז השתתפה בגוונים 11 בהנחייתי, כששאלתי אותה מה היא חושבת שיכול להיות הערך המוסף דווקא השנה, בתקופת קורונה לעסוק בתכנים של גוונים, השיבה "בתקופה קשה זו, הערך המוסף של גוונים הוא תחושת שייכות, קהילתיות, מקום פורקן ושיתוף, מקום ללא שיפוטיות והכלה. שיח ודיון חשוב כל כך למי שרחוק מהבית וחצוי, או לא חצוי אך הלב מחפש מרגוע".

נרי לייף חומה השתתפה בגוונים 4 בהנחיית ניר ברוידה, שאלתי אותה מה הדבר המשמעותי שקרה לה במהלך התוכנית : "ירון בן זוגי ואני השתתפנו יחד בתוכנית אחרי כמה שנים שכבר חיינו כאן ובמהלכה התחלנו להבין שיש קוטקסט תרבותי, רוחני וחברתי זמין מאד וקרוב ללב שעד כה לא שאפנו להכירו –יהדות אמריקה. ההיכרות עם יהדות אמריקה הראתה לי את הדרך להשתייך לקהילה התרבותית היהודית וגם לבני המקום. אני חושבת שההשתתפות בגוונים עזרה לי למצוא מחדש את המינון הנכון עבורי בין התערבבות והשתייכות למקומי לבין שמירה על מרכיבי זהות שהם שורשיי. במהלך ההשתתפות בתכנית נוצר אצלי מאזן בין השייכות לישן לבין אימוץ החדש המתהווה, וזה חיבר אותי מחדש לקהילה הישראלית והעניק לי תחושת שייכות למקום, לעמק הסיליקון. היום אני לא חווה את שייכותי לקהילה הישראלית או היהודית כהתבדלות אלא כהרחבה והעמקה של הזהות והשייכות שלי."

במסכת ברכות בתלמוד מסופר על רבן גמליאל שפתח את בית המדרש רק עבור קבוצה קטנה, והייתה על כך ביקורת בקהילה. ביום שהדיחו את רבן גמליאל פתחו את דלתות בית המדרש, וכל מי שרצה נכנס. כשחשבתי על תוכנית חמישים גוונים נזכרתי בסיפור הזה. אם במחזורים הקודמים של גוונים ביקשנו התחייבות ברמה גבוהה מאד, מפגש בן 3 שעות אחת לשבועיים והשתתפות בסיורים וימי עיון בסופי שבוע, מה שאולי מנע מחלק מהא/נשים בקהילה להצטרף, בתוכנית חמישים גוונים הדלתות יהיו פתוחות, אין תנאי כניסה חוץ מהבעת עניין ורצון להיות חלק. אני רוצה להזמין כל אחד ואחת מכםן למסע המשותף, להיכנס איתנו אל בית המדרש, להכיר א/נשים, רעיונות וקהילות. להיות חלק מהמסע הזה של חמישים גוונים. 

להרשמה ופרטים נוספים לחצו כאן

*הכותבת, יעל יחיאלי, היא מנחת קבוצות העוסקת בתפר של זהות, יהדות וקהילה. בשנים האחרונות ניהלה יחיאלי את תחומי חופש דת ודמוקרטיה בארגון 'שתיל – הקרן החדשה לישראל'. היא אקטיביסטית למען חופש דת, ממקימות ארגון 'הויה' לטקסי חיים ישראלים-יהודים ובמשך שנים הנחתה צוותים במכינות קדם צבאיות שונות, לימדה בבתי מדרש שונים מטעם בינ"ה, במדרשה באורנים ובבית מדרש אלול. יחיאלי הנחתה קבוצות של דיאלוג בין דתי בירושלים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, ופעלה למען הידברות בין חלקי האוכלוסייה השונים, היא פעילה פמיניסטית במאבק נגד הדרת נשים ולמען קידום נשים לעמדות משפיעות בקהילה ובפוליטיקה. יחיאלי הנחתה את תוכנית גוונים 11 ותנחה את חמישים גוונים.

פרשת שופטים: מבקש עיר מקלט

פרשת שופטים: מבקש עיר מקלט

מאת: אייל עקיבא

פרשת השבוע מכילה את המקור לביטוי המוכר "עיר מקלט", ובוודאי ששימש מקור השראה לשירו הנפלא של אהוד בנאי הנושא את אותו השם:

לִפְנֵי שֶׁהַטִּפְטוּף יַהֲפֹךְ לְמַבּוּל

אֲנִי חַיָּב לִמְצֹא שַׁעַר לֹא נָעוּל

כִּי שׁוּב חָזַר אֵלַי הַבְּלוּז

חַיָּב לָצֵאת, חַיָּב לָזוּז

עַל הַכְּבִישׁ הַמִּתְפַּתֵּל בֵּין עַכּוֹ לִצְפַת

בִּטְבֶרְיָה עַל הַמֵּזַח, יוֹרֵד עַד לְאֵילַת

נִפְלַט, נִמְלַט, מְבַקֵּשׁ עִיר מִקְלָט

 

בָּאֹפֶק נוֹצְצִים הָאוֹרוֹת הָרְחוֹקִים

לְשָׁם אֲנִי אַגִּיעַ בְּכוֹחוֹתַי הָאַחֲרוֹנִים

וְאַתְּ חַכִּי בַּפֶּתַח וְהַדְלִיקִי אֶת הָאוֹר

בֶּן אָדָם חוֹזֵר אֵלַיִךְ מִן הַכְּפוֹר

קְחִי אוֹתִי אֶל הַמִּזְבֵּחַ, לִפְנֵי שֶׁאֶשָּׁבֵר

וְעַד שֶׁהָאֱמֶת תֵּצֵא אֲנִי בְּךָ אֶסְתַּתֵּר

כִּי אַתְּ, כֵּן אַתְּ, תִּהְיִי לִי – עִיר מִקְלָט

מהי אותה עיר המקלט אותה מחפש אהוד בנאי בשירו? פינה שקטה? אישה? שכינה? עיר? מדינה? בשיר של אהוד בנאי עיר המקלט היא מקום לנוח בו, להסתתר, לחכות עד שהמבול יעבור, להגיע אל המקום שבו אתה יכול להיות מי שאתה, להסתתר קצת. בפרשת השבוע הסיפור קצת שונה.

פרשת "שופטים" מכילה את ה"מרשם" המקראי לניהול חברה יציבה – מעין חוקה המעצבת את סדרי השלטון ואת תחומי האחריות של הרשויות השונות. בין השאר מוזכרת המצווה להקים ערי מקלט: "שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ…וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל…אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם". כך מתמודד המקרא עם מנהג "גאולת הדם" שרווח בימי קדם. המדינה המקראית שומרת על חייו של אדם שהרג בשוגג ומונעת מקרובו של הנרצח לגאול את דמו. כלומר, אדם שרצח יודע שיש לו אפשרות להימלט לעיר המקלט ושם לעבור תהליך של שיקום – הרבה לפני שהוקמו בתי הכלא כפי שאנחנו מכירים כיום. המוצא מקלט בעיר זו מְצֻוֶּה להישאר בה לאורך זמן (אבל באופן זמני, לא לתמיד!). במקורות, הנמלט לעיר המקלט נקרא גּוֹלֶה – אדם שעוזב את מקום הולדתו, את שורשיו ועובר לעיר אחרת

אבל איך נראתה העיר הזו? אחת הערים המתוארות היא למשל העיר גּוֹלָן ("אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן… אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי"), ובפרשה מופיעות כמה דרישות לגבי העיר הזו – ראשית, המועצה המקומית של העיר גולן היתה חייבת לדאוג לכך שהדרך אל העיר תהיה מוארת ומתוחזקת ("בָּאֹפֶק נוֹצְצִים הָאוֹרוֹת"). עובדי העירייה היו חייבים להציב בכל צומת בדרך אל העיר שלטים עליהם היתה כתובה המילה "מקלט",  כדי שהגולֶה ימצא את דרכו בקלות. העיר עצמה חייבת היתה לעמוד בקריטריונים של מקום נוח, נקי ונעים – עיר שאיננה קטנה או גדולה, כזו שיש בה מעיינות מים, עיר בה מגוון התושבים חייב להישמר. סביר להניח שגולן לא היתה העיר שאהוד בנאי של ימינו מצא, שכן היא שוכנת בסוריה של היום, בנחלת חצי שבט המנשה.

אז מה היה המבנה הדמוגרפי בעיר המקלט? מי גר בעיר גולן? מובן שהתגוררו בה בני המנשה– שבט שמחצית ממשפחותיו ישבו ממערב לירדן, ומחציתו השנייה בחרו לגור בחו"ל. בתקופת ההתנחלות, בני המנשה לחמו כתף אל כתף לצד בני גד וראובן בכל החזיתות, ואחרי שכל שאר השבטים קיבלו את נחלתם, הם התיישבו במקום נעים ומוריק, מחוץ לכנען. בנוסף למְנַשִּׁים, היו בגולן גולים – אותם אנשים שנסיבות חיים שלא היו תלויות בהם לגמרי הובילו אותם להמלט לעיר ולחיות בה לאורך זמן. אחרונים היו בני שבט לוי ("וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת..עָרֵי הַמִּקְלָט"). מה אנו יודעים על שבט זה? בפרשה כתוב: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל…וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו". השבט היחיד שלא נתנה לו נחלה היה לוי. בהעדר נדל"ן, תפקידם היה ללמוד וללמד תורה. הם סיפקו את הצרכים הרוחניים של ה"גולים", כחלק מההזדמנות שניתנה להם להתחיל חיים חדשים. יכול להיות שהחסך ההסטורי בקשר ישיר עם האדמה, גרם לכך שבני לוי סרבו לעלות לארץ ישראל בימי שיבת ציון (ככל הנראה בשל התנאים הנוחים בגולה…). יש לנו עיר עם מגוון של אוכלוסיות, חלקן קבועות, חלקן מזדמנות, חלק באו מתוך בחירה, חלק באו תוך בריחה. יש בה מקום לאלו ואלו.  

ואיך כל זה קשור אלי, אלינו?

כשאני קורא את פרשת "שופטים" בעודי יושב בעמק הסיליקון אני חושב שהפרשה יכולה לספק נקודת מבט מעניינת על החיים פה: אני רואה פה סביבי הרבה מחצאי המשפחות של בני המנשה, אני מוצא הקבלה בין בני לוי לבין חברי הקהילות היהודיות החיים סביבנו, ואני חושב שיש כאן כמה וכמה "אהוד בנאים" שבטח לא רצחו אף אחד, אבל נסיבות שונות הביאו אותם לחפש עיר מקלט בין עכו, צפת, טבריה ואילת, ולבסוף גרמו לכך שהם נפלטו-נמלטו אל עיר מטופחת, נעימה וזמנית(?) מחוץ לגבולות כנען- פה בעמק הסיליקון. החיים יחד בעיר מקלט גורמים להשפעות של קהילה אחת על רעותה המקומיים על המהגרים, ולהיפך.

באופן ייחודי, קיימת כאן הזדמנות לדבר, להקשיב ולחבר בין אלה שנחלו לבין אלה שאין להם נחלה. בין אלה שהרגישו בצעירותם את שמנוניות המים של ים המלח, ואת התחושה של גומיה המהדקת מכנס על הרגל, לבין אלה שחיי קהילה חקוקים בנפשם. ליחסים מסוג זה יש השפעה חיובית: כך ל"ג בעומר, חג שעד לפני כמה שנים נחוג בצנעה רבה בקהילה היהודית המקומית, הפך לחגיגה גדולה עם הגעת הישראלים לאיזור. כך גם נולדות שיחות כגון זו: שאלתי חבר טוב "למה אתם משקיעים כל כך הרבה זמן ואנרגיה בבר המצווה של הבן שלך?" והוא ענה: "כי אנחנו לא יודעים איפה הילדים שלנו יחיו, ובכך שאני מספק להם היכרות בסיסית עם היהדות, אני פותח  צוהר. אם יתחשק להם בעתיד להרגיש חלק מקהילה או לצעוד בנתיב רוחני – הם לא ירגישו חסרי אונים. אני נותן להם כלי להתמודדות עם האפשרות שירגישו בודדים נפשית או חברתית מתישהו בעתיד". אני חושב שנדיר לקבל הסבר כזה בישראל. זו נקודת מבט של אנשים שאולי פחות קשורים לנחלה, אבל קשורים לסיפור, לאתוס. ולנו יש הרבה מה ללמוד מנקודת המבט הזו. יחסי גומלין כאלה יכולים ליצור עיר מקלט ל"אהוד בנאים" שבאו מרחוק ולאלה הנמצאים כאן.

פרשת השבוע והשיר של אהוד בנאי גרמו לי לחשוב על האנשים סביבי, חלקם "חצאי מנשה", חלקם מצאו כאן עיר מקלט, חלקם שילוב של שניהם, והרבה "בני לוי". החיבורים הנוצרים כאן מעניינים, מפרים ויוצרים משהו חדש ומרגש. 

תודות: הרב ינון קלזאן, פרופ' יואל אליצור, הרב אורי שרקי, פרופ' נחמה ליבוביץ', הרמב"ם, הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ ז"ל ויעל יחיאלי.

 

פסטיבל הסרטים היהודי של הסיליקון וואלי 2020: רשימת הסרטים המומלצים לצפייה אצלכם בסלון

פסטיבל הסרטים היהודי של הסיליקון וואלי 2020: רשימת הסרטים המומלצים לצפייה אצלכם בסלון

מאת: דלית גבירצמן

עבורי, הזמן הקולנועי תמיד היה ותמיד יהיה זמן של קסם. כפי שקיים פסקול מוזיקלי המלווה את סיפור חיי, כך אוכל לצייר מפת דרכים ובה יופיעו כל הסרטים שהציתו את דמיוני, הזינו את נפשי ועוררו בי מחשבה והשראה בכל תקופה ובכל שלב משמעותי בחיי. לעולם לא אשכח את הסרט הראשון ששינה את כל מה שחשבתי עד אז על קולנוע (״81/2״ של פליני), את הסרט שראיתי בדייט הראשון עם האיש היקר (״מצבים משתנים״ בסינמטק תל אביב), את הסרט הראשון שצפינו בו כשרק הגענו לקליפורניה (״אמריקן ביוטי״) ושכמעט וגרם לי בזמנו לשקול לשוב על עקבותי, וכן עוד סרטים רבים מספור שהטביעו בי את רישומם. מאז ועד היום, אני מוצאת בקולנוע את האמנות החזותית, שבאורח פלא, תמיד מצליחה לשאוב אותי לעולמות רחוקים ודמיוניים או לשקף את המציאות ולעסוק בנושאים חשובים ואקטואליים, הוא מהווה משל, סמל ומטאפורה לרעיונות נשגבים, ואף מספק את המינון הנכון של אסקפיזם, בידור והנאה. בתוך אולם הקולנוע החשוך אפוף ריחות הפופקורן, מול המסך העצום, הצלחתי למצוא את כל אלה ועוד.

מכל התסריטים של סרטי האימה הגדולים ביותר, אף לא אחד יכול היה לחזות עולם שבו מגפה עולמית תשנה את אורחות חיינו, שכולנו נהיה מוגבלים ומסוגרים חודשים בביתנו ושאולמות הקולנוע יוותרו ריקים מאדם. הקורונה השתלטה על חיינו וגזלה מאיתנו הרבה תוכניות, חלומות, חיבוקים והנאות חיים, אך דבר אחד הקורונה לא תצליח לקחת מאיתנו וזה פסטיבל הסרטים היהודי של הסיליקון וואלי. פסטיבל הסרטים יתקיים השנה, למרות הכול, באופן מקוון. כל זאת תודות לעבודה הקשה, המסירות וההתמדה של שתי הנשים המופלאות שעומדות מאחוריו; צביה שלף, מנהלת הפסטיבל ומרגלית רביב, מנהלת התוכן.

כמידי שנה, ובפעם ה-29 ברציפות, יכלול פסטיבל הסרטים של הסיליקון וואלי רשימה ארוכה ומכובדת של סרטי איכות דוקומנטריים ועלילתיים, מישראל ומרחבי העולם. כאמור, הפסטיבל יתקיים באופן מקוון, בין התאריכים ה-23 באוגוסט ועד ה-7 בספטמבר. בערב הפתיחה יוקרן הסרט התיעודי החשוב והמרתק Shared Legacies: The African-American Jewish Civil Rights Alliance. הסרט עוקב אחר הקואליציה ושיתוף הפעולה בין היהודים והשחורים במאבקם לשוויון זכויות בשנות השישים, בשעה שמנהיגים יהודיים הביעו תמיכה בד״ר קינג. סיפור זה של אחדות ומאבק משותף למען צדק חברתי הוא חשוב מאי פעם ומעורר השראה במיוחד לנוכח השחיקה שחלה במערכת היחסים שבין שתי הקהילות. בעקבות ההקרנה של הסרט ניתן יהיה לצפות בשיחת פאנל בהשתתפות הבמאית, המפיקה הראשית וד״ר קלרנס ג׳ונס, שהיה היועץ האישי וכותב הנאומים של ד״ר קינג בהנחייתו של הרב של בית הכנסת עימנו-אל, דנה מגט.

הנה עוד כמה מנקודות השיא הנוספות של הפסטיבל השנה פלוס הסרטים החביבים עלי במיוחד:

מעברות (Ma’abarot: The Israeli Transition Camps)

הסרט התיעודי המצוין ״מעברות״ מביא לראשונה את סיפורו של אחד המפעלים הגדולים והשנויים במחלוקת בהסטוריה של של מדינת ישראל. הסרט עוקב אחר החלום ושיברו דרך סיפורם הכאוב של תושבי המעברות בשילוב עם סרטי ארכיון נדירים. סיפור המעברות חרט צלקות והטביע חותם בלבבות של רבים מהעולים החדשים ששוכנו בהן. בלמעלה מ-12 שנה מאז קום המדינה, יושבו העולים החדשים באוהלים, ואחר כך בבדונים, פחונים ואזבסטונים, עד שהגיעו בסופו של דבר למגורי קבע. הדרך הארוכה למנוחה והנחלה היתה רוויה בהשפלה ואף בגזענות והיא נותנת את אותותיה עד היום.

שלושה סרטים דוקומנטריים חשובים ומעניינים יוקרנו השנה במסגרת הפסטיבל. כל אחד מהם מצייר דיוקן של מנהיגים מסוג אחר; אידיאליסטיים, ציוניים, נועזים ומעוררי הערכה ללא קשר לדיעה פוליטית כזאת או אחרת. כל אחד ואחת מהם הטביעו את חותמם על מהלך ההסטוריה של מדינת ישראל ובכולם משולבים קטעי ארכיון נדירים וראשוניים.

גולדה (Golda)

מסמך תיעודי מרתק המספר את סיפורה של ראשת הממשלה הראשונה (והיחידה עד כה) של מדינת ישראל. חודשים ספורים לפני מותה העניקה גולדה מאיר ראיון לטלוויזיה הישראלית, ובתום הראיון, המשיך צוות האולפן להקליט. כך הגיע לידינו תיעוד של שיחה אישית וכנה שטרם שודרה, ובה סיפרה גולדה על האירועים שעיצבו את כהונתה; מלחמת ההתשה, מחאת הפנתרים השחורים, ימי הכיבוש הראשונים ומלחמת יום הכיפורים. בסרט משולבים קטעי ארכיון נדירים וראיונות עם תומכיה וכן עם מתנגדיה. בעקבות ההקרנה ישודר ראיון של עידן רביב עם אודי ניר אחד משלושת הבמאים של הסרט.

מנחם בגין: שלום ומלחמה (Menachem Begin: Peace and War)

בסרט זה נבחנת מורשתו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, שהיה אחראי לחתימת הסכם שלום עם מצרים ולמלחמת לבנון ששינו את פני המזרח התיכון. הסרט מצייר את דיוקנו של המנהיג הצנוע, הנואם הדגול והפוליטיקאי שהחזיר למזרחים את כבודם במשך שש שנות כהונתו. אחרי ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאי לוי זיני בהנחייתו של אייב סופר.

בן גוריון, אפילוג  (Ben Gurion, Epilogue)

במעמקי הארכיון התגלו יום אחד גלגלי פילם 35 מ״מ ובהם ראיון מצולם עם דויד בן גוריון, שמעולם לא הוקרנו. השנה היתה 1968, בן גוריון היה כבר בן 82, חמש שנים לאחר שהתפטר מראשות הממשלה, וחמש שנים לפני מותו. הוא חי בביתו שבשדה בוקר ושם הוא נעתר לראיון שבו ערך חשבון נפש והביע דעה על המתרחש סביבו ועל עתיד האומה. הסרט זכה לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2017 ופרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2016. בתום הסרט ניתן יהיה לצפות בראיון שבו שוב ניתנה לי ההזדמנות לשבת לשיחה עם המפיק והבמאי יריב מוזר. יריב ואני שוחחנו על אפילוג, על קולנוע בזמן הקורונה ועל הפרויקטים החדשים שלו.

האברך מהחיזבאללה   (The Rabbi From Hezbollah)

הסרט מגולל את סיפורו המדהים של איבריהם יאסין שנולד כמוסלמי בכפר קטן בלבנון, ונהפך לאברך בשם אברהם סיני, כשעל הדרך גויס להיות משת״פ של צה״ל, נחטף על-ידי חיזבאללה ועבר עינויים קשים. לאחר שחרורו, חולץ איברהים עם משפחתו לישראל, שם השתקע בצפת, התגייר ונהפך לחרדי. אם תסריטאי היה כותב את סיפורו של יאסין היינו ודאי אומרים שהוא מגזים, אך שוב מסתבר שהמציאות אכן עולה על כל דמיון. בתום ההקרנה ישודר ראיון בהנחיית שרון אשכנזי עם הבמאי איתמר חן.

בשורות טובות (The Art of Waiting)

צילום: דניאל מילר

בדיוק לפני שנה, ישבתי באולם הקולנוע וצפיתי בסרט ״בשורות טובות״. וכעת, יש לי הזדמנות לצפות בו שוב בביתי שבסן פרנסיסקו. סרטו המרגש של ארז תדמור מתבסס על תהליך טיפולי הפוריות שלו ושל זוגתו. זהו נושא רגיש וחשוב שכמעט ולא עסקו בו בעבר בקולנוע הישראלי, והסרט מצליח להמחיש את האפקט שיש לטיפולים הקשים על בני הזוג. נלי תגר ורועי אסף מגלמים זוג נשוי המנסים להגשים את חלומם לילד משותף. לצידם מככבים שמעל בן ארי, אוולין הגואל ורמי הויברגר. בתום ההקרנה תראיין שרון אשכנזי את הבמאי ארז תדמור על הסיפור האישי שלו ועל התגובות המרגשות שזכה להן הסרט.

אלוהי הפסנתר (God of The Piano)

הסרט העלילתי עוסק באובססיביות אימהית ובשאלה הנצחית של גנטיקה אל מול סביבה. זהו סיפורה של ענת (נעמה פרייס) מוזיקאית ובת למשפחת מוזיקאים, שמקדישה את חייה להפיכתו של בנה, עידן, לפסנתרן מחונן. הסרט נפתח בסצינה שבה ענת מנגנת ברסיטל כשהיא בהריון מתקדם והמים מתחילים לרדת לה, והיא ממשיכה לנגן כאילו דבר לא קרה. מכאן ואילך, כל מה שמנחה אותה, זאת האובססיה.

בערב סיום הפסטיבל תוקרן קומדיה מארגנטינה בשם My Amazing Funeral, סיפורה של דינה המעמידה למבחן את שלושת ילדיה. היא מחליטה בעזרת חברותיה לביים את מותה כדי ששלושת ילדיה יגיעו לראותה. אחרי הקרנת הסרט ניתן יהיה לצפות בשיחה עם הבמאי והמפיקה של הסרט.

בין הקורונה והריחוק החברתי, השריפות האיומות והעשן לחום הנורא וסערות הברקים והרעמים, אני יודעת בוודאות היכן אבלה את השבועות הקרובים; בפסטיבל ביתי. כמו תמיד, ימשיך לספק לי הקולנוע העולמי, הישראלי והתעודי מפלט מהמציאות וניתוק מהזמן הקונקרטי לטובת מעשה הקסם הקולנועי.

לפרטים ורכישת כרטיסים לחצו כאן.

בציפייה לימים טובים ורגועים יותר,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

פרשת ראה: שנת הלימודים החדשה- ברכה או קללה?

פרשת ראה: שנת הלימודים החדשה- ברכה או קללה?

מאת: שולי זילברפרב-סלע

פרשת השבוע, פרשת "ראה", מגיעה עבורי בתזמון מדויק ובהתאמה למצב. הפרשה נפתחת כך: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". בני ישראל נמצאים רגע לפני סיום המסע במדבר והכניסה לארץ ישראל. אל הארץ המובטחת שהחיים בה הם מציאות בלתי מוכרת מלאה באי וודאות עבורם. הפרשה פותחת בדרישה של אלוהים מהעם לקבל החלטה לקראת כניסה למסגרת, לעולם שיש בו ברכה וגם קללה. הפרשה ממשיכה בהסברים – ברכה אם הלכתם בדרך אלוהים ומצוותיו. קללה אם תסורו מדרך אלוהים ותלכו אחרי אלוהים אחרים. 

כמו בני ישראל, למרות שלא באמת נשווה חמישה חודשי קורונה לארבעים שנה במדבר, גם אנחנו עומדים היום על סף חציית הנהר. נמצאים רגע לפני כניסה למסגרת לימודית חדשה ולא ברורה. מסגרת שנראית כמעט בלתי אפשרית ולה מצוות וחוקים חדשים ומחייבים. האם נקבל אותה כברכה או קללה. והאם יש לנו בכלל בחירה? אנחנו למדים מהפרשה שבראייה אלוהית הבחירה בידי כל אחד ואחת מבני עמו. אלוהים אומר לבני ישראל שיש להם בחירה – ברכה או קללה – תלוי בכם. 

ברכה או קללה – תלוי בנו… גם אני סבורה שלא רק שיש לנו בחירה, אלא יש לנו מחויבות. מחויבות לבחור לאמץ את הכללים החדשים ולראות בהם את הברכה – הם שומרים על הבריאות שלנו. שלנו ושל ילדינו. נכון, יש לנו הרבה תסכול כלפי המערכת, ורצינו יותר וודאות, ויותר גמישות ויותר נכונות. כעת, בסיום הקיץ (הצלחנו לעבור אותו!) אנחנו עומדים על סף הכניסה לארץ ישראל שהיא שנת הקורונה המסודרת שלנו. אם נבחר להיכנס אליה ברוח חיובית, להשאיר בחוץ את התסכול הגדול (מהחרדה לא ניפטר בכזו קלות) ואת הרצון להאשים, נוכל להוביל את הדרך עבור משפחתינו ועבור הקהילה שלנו. 

כל כך חשוב שרגע לפני שהם חוזרים לבית הספר הווירטואלי, נבחר אנחנו ההורים לאמץ יחד איתם את המצוות והחוקים בענווה ובהשלמה כדי שתחל שנה וברכותיה. 

הבדל משמעותי בסיטואציה הוא שלנו אין "משה רבנו". המצוות והחוקים מגיעים אלינו מפי גורמים זרים ולא מפי מנהיג שהלכנו אחריו מעבדות לחירות. זה קשה. יש אפילו משבר אמון. בני ישראל עמדו בפני בחירה אבל נקודת המוצא שלהם טובה משלנו בהרבה. יש להם אמון בהנהגה, היכרות, תרבות, היסטוריה וזיכרון משותפים. הם גם עומדים בפני הגשמת חלום, סיום של מסע ארוך לעבר המטרה הנכספת ארץ ישראל. הדרך הייתה קשה, וגם עכשיו משה מכין אותם לקראת האתגרים שיבואו, הם לא יוצאים לחופש, הם בדרך להילחם על הארץ החדשה, לבנות בתים, כלכלה. הכל הולך להיות שונה. אבל יש להם מנהיגים, משה משאיר אותם עם יהושע בן נון הממשיך שלו. ומה אצלנו? אצלנו זה יותר מורכב, יש לנו פחות אמון בהנהגה. למרות זאת, אני חושבת שגם אם אין לנו נציגות בהנהגה, וגם אם החיבור שלנו לתרבות והפוליטיקה המקומיים אינו טבעי, יש לנו את הקהילה שלנו. קהילה מדהימה עם עשייה, איכפתיות וחיוביות שמושכת קדימה בכל כך הרבה מישורים של עשייה ונתינה. ברכה גדולה. 

בהמשך הפרשה משה נותן לבני ישראל כמה הוראות, מצוות, מצייד אותם בכלים לקראת האתגר החדש שיעמוד בפניהם. בפעם הראשונה יהיו להם אדמות, יהיה להם רכוש, ובאופן טבעי יהיו כאלו שיהיו להם יותר וכאלה שפחות. אחת המצוות שמשה מתאר בפרשה היא מצוות הדאגה לעניים, ללויים, למי שאין להם נחלה ופרנסה בארץ ישראל: "אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". כשם שאלוהים הודיע שיש ברכה ויש קללה הוא מודיע כאן שיהיו עניים. זו עובדה קיימת שיש עניים, בכל חברה אנושית. בחודשים האחרונים הוכיחה הקהילה שלנו שהעם שלנו קיבל על עצמו את המצווה, גם אלפי שנים בפאסט פורוורד קדימה. 

Photo by iStock/eternalcreative

יותר מתמיד, צצו יוזמות שמטרתן לדאוג למי שקשה להם בתקופה המורכבת הזאת. לסייע למי שבבידוד, לשמור על קשר עם מי שזקוק לכך, לדאוג לשכנים, לתמוך נפשית, לזכור להתקשר, ללכת בפארק ולהשתחרר, להסתגר ביחד בערוץ ולעבור את זה ביחד. הקהילה שלנו כמו תמיד מיישמת ודואגת ועוד נבין בהמשך מה צריך עוד או יותר.  

פרשת השבוע מתחילה במילה ראה, ואני רוצה להרחיב ולאחל לכולנו לראות, "ראה", "ראי" "ראו", "נראה". ניקח את התזכורת שיש לנו בחירה. לראות את האפשרויות ולהצליח לבחור בברכה. זו לא בחירה חד פעמית, זו בחירה כמעט יום יומית שלא נעשית יותר קלה עם הזמן ואי הוודאות. אבל, אני מאחלת שנוכל לבחור בה ולהצליח לעמוד בה. כדי לשלוח את הילדים למסגרת (הווירטואלית) עם חיוך, סבלנות ואהבה. נזכור שהילדים המדהימים האלה, רחוקים מסבא וסבתא ושאר משפחה מורחבת, עוברים בעצמם את הקורונה ובוחרים מדי יום בברכה או בקללה. נבחר אנחנו בטוב ונדגמ"ש אותו עבורם. נשדר אמון במערכת, השתתפות ואחריות, וזה יחלחל אליהם. 

בברכה "ראו" לכולנו ושנת לימודים, עבודה וחברות וכמובן בריאות מוצלחת ככל שאפשר! 

Back to Play: שיחה עם רוני אלפרין על תיאטרון פלייבק בימי קורונה

Back to Play: שיחה עם רוני אלפרין על תיאטרון פלייבק בימי קורונה

מאת: דלית גבירצמן

כשנפתח החלון על מסך המחשב שלי ופניו של רוני אלפרין מביטות אלי מתוך משבצת הזום, אני מגלה שמאחוריו מופיע יער וירטואלי. לשאלתי, הוא מספר שבאוגוסט 2019, הוא השתתף בתוכנית הכשרה של מנהיגות בפלייבק שהתקיימה בארמון באנגליה, סמוך ללונדון. בתמונה רואים את הפרדס שהוביל לכניסה לארמון. במהלך השיחה מתגלה לי איש שיחה מרתק, רהוט ומשעשע. הוא בורר את מילותיו בקפידה וניכר שהוא מאוד קשוב ונוכח בשיחה שלנו. עד כדי כך, שנדמה היה שהמסכים שהפרידו בינינו – נעלמו כלא היו, ואנחנו צועדים ביחד בשבילי הפרדס.

רוני אלפרין זוכר את הרגע המכונן בחייו שבו החליט לבחור בתאטרון ולדבוק באמת שלו. זה היה בתיכון, כשהוא התאהב בילדה שהיתה בחוג לתיאטרון. בגיל 15, הוא לא היה בכלל בקטע של אמנות, אבל הוא ממש אהב אותה ורצה להיות בקרבתה. רוני פנה לבמאי וביקש להצטרף לחוג. יום אחד הבמאי השמיע מוזיקה קלאסית, סידר את כולם בטור וביקש מהמשתתפים לחצות את האולם בריקוד. רוני קפא במקום. לרקוד לצלילי מוזיקה קלאסית לא תאם כלל וכלל את הדימוי הקשוח שהיה לו בשעתו. ואז קרה הרגע, שבו הוא החליט ללכת נגד כל מה שהוא חשב על עצמו. ברגע הזה התהפכו חייו. הוא בחר ללכת עם האמת שלו, ולא עם איך שהוא נראה או מה שחשבו עליו אחרים. אחרי הצבא, רוני התחיל ללמוד מחול אצל ניר בן גל וליאת דרור. ואז, הוא נסע לשנה להודו, ושם גמלה בליבו ההחלטה ללמוד משחק. הוא חזר לארץ והתחיל ללמוד תיאטרון.

בזמן שלמד באוניברסיטה, וכשהופיע בהצגה עם חבר, הוא התוודע לראשונה לתיאטרון פלייבק. רוני לא ידע הרבה על כך, אך הוא החליט בכל זאת לגשת לאודישן לקבוצה שנקראית ״משחק מהחיים״ של אביבה אפל-רוזנטל, הכוהנת הגדולה של תיאטרון הפלייבק. באודישן ההוא, הרגיש רוני שזה הבית שלו, שזהו התאטרון שתמיד חלם לעשות. היה בו משהו כל כך חי, אמיתי ומרגש, בעובדה שלוקחים סיפור חיים של מישהו ובעצם יוצרים בו במקום סצינה או הבעה של הסיפור. כיום, ישראל נחשבת לאימפריית פלייבק עולמית, אך בשנים 2002-2003 הנושא היה עדיין בחיתוליו. רוני מצא את עצמו מופיע עם הקבוצה הזאת קרוב לשלושים פעמים בחודש. הם הופיעו בחברות הייטק, בצבא, בארגונים ללא מטרות רווח, במסיבות ימי הולדת, איפה לא, וכך הוא הכיר את החברה הישראלית על כל גווניה. הבחירה בתאטרון פלייבק הבהירה לרוני אלפרין שהעיסוק בריפוי דרך האמנות זה האלמנט שלו. בשנת 2007 הוא בחר להגיע לכאן ופה הוא למד בCalifornia Institute of Integral Studies תואר שני בפסיכולוגיה עם התמחות בדרמה תרפיה. מאז הוא עוסק בריפוי בתאטרון.

״עד אז ידעתי שהתיאטרון עבורי הוא ריפוי עצמי, כי זה מנכיח אותי ומוציא את הטוב שבי", הוא מספר, "דרך הפלייבק, התחלתי לראות כיצד ניתן לעבוד עם זה אף ככלי שמציע אפשרויות ריפוי לאנשים אינדיבידואליים ולקהילות. אחרי ארבע שנים בארץ, החלטתי להגיע לכאן כדי ללמוד תרפיה בדרמה, כלומר להשתמש בתאטרון למטרות ריפוי. מאז, כבר 17 שנה, שאני עושה פלייבק עם הקליינטים שלי אחד על אחד, פלייבק עם קבוצות למטרות ריפוי, וכן פלייבק בתור תיאטרון עם ערך מוסף. הפלייבק הוא תיאטרון שמחבר אנשים ויוצר קהילה, והשפה שמשתמשים בה זאת שפת האמפתיה. שחקנים לומדים מתוך עצמם להיכנס לנעליים של המספר, וגם החוויה של הקהל שמקשיב לסיפור ורואה אותו, זאת חוויה שבונה אמפטיה וקשר.״

מהם העקרונות של תיאטרון פלייבקאיך זה בעצם עובד?

״באופן עקרוני, בהופעה יש חימום קצר עם הקהל, ולאחריו אנחנו מזמינים מישהו לבוא ולספר סיפור על רגע מהחיים. הסיפור יכול להיות כל דבר, החל מזיכרון ילדות, משהו מעצבן שקרה בעבודה ועד רגע עם הבן או הבת שלי או רגע עם עצמי. יש מנחה שמראיין את המספר או המספרת, והשחקנים מקשיבים ואז עולים ועושים החזרה שבה הם משקפים את הסיפור. הנחת העבודה היא שיש סיפור בתוך כל סיפור. יש סיבה לכך שהסיפור רוצה לספר את עצמו. זה יכול להיות רגש שתקוע ומבקש להשתחרר או איזושהי חגיגה, ניצחון או הבעת אהבה, שלפעמים מבקשים להתגלות דרך הסיפור. השחקנים מאומנים לגלות את הדבר הזה ולשקף אותו מפרספקטיבות שונות ולספר את הסיפור לא רק במילים, אלא גם בעזרת תנועה, מוזיקה וריקוד. כל זה הוא מה שנקרא ה״עדוּת״ או ה-witnessing, שלאחריה השחקנים פונים אל המספר ושואלים: האם זה הסיפור שלך? האם ראית את עצמך? האם הצלחנו לגעת ולהתקרב? בדרך כלל, כל הופעה מורכבת משלושה-ארבעה רגעים קטעים ושלושה-ארבעה סיפורים מלאים.״

מה ההבדל בין מפגש מול קהל למפגש טיפוליאני מניחה שהכלים הם אותם הכלים.

״הכלים הם אותם הכלים, אבל החוזה הוא שונה. בהופעה את מספרת סיפור וההסכם בינינו הוא שאני אצור אמנות מסיפור החיים שלך, כאילו היית כותבת הצגה על רגע מהחיים או היית עושה סרט, ואני מספק לך את השירות הזה. בטיפול, החוזה הוא שונה. בטיפול יש, בדרך כלל, משהו שרוצים לשנות וישנם דברים שאת צריכה בהם תמיכה, בין אם מדובר בזכרונות כואבים או רגשות קשים. במקרה הזה, בהסכם הטיפולי בינינו אנחנו משתמשים בכלים הללו כדי להגיע אליהם. זה שונה, כמובן, גם ברמת בחשיפה והפגיעוּת.״

אתה יכול לשתף אותנו בסיפור או שניים שהשאירו עליך רושם מיוחד כיוצר או כשחקן, בין אם על הבמה ובין אם באופן אישי, כמובן בלי לחשוף פרטים אישיים?

״כן, יש לי לא מעט סיפורים כאלו, וקצרה היריעה, אך אספר לך שני סיפורים, האחד מצחיק והשני יותר נוגע ללב. בהופעה אחת, מישהי סיפרה שהיא רצתה לפנק את עצמה וקנתה כרטיס להפלגה, אלא שהיא לא טרחה לקרוא את האותיות הקטנות, ומסתבר, שזאת היתה הפלגה של נודיסטים. היא לא האמינה למראה עיניה כשגילתה שכולם הסתובבו ערומים במשך כל ההפלגה. היא המשיכה וסיפרה שיום אחד היא ישבה לאכול ארוחת צהריים, ולבחור אחד שישב ואכל מולה נפל הספגטי למטה, לאזור החלציים. להפתעתה, הוא פשוט הרים את הספגטי והמשיך לאכול… אנחנו עשינו slow motion על הרגע הזה בעזרת צעיף ובליווי כלי מוזיקלי, וזה היה מאוד משעשע. הסיפור השני ההתרחש לפני הרבה מאוד שנים, אך אני זוכר אותו בצלילות. בכנס של עובדים סוציאליים ומטפלים שעובדים בישראל עם ניצולי שואה, עלתה אישה מאוד עצורה שדיברה בקול רך ועדין, ונראה היה שהיא מפנימה הרבה כאב. היא סיפרה שבמשך 20 שנה היא עבדה בבית חולים באזור ירושלים והמטופל שלה היה תמיד לוקח אותה ביד ומוביל אותה, תוך שהוא מספר לה את הסיפור של המשפחה שלו. הוא סיפר לה כיצד הם צעדו בלילה בכפר לעבר הנהר, שם הנאצים תכננו לרצוח אותם. הוא הצליח לחמוק, ובדרך הוא ראה את הגופה של הדוד שלו תלוייה מעל לגשר. לאחר שהוא הצליח לברוח, כומר אחד החביא אותו במשך שבועיים במלונה של הכלב. האיש אמנם ניצל, אך מנטלית הוא מעולם לא התאושש מהחוויה הזאת. כאשר היא סיפרה את הסיפור שלו, עלתה בראשי ״הצעקה״ של מונק. אני גילמתי את דמותו של הניצול ופתחתי את הפה כמו בציור, והתחלנו לתאר את מה שהיה, אלא שהפעם, הוצאנו את כל הרגשות החוצה. היה הרבה שיחרור ברגע הזה ואחרי שזה הסתיים, הרגשנו שזה עזר לכל המטפלים והמטפלות לשחרר את הרגשות ולעשות מעין cleansing של הכאב. זה חלק מהכוח של הפלייבק שמצליח לשבור את המחסומים והמחיצות הללו, ולהתגבר על המוסכמות בנוגע לאילו רגשות אנחנו מביעים בציבור, ואילו לא״.

אז מה בעצם קורה שם מבחינה פסיכולוגיתמה קורה בתהליך מבחינה טיפולית?

״אני חושב שאנחנו עוברים חוויות מסוימות בחיים, ומרגישים שאף אחד לא יכול להבין אותנו. יש בנו את הצורך בעדות, מה שנקרא הצורך To be witnessed. יש פה לפחות שני תהליכים שאפשר להצביע עליהם. האחד זה האינטנסיביות או הקשר שאת יכולה להרגיש כשאת מובנת, לא אינטלקטואלית ולא רק במילים שלך, אלא כשמישהו קולט כיצד זה מרגיש בפנים. יש בזה הכרה עמוקה בסבל, שיכולה להביא לתחושה של ניראוּת ולהרגשה שאתה לא לבד במקום הזה. הדבר השני, זאת היכולת לקבל פרספקטיבות חדשות. בפלייבק, כל האנשים מביאים את עצמם, ופתאום אתה יכול לראות את הסיפור שלך מזוויות שונות. מה שקורה בתהליך הזה מבחינה פסיכולוגית, ואפשר להגיד שזה עיקרון שעומד מאחורי כל הטיפול באמנויות, הוא שברגע שאנחנו מצליחים להוציא מאיתנו משהו מבפנים ולהוציא אותו החוצה, ולעשות embodiment שלו, בין אם בציור או בתנועה, יוצרים השלכה של העולם הפנימי שלנו. עכשיו, כשהעולם הזה נמצא בחוץ, אפשר לראות אותו בצורה ברורה, ולאחריו מתחיל התהליך המעניין של מה אני בוחר להחזיר פנימה. בדרך חזרה פנימה ניתן לשנות זכרונות כואבים או תפיסות שיש לנו. התהליך האמנותי הוא רגשי ופיזי, וכמו שהחוויה קרתה לך בחיים, כך גם בתיאטרון, זאת חוויה שיש לה מימד של זמן ומקום. התהליך הזה מאפשר גישה לכל מיני חלקים בגוף שלנו, שלפעמים המילים לא מספיקות כדי לגעת בהם״.

היית פעם מהצד השני, של המטופל? ואם כן, איך זה מרגיש? כיצד המעבר הזה תורם לשני הכיוונים?

״בוודאי. את יודעת, אני חושב שיש את הארכיטיפ הזה של ה-Wounded Healer. ישנם מטפלים שבאים מתוך הסיפור האישי שלהם ומתוך הריפוי שהם עשו בעצמם, וזה מה שנותן להם את התובנות ואת ההשראה להיות מטפלים ולהציע בחזרה את העזרה לאחרים. החוויות של הטיפול שלי גם בקבוצות של פסיכודרמה וגם באופן אישי מאוד מזינות את מה שאני עושה.״

אתה ואני חיים על הגבול שבין שתי תרבויות, הישראלית והאמריקאית, מה שאני קוראת in-betweeners. האם אתה רואה הבדלים תרבותיים-משמעותיים בין הקהלים ובשימוש בשפות השונות, עברית ואנגלית, בתהליך הזה?

״קודם כל, אני רוצה להדגיש שאמנם עד כה התמקדנו בפן הטיפולי של הפלייבק, אך קודם כל מדובר פה בתיאטרון. אני חושב שזה שונה לעשות פלייבק עם ישראלים ועם אמריקאים, כי יותר קל לדובב את הישראלים, ולא בכדי הפלייבק כל כך נפוץ בישראל. יש שלנו צורך גדול כי אנחנו מדינה עם פוסט טראומה, וגם משום שאנשים יותר מחוברים ללב. אמריקאים, באופן כללי, קצת יותר עצורים ויש יותר חשש. אני יכול לראות שעם ישראלים מגיעים יותר מהר לסיפורים עמוקים, לסיפורים שקולחים. אני מייחס את זה לכמה דברים; יש את הישירות הישראלית או ה״דוגרי״ והדיבור ״מהלב״, ויש את אלמנט השבט, שאנחנו עוברים ביחד הרבה דברים ויש צורך להתגייס כדי לעבור אותם ביחד. יש חיבור ואחדות בחוויה הקולקטיבית שלנו, ואת מרגישה את זה בקהל ישראלי. מה שמדהים בסוג כזה של תיאטרון זה שקבוצה של אנשים מרקעים שונים ומעמדות שונים נכנסת לאולם, ובסיפורים אנחנו מגלים שכולנו מחוברים. הפלייבק מחבר אותך לתחושה של קשר לאנשים שמסביבך הרבה יותר ממה שנדמה לך. אנחנו בפנימיות שלנו הרבה יותר קרובים, וזה ממש יוצא החוצה באמצעות הריטואל של התיאטרון הזה.״

איך עובד פלייבק בזמן קורונה?

״עובד בזום – מדהים. זה היה שוֹק עבורי, כי כשהתחיל הזום חשבתי שזהו, תיאטרון בזום לא יכול לקרות. ואז, התחילו מפגשים ויוזמות בקהילת הפלייבק שאי אפשר היה לעצור. זה לא יאומן. שחקנים מכל העולם התחילו להתחבר, קבוצות מציעות שיעורים, מפתחים מודלים וטכניקות ספציפיות לעבודה בזום, עם המשבצות והכול. זה מעלה את המימד הקולנועי של הפלייבק כי יש לנו אפשרויות לעבוד עם המצלמה.

יש כל כך הרבה דברים יפים ותוכלי לראות את החידושים האלה בהופעה ביום שני, ה-17 באוגוסט בשעה 8 בערב. זה יהיה אירוע מקוון עם קבוצה שנוצרה בזמן הקורונה עם שחקנים ושחקניות מהודו, נורווגיה, הפיליפינים, מקאו, גרמניה ורוסיה. מדובר בקבוצה בינלאומית שדוברת שמונה שפות ואנחנו לפעמים גם משחקים בשפות שונות. הכרנו בתוכנית של מנהיגות בפלייבק וכך התחברנו, וכשהתחילה הקורונה עשינו שיחה קבוצתית וראינו שזה עובד נפלא, אז החלטנו לעשות הופעה לחברים. התגובות היו כל כך נלהבות, שהתחלנו להופיע, וכעת אנחנו מופיעים אחת לחודש. פרט לזה, אני פותח באופן אישי, בשותפות עם הג׳יסיסי של לוס גאטוס, כיתת לימוד לפלייבק שתתקיים פעם בשבוע. אז כן, פלייבק יכול להיות משמעותי ומהנה, כייפי ויצירתי גם אונליין".

לפרטים על שיעורי תיאטרון הפלייבק שמתחילים ביום שני, ה-24 באוגוסט, לחצו כאן.

כל הפרטים על המופע ביום שני הקרוב כאן.

לאתר של רוני אלפרין.

ניפגש בזום!

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com